צעקה מלב כואב.

בעקבות מקרה שקרה אצלי אתמול עם שכנים חרדיים, נזכרתי במעשה שהיה לפני שנים.

התפללתי בבית כנסת בשכונה חרדית צפופה, בית הכנסת היה סמוך מרחק מטרים ספורים מחלונות הבניינים הסמוכים. הייתי רגיל אז להתפלל ותיקין. בחודש אלול תקעו בשופר אחרי התפילה כפי המנהג (בראש השנה יש מצווה מהתורה לתקוע, ויש מנהג לתקוע אחרי התפילה בכל חודש אלול), למרות שזה היה בשעה מאוד מוקדמת בבוקר שרוב האנשים עדיין לא התעוררו משנתם והיו מאוד קרובים והקול נשמע חזק.

עלו בדמיוני תמונות של אשה אחרי לידה שמניקה בלילות, או אמא לילד עם כאבי אוזניים שבוכה בלילה והיא צריכה לקום לעבודה, ואנחנו גוזלים ממנה את השעה האחרונה של השינה לפני הבוקר. כמובן בציבור חרדי כמעט בכל בית יש הרבה פעמים מצבים כאלה. חשבתי על קשישים וחולים ששנתם נודדת. וממש לא יכולתי לסבול את ההרגשה שאנחנו מעירים אותם מוקדם עם התקיעות.

ובפרט שהתקיעות אינן מעיקר הדין אלא מנהג בלבד לעורר רחמים, ואיזה רחמים יכולים להתעורר על מי שלא מתחשב בשנתם של השכנים ולא מרחם עליהם.

ניגשתי לתוקע ולגבאים עם זה, הם מאוד הסתייגו וחלקם לעגו וזלזלו, ושלחו אותי לרב. הרב (שהוא תלמיד חכם אמיתי ואדם עמוק ובעל נפש ועדין ואצילי והייתי קרוב אליו ודיברתי איתו הרבה בלימוד ושאר עניינים), אמר שלפי ההלכה יש זכות למתפללים לעשות את סדר התפילה הנהוג גם במקום שזה מרעיש לשכנים, ואין זה נחשב מזיק, וגם שאסור לשנות מנהג ישראל בשום דבר וכבר נהגו לתקוע וזה מנהג חשוב שמובא כבר בטור ומביאים אותו כל הפוסקים ויש לו הרבה טעמים. וכיוון שלפי ההלכה אין זה נחשב היזק וגזל שינה, ממילא אין כאן סיבה הלכתית מוצדקת לבטל את מנהג ישראל, ואסור סתם לבטל אותו רק בגלל עניינים רגשיים בעלמא. הרי מול הרבה מנהגים יכולים להתעורר כל מיני הרגשות, למשל מנהג כפרות וכו'. ואם נלך אחרי ליבנו בסוף נחליט שגם ברית מילה נראה לנו אכזרי וצריך לבטל אותו. אלא הכל צריך להיות על פי ההלכה,  ואם לפי ההלכה זה מה שנכון אז צריך להתאים את הרגשות שלנו לזה וללמוד ולקבל ולהרגיש שמה שנכון זה לעשות לפי ההלכה, ולא כל רגש אנושי טבעי ספונטני הוא בהכרח צודק ואמיתי לפי העומק של התורה, ולכן יש לנו תורה והלכה ללמד אותנו מה נכון, שלא נלך אחרי ליבנו ורגשותינו שלפעמים צודקים ולפעמים טועים.

כמובן גם אצל חילונים יש אנשים שמרעישים ולא מתחשבים, אבל אנשים שאינם בריונים וגסים, או לפחות שלא רוצים להיתפס ככאלה על ידי עצמם וסביבתם, לא עושים כך.  והרוב הגדול של הציבור לא יעז לעשות כך.

בבית הכנסת מדובר באנשים עדינים וחכמים, ושם כמעט כל הציבור מרגיש וסבור שזה בסדר להרעיש לפנות בוקר בלי לרחם על מי שסובל מזה. זה עניין אחר מסתם חוסר התחשבות.

.

.

נראה לי שאותם מתפללים ורבם מאמינים באמת ובתמים שכדי שתפילתם תישמע וכדי שיזכו ביום הדין ויימחלו עוונותיהם הם צריכים לתקוע בשופר גם במצב כזה.

גם אם האשה הסובלת תבוא לפניהם עם תינוקה הבוכה בידיה, ותספר להם שיש לה עוד שלושה קטנים לטפל בהם והיא עובדת, וכל הלילה הוא בכה מכאב אוזניים ורק לפני שעה היא נרדמה ולולא תקיעת השופר היתה יכולה לישון עוד שעה וזה היה נותן לה כח לעבור איכשהו את היום הקשה שמצפה לה וכו' וכו', הם היו מסבירים לה בלשון רכה שכך היא התורה וההלכה ושגם היא חייבת בה ותהיה לה שותפות בזכות הגדולה שמקיימים מנהג ישראל לתקוע בשופר ולפי הצער כך השכר וכו' וכו'.

