מתוך התכתבות חשובה בעיני

מתנהלת כעת התכתבות עם אדם מבין שמצאתי שפה משותפת איתו, זה התחיל מדברים שאין בהם הרבה חידוש, אבל בהמשך עלו דברים מהותיים ואישיים, שחשובים לי. יש בהם גם התבוננות אחורה על תהליכים שעברתי, מה שגורם לעיכול ועיבוד, ויש לזה ערך מרפא בשבילי. הדברים כבר הולכים ואובדים בנבכי המייל, ולרוב אין לי גישה למחשב שיכול לחפש שם. אני בינתיים מעתיק לכאן מה שנכתב כדי שלא לאבד את הדברים וגם כדי לשתף עם ידידי ועם מי שזה יכול לעניין אותו.

.

– – –

.

להיות נאמן לעצמו אין פירושו להתמכר לתאוות. יש באדם קול פנימי נקי וטהור. אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא. אני ישנה וליבי ער  – ליבי ער זהו הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. יש את השבועה שאדם מושבע כשהוא נולד לא לטמא את נשמתו הטהורה, והיא חיה ומדברת במעמקי ליבו כל חייו.
יש כמובן גם כוחות של יצר הרע באדם. להיות נאמן לעצמו לעניות דעתי פירושו ללמוד להבחין בין הקולות האלה, ללמוד לחוש את העומק והאותנטיות שיש בקול הנשמה הטהורה שמכח זה קולה יכול לסלק קולות אחרים שהם חיצוניים יותר ובאמת חלשים יותר אחרי שלומדים להקשיב.
לדכא בכח את הקולות הרעים לעניות דעתי זו לא העבודה הנכונה וזה לא מביא לתוצאות טובות. צריך להיות תמיד בהקשבה גם לכוחות הרעים, להיות קרוב אליהם, כדי שמה שקורה בעולם הפנימי יהיה חי ופתוח ומדבר, ורק אז יש סיכוי גם לשמוע את הקול הטהור. באמצע התהליך הזה וודאי יש צורך גם להחזיק את עצמו בכח, אבל גם כשזה קורה צריך להישאר קשוב וקרוב לקול הכוחות שחוסמים אותם בכח. שלא יגיעו למצב של הדחקה והכחשה שגורמת שמאבדים את היכולת לראות אותם ולהשאיר אותם חיים גם כשמרסנים אותם בכח. שלא להגיע למצב שנעצרת ההתפתחות הפנימית בדרך של צמיחה חיה. לעבוד רק עם ריסון וכח יכול להרוס את תהליך הצמיחה החיה שבו הנשמה הטהורה מהכח החי שבה מתפתחת למצב שקולה נשמע ומקבל מרכזיות.

.

– – –

.

זה כמובן מאוד אישי, אין דרך אחת סלולה.

מה שהניע אותי היה רעב נפשי לחופש. לנסות להתבונן מה יש בנפש בלי לפחד מלצלול לתהומות ולשבור מחיצות פנימיות של הגנה, בלי לעשות חשבון לאן זה יביא אותי והאם אני מפחד מזה או אוכל לשאת את זה ומה יתפרק בדרך.  מאוד פחדתי, ואני אדם עצור מטבעי ועם חוש אחריות רב והרבה ביישנות וחששנות. ובכל זאת משהו מבפנים הכריח אותי לקרוע מחיצות ולהוציא לאור דברים שמאוד קשה לשאת את מציאותם, והתפרקתי ופירקתי משפחה והייתי חולה הרבה שנים. הרגשתי שהנפש שלי מלאה סלעים מאובנים של פחדים מצמיתים משתקים ומקפיאים, ופצעים וכאבים וחסימות והדחקות והכחשות. רק אחרי מאבק רב שנים ומדמם משהו מזה קיבל מעט תנועה וגמישות מעט סדקים התחילו להיפתח. לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי מעט מאוד, באופן קלוש ונדיר, לבכות. לצעוק. לרצות. להתאוות. ורק אז התחלתי מעט מאוד ובאופן עמום וקלוש להרגיש משהו מהדברים שכתבתי. עדיין גם אצלי הרוב הגדול זה רק תיאוריה.

.

– – –

.

