בעניין "בין השמשות" בנסתר ובנגלה, בדברי המקובלים בענין "רשימו", בסוגייא שבת ל"ד ב'.

אני משתדל לרוב ללכת בסדר הנכון ללמוד את הסוגיא בתלמוד ומפרשים על פי הפשט בדרך הלימוד המסורה לנו בישיבות, ורק מתוך זה, רק אם הדברים מתבררים מאליהם ועולים מאליהם ביושר ועצם מעצמה של הסוגיא ונצרכים בהכרח להבנת הסוגיא, אז לפעמים להגיע לצד הנסתר והפנימיות של העניין.

בסוגיא הזו בגלל אורך העניין וקוצר כוחי קיצרתי את הדרך והפכתי את הסדר הנכון ואני מקדים דברים מצד פנימיות התורה ואחר כך בע"ה יתבאר לפי זה סוגיית הגמרא והמפרשים והפוסקים כפי שיהיה לי הכח בע"ה.

בתחילת בראשית נאמר:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

ואחר כך:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ

היום הוא האור והלילה הוא החושך. המאור הוא החפץ של האור וכשהוא מאיר זה נחשב שיש אור.

כשרואים את מקור האור, השמש, ואת השראת אורו על הארץ, זה יום. אחרי השקיעה כבר לא רואים את המאור, אבל השראת אורו על פני הארץ עדיין קיימת. ועד שמחשיך לגמרי ורואים כוכבים שהם מאורות הלילה, זמן זה נקרא בין השמשות.

במסכת שבת ל"ד ב' נאמר:

ת"ר ביה"ש ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים

ופירש רש"י:

ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם.

המשך הגמרא:

"ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה.

ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל.

רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו"

ובהמשך הדף כתב רש”י:

למאי הילכתא יטילו עליו ספק שמא משניהם יש בו בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי ספק כולו מן הלילה לענין לילי שבת אלא חומר שניהם למאי הילכתא וכו'

ראה שני ביה"ש זיבה דזב מטמא בימים ובראיות בין שראה שתים ביום אחד בין שראה שתים בשני ימים רצופים בין שראה אחת בשני ימים כגון בין השמשות חשיב ליה כשתי ראיות משום ימים דילפינן מלזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה מיפרשא כדתניא במגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו':

ספק לטומאה ולקרבן ספק טמא ספק טהור ספק חייב קרבן עם הטומאה ספק אינו חייב קרבן אבל טמא שבעה דזב בעל שתי ראיות או שני ימים כל תורת טומאת זבין עליו ושלישי מביאתו לידי קרבן וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן, כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה"ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופים וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשניה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשניה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן, הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה:

ראה אחת ביה"ש ספק לטומאה שמא מקצתה ביום ומקצתה בלילה והיינו חומר ב' ימים וטמא ז' או שמא כולה או מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא אחת”

.

.

ביסוד בריאת העולם ומציאותו עומדת סתירה קיימת. כלומר שני צדדי הסתירה הם אמת מוחלטת בלי שום סייג ותנאי ופשרה.

צד אחד הוא שהכל אחד גמור ואין שום דבר היוצא מחוץ לאחדותו המוחלטת של הבורא.

צד שני הוא שיש קיום לנבראים שיש להם מציאות בפני עצמם.

באמת איננו יכולים להשיג השגה חיה וברורה את האפשרות שיהיו קיימים ועומדים ונכונים בבת אחת שני צדדים של סתירה ששניהם אמת גמורה ומוחלטת ונצחית ואין שום פשרה ויישוב ותירוץ בין שני הצדדים.

אפשר לנסח את זה במילים אבל הלב והנפש אינם יכולים לעמוד על זה בהשגה חיה וממשית. לכן העניין הזה הוא הדבר הכי סתום שנתגלה לבני אנוש והוא עניין פרה אדומה שעניינה סתירה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים וכמו שאביא בהמשך, וחוץ ממשה רבינו ואולי רבי עקיבא לא השיג דבר זה באמת שום אדם.

בספר עץ חיים מרבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, מבואר שהסתירה הזו היא עניין ה"רשימו”.

"כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם מניח רושם חותם למטה בהכרח. והנה אותו האור שהוא הרשימו הנשאר למטה כאשר נסתלק אור עליון ונעלם במקורו אז נשאר אור רשימו ההוא למטה בלתי אור עליון ההוא (הנסתלק) ואז ע"י התרחקו ממנו אור עליון אז נעשה אותו (נ"א באותו) אור הנשאר ונתהווה בחינת כלי כי סיבת התפשטות האור והסתלקותו אח"כ גרם להעשות מציאות כלי".

.

יש בחינה שבה האור של הבורא ממלא את הכל והכל הוא רק אחדותו הגמורה. מבחינה זו אין מציאות כלל לנבראים. זה נאמר כאילו היה בהתחלה כדי לסבר את האוזן וזה בחינת הספרה אחת כי זה השורש הראשון.

יש צד שהקב"ה מסלק את עצמו מהעולם כדי לאפשר מקום לנבראים. מבחינה זו וודאי אין קיום לנבראים כי אינם יכולים להימצא מכח עצמם לגמרי בלי אור הבורא. ובחינה זו קיימת רק באופן סמלי, לכאורה, בבחינת לילה ובחינת גלות והסתר פנים, אבל בפנים תמיד יש מציאות באופן פנימי כלשהו לאור כדי שיהיה אפשרי קיום כלשהו. זה בחינת הספרה שתיים ומתואר כאילו היה אחר כך כי זה השורש השני.

.

הצד השלישי הוא הרשימו, שבו הכל היה מלא אור, ואז האור הסתלק משם, אבל אחרי ההסתלקות נשאר רושם של האור, כמו האור שנשאר ברקיע אחרי שקיעת השמש ולפני החושך. בארמית זה נקרא "רשימו".

בין השמשות הוא רשימו, היה אור מלא כשהשמש נראתה ברקיע, האור הסתלק בשקיעת השמש, אבל עדיין אין חושך אלא נשאר רושם של האור שהיה.

עיין בכל זה ביתר אריכות בספרי אדם חי חלק ב' פרק ו' “סוד הצמצום”. (כאן אפשר להוריד את הספר כקובץ PDF: אדם חי)

רשימו דומה למי שהכיר אדם פנים אל פנים ואחר כך האדם הלך ונשאר הזכרון, הוא כעת חי רק בזכרון וזה נקרא רשימו שלו. הוא קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת.

מכיוון שאי אפשר להשיג שדבר גם קיים וגם לא קיים בעת ובעונה אחת עניין הרשימו נחשב העניין הכי נסתר ונעלם ולא מושג שנמסר להשגת בני אדם.

.

.

הרמב"ם בתחילת היד החזקה כתב:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.”

המשל לבריאה הוא אור השמש, אם יעלה על הדעת שהשמש אינה מצויה אין קרני השמש יכולות להמצאות, ואם יעלה על הדעת שאין קרני שמש השמש לבדה תהיה מצויה.

הנבראים לפי הרמב"ם אם נבחן את מציאותם כשלעצמה, בלי שהם אחד עם הבורא, הם כמו קרני שמש בבחינת ההסתכלות שאינן אחד עם השמש, הן אינן יכולות להימצאות מצד עצמן, אין להן אמיתת מציאות משלהן והן מצאות רק מאמיתת הימצאו של השמש, ובהעדרו אין להן קיום, אבל הן בכל זאת נמצאות כדבר שקיים גם בהסתכלות על בחינה שיש לו מציאות בפני עצמו בנפרד ממציאותה של השמש,וזו מציאות שהיא גם מציאות וגם חוסר מציאות בעת ובעונה אחת.