אצל חרדים כמעט לא ראיתי שכשיש צער או צרה גדולים או קטנים פשוט מבקשים מהקב"ה שיעזור באופן טבעי ופשוט כמו שילד מבקש מההורים שלו שיעזרו לו כשהוא צריך משהו או יקשיבו לו כשהוא כואב או משהו על ליבו. לרוב אומרים ג' פעמים מזמור קכ"א שהאו סגולה לישועות, או מכוונים בברכת המזון ונזהרים לא לזרוק פירורים שזה סגולה לפרנסה, או פותחים את ארון הקודש שזו סגולה ללידה קלה, או נותנים צדקה שצדקה תציל ממוות, או מבקשים ברכה מצדיק או מחתן, או עושים הפרשת חלה או מדליקים נר, וכו' וכו' כל מיני סגולות וישועות. גם חסידי ברסלב שרוצים לקיים את דברי רבי נחמן שצריך לדבר עם הקב"ה בלשונו שלו על כל דבר שעל ליבו, עושים כך כי רבי נחמן אמר שכך צריך לעשות וכך התפילות תתקבלנה, ולא עושים כך בלי שזה יהיה "דרך" ו"שיטה" של רב כלשהו עם הבטחה מוסמכת שככה זה יהיה מתקבל יותר.

ריבונו של עולם, כמה נורא להעיר ככה אנשים לפנות בוקר, כמה הלב נחמץ, כמה זה לא אנושי, לפחות בושה שתהיה, איזשהו רגש. כמה הקב"ה כועס כשמעירים ככה. אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. אם מישהו היה מעיר ככה את הילדה שלי כדי לעשות איזשהי סגולה או מנהג שהוא חושב שישפיעו עלי לעשות כפי רצונו, כמה הייתי כועס עליו ובדווקא לא עושה כבקשתו. כמה מי שעושה את זה מרחיק את עצמו מהסיכוי שהקב"ה ירחם עליו לפנים משורת הדין ויסלח לחטאיו. כמה אני הייתי כועס אם הילדים שלי כשהם רוצים לבקש ממני משהו היו עושים כל מיני סגולות שהם חושבים שישפיעו עלי לעשות כרצונם, במקום פשוט לדבר איתי ולספר לי. כמה אטימות לב וטפשות שכל צריך כדי לא לראות את זה?

זה ממש נעשה משהו מכאני, כמו כספומט שצריך להקיש על כל מיני מספרים ואז מקבלים מה שצריכים. יש חוקים יבשים ואם עושים אותם קורה כך וכך. לפי הציור הנפשי של האמונה שלהם יש בשמיים בריכה של שפע, ויש משם צינורות שפע, ואמירת מילות התפילה פותחת את ברזי השפע ואז השפע זורם בצינורות ומגיע ליעדו. ואם יודעים לכוון כל מיני שמות קדושים אז בכלל צינורות השפע הופכים לפתוחים ורחבים מאוד. זה סוג של מכונה גדולה שמניעה את כל העולם וצריך לדעת את המפתחות איך להפעיל אותה נכון וחלילה לזלזל בשום פרט ולהחמיץ שום פרט. נשכח לגמרי שמדובר באלוהים חיים, שהוא ממש אבא ואמא שלנו, חי ומסתכל ומרגיש. זה הפך לגמרי לעבודה זרה, ועבודה זרה מטמטמת את הלב ואוטמת את העיניים והאזניים. עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו – כמוהם יהיו עושיהם.

הכל מתגמד בצל אותה מכונה כבירה ונוראה, הקובעת את מהלך העולם ואת כל גורלות כל בני האדם. שלנו – הנבחרים, הכהנים – נמסר המפתח כיצד להפעיל אותה, ללחוץ על הכפתורים הנכונים, לשמן את גלגליה, להזין את רעבונה, להקריב לה את מה שצריך להקריב. מול אחריות כזו, כבירות עצומה כזו, אחריות נוראה כזו, הכל נראה קטן. מה בכך שתינוק מתעורר ומתחיל לבכות? אנחנו כאן בתורה ובמצוות ובתפילות שלנו מניעים את כל גלגלי העולם, מקרבים את הגאולה. אוי ואבוי אם לא נקיים מנהג חשוב שכתוב בטור ויש לו טעמים חשובים שכתבו רבותינו הראשונים שאין שיעור לגודל חכמתם וקדושתם. זה להוציא בורג חשוב מהמכונה, מי יודע מה יכול לקרות. אילו אסונות יכולים להתרחש, אילו צינורות שפע יכולים להיסתם. איזו מידת הדין תהיה מתוחה עלינו וכמה נפסיד כולנו מזה ביום הדין הגדול והנורא של ראש השנה.

וזה נכנס לכל תחומי החיים. הכל נמדד רק בתפקוד. האשה חרוצה מפרנסת ומנקה ומבשלת, הילדים הולכים לתלמוד תורה ומצטיינים בלימודים. הבעל הולך לכולל והוא אברך חשוב ומתמיד. הכל לתפארת ברוך השם. ומה קורה בפנים? הבכי הפנימי האילם העצור שבנפש, שכבר התייבש והתאבן ונשכח? חום, רוך, מגע? בני אדם?

כשאני שומע על הדברים המפלצתיים שהטרוריסטים המוסלמים עושים בשם הדת, כשקורא על האינקויזיציה, אני לא מתפלא. כאן הולכים בנתיב הזה צעד אחד, שם כבר הלכו בו עוד הרבה צעדים והגיעו להיכן שהגיעו.

.

הנביאים כבר צעקו על זה, וכמו אז גם עכשיו אין איש שומע.

.

שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה

למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי

כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי

לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא

ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו

רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע

למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה

איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים … יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם

החפץ ליהוה בעלות וזבחים כשמע בקול יהוה הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים.

כה אמר יהוה השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי

ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם יהוה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי

שוחט השור מכה איש זובח השה ערף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבנה מברך און גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על צעקה מלב כואב.

  1. משה הגיב:

    כל כך נכון.
    לקרוא את כבודו תמיד נותן הרגשה של חמוץ-מתוק.

  2. מאירקה הגיב:

    אתה חרדי מסטול ומתוק. חרפנו אותך. בכל זאת נהניתי לקרוא אותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s