אני מאוד מאוד מבין את מה שאתה מתאר. (מדובר על חוסר יכולת לקיים מצוות בצורה טבעית. משתלטת המודעות שאני עושה מצווה ואני חייב לעשות ואקבל שכר ומסתכלים עלי וכו', והקיום הופך למלאכותי ומאולץ)
בעצמי גם הרגשתי ככה, ולדעתי ממה שהכרתי זה כך אצל כל שומרי המצוות. חוץ אולי משני תלמידי חכמים מהדור הקודם שהכרתי, שכשהייתי בן 20 הם היו בני 80, שאולי אצלם זה לא היה ככה ברמה כזו, אם כי גם לא טבעי לגמרי.
אני מאוד מעריך את העובדה שאתה מודע לזה וזה מפריע לך. זה נדיר.
לא מצאתי דרך לצאת מזה. למרות שככל שלמדתי הבנתי כמה התורה שוללת את זה.
זה לדעתי מה שחובת הלבבות בשער העבודה מדבר שקיום מצוות צריך להיות מהתעוררות השכל של עצמו ולא בגלל שכך נאמר בתורה, וכמו אברהם. ואומרים מי שפיו וליבו שווים, וזה נאמר על הנכנסים לבית המדרש ללמוד ולשנן, ומה שייך בזה רמייה ושקר. אלא השקר הוא שהתורה בפה ולא בלב. בלב הכוונה שזה טבעי וחי ופשוט כמו לאכול או לחבק את הילדים וכו'.
וזה עניין תורה לשמה, לשם תורה. שיש מי שמתקשה להבין מה העניין. וזה מאוד פשוט, כששואלים למה אתה חי, למה אתה אוכל, למה אתה מחבק את מי שאתה אוהב. התשובה היא אני חי כדי לחיות, אוכל כדי לאכול, מחבק כדי לחבק. אלה תופעות החיים. השמש זורחת כדי לזרוח, התפוח נופל כדי ליפול. הבריאה קיימת כדי להיות קיימת. זה לא סתם טאוטולוגיה. הבריאה נבראה כך שהיא מכילה בתוכה תחושת משמעות וטעם ותכלית שהיא מיניה וביה.
אנשים רעבים להרגיש משמעות. יש ספר שנקרא האדם מחפש משמעות. בחז"ל זה נקרא טעם. טעמי תורה. לחוש טעם בכך שחיים. למרות שאין הגדרה למילה "משמעות" בהקשר הזה. על כל משמעות אפשר לשאול בשביל מה זה, מה הטעם בזה. ועל חיים פשוטים ובריאים וחופשיים אפשר לומר שיש בהם משמעות וטעם בלי להסביר למה.
תורה לשמה הכוונה שהיא תופעה טבעית של החיים. לא משהו מאולץ שעושים כמו רובוט בגלל שזה כתוב.

העולם החרדי בנוי על המאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אל תטריד את ראשך אם זה לשמה או לא, רק תעשה ודי. אתה כבר שם את עצמך על המסלול ואז באופן אוטומטי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
אבל עובדה שזה לא עובד. עושים שנים רבות שלא לשמה, דורות, ורק מתרחקים מהלשמה. זה לא מביא לשם. ואם זה לא מביא לשם אז אין בזה שום ערך. כל הלומד שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. זו הסתכלות שסותרת את כל הדרך החרדית שניטרלה לגמרי את העניין של לשמה, הפקיעה אותו מהיותו מרכזי וחיוני וקריטי כמו שהוא בחז"ל. הפקיעה את התורה מלהיות חיה, תורת חיים. ואם הבור ריק אין בו מים, ממילא נחשים ועקרבים יש בו.

תיאוריה שלא מקיימים אין לה ערך כשלעצמה, אבל זה צעד. זה נותן כיוון וזה צעד הכרחי לפני שקורה משהו באמת.
מבחינתי כל זה הוא רק תיאוריה, כי למרות שנים של נסיונות וחיפוש לא הצלחתי לקיים את המצוות השמעיות בצורה חיה ואמיתית. מה שלא עשיתי, וטיפסתי על הקירות והפכתי כל אבן וחיפשתי כל תלמיד חכם שאפשר להכיר, עדיין זה נשאר מאולץ כמו שאתה מתאר. לא מצאתי דרך. אבל הרגשתי ברור שאני לא רוצה להמשיך לקיים את זה כמו רובוט, ולדעתי גם דברי חז"ל עולה מהם שזו לא הדרך.
לפני כמה רשימות כתבתי רשימה שנקראת למה אני לא מקיים הלכות. העניין הזה הוא הסיבה העיקרית. נשארתי עם המצוות השכליות (בעיקר מה שבין אדם לחברו, ותפילה מדאורייתא, כלומר רק מה שאני מרגיש ובשפה שלי ולא כתקנות אנשי כנסת הגדולה. ולומר תודה לא בזמנים ונוסחים קבועים, ולאהוב, באופן כללי, וגם זה לא בזמנים ונוסחים מוגדרים, ולזכור את השבת, שיש נקודה של הוויה בלי עשייה בעומק כל דבר, ועוד כמה דברים).  שהן רוב המצוות, ואותן אפשר לקיים באופן טבעי. וגם זה מבחינתי רק אם אני חי כחילוני. רק אחרי שחיללתי שבת החיוך לשכן יוצא טבעי. כי אין לי כבר מוטיבציה לחייך רק כדי לצאת צדיק.

אני לא מציע דרך או פתרון. אני בעצם במצב של אחרי התרסקות שארכה שנים של מצוקה קשה וחולי ומצב מסוכן שהיה יכול להיגמר רע,  וגבתה מחיר נורא ועדיין גובה,  ועדיין יש הרבה שבור ורק מעט רסיסים של משהו. לפחות אני מנסה לשרטט תיאוריה, להגשים אותה אני עדיין לא יודע.

.

– – –

.

אני גם שמח על ההתכתבות הזו, כי גם אני לא מצאתי אישור מעוד מישהו שמרגיש ככה.
אני מאוד מסכים עם מה שכתבת שזה אפילו לא ברמה של סתם ללכת לעבודה (כלומר קיום המצוות יותר בעייתי מסתם ללכת לעבודה. לא רק שאין חיים ושמחה טבעיים בזה, אלא יש כובד וחוסר טבעיות וחוסר פשטות). אני ממש חשבתי במילים האלה, שמונח כאן איזשהו רעל לא מובן, שנובע לא מהתורה עצמה אלא ממשהו אצלנו לא ברור אבל מאוד רעיל.
אחרי הרבה עיסוק בזה אני עדיין מרגיש שאני מסתובב במעגלים סביב הנקודה הבעייתית ולא ממש רואה אותה.