.

.

אני מביא כמה מקורות האומרים מהו רשימו, ומבארים שהוא יסוד המציאות, האופן שבו הבריאה קיימת, שהוא עניין נסתר ושהוא עניין סתירה של שני צדדים ששניהם נכונים. הדגשתי את השורות שנוגעות באופן ישיר לזה.

*

עץ חיים שער ו פרק ו

וצריכים אנו להודיעך עתה בהקדמה אחרת כוללת כל העולמות (נ"א כלולה בכל המקום) והוא בענין חזרת האורות אל המאציל כי זולת מה שביארנו במ"א כי אע"פ שהם עולין ומסתלקין הנה הם ממשיכין מלמעל' למטה מן המאציל בחי' אור הנקרא אור חוזר עוד יש בחי' אחרת גדולה ורב התועלת והוא כי לעולם אפילו כשמסתלקין אינם מסתלקין לגמרי בכל בחינותיהן עצמן ועולין אמנם מניחין מכחן ומבחי' עצמן קצת הארה למטה במקום אשר עמדו שם בראשונה וזה הארה אינה נעקרת משם לעולם ועד אף גם בעת עלותן למעלה הארה הזאת נקרא רשימו בסוד שמני כחותם על לבך הנזכר סוף פ' משפטים בסבא דקי"ד ע"א. והטעם הוא כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחי' האב על הבנים אשר חשקו תמיד להשפיע בהם כמבואר אצלינו בכבוד אב ואם כי ניצוץ א' מהאב נמשך אל הבן ואינו זז ממנו לעולם וכן הענין בכאן בי"ס כי העליונים מניחין במקום הא' קצת הארה הנקרא רשימו כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים ונמצא כי בהעלות הכתר ובהסתלקותו מניח רשימו אחד במקומו בכלי ההוא שלו כדי להאיר ממנו לחכמה אשר תחתיו אחר שהוא עצמו יעלה ויסתלק (נ"א אחרי שיעלה ויסתלק) ואחר שהוא עלה ונסתלק אז נמשכת הארה אל אור החכמה מאותו הרשימו שהניח הכתר בכלי שלו ואע"פ שאח"כ יתעלה ויסתלק ג"כ אור חכמה אל המאציל אע"פ כן אותו רשימו שנשאר בכלי של כתר אינו זז ממנו אף אחר שעלה החכמה אל המאציל. וכן אח"כ כשעלה החכמה למאציל מניח רשימו בכלי שלו להאיר ממנו לבינה אחר הסתלק עצמו ואף גם אחר עלות בינה למאציל אין רשימו של חכמה מסתלק מכלי החכמה ועד"ז כולם עד היסוד אבל אור המלכות כאשר מסתלקת אינה מנחת רשימו בכלי שלה לפי שאין שום ספירה תחתיה לקבל הימנה ואע"פ שעתיד להיות עולם אחר (נ"א שיש עולמות אחרות) תחתיה מקבלים מינה אינה היא מסוג שלהם. ואין לה דביקות עמהם כמו שיש דביקות אל הי"ס דבכל עולם ועולם בפ"ע נמצא כי כל אותן הספי' הם מניחין רשימו במקומן ובכלי שלהן כאשר רוצין להסתלק ולעלות. אמנם אור המלכות אינו מניח רשימו בכלי שלה רק מן הרשימו שמשאיר אור היסוד בכלי שלו משם נמשך הארה אל כלי של המלכות אחר הסתלקות האור שלה וזה סבה אחרת למה נקרא מלכות עניה דלית לה מגרמה כלום וגם נקרא אספקלריא דלא נהרא והטעם הוא כי הכלי שלה בהעלותה והסתלק האור ממנה לא נהרא כלום כי לא נשאר בה שום אור אפי' בבחי' רשימו ואפי' חיות הכלי ההוא אינו מבחי' אור שלה רק מבחי' הרשימו שנשאר בכלי יסוד כנ"ל ומשם מחיה ומאיר בכלי המלכות וזה אומרו דלית לה מגרמה כלום:

*

ספר עץ חיים שער ז' פרק א'.

ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה במקורו בפה ונודע הוא כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם מניח רושם חותם למטה בהכרח. והנה אותו האור שהוא הרשימו הנשאר למטה כאשר נסתלק אור עליון ונעלם במקורו אז נשאר אור רשימו ההוא למטה בלתי אור עליון ההוא (הנסתלק) ואז ע"י התרחקו ממנו אור עליון אז נעשה אותו (נ"א באותו) אור הנשאר ונתהווה בחינת כלי כי סיבת התפשטות האור והסתלקותו אח"כ גרם להעשות מציאות כלי ולפי שכאשר האור הא' חזר ונסתלק היה מסתלק בבת אחת וברגע א' לכן כל מציאות אור הנשאר (מהם) נעשה (רק) מציאות כלי א' והוא נקרא בחי' כלי הנקרא כתר

*

שער א ענף ב

דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל שאל"כ יחזור הדבר לכמות שהיה ותחזור ותתחבר האור הזה שבתוך החלל עם הא"ס כבראשונה יחד וע"כ לא נתפשט ונמשך האור רחב אל תוך החלל רק דרך קו א' דק לבד ודרך קו הזה נמשך ויורד אור א"ס אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל ועי"כ מתדבק המאציל בנאצל יחד. ולא עוד אלא אע"פ שכל האצילות עגול והא"ס מקיפו מכל צדדיו בשוה עכ"ז אותו המקום הנשאר דבוק בו ממש ונמשך ממנו ראש הקו הזה נק' ראש האצילות העליונה וכל מה שנמשך ונתפשט למטה נקרא תחתית האצילות ועי"כ נמצא שיש בחי' מעלה ומטה באצילות דאל"כ לא היה בחי' ראש ורגלים מעלה ומטה באצילות.

.

עוד שם

הנה ע"י הצמצום הזה הנ"ל אשר נעשה האדם הנ"ל היה בו בחי' עצמות וכלים כי צמצום האור גורם מציאות הוויות הכלים כמ"ש לקמן בע"ה ואין לנו רשות לדבר יותר במקום גבוה כזה והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו כמ"ש בע"ה בדרושים אחרים הבאים לפנינו. ואמנם אינו כלי ממש אלא שבערך האור שבתוכו נק' כלי. אמנם הוא זך ובהיר בתכלית הזכוך והדקות והבהירות.

.

ועוד שם:

והנה אחר שהצגנו לך הקדמות הנ"ל תוכל להבין עתה ענין סיבת צורך הצמצום אשר צמצם הא"ס א"ע באמצעית האור שלו להניח מקום חלל וריק כנ"ל בענף ב'. והענין הוא כדי לעשות בחי' כלים כי ע"י צמצום האור ומעוטו יש אפשרות אל הכלי להתהוות ולהתגלות ובהתרבות האור יתבטל הכלי ממעוט כחו לקבל האור הרב והגדול כמ"ש בענין ז' מלכי אדום והם הנקרא עולם הנקודים איך מלכו ומתו ע"ש היטב איך היה בחי' בריאת והויות הכלים כי בתחלה צריך צמצום האור ומעוטו ועי"כ יתגלה הויות הכלי ואחר שכבר נתגלה ונתהוה אז חזר האור להמשך בו ויכול הכלי להתקיים ולא ליבטל. וכן היה כאן כי צמצם בראשונה את האור ונתהוו הכלים ואח"כ חזר והמשיך הקו ההוא להאיר בהם. ובזה יתבאר טעם למה א"ס צמצם עצמו וסילק האור הרב ההוא מן המקום ההוא לגמרי ואח"כ החזירו במדה ובמשקל דרך הקו ההוא והיה יכול להניח אותו בחי' הקו ההוא במקומו ויסלק שאר האור הגדול בלבד כיון שהוא עתיד להחזירו אבל הטעם היה לסיבה הנ"ל כי לא יכלו להתהוות הכלים עד שיסתלק האור לגמרי ואחר שנתהוו הכלים חזר והמשיך האור (דרך הקו) במדה ובמשקל כפי שיעור המספיק להם להאירם להחיותן באופן שיוכלו לסבול ויתקיימו ולא יתבטלו ודי בזה:

*

*

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רמד עמוד ב

ר' אלעזר ורבי אבא אשתמיטו במערתא דלוד דעאלו קמי תוקפא דשמשא דהוו אזלי בארחא, אמר רבי אבא נסחר האי מערתא במלי דאורייתא פתח ר' אלעזר ואמר (שמות קי"ד א) (שיר ח') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו' רשפיה רשפי אש שלהבת יה האי קרא אתערנא ביה אבל לילה חד הוי כד הוינא קאים קמי אבא ושמענא מניה מלה דלית שלימו ורעותא וכסופה דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא אלא (ס"ח ב) בנשמתהון דצדיקייא דאינון מתערי נביעו דמיא תתאי לקבלי עלאי ובההיא שעתא שלימו דרעותא וכסופא בדביקו חדא למעבד פירין, ת"ח בתר דאתדבקו דא בדא והיא קבילת רעותא היא אמרת שימני כחותם על לבך אמאי כחותם אלא ארחיה דחותם כיון דאתדבק באתר חד אף על גב דאתעדי מיניה הא אשתאר רשימו בההוא אתר ולא אעדי מניה דכל רשימו וכל דיוקנא דיליה ביה אשתאר, כך אמרה כנסת ישראל הא אתדבקנא בך אף על גב דאתעדי מינך ואזיל בגלותא, שימני כחותם על לבך בגין דישתאר כל דיוקני בך כהאי חותם דישתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה

*

תיקוני זוהר תקונא קדמאה דף יח עמוד א

דמות אדם דא שכינתא קדישא דאיהי דיוקניה איהי חותם דיליה דמות דיליה ועלה אתמר שימני כחותם על לבך דהכי אמרת שכינתא אף על גב דאנת תסתלק לעילא מעלמא דיוקנך לא אתעדי מנאי לעלם כההוא חותם דבההוא אתר דאתדבק ביה רשימו דמארי חותמא לא אתעדי מניה דיוקנא דחותמא לאשתמודעא ביה ובגין כך אמרה כנסת ישראל שימני כחותם על לבך כרשימו דתפלין דיד דאינון לקבל לבא כחותם על זרועך כתפילין דרישא דאינון תליין רצועין לכל סטרין על לבא ודרועא ובהון אינון רשימין דאינון עמיה דקודשא בריך הוא.

*

זוהר תוספתא כרך ב (שמות) פרשת יתרו דף סח עמוד ב

בטמירו דטמירין אתרשים רשימו חד דלא אתחזי ולא אתגליא, ההוא רשימו רשים ולא רשים, מארי דסכלתנו ופקחין דעיינין לא יכלין למיקם ביה, איהו קיומא דכלא, ההוא רשימו איהו זעיר דלא אתחזיא ולא אתגליא, קיימא ברעותא, לקיימא כלא לנטלא מה דנטלא ממה דלית ביה רשימו ולא רעותא דלא אתחזי, ההוא רשימו בעא לאחפיא גרמיה ועבד ליה לגרמיה לאתטמרא ביה חד היכלא, ההוא היכלא אפיק ליה מגרמיה ומתח ליה במתיחו רב וסגיא לכל סטרין אוקיר ליה בלבושי יקר פתח ליה חמשין תרעין לגו בגו אתטמר ואתגניז ההוא רשימו, כיון דאתגניז ביה ועאל בגויה אתמליא נהורא, מההוא נהירו נבעין נהורין וניצוצין נפקין מאינון תרעין ונהרין כלא ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען, אינון שית יריען אינון חמש, לגו בגו אינון יריען קיימא חד יריעא מרקמא, בההוא יריעה אתחפייא ההוא היכלא, מניה אשגח וחמא לכלא, האי היכלא איהו פקיחא דעיינין דלא ניים, איהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא מגו נהירו דההוא רשימו, ההוא סכלתנו חכמתא טמירתא רעו דרעותין (ס"א בעו דבעותין) הוי גניז וטמיר ולא אתגליא קיימא ולא קיימא, בריך הוא מטמיר דטמירו בריך הוא לעלם ולעלמי עד אמן (ע"כ):

*

תיקוני זוהר הקדמה דף ו עמוד ב

הכא שם ה' איהו בכנוייה חד בגין דמניה אשתכח כנוייה אבל מסטרא דעשר ספירן דבריאה לאו שם ה' וכנוייה חד הדא הוא דכתיב (שם מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' הרי ספירות אתקריאו בשם ה' ובשם אדנ"י ואינון דאדנ"י אתבריאו ובגין דא אית שמהן דמיין לחותמא דמלכא דבהון אשתמודע דיוקנא דמלכא ומטרוניתא ציורא ממש ואית שמהן דאינון כגוונא דרשימו דציורא דחותמא בשעוה והכי דחילין מההוא רשימו כאילו הוה מלכא ממש אבל אדון על כלא לית ליה מכל אלין ציורין כלל הדא הוא דכתיב ואל מי תדמיון א"ל וכו' ומסטרא דציורין דשעוה חמא יחזקאל כל אלין מראות דחמא ובגין דא אתמר בהון ודמות כמראה אדם ולא מראה אדם ממש כמראה חשמ"ל ולא חשמ"ל כמראה אש בית לה סביב היא מראה דמות כבוד י"י ולא כבוד י"י ממש אלא מראה ציור דיליה פתח ואמר יחזקאל נביאה קום משינתך לגלאה הכא מראות דאתגליין לך דכלהו לגבך בארח סתים ובאתגליא באתגלייא ציורין אבל בסתימו דעיינין דיוקנא דמלכא ומטרוניתא כל שכן וכל שכן ההוא דלית ליה דיוקנא דבגיניה אתמר האי קרא למאן דצייר ביה דיוקנא (דברים כ"ז) ארור האיש אשר יעשה פסל וכו' ושם בסתר בסתרו של עולם ואפילו מכל מה דבר נש יכיל לאסתכלא בעינא ואפילו מכל דיוקנין דאחזי לנביאי צורת דיוקנא דכלילא מכמה נהורין חד וממעל לרקיע אשר על ראשם א כמראה אבן ספיר דמות כסא דא אבן ספיר דמתכסא ואיהו לעילא כגוונא דא א ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר

*

של"ה פרשת חוקת תורה אור

מדרש (במדבר רבה פי"ט ס"ה) רבי יהושע דסכנין, הזכיר ארבעה אלו שהם בדיניהם סתרי אהדדי, וזו הסתירה בנין, והם תשובת ישראל לשטן ואומות העולם לענין חק, ומהם נודע להבין גם יתר הדברים שהם חק. והנה על זה הגה"ה ממהר"ם פדואה בריש ספר המדע (רמב"ם מהדו' פרנקל ספר הליקוטים הל' יסודי התורה פ"א ה"א), שהביא מופת על חידוש העולם בשם הרב המורה (ח"ב פי"ט) והרלב"ג (במלחמות ה' מאמר ה' פ"ו), מאחר שגשם השמימי טבע אחד ומתחלף לחילוף רב, ניצוץ כוכב אחד מחמם ואחד מקרר, אחד מאיר מעצמו ואחד מקבל, ואחד ממהר התנועה ואחד כו', ואחד ריבוי כוכבים ואחד כו', וכולם טבע אחד הם. ובודאי היה אומן בכונה ורצון כו'. כן תשובתינו לאומות העולם ולשטן שמונין ואומרים שהציווי הוא בלי טעם וריח, רק לגזור גזירות בלי כוונה. ותשובתינו שזה אי אפשר, שאם כן למה גזר דברים סותרים, אלא על כרחך הוא חק, סוד רשימו, דהיינו הרצון הכולל דבר זה והפוכו, ומינה לשאר חקים. ועם זה מבואר היטב הפסוק (דברים ד, ו) 'רק עם חכם ונבון', התחיל ואומר (שם שם, ה) 'ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים', כשם שמשפטים בטעם, ילמוד סתום מהמפורש לומר בודאי להחקים סוד נעלם. 'רק עם חכם', 'כי לא דבר רק' (שם לב, מז), ואם רק הוא מכם (ירושלמי פאה פ"א ה"א), כי אין לך רשות להרהר מטעם במופלא ממך אל תדרוש (חגיגה יג א) כדפירשתי לעיל (אות ח). וזהו כשישראל אוחזים בתורה ומשפטים צדיקים, אז הללו כל גוים. ועל זה רומז המדרש (ילקוט שמעוני ח"א רמז תשנ"ט) 'פרה' זו ישראל, 'אדֻמה' זו ישראל כו', כלומר, שישראל מתעלים בארבעה חלקים ואז חרות מהאומות ומהשטן, ובהיפך, אז מונין 'וצבא תנתן' (דניאל ח, יב), וארבע מלכיות כו'. גם בארבע אלו ארבעה חלקים הנזכרים לעיל (אות ו; יב), סוד פרה אדומה, נעדר לגמרי, סוד רשימו. שעיר המשתלח קצת יותר בנגלה, עיין בזהר (ראה שם ח"ג דף ס"ג ע"ב) על 'איש עתי' (ויקרא טז, כא), עונותיו חקוקים, סוד חקיקה. חציבה סוד נשמות חצובות, הוא סוד יבום גלגול נשמות. כלאים נגלה לעינים סוד עשיה. ועל זה הפרשה 'זאת חקת התורה', נמצא פרה סוד רשימו, חק הקבוע שורש כל התורה, פרה אדומה כו', מדרש הנזכר לעיל, פרה טהרת טומאת אדם מת כדפירשתי.

*

יושר דברי אמת קונטרס ראשון

אבל ענין ההפרש בין מי שחושב בבורא ית"ש לאינו חושב בו תמיד דומה במקצת עד"מ מי שרואה אדם אחד נכרי מעיר אחרת פתאום ואח"כ עבר מלפניו וא"כ אח"כ כשיעבור עוד פעם אחת לפניו לא יכירנו כי אף על פי שמקודם ראהו אעפ"כ לא יכירנו כי היה רק הצורה לפניו רגע א' ולא נחקקה ברעיוניו כלל ולא נתקעה בזכרונו כלל ולא יוכל לדבק בו כעת פעם שניה כי אין לו היכרות וחברה עמו כלל ככה יהיה מי שאינו חושב בבורא ית' כלל רק לפעמים כשירצה אז לא יהיה לו היכרות כלל אליו לא אהבה ולא דביקה כלל משא"כ מי שחושב תמיד בבורא ית' או עכ"פ בכל עת שיוכל מרבה לחשוב בו דומה למי שרואה את האדם א' כמה פעמים וזמנים הרבה ונחקקה צורתו בלבו היטב ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל ובהתוספו לראותו פעם שניה אזי מכירו ותשוקתו ואהבתו גדולה אליו מאד והתחברותו אליו נכונה והכל לפי ערך האיש אם ישר הוא וטוב להתחבר אליו ולפי ערך זמן התחברותם יחד ככה יהיה הדיוקן נחקק בלבו אשר עי"ז מכירו אח"כ וזה נקרא הכרה, וכענין זה הוא מי שחושב בהשי"ת תמיד דומה לו כאילו עומד לנגדו תמיד כענין המשל וזה נקרא הכרה ודבר זה הסביר לי החכם השלם המופלג החריף מו"ה צבי הירש נ"י שהוא לע"ע מ"מ בק"ק דאלני יצ"ו וזהו שבס' חובת הלבבות משתמש במלה זו תמיד וכותב הכרתו חזקה או חלושה הכל בענין זה, ובזה יובנו כל המאמר הנ"ל שאמרו [אבות פ"ג] הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ובאמת אפילו המסתכל אינו מועיל לו רק ר"ל להיות דבר זה תמיד במחשבתו ונחקק בשכלו ואינו דומה למי שמהרהר בה פ"א למהרהר תמיד כי מי שמהרהר בה תמיד ונחקקת בשכלו זה נקרא מסתכל בשכלו בה אבל בלא"ה דומה לרואה אדם א' נכרי פ"א אף על פי שראה כל צורתו אעפ"כ לא יועיל לו כלל וכאלו לא ראהו רק לפי ההתמדה ככה יהיה ההכרה והבן המשל והמליצה היטב להבין כל דברי חכמים:

ונמצא מי שדעתו בשלימות ר"ל שיש לו דעת היינו הכרת הבורא כמשרז"ל [נדרים ל"ב] אברהם אבינו הכיר את בוראו וכיונו כל זה באמת וכן שמעתי מהרב ר' בער מחאדרקוב תלמיד של האשל הגדול מו"ה דוב בער ז"ל וזה הכל א"א כ"א מי שחושב תמיד בהשי"ת ומופשט מגשמיות וזה האדם נקרא דעתו רחבה ולזה האדם יש לו מדריגת דעת הממלא כל החדרים כמש"ה [משלי כ"ד] ובדעת חדרים ימלאון ר"ל כל חדרי לבו וכל תנועות אבריו פונים ומלאין מזה וכל תנועותיו של זה לש"ש וזהו [משלי ג'] בכל דרכיך דעהו וג"כ בכל מה שרואה בעולם רואה הכל השי"ת כמש"ל במשל בגדי האשה הנ"ל ואז הוא רואה ממש השי"ת מכה"כ וזהו בדעת חדרים ימלאון ר"ל מי שיש לו דעת רואה שכל חדרי העולם מלאים מכבוד השי"ת ויכול ללמוד מכל מה שרואה חכמת השי"ת כמש"ה (איוב לה) מלפנו מבהמות הארץ ואז הוא מקשר את העולם בהשי"ת והשי"ת בעולם ועליו העולם עומד כי העולם אינו יכול להתקיים כ"א ע"י שפעו ית' ומי הוא הממשיך והמקיימו האדם ע"י דבקותו והשגתו זו וזה נקרא צדיק שיש לו מדת התקשרות שמקושר בהקב"ה והוא בעולם הזה נמצא מקשר השי"ת בעוה"ז וזה נקרא ברית המקשר המשפיע והמקבל וזהו נקרא כי כל בשמים ובארץ ות"י דאחיד בשמיא ובארעא והוא איש הצדיק שמקושר בהשי"ת הנקרא שמים והוא בארץ כ"ז גילה לנו קדוש הקדושים מו"ה דוב בער ז"ל, ואז לפני זה האדם כל העולם כולו מלא מהשי"ת ומלא מהתורה כי תורה הוא לשון מורה מה דסתים כנ"ל ולפני זה האדם מורה כל נברא לפניו חכמה איך נברא ובמה נברא כמו שהשיג א"א ע"ה וחיבר ס' יצירה וגם חכמי התנאים והאמוראים. אבל מי שאינו כן ח"ו אזי אין העולם לפניו כ"א ריקן ופנוי וחלל מהשי"ת וחושב שהשי"ת בהשמים הכין כסאו כפשוטו של מקרא:

*

ר' צדוק הכהן מלובלין מחשבות חרוץ אות יא

כמדת כל אור כשניתק מניח אחריו רשימו

*

של"ה פרשת חוקת תורה אור

'תורת ה' תמימה' כו' (תהלים יט, ח), 'תורת ה' תמימה' מדבר בחלק רשימו, בחינה הנקראת נשמה לנשמה, הנעדרת עתה ונחסרת מאתנו בעוד בחיים חיותינו כמו 'פרה אדמה תמימה' (במדבר יט, ב), ולעתיד תתמם.

*

של"ה פרשת חוקת תורה אור

ו. ונקדים הקדמה, ואז יתבאר המאמר דחקה חקקתי. כשנתבונן בכלל המצות נמצאם ארבעה ענינים, כעין החלוקות המוזכרות בספר יצירה ובספרי מקובלים לענין גילוי עולמות: 'רשימו' 'חקיקה' 'חציבה' 'עשיה'. ובדרך התגשמות הוא על דרך הפסוק (תהלים לג, ט) 'כי הוא אמר ויהי' וגו'. א' הרצון, כשעלה ברצונו לברא את העולם בחינת 'כי הוא אמר'. ב' בחינת 'ויהי', דהיינו הנקודה הראשונה ההיולי הנקרא 'אין'. ג' יש מאין. ד' יש מיש. וכשנתבונן רשימו וחקיקה אחים ורעים, נכללים ונקראים עולם המושכל, ובדרך השתלשלות לענין הגילוי עולמו של הקדוש ברוך הוא, ועולם המלאכים עולם המושכל כדמותינו, מורגש עולם הגלגלים, מוטבע עולם השפל. כן המצות ארבעה מינים. א' מושכלת, מה שגם האומות שלא קבלו התורה מקיימין, כגון גניבה גזילה ניאוף כיבוד אב ואם וכו', וכן מעלת המדות שהאריכו בהם פילוסופים גוים וטעמם מגולה. וזהו בחינת 'עשיה'. ב' שמעיות, מצות שנתן לנו בתורה אבל הודיענו הטעמים, כפסח מצה ומרור וסוכה וכאלה, וזהו בחינת 'חציבה'. ג' שאר מצות שאין טעם מבואר לעמקו, וידוע למשכילים, זהו בחינת 'חקיקה' דק מאוד. ד' הנעלם מכל חי, רק 'רשימו', פרה אדומה וכיוצא בה, הדק היטב הדק נעלמה לעין כל חי זולת למשה רבינו ע"ה ולרבי עקיבא, כדאיתא (בברכות) [ברבות] (במדבר רבה פי"ט ס"ו) 'ויקחו אליך פרה' (במדבר יט, ב) אמר רבי יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה. דאמר רב הונא כתיב (תהלים עה, ג) 'כי אקח מועד אני מישרים אשפט', וכתיב (זכריה יד, ו) 'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון', 'יקפאון' כתיב, דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי, דכתיב (ישעיה מב, טז) 'והולכתי עורים בדרך לא ידעו'. וכתיב (שם) 'אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים', 'אעשה' אין כתיב כאן אלא 'עשיתם', שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחבריו, דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחבריו, 'וכל יקר ראתה עינו' (איוב כח, י) [זה רבי עקיבא וחבריו]. עד כאן. ותמוה הלא כתיב (דברים לד, י) 'לא קם כמשה'. ועוד מה שדרש ב'אליך' סותר לזה. ונראה בודאי השגת משה רבינו ע"ה ביותר וכו'.

ח. ועתה נבאר הענין, בעצם ארבע בחינות הנזכרות לעיל (אות ו). מצינו ארבע לשונות: א' 'תורת ה" (תהלים יט, ח). ב' 'תורת אלהים', כדכתיב (נחמיה ח, ח) 'ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל'. ג' 'תורת אמת'. ד' 'תורת האדם'. והם שתים שהן ארבע, שתי הראשונות נסתרות, שתי השניות נגלות. אכן בחינות בכל אחד, הראשונות נסתרות הם ה' אלהים, בחינת פנימית סוד עולם המושכל סוד ה' אחד ושמו אחד, ה' נעלם. 'אלהים' בערכו סוד שמו הנגלה בגימטריא 'הטבע', ויתרו אמר (שמות יח, יא) 'כי גדול ה' מכל האלהים'. כתיב (שם ט, טז) 'למען ספר שמי', רומז לשם ה', וכתיב (שם ו, ג) 'ושמי ה". וכתיב (דברים לד, יא) 'לכל האתת והמופתים' אשר עשה משה, שינוי הטבע מצד ה'. זהו ענין ראשון רשימו. ב' 'אלהים', ידיעת מושכלת, כי ידע שמי הנודע למשכילים עם בני ישראל, וזהו חקיקה. וזהו רמז ברישא דקרא ד'כי ידע שמי' (תהלים צא, יד). כתוב (שם) 'כי בי חש"ק' הם נקודות חלם שוא קמץ, נקודות שם ה', ולפעמים בא ה' בנקודות אלהים וכן נחקק, כ"ף ו"ו, כ"ו ה', פ"ו אלהים, וכן ה' במילואו מ"ה מ"ם ה"א, אלהים. והבן. זהו בחינת הנסתרות.

והנגלות שתים אחריני, ג' 'תורת אמת' המצות בטעמן הגלוי המאומתין לכל. ד' 'תורת האדם' הם המושכלות. ועל זה רומזים ברכות התורה לפני הקריאה ולאחר הקריאה. לפני הקריאה על שתי הראשונות, א' 'ונתן לנו [את] תורתו', ב' 'ברוך אתה ה' נותן התורה'. הוא התגלות והשגת הנסתר. אחר כך הנגלות, ג' 'תורת אמת', ד' 'וחיי עולם'. ביאור הדברים, הכל הולך אל מקום אחד ושב ברוחניותו לנסתר, וזהו 'תורת ה' תמימה' (שם יט, ח). וזהו רמז הפסוק (דברים ד, ה) 'ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים'. 'חקים' דומיא ד'משפטים' שיש להם טעם, ו'לא דבר רק' (שם לב, מז), ואם רק מכם (ירושלמי פאה פ"א ה"א). ו'משפטים' דומיא ד'חקים' שהם בסתר המדרגה, אף דברים קלים מובנים שהם נקראים 'משפטים' שבים לסתר המדרגה. וכן המדות, והוא פשט שכתבו המפרשים (ר"ע מברטנורה אבות פ"א מ"א) מה שהתחיל רבינו הקדוש במסכת אבות ב'משה קבל תורה' כו', להודיענו אף כי חכמי האומות חברו גם כן ספרים הרבה ממדות, אל תאמר שאינם מסיני, על כן הודיענו משה קיבל. והענין, כי יש חילוק גדול, הפילוסופים השיגו המדות ההגונות מצד האדם במה שהוא אדם, ומשה קיבל תורה מסיני. א' המדות ממדות הקדוש ברוך הוא כענין (ספרי, עקב מ"ט; ילקוט שמעוני ח"א רמז תתע"ג) 'והלכת בדרכיו' מה הוא כו', כי נשמותינו חלק מהקדוש ברוך הוא. ועל דרך רמז, לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, ורצה לומר הפילוסופים הבינו המדות מצד האדם שהוא בשר ודם, אשר על כן אמרו (ברכות נח א) הרואה חכמי האומות מברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, אבל מדותינו מדת הקדוש ברוך הוא, וקל להבין. על כן השגתם מצד האדם נקרא 'חיי שעה', והשגתינו מצד הקדוש ברוך הוא נקרא 'חיי עולם', וזהו 'וחיי עולם נטע בתוכנו', ברוך אתה ה' כו' כוללם יחד. ואמר משה קיבל תורה, כי כלל המדות ענוה, כאשר מבואר לחכם מבין מדעתו, וכולם תלוים בענוה, ובזה מתדמה לקונו לפי גדולתו ענותנותו. על כן משה שזכה למדה זו בשלמות נתעלה על כל, והוא אספקלריא המאירה. ומעין משה רבינו ע"ה גם כן מדותיו של רבי עקיבא, בפרק התקבל (גיטין סז א), תניא אמר רבי שמעון לתלמידיו, בניי שנו מדותי שהן תרומות מתרומות [מדותיו] של רבי עקיבא.