בזמן האחרון התחלתי לקלוט בתוך עצמי, שקיימות שכבות של פחד מאוד כבד. שהן מאובנות, שקטות, נסתרות, כמו שכבות גיאולוגיות מתחת לפני הקרקע. וזה משפיע מאוד על נתיב החיים שלי בלי שאדע. פחד לא ממשהו מסויים. כמו כשבן אדם חלש הוא רגיש לאור חזק, לחום או קור או כל דבר. כך זו רגישות של פחד מכל דבר. כמו בעלי חיים שבורחים מכל תנועה פתאומית או רעש בלי סיבה הגיונית.

נאמר בגמ' שרק חוטאים מפחדים. פחדו בציון חטאים. חוטאים הכוונה לדעתי לא לאנשים רעים אלא לאנשים שחוויית הקיום הכי בסיסית בנפש בעומק היא של בדידות וניכור מהעולם.
כתוב שהרשעים כמוץ אשר ידפנו רוח והצדיקים כעץ שתול על פלגי מים. ורבי ירוחם אמר שהוא רואה על ההליכה של האדם אם הוא כזה או כזה.
אני יודע שההליכה שלי היא כמו מוץ אשר ידפנו רוח. הרגליים שלי לא מרגישות מושרשות באדמה. הגוף שלי מרגיש כמו שק תפוחי אדמה שעומד על מקלות, כלומר רגליים. לא כמו חתול שנע בגמישות בגלל שהוא מחובר למציאות ולאדמה.
למדתי קצת פסיכותרפיה גופנית וטאי צ'י, והם יודעים את העניין הזה ואצלם הוא יסוד העבודה. שהגוף ירגיש את האדמה בכפות הרגליים ומשם לכל הגוף, כמו שורש לאדמה לינוק חיות ומציאות ולהיות חלק ממנה.

זה לא בגלל שאני איש רשע, במובן של המילה בעברית מודרנית שהמטען שלה שאוב מלשונות אירופה ובעצם מהנצרות. אלא הנפש שלי ביסודה מרגישה מנותקת מהסביבה ומפוחדת ומכווצת ובודדה. חוטא בתנ"ך וחז"ל זה במובן של טועה, לא נמצא במקום הנכון, כמו להחטיא את המטרה. לא במובן של רשע בשפה שלנו.

בדידות ופחד זה אותו דבר בעצם. אלה שני מצבי צבירה, שני אופני חווייה, של אותה מציאות נפשית.
חיית להקה בטבע שמוצאת את עצמה לבד מתחילה ליילל. דבורה שנותקה מהנחיל מתה מהר.

נראה לי שעצם הציור הנפשי של אל שמתגלה אלינו ומצווה עלינו, מייד מעורר הרבה פחד. פחד, דווקא כשהוא מאוד חזק, דווקא כשהוא מצב תמידי ולא מתחדש פתאום, יכול להיות שקוף ולא מורגש. כמו רעל חסר טעם וריח.
כשהייתי צעיר בליל הסדר מישהו אמר שהוא רואה את אליהו הנביא, והאמנתי לו אז, וזה היה מבהיל. לחשוב שאראה רוח רפאים זה מבהיל. למות זה מבהיל. אין שום סיבה לפחד מדברים כאלה. אלה בסך הכל פגישות עם מצבים של רוחניות, של קרבה לאל. נראה לי שאנחנו מפחדים ממנו הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים. אולי זה קצת כיוון איפה נמצא הרעל. לא שיש לי עצה איך להמעיט את הפחד. העצה של הגמרא, לשתות יין, לא נראית לי קונסטרוקטיבית. אלא אם כן יין זה לא כפשוטו אלא אופן של תפיסה בתורה שנקראת יין. שתשפיע כמו יין. לשחרר מכבלים ופחד. לשמח. ושוב איך למעשה עושים את זה אני לא יודע.

.

– – –

.

קראתי הרבה יומנים מהשואה. חלק גדול מהאנשים שהיו בגטו סיפרו שכשזה הפך לשגרה הם לא הרגישו פחד. הם ניהלו את החיים והשתדלו לשרוד ולא הרגישו פחד ויכלו גם לשמוח ולהתחתן.
אי אפשר להרגיש פחד לאורך זמן, כשגרת חיים.
אבל הם לא יכלו לחוות דברים עדינים. הרבה דיווחו על אווירת גסות שהשתלטה על הרחוב. זה מה שהתכוונתי שהפחד מתאבן.
בכלל רגשות יכולים לעבור ממצב אקטיבי חם למצב קפוא סטטי שיכול להיות גם בלתי מורגש מבחינה חווייתית ובקלות אפשר לא לדעת שזה קיים. כעס ושנאה חמים אם אין להם מוצא או עיבוד וטיפול, יכולים להפוך לנטירת טינה או ניכור אדיש מתמשכים ולא מודעים. עצב וכאב יכולים להפוך לייאוש ודכאון שאין בו חווייה של כאב אלא הוא כמו מוות, כמו הרדמה שלא מרגישים כלום. גם פחד שהופך לשגרה מפסיק להיות חווייה והופך למסה של מוות וחנק שרובצת כמו אבן על הנפש.