*

של"ה פרשת חוקת תורה אור

ואל אלו ששה קצוות ששה פסוקים. 'תורת ה' תמימה' כו' (תהלים יט, ח), 'תורת ה' תמימה' מדבר בחלק רשימו, בחינה הנקראת נשמה לנשמה, הנעדרת עתה ונחסרת מאתנו בעוד בחיים חיותינו כמו 'פרה אדמה תמימה' (במדבר יט, ב), ולעתיד תתמם. וגם רומז 'תמימה' על דרך (שמות כו, כד) 'יחדו [יהיו] תמים'. והנה רבותינו ז"ל (פסחים ו ב) אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה, וקשה איך לא תהיה תורה הקדושה מסודרת בסדר. אלא הכי פירושו, באמת אין מוקדם ומאוחר, ואל תטעה לומר שדבר זה צריך להיות מוקדם וזה מאוחר, זה אינו, כי באמת אין מוקדם כו', אלא בסוד הנעלם ברזי רזין יחדיו תמים ומסודר אף כי עיני בשר לנו לפי פשוטו, זה אינו אלא היא תמימה. ומתי תתגלה, אמר (תהלים שם) 'משיבת נפש', הנשמה בזה העולם נקרא נשמה, וכשתשוב למקום מחצבה אז היא נשמה לנשמה. אך היה מושג למשה רבינו ע"ה בחיותו, ואחריו לרבי עקיבא. והם עדים בדבר שיש טעמים סודות פנימיים.

*

מסכת אבות ה' ו':

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה

*

*

יש רק אור וחושך, אין מציאות שלישית אחרת. מנחות צט ב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית", ואין הכוונה ללמוד יוונית בין השמשות.

יש בישיבות אבחנה שיש יום התלוי באור וזהו מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ויש שסמכוהו לפסוק ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה ויש יום התלוי בשמש והוא מזריחת החמה עד שקיעתה, וכמו בפסוקים על בריאת המאורות.

זה וודאי אינו נכון, איך ייתכן שיהיו שתי הגדרות שונות וסותרות של יום. בוודאי יש רק הגדרה אחת, והיא שהאור הוא יום והחושך הוא לילה. רק לגבי השאלה מהו "אור" יש בזה שתי בחינות, יש אור שהוא הארת קרני האור ומקור האור כאחד וזה האור שיש עד שקיעת החמה, ויש אור שהוא רק קרני האור בלי מקור האור, וזה האור שאחרי שקיעת החמה עד צאת הכוכבים. האור שלני שקיעת החמה הוא מציאות גמורה של אור. האור שאחרי שקיעת החמה ולפני צאת הכוכבים יש בו בחינה שהוא אור ויש בו בחינה שאינו אור. הוא רשימו של אור. מציאות וחוסר מציאות של אור בעת ובעונה אחת.

העולם כולו קיים באופן כזה תמיד, אבל זה נסתר ונעלם ואינו מושג בדעת בני אנוש ולכן גם אינו נוגע להלכה. בין השמשות הוא גילוי של המציאות הנסתרת, הנעלמת, הסודית, האמיתית, של אופן מציאות העולם. ביום יש שקר, אשליה כאילו העולם קיים לגמרי, במציאות גמורה ואמיתית ושלמה. כאילו יחסו אל הבורא הוא כמו יחס שולחן אל הנגר, אחרי שהנגר עשאו השולחן קיים באותו מובן שהנגר קיים.

בחושך יש שקר, כאילו יש העדר והסתר וחדלון וריק.

בבין השמשות יש גילוי חושי של האמת, שהמציאות היא באופן כזה שבעת ובעונה אחת יש עמה גם חוסר מציאות וחדלון וריק. בבין השמשות האמת של המציאות מבצבצת מבעד השקרים, בסדק שבין השקרים, בנקודת התפר שביניהם, משם צצות ובוקעות קרני האור של האמת הנסתרת.

*

*

לגבי פסיקת הלכה למעשה, ההלכה נפסקת לפי דעת בני אדם, לפי תפיסתם. בני אדם אינם יכולים לתפוס בתפיסה חושית נפשית חיה וממשית, בבינת הלב, שיש סתירה קיימת, ששני צדדי הסתירה קיימים לגמרי באופן מוחלט בלי פשרה ותנאי וסייג. וכמו שכתב השל"ה:

"'תורת ה' תמימה' מדבר בחלק רשימו, בחינה הנקראת נשמה לנשמה, הנעדרת עתה ונחסרת מאתנו בעוד בחיים חיותינו". עיוון שהיא נעדרת בעולם הזה אי אפשר להתחשב הלכה למעשה בבחינה הזו. כי ההלכה היא החיבור של בני אדם לבוראם לפי מה שהם בעולם הזה, וכל ההלכה יצוקה בכלים של תפישת האדם בעולם הזה, ומה שמעל כלים אלה מצטמצם לתוכם.

הרשימו יכול להיות מושג רק כרעיון פילוסופי מילולי, לא כתורת חיים שמניעה את החיים האנושיים עצמם. רעיון פילוסופי של ניסוח מילים בלבד זה אינו נחשב השגה כלל ולכן כתבו שעניין הרשימו הוא נסתר לגמרי והוא עניין פרה אדומה שהיא עניין הסתירה קיימת שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, ורק משה רבינו השיג את טעמה.

זה לא שמשה ידע איזשהן תיאוריות ופילוסופיות יותר. זה רק עניין של כמה מקום יש בשכל. השכל הוא כמו מחסן עם מקום מוגבל. העניין של סתירה קיימת הוא גדול ובשכל הקטן שלנו פשוט אין לו מקום, הוא לא נכנס ואי אפשר להכילו. כשהשכל יותר גדול יש בו יותר מקום, ואז זה נכנס ומתקבל על הלב.

*

יש עניין דומה לזה לגבי סוגיית תרי ותרי. עיין מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר בגיטין. כאן:

https://gmarabavakama.wordpress.com/2010/05/24/%D7%92%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%A3-%D7%A2%D7%97-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%91/

ספק פירושו כמו שכהן הלך באחד משני שבילים, ואיננו יודעים באיזה שביל הלך, ואנו יודעים שבאחד מהם יש קבר ואם הכהן הלך משם הוא נטמא, ובשני אין קבר.

יש צד שהלך בשביל א' והוא טהור ויש צד שהלך בשביל ב' והוא טמא. שני הצדדים של הספק קיימים כי איננו יודעים ואין אפשרות לברר.

זה נקרא ספק של חוסר ידיעה.

יש אופן אחר של ספק, ששני עדים מעידים שהכהן טמא ושני עדים מעידים שהוא טהור.

עדות של שני עדים לפי ההלכה היא וודאות גמורה ובלתי מעורערת. לא יכול ליפול בזה ספק של חוסר ידיעה, כי בהגדרה יש לעדות דין של ידיעה גמורה בלי קשר מה באמת היתה המציאות.

זו סתירה קיימת, שני הצדדים, גם שהוא טמא וגם שהוא טהור אמיתיים בוודאי באופן מוחלט ובלי סייג ופשרה ותנאי.

בסוגיית תרי ותרי דנים איך הלכה למעשה מתנהגים בסוג כזה של ספק, ובמה הוא שונה להלכה מספק של חסרון ידיעה.

זה גם הנדון בסוגיא של בין השמשות. באמת זמן בין השמשות הוא זמן שיש בו אור וגם יש בו חושך ושני הצדדים אמת מוחלטת. רק שזה אינו נתפס, זה בבחינת עולם האצילות, נשמה לנשמה, וההלכה היא לפי מה שכן נתפס, לפי המושגי שנתפסים בעולם העשייה שנקרא חיי שעה ונקרא דבר קטן, כי ההשגה בו קטנה. והשאלה איך בדעתנו הקצרה שאינה יכולה להכיל סתירה קיימת, נתפוס את העניין הזה, ולפי זה, איך יתקפל, יצטמצם, העניין הגדול של סתירה קיימת לשכל הקטן שלנו, כך תיפסק ההלכה. זה עניין הסוגיא בשבת ל"ד ב', יש דעות של החכמים איך קורה הצמצום של עניין הרשימו לכלים ל תפיסת עולם הזה ולפי דרכי הצמצום נובעות ההלכות המעשיות ויש בזה כמה דעות איך נעשה הצמצום הזה.

ממה שאומרים שהוא ספק כולו מן היום וספק כולו מן הלילה, ואם חילל שבת בשני בין השמשות, בליל שבת ומוצאי שבת, אז מביא קרבן ודאי ממה נפשך, נראה שדנים בזה כאילו יש כאן ספק חסרון ידיעה.

לדעת רבי יוסי נראה שבחלק הראשון של זמן בין השמשות, בזמן שרובו אור, יש בו יותר בחינת אור ומבחינת חושך, הוא נדון כיום גמור, כמו שאר ספיקות חוסר ידיעה שהולכים אחרי הרוב, או יותר נכון (כי אין כאן ממש דין רוב) שמכריעים על דינו של דבר כפי העיקר של צורתו, מה שמצטייר יותר חזק למרות שיש בו גם צורה אחרת. בתחילת זמן בין השמשות הצורה של אור מלובשת בעולם יותר מהצורה של חושך, האור היא הצורה העיקרית שניכרת, ולכן דנים אותו כיום גמור. ובחלק השני של בין השמשות עיקר הצורה הניכרת היא חושך ולכן דנים אותו בוודאי כחושך. ויש רגע אחד כהרף עין שבו נפסק דין יום ומתחיל דין לילה.

עניין רשימו הוא עניין של התלבשות צורה בחומר. הצורה מאירה בחומר. צורה עניינה אור. גם אם יש גוש חומר שמפסלים אותו בצורה של פירמידה למשל, הצורה הזו היא אור שחל בו. היא מאירה אותו מלהיות סתם גוש חסר צורה ודבר שהשכל רואה בו דבר ברור וידוע ומובן ומוכר ונהנה בו, וזה עניין אור שעניינו היכולת להכיר ולראות מה עניינו ומהותו, כלומר צורתו, של הדבר. וכך יש הרבה ענייני צורה, כל מה שאינו חומר אלא תואר או נשמה או אור או הבנה או כל עניין כזה הוא אופן של צורה. גם צבע ומשקל ונפח ומימדים הם צורה של החומר ונחשבים בחינות של אור ונפש של החומר.

ורשימו הוא כשהצורה לא מלובשת בחומר לגמרי וגם לא פרשה ממנו לגמרי אלא היא עזבה אותו אבל עדיין נשאר בו רושם שלה.

רושם יש בו הרבה מדרגות של חוזק. כמו שמייד אחרי השקיעה יש אור רשימו חזק ואחרי זמן מה האור נחלש וכן הלאה.

כך למשל כשהנשמה שהיא צורת האדם נפרדת מהגוף שהוא חומרו של האדם, יש בזה בחינות, יש בחינת גוסס שכבר ניכרת בו צורת פרידה אבל אינו נפרד עדיין שגוסס הוא חי לכל דבר. ויש אדם שנפצע פצע המגדיר אותו כטריפה, טריפה פירושו שהנשמה כבר נפרדה לגמרי מהגוף ולכן דינו כמו מת והרוצח אותו פטור, וכל מה שנדמה שהוא חי זה רק כמו זנב הלטאה שמפרפר, וזה נראה כמו חי לכל דבר מכח הרשימו של הנשמה, ויש בו מקצת דינים של ספק חי. ויש רבי יהודה הנשיא שאחרי מותו עשרים ושתיים שנה שכב בעלייה והיה נראה כחי גמור ואף ירד לבית לעשות קידוש, ויש נדון איך חל הקידוש שהרי הוא מת ואולי יש בו בחינת ספק חי, וזה מורה על מעלת כח חיותו שהרשימו של חיותו חזק כל כך שהוא כמו חי. וכן עניין צדיקים אינם נרקבים בקבר אלא גופם גם אחרי שנים נראה כאילו היום נקבר. כי נשאר בו הרשימו של הנשמה בחוזקה כי צדיקים חיותם חזקה.

וכך בכל מקום של התלבשות צורה בחומר יש התלבשות מלאה, היפרדות מלאה, ומצב של רשימו שהוא גם זה וגם זה.

ויש בזה מדרגות מדרגות, ולרבי יוסי חלק מהמדרגות עיקר הצורה הניכרת בהן שעל פיה פוסקים בתורת וודאי היא יום, ויש מדרגות שעיקר הצורה הניכרת בהן היא לילה.

.

.

בעדות תרי ותרי, בדרך כלל דנים בזה כמו בספק חסרון ידיעה חוץ מכמה פרטים שיש חילוק בין זה לבין ספק חסרון ידיעה.

גם כאן לפי הברייתא, כיוון שבדעת האנושית של קטנות מוחין זה נתפס כספק חסרון ידיעה האם הוא יום או לילה, דנים בו כספק חסרון ידיעה.

אמנם לגבי ראיית זיבה, אם ראה פעמיים בבין השמשות, אם נדון בו כספק חסרון ידיעה, אי אפשר שיביא קרבן. כי לקרבן צריך שיראה ג' ימים רצופים. אם הוא יום הרי ראה פעמיים וכן אם הוא לילה, ופטור מקרבן. אם הראשון יום והאחרון לילה הרי ראה פעמיים לא רצופות. אם הראשון לילה והאחרון יום ראה פעמיים ביום אחד. בכל מקרה אין כאן צד שאולי ראה ג' ימים ברצף. רק אם נאמר שהוא גם יום וגם לילה, אז יש כאן אפשרות לומר שנחשב ראייה ג' ימים ברצף, שבין השמשות הראשון הוא גם היום שלפניו וגם הלילה שאחריו, ובין השמשות השני גם הוא כך, ונמצא שיש כאן צד של ראיית ג' ימים ברצף. מובן בנקל שהוא ספק טמא כי לטומאה מספיק שתי ראיות, ופטור לגמרי מקרבן, אבל להלכה התחדש שהוא גם ספק לקרבן ומביא קרבן חטאת העוף שבא על ספק חיוב קרבן.