אני לא הייתי מודע בכלל כמה שכבות כאלה יושבות עלי וכמה אני "סוחב" כמו מת חי. הרגשתי מצוקה וקושי, דברים דומים למה שאתה מתאר, אבל בחרתי להמשיך "לסחוב" בכל מחיר למען הילדים והמשפחה. וסחבתי הרבה, עד שבגיל 38 עם 6 ילדים פשוט התמוטטתי. לא יכולתי לתפקד בשום אופן.
יצאתי מהבית למנוחה במקום מבודד. במחשבה שאנוח ואתאושש ואחזור. ועברו חודשים וחודשים וכל פעם שדובר על חזרה למסגרת הישנה שוב התמוטטתי מחדש. ממש לא יכולתי. לקחו חודשים רבים ומייסרים עד שהבנתי שאני חייב להחליט שאני לא חוזר. ועדיין היה פשוט אצלי שאני נשאר חרדי לגמרי. אבל אז הנפש שהתחילה מעט לנשום אוויר, רצתה לנשום עוד, וזה כפה עלי בהדרגה להתחיל ללכת בלי מגבעת ומעיל, ואח"כ עם שרוול קצר וחולצה לא רק לבנה, וכן הלאה….
איכשהו היתה לי אמונה שמכיון שאני יודע שאני לא עושה משהו במזיד בבחירה להרע, אלא פשוט מנסה לנשום כמו טובע מפרפר, לא ייתכן שהקב"ה באמת כועס ואוסר. וזה הביא אותי לזוית ראיה של פרשנות דברי חז"ל כמו שאני מאריך לכתוב בבלוגים. את היסוד לזה קיבלתי בשלב מוקדם יותר מהרב וולבה וכתבתי באמרי יצחק, אבל לא היה בזה כדי להצדיק יציאה מהמסגרת החרדית והפסקת קיום חלק מההלכות.

אגב לגבי מה שכתבת שהרגשת התרסה באמרי יצחק. הייתי אז אברך מאוד הולך בתלם ומאוד ממושמע ומסור לרבנים. מטבעי אני כנוע וביישן וצייתן וחששן ועדין ושואף לרצות ולמצוא חן ורחוק מהתרסה. אולי בשנים האחרונות נעשיתי יותר אגרסיבי. הדברים נכתבו כאילו מעצמם, מתוך דחף לא מובן לי, בלי החלטה מושכלת. תוך שבוע כתבתי את כל הספר בלי לדעת מה אני כותב.  הספר אחרי ההדפסה הונח על בימה בבית הכנסת בו התפללתי. הרוב שם חסידים הונגרים. תלמיד חכם מבית הכנסת שהיה לי קשר טוב איתו ניגש אלי ואמר שבעיניו הספר מצא חן מאוד, אבל הרבה מהציבור מרוגז בגללו, ואולי עדיף שלא יהיה מונח על הבימה כי למה להרגיז.
במצבים כאלה אני תמיד מתנצל ולא נעים לי ומבקש סליחה. אבל אז יצא ממני משפט שאמרתי ולא האמנתי שאני אומר: הם מרגיזים אותי אז למה שלא ארגיז גם אני אותם.

.

– – –

.

לא התכוונתי שאני מרגיש שהחרדיות היא מקור הבעייה. ברור לי שמקור הבעייה הוא פצע נפשי שנמצא אצלי ויתבטא בכל מסגרת שאהיה בה, ובלעדיו לא היתה לי שום בעיה להיות חרדי ואדרבה היה טוב.

הפצע הזה גורם שאני שואף להיצמד למסגרת החרדית כי זה עוגן שנותן בטחון וסדר ויציבות ותשתית למערכת יחסים משפחתית יציבה ופתרון לשאלת המשמעות ולמה אני חי וכו'. הרובד של אמונה והכרה באמיתות התורה לא מחייב בהכרח להיות חרדי. ברובד הפסיכולוגי יש משיכה דווקא להיות חרדי ולא להסתפק באמונה עצמאית כמו שיש לי היום.
הבטחון הזה מושג במחיר אבדן תחושת החופש.
זו בעיה שבכלל לא קשורה בדווקא לחרדיות. אנשים נאחזים בזוגיות שוללת חופש כי היא נותנת בטחון. או נאחזים במקום עבודה או בכל דבר אחר, כדי להיצמד למשהו גדול ופחות לפחד מהבדידות הקיומית ומהחופש הקיומי. וחיים בתוך קיבעון מחניק אבל עוטף ויציב.
אצלי החרדיות היתה כלוב זהב (או מלכודת דבש, אני לא זוכר את הביטוי) חזק במיוחד. יש משהו במיוחד חזק מבחינה פסיכולוגית במיתרי הנפש שבנושא אל ודת. לא סתם אנשי דת למשל בימי הביניים שלטו ללא עוררין בציבור בלי צורך בכח צבאי חזק או משטרה חשאית.
באותה מידה זה היה יכול להיות זוגיות או מקום עבודה, רק שאצלי אישית יש יותר יכולת ביקורת והסתכלות משוחררת מול דברים כאלה, והרבה פחות ביחס לדת.

גם אחרי עזיבת המסגרת החרדית עדיין החרדה שולטת בי ומנהלת את חיי ונדבקת לכל מיני נושאים אחרים. חרדה כלכלית, מבדידות, ועוד הרבה.
אני מחפש תנועה, לנסות להשתחרר קצת מדבר אחד כדי ליפול למלכודת דבש של דבר אחר, וכן הלאה להתגלגל ולהלחם וליפול מדבר לדבר. לנסות להזיז קצת את סלעי החרדה, לגלגל אותם קצת מצד לצד, לנסות שיהיה איזשהו סדק. שמשהו ממה שבפנים מדי פעם יוכל לצוץ לרגע דרך סדק צר ורגעי, לכאוב או לפחד או מעט לשמוח. לנסות להסתכל בזה. המסגרת החרדית היתה חזקה מבחינה פסיכולוגית כמו פלדה או בטון, הכח הנותן בטחון ויציבות מאוד חזק וגם הכח שמחניק את החופש ומפחיד מאוד חזק. למרות שמאוד נלחמתי גם כחרדי להזיז קצת את הסלעים לא מספיק הצלחתי כדי לקבל את מינימום האוויר.  לא התאפשר לי תנועה מספקת בתוכה. ועדיין מבחינה פסיכולוגית לא השתחררתי ממנה לגמרי. אבל טוב לי שזה בא בצורה של כאב ואשמה וקונפליקט על כך שאני לא הולך בתלם, על זה יותר קל להסתכל וזה מאפשר יותר תנועה. אם אין קונפליקט זה יותר חסום ומקובע וחנוק.

בטחון ויציבות הם דברים טובים ובריאים וקונסטרוקטיביים והם צורך לגיטימי ובריא וחיוני. אני לא רואה סיבה לוותר עליהם, אם הם לא מחייבים לחנוק את הנפש ולוותר על תנועה וחיים. לכן אני לא רואה בעייה עצמית בלהיות חרדי. רק אם נאחזים בבטחון וביציבות באחיזה חזקה של פחד, כמו טובע שנאחז בחבל, יש בכח של האחיזה, בפחד שמניע אותה להיות כפייתית ומקובעת, בלי חופש תנועה מינימלי, אז יש בעייה.

אבל ממה שהכרתי זו מחלה כללית שרוב הציבור לוקה בה בדרך זו או אחרת וזה משפיע לרעה על ההווייה הציבורית החרדית, ואז גם אם יש מישהו בריא נפשית, ההוויה החברתית החרדית כבר יש בה עיוותים והיסטריה ופחדים באופן שקשה לחיות בריא ושפוי בתוך זה.

.

– – –

.

במבט לאחור לגבי ההנאות הרוחניות שלי כחרדי, ההתכתבות הזו גורמת לי לקלוט באופן עמוק יותר עניין שעוזר לי הרבה לקלוט אותו יותר.

מאוד מאוד נהניתי מהלימוד המעמיק, עדיין זו ההנאה החריפה ביותר שזכורה לי בחיי.
בחלק האליטיסטי הלמדני של החרדיות הליטאית מאוד מחשיבים את ההנאה הזו, כפסגת ההתעלות הדתית.
התיאוריה הליטאית אומרת שהקב"ה גילה את עצמו בתורה בגילוי זך ונקי באספקלריה מאירה, בניגוד למה שגילה את עצמו בעולם הטבעי ששם הגילוי מעורב בהסתר פנים ועכירות החומריות של עולם הזה עולם השקר והחושך.
וממילא הדבקות בלימוד התורה היא היא דבקות בקב"ה וההנאה מהלימוד היא הנאה מהדבקות הזו וזו תכלית המעלה והשלמות.
ואין שום חשיבות למה שאדם מרגיש כלפי חייו, עולמו הפנימי, נפשו, מידותיו משפחתו או אמונתו הדתית. אש התורה מצרפת ומזככת את הכל והמאור שבה מחזירו למוטב, והלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. מספרים בישיבות על אחד הגדולים שאמר אני לא רוצה שלא תרצו לחטוא אלא שתהיו שקועים בלימוד עד כדי כך שלא יהיה לכם זמן לחשוב על חטאים. רבי ברוך בער אמר אני כל היום לומד רמב"ם, מה כבר אני יכול לחלום בלילה, או על קושיה על הרמב"ם או על תירוץ על הרמב"ם.

אחרי שיצאתי מהמסגרת החרדית נתקלתי באדם מוכשר וידען בשחמט שתיאר לי עד כמה הוא התמסר למשחק, בהנאה עצומה וריכוז בלי גבולות, הוא היה הולך למועדון השחמט נניח עד שבע בערב, ופתאום היה מגלה להפתעתו שכבר חצות הלילה, הזמן כאילו לא עבר, והיה מצטער מאוד שהוא מוכרח להתנתק…

חיפשתי קצת, ושמעתי אישית גם ממדענים בפיזיקה ומתימטיקה שזה כך אצלם, וגם מאמנים במוזיקה וציור, ואחר כך הבנתי אם כי לא ממפגש אישי שכך זה גם אצל ספורטאים מוכשרים שטובים במה שהם עושים. או בשלנים מעולים או רקדנים או מטפסי הרים או כל דבר שאדם ניחן לגביו בכשרון יוצא דופן ועושה אותו ממש טוב.

אין לי ספק שההנאה מלימוד גמרא בעיון היא מסוג ההנאות האלה.

וזה כבר כתוב בדברי המהר"ל והר"ן והב"ח על הסוגיא בנדרים פ"א.

המהר"ל בהקדמת תפארת ישראל:

"כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה, שהוא נתינת התורה, צריך לברך הש"י בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השי"ת. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור רחוק הדבר הזה שיברך הש"י בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.

ועוד, כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה.

וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם.

וזה שאמר הכתוב (ירמי' ט') ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי."

והר"ן שם כתב:

"ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל, דקרא הכי דייק ד'על שלא ברכו בתורה תחילה' – 'אבדה הארץ', דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים 'על מה אבדה הארץ', 'עד שפרשו הקב"ה בעצמו' – שהוא יודע מעמקי הלב, 'שלא היו מברכין בתורה תחלה', כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו 'לא הלכו בה', כלומר, בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם"

והב"ח כתב:

"ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה בכדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה… אבל עתה שעברו חק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ והארץ נשארה בגשמותה בלי קדושה וזה גרם חורבנה ואבידתה".

הרב וולבה בשיחותיו היה רגיל לדייק, שכתוב "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב", וכתוב כאן שיכול להיות מצב ששומרים את התורה ועדין נמצאים במצב של עזיבת השם. כלומר לא כל דבקות בתורה היא בהכרח אוטומטית מצב שבו לא עוזבים את השם כי יש מצב שאותי עזבו ותורתי שמרו. וזה כי התורה עצמה מתוקה וחביבה כמו עיסוק בפיזיקה או שחמט ומעניקה כבוד להיות רב וכו'. והתכלית היחידה היא אך ורק שלא תהיה עזיבת השם. שמירת תורה בלי זה אין לה ערך. רק שמלמדים דרך להגיע לחיבור עם השם, והדרך היא לשמור תורה. אם הדרך הזו מובילה למטרה מה טוב. אבל אם אינה גורמת להשגת המטרה ולא מתקרבת כלל לשם, לא הועלנו מאומה ועדיין אנחנו עוזבי השם ולא טובים ממי שלא שומר תורה כלל.

חשוב לי להעתיק מקורות לזה למרות שזה דבר שאני רואה ברור לגמרי במציאות, כי זו עמידה מול תמצית רוחו של העולם הליטאי שכל כך ספגתי אותה ועדיין קשה לי לעמוד לבד לעומתה.

כל האנשים שנהנים בצורה קיצונית ממשהו שיש להם כשרון מיוחד לגביו, משלמים על זה מחיר כבד. זה סוג של התמכרות, זה חוסר איזון, כל שאר תחומי החיים מוזנחים וסובלים, ואותה הנאה הופכת לבריחה מהם. כמעט תמיד האנשים מודעים לכך שצריך איזשהו איזון, אלא אם כן הם מופקרים ולא אכפת להם אם אין להם שום דבר בנוי בחיים כמו משפחה או עולם פנימי נורמלי ובריא וחיבור נורמלי ובריא למציאות ולעצמם וכיו"ב.
בעולם הליטאי החינוך מטיף לכמה שיותר חוסר איזון. מספרים על הגרצ"פ פראנק שהיה לו מדף ליד הדלת, כך שכשהיה הולך מחוץ לבית היה הולך כשעיניו בספר עד הדלת ושם מניח את הספר, וכשחוזר נוטל את הספר ומרויח ללכת עד החדר כשעיניו בתוך הספר. או על נשות רבנים שלא לקחו את הבעל ללידה או אפילו לא סיפרו לו על הלידה או על חובות כספיים או על פטירת קרובים וכיו"ב כדי לא להפריע ללימודו,  או על הרב ש"ך שרצה לשפוך חלב לבקבוק של תינוק ושפך את כל השקית כי היה שקוע בהרהור בסוגיא, או שעלה על סולם להוריד ספר ממדף גבוה ופתח אותו על המדף ואחרי יממה שלמה מצאו אותו עדיין עומד על הסולם שקוע בספר ולא מרגיש, או על רבנים שהקציבו 5 וחצי דקות לארוחת צהריים ושעתיים לשינה בלילה וכו' וכו'.

ואני הפנמתי את כל זה והלימוד היה לי מתוק מאוד והיה לי הרבה מאוד ממה לברוח בחזיתות אחרות של החיים.

הרצון האמיתי בפנים היה שבעצם לא יהיו לי משפחה וילדים ואל שום טרדה אחרת ואוכל לשקוע בלימוד בלי לעסוק כלל בשום עניין אחר. וזה היה נחשב רצון קדוש של צדיקים ואל היהת שום מודעות ולא מי שילמד כמה זה מעוות והרסני ומסוכן והפוך מתכלית התורה האמיתית של חיים.

הנאה אחרת שהיתה לי בנעורי היתה לטייל במדבר יהודה לבד ולעלות על פסגות שמשקיפות על מרחבי המדבר. זו גם סוג של הנאה "רוחנית" שהיא בעצם הנאה של פרישה מהחיים לאיזשהי ספירה אחרת. שיש בה באמת משהו נעלה וזך, אבל זה לא אמיתי כי זה לא באמת חלק אורגני מהחיים עצמם אלא יציאה מהם.

היתה לי גם הנאה חזקה מתפילה.

הפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו טוענת שהדת היא ביטוי לשאיפה ילדותית להיות בבית של אבא ואמא גדולים וכל יכולים, כמו שפעוט תופס את הוריו, ולהרגיש שיש מי ששומר עלי ומעניק לי בטחון ופתרון לבדידות.

לדעתי זה נכון מאוד. בעיניהם זו סיבה לדחות את העניין הדתי כיוון שהוא המצאה תינוקית רגרסיבית של אנשים שמסרבים להתבגר ולהתמודד עם המציאות.

בעיני זו אחת ההוכחות החזקות ביותר לאמיתות הדת (למי שמחפש דווקא הוכחה – מה שמיותר בעיני לגמרי). כי הכמיהה הזו להורים כמו בחוויה של תינוק לפי התבוננותי בנפש היא לא משהו שנכון רק לשנות הינקות, אלא הוא הצורך החיוני והבסיסי והגרעיני ביותר בנפש של כל אדם בכל גיל. ובלי זה אי אפשר לחיות חיי נפש בריאים וצומחים ושמחים.

בתפישת עולם אקזיסטנציאליסטית קלאסית נטולת בורא ופשר ומשמעות ותכלית ונצח, בבדידות מוחלטת, אפשר רק לשרוד בקושי כקליפה בתהומות של חושך ומוות פנימי מוחלט.  כל מי שהכרתי, אישית או מספרים, שדוגל בהשקפת עולם כזו עושה שקר בנפשו ומכניס תפיסה של אמונה עטופה במילים אחרות. כמו ערכים, "קדושת חיי אדם", קדושת האהבה, הדיאלוג, הנתינה, ההזדהות, ההומניזם השוויון העזרה לזולת וכו' וכו'. כל מיני מילים שאם עקביים בהכחשת אותו יסוד שבשפה הדתית קוראים לו אלוהות (ולגיטימי בעיני שכל אחד יקרא לו בשם שנוח לו) אז אין להן שום מובן. ואם האדם בנוי כך באופן כל כך בסיסי וזה כל כך חיוני עבורו, כנראה יש סיבה לכך. כמו למשל שאם האדם בנוי כך שהוא לא יכול לחיות בלי מים, זה אומר שבעולם אמורים להיות קיימים מים. כך אמרו להיות בורא עולם שאוהב אותנו ושומר עלינו כמו הורים כלפי תינוק אם אנחנו בנויים כך שבאמת אי אפשר לחיות בלי זה.

ההנאה מקשר לרב, שאצל החסידים התפתחה לדבקות באדמו"ר, או מתפילה ארוכה בדבקות עם בכיות וכו' שנותנת תחושה של קשר נפשי חזק לבורא כתינוק עם אביו, קשורה לצורך הזה. וגם שם מה שקיים בעולם החרדי מעוות ולא בריא. כי שוב עושים מזה ערך קיצוני שעומד בפני עצמו והוא חסר גבולות וחסר חיבור אורגני חי מאוזן ובריא והרמוני עם כל שאר תחומי החיים.

עדיין הזכרונות מההנאות האלה חיים אצלי כחוויות שאני מתגעגע אליהן ברובד פנימי כלשהו. אני מבין בשכל מה שכתבתי כאן באריכות עם הרבה נימוקים וציטוטים (כדי להדגיש לעצמי את הדברים בתקווה שאפנים משהו מהם ואסלק מתוכי את השפעת החינוך ההרסני שקיבלתי לגבי זה), ועדיין הנפש כמהה לזה. כמו נרקומן שנגמל ומבין שהסם הרסני אבל עדיין בנפשו פנימה בסתר הוא מתגעגע אל אותן חוויות חריפות ששום דבר בחיים ה"נקיים" לא משתווה לעוצמתן. במיוחד כשסמכויות כל כך גדולות חינכו בעוצמה רבה עד כמה זה טוב ובריא ונכון.

להגיע באמת לתחושה נפשית בריאה ועמוקה, בלי ריחוף ואשליות והכחשות, שהעולם אינו כאוטי ואכזרי ושרירותי וחשוך ובודד וקר, שבאמת יש בעולם חיים כלליים ויש אבא ואמא כל יכולים ואוהבים ומחבקים וחמים שאוחזים אותי בזרועותיהם, שהם העולם עצמו, החיים עצמם, האנושיות עצמה היקום עצמו. זו דרך ארוכה וקשה מאוד, ואני מאוד מאוד רחוק מלגעת בזה. רק לפעמים מעט מאוד, טיפה לרגע.

הרבה אנשים בתחום הניו אייג' עובדים על זה. מחשבות חיוביות, "תחשוב טוב יהיה טוב". לחשוב טוב ואז היקום ישלח אלי טוב ויעשה לי טוב. הם מנסים לראות ביקום משהו שמגיב למה שאני עושה או חושב ואני יכול לגרום לו לאהוב אותי ולהגן עלי ולפרנס אותי.

אני חושב שעקרונית זה נכון, רק הדרך לא נראית בעיני. כי אני לא רואה שזה אמיתי מבחינת העומק של הרבדים הנפשיים שמגיעים אליהם. מה שיצא לי להכיר מבוסס על הדחקה והכחשה של הרבדים המאוד עמוקים ונסתרים ומאובנים ושקופים של חרדה קיומית בסיסית ותחושת ניכור ובדידות מהעולם. ופיתוח טכניקות חיצוניות ושטחיות של נסיון לשלוט במחשבות, לעשות מדיטציה וכיו"ב, שמובילים לריחוף, כלומר לחיים ברבדי נפש מסויימים, חלקם אמיתיים אבל חלקיים וחלקם מפוברקים, והתנתקות ונידוי מהתודעה  של רבדי נפש אחרים שלא מתאימים לתיאוריה ולמה שרוצים להשיג.

.

– – –

.

אני מאוד מסכים איתך לגבי "עולם הזה" נורמלי, שהוא דבר שאנחנו כל כך רחוקים ממנו שאפילו לא יודעים שהוא קיים ואיך הוא נראה.
הרב וולבה סיפר שבמקום שהיתה ישיבת מיר היה שוטר אחד. הוא עמד כל היום בפינת הרחוב להשגיח על שלום הציבור ובעצם לא עשה כלום. הוא היה איכר גוי מאוד פשוט ונוח לבריות. רבי ירוחם היה חולק לו כבוד כל פעם שעבר לידו. בשיחות רבי ירוחם הדגיש שוב ושוב כמה הכרח יש להתבונן על השוטר הזה וללמוד ממנו. כי דרך ארץ קדמה לתורה, ואם אין דרך ארץ אין תורה, ואנחנו מרוב תורה כבר לא יודעים מה זה דרך ארץ ולכן צריך ללמוד מהשוטר.
וכשהבור ריק אין בו מים אז נחשים ועקרבים יש בו, כשאין לנפש חיים נרומליים הריק רוצה להתמלא בדברים אחרים, או רבי חיים וקידוש או תאוות לא בריאות.

אני משתדל ללמוד מהתינוקות במשפחתון ומהכלבה.

זה לא משהו שאפשר להחליט לשנות. מה שאפשר לעשות זה לנסות להסתכל. לא יותר מדי לחקור ולנתח ולהתפלסף, סתם לנסות להעיף מבט ולראות משהו פעם. להסתכלות יש כח מסתורי שהיא מניעה תהליכים בנפש שעובדים מעצמם, כמו שזרע נובט וצומח, בלי עשייה והתערבות. ובמשך הזמן משהו זז מעצמו. מאוד קשה גם להסתכל וגם לא להחליט לעשות ולשנות שום דבר. זה מתסכל. או שלא רואים, ואם רואים אז ממש רוצים, מוכרחים, לעשות משהו כדי לשנות.
בפסיכואנליזה הפרודיאנית וענפיה עוסקים הרבה בשאלה הזו. העבודה של הפסיכואנליזה היא שהתודעה תראה מה קורה ברובד הלא מודע, תחשוף את ההתרחשויות שם. מנגנונים של הדחקות טראומות ילדות וכו'. נניח שראינו משהו, זה כמו שראינו מחלה בצילום רנטגן. יש לנו דיאגנוזה. מה עכשיו? איך משנים, איך מתקנים?
התשובה שחלק מהם הגיעו אליה היא שאסור לנסות לתקן, ואין אפשרות כזו. זה קורה לבד בעקבות ההסתכלות של המודעות. בדרך מסתורית שאם מתערבים בה היא מתקלקלת.
ילד כדי לגדול צריך שיסתכלו עליו ההורים, לא שיתערבו או יעשו משהו. ההתערבות הרסנית לא פחות מחוסר הסתכלות.

אחרי שעזבתי את המשפחה, כתוצאה מהתפרקות בלתי נשלטת ולא מהחלטה ובלי שום תוכנית, היה לי ברור כשמש שאין לי שום עתיד.
היה מוטבע בי שזו אשתי וזו משפחתי ולא יכולתי להעלות על הדעת גם כתיאוריה שיכולים להיות אחרים במקומם.
לא היה לי שום חבר או מכר. נפלתי לא מוכן לעולם חילוני. המצב הנפשי לא איפשר לי לקרוא או לכתוב. או ללמוד משהו או לעבוד. לא היה לי איך להעביר את היום. הבדידות מוחלטת והריק מוחלט ואין שום מוצא והכאב שורף והחרדה מטריפה ומייסרת ואין שום אפשרות שזה ישתנה מתישהו.
היה לי ברור כעובדה הכי מוחשית ומוחלטת שתוך זמן קצר אתאבד. תוך כשבועיים עד חודש.  הידיעה הברורה הזו נתנה לי את הכח לשרוד את השבועים. זה מפחיד ונעשה רק כשאין ברירה. אם הנחמה בידיעה שאתאבד בוודאי עוד שבועיים נותנת כח לשרוד שבועיים, אז אחכה לסוף השבועיים ולא אעשה זאת מייד.
העברתי את היום בשיטוט חסר תכלית מקצה העיר עד קצה. הלכתי עשרות קילומטרים סתם כדי לראות מזרקה כלשהי. גרתי בחדרון בצריף.
שתיתי אלכוהול לבדי כדי לשרוד את שעות הלילה ונרדמתי מול הטלויזיה.
העיקר היה להרוג את הזמן. להעביר