בספק חסרון ידיעה יש רק צד שמא הוא רק יום ושמא הוא רק לילה. אין צד שהוא להלכה בוודאי גם יום וגם לילה ושני בין השמשות ייחשבו כג' ימים ברצף. רק בגלל שבאמת יש כאן מציאות של רשימו של האור אפשר לדון כך להלכה.

אפשר להסתכל על זה שבעצם ספק שהוא סתירה קיימת להלכה דנים אותו כספק חסרון ידיעה כיוון שכך הוא בתפיסה האנושית, רק כאן לחומרא לא מקפלים את הסתירה הקיימת לגמרי לדין של ספק חסרון ידיעה, כי כשהקיפול הזה סותר את ההלכה של חיוב חטאת העוף הבאה על הספק משאירים לצד חומר כדי לא לעקור דין תורה את היריעה פרושה ומחשיבים אותו כסתירה קיימת לחייב חטאת העוף.

או אפשר לומר שלא מקפלים כלל ולא מחשיבים אותו כלל כספק חסרון ידיעה, אלא רק כסתירה קיימת, ובסתירה קיימת כך הדין שדנים כצד א' של הסתירה שראה זיבה ביום כיוון שהוא וודאי אמת שביה”ש הוא יום, ומוכרחים לדון בזה כספק ולא כוודאי מכח שגם הצד שהוא לילה הוא וודאי אמת, וכן דנים מספק גם שהוא ראה גם ביום וגם בלילה, כיוון שוודאי אמת שהוא יום ווודאי אמת שהוא לילה, וכיוון ששניהם וודאי אמת דנים שיש כאן ראייה גם ביום וראייה גם בלילה שאחריו. וזה רק בתורת ספק ולא מביא קרבן וודאי, כיוון שהצד שהוא רק לילה ולא יום הוא גם וודאי אמת.

זה דומה לשני בנים יורשים, לפי מה שביארתי ברשימה לעיל לגבי קניין והלוואה, שוודאי בן א' עומד לגמרי במקום האב וכל נכסי האב שלו, וכן גם בן שני בוודאי כל נכסי האב שלו. ונמצא שבן א' מקבל בחלוקה את כל נכסי האב וכן בן שני. וכיצד יוצא שכל אחד מקבל רק חצי, אלא זה כמו שיש חבית, וזה עושה חור בחבית והיין זורם לכלי שלו כי כל היין שלו, והשני גם עושה מהצד השני חור בחבית והיין נשפך לכלי שלו כי כל היין שלו. כשייגמר להישפך כל היין שבחבית יימצא שלזה חצי ולזה חצי, לא בגלל שיש לו רק חצי, אלא יש לו הכל אבל העובדה שגם לשני יש הכל מכריחה שיקבל רק חצי.

כך גם כאן, הדין שהוא יום וודאי הוא דין גמור בתורת וודאי ולא בתורת ספק. אבל מוכרחים לדון בו כספק כי העובדה שהוא בעת ובעונה אחת גם וודאי לילה מכריחה את זה, כמו שבחלוקה מוכרח שיקבל חצי ולא הכל למרות שהכל שלו.

ולכן גם הצד שהוא גם יום וגם לילה, וכשראה ראייה אחת בין השמשות הדין הוא שראה בוודאי ראייה ביום וראה בוודאי גם ראייה בלילה, גם זה מוכרח להיות נדון כספק מכח שהצד שהוא רק יום ולא לילה הוא אמת וודאית.

.

.

שבת ל"ה ב':

"א"ר יוסי בר' זבידא העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך.”

רש"י:

"בשני בין השמשות ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת:

ממה נפשך אי ליליא הוא חייב על ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום ואי יממא הוא חייב על מוצאי שבת ואין של ערב שבת כלום וכגון דעבד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו:”

לפי הצד שמסתכלים על ביה"ש כסתירה קיימת אי אפשר שיביא חטאת ממה נפשך. שהרי הצד שבין השמשות הראשון הוא יום ובין השמשות השני הוא לילה הוא צד שקיים בתורת וודאי והוא מונע מהאפשרות להביא קרבן חטאת על וודאי חילול שבת. אלא בהכרח לפי רבי יוסי בר' זבידא דנים לגמרי לפי התפיסה האנושית ודנים בו כספק חסרון ידיעה.

וזה ביאור קושיית תוספות ל"ד ב' על רש"י:

"ספק לטומאה ולקרבן. פירש בקונטרס דשמא בין השמשות ראשון כולו מן היום ושני כולו מן הלילה ול"נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין (דף לה🙂 העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דע"ש כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם"

*

*

ביושר דברי אמת שהבאתי כתב:

"מי שרואה את האדם אחד כמה פעמים וזמנים הרבה ונחקקה צורתו בלבו היטב ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל"

המציאות של דברים בזכרון היא מציאות של רשימו, נמצא וביחד עם זה גם לא נמצא. מציאות של זכרון.

באמת הכל הוא רק מציאות של זכרון, הכל הוא רשימו. נקודת ההווה היא כהרף עין ורצה כל הזמן קדימה וגם מה שהיה לפני שנייה אחת הוא רק זכרון, ואין לנו הווה כלל, הכל רק זכרונות. אלא שבתפיסה שלנו זכרונות שהיו לפני זמן מועט נתפסים כאילו הם הווה. וזה שקר.

זכרונות מלפני זמן רב, כגון זכרונות ילדות של אדם מבוגר, יש להם איכות מיוחדת. הם חלק מהמציאות שלנו, המציאות שאנחנו קוראים לה "הווה", אבל הם לא משקרים להיות נתפסים כאילו הם הווה ממש, אלא הם מגלים על עצמם שאינם אלא זכרונות. יש בהם את האיכות המיוחדת והרגש המיוחד של זכרונות. ובכך הם מציאות אמיתית יותר מהמציאות שנתפסת כאילו היא הווה.

*

*

לפי מה שכתבתי כאן בהתחלה לבאר בעומק את צדדי הספק בבין השמשות יש לבאר כמה לשונות תנאים ואמוראים ומחלוקותיהם בסוגיא בשבת ל"ד ב' ובדברי הראשונים שם, ואין לי אפשרות כעת לזה ואי"ה כשיתאפשר אמשיך בזה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין "בין השמשות", חומר וצורה, יהדות, תלמוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בעניין "בין השמשות" בנסתר ובנגלה, בדברי המקובלים בענין "רשימו", בסוגייא שבת ל"ד ב'.

  1. לפני שבורא עולם ברא את השמש הוא ברא את האור.
    היה חושך.
    והוא אמר ויהי אור.
    המאורות נבראו לאחר החושך ובריאת האור.
    הוא אמר ויהיו מאורות ברקיע השמים המאור הגדול והמאור הקטן להבדיל בין חושך לאור.
    אז מה זה האור שנדרשת השמש כדי להבדיל בין חושך לאור?
    ומה למעשה עושה השמש כדי שנוכל שנוכל להבדיל בין חושך לאור?

    הסברה שלי היא שעין אדם לא מסוגלת להכיל את האור.
    כמו שעם ישראל הוזהר שלא לתקרב להר פן ימותון כשמשה עלה אליו להביא את התורה.
    כך שלמעשה השמש היא כמו משקפי שמש שמשמשת להגנה על העיניים שלא נתעוור מהאור הגדול.
    והירח כדי שלא נלך לאיבוד בתוך החושך הגדול.

    אתה מוזמן להקשיב לתוכנית רדיו זמן השלום בנושא מועד הפסח שהוא נמשל למעשה בראשית כהשגתי.

    https://hayamimhahem.wordpress.com/2015/03/23/%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95-%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%9D/

    שיהיה חג שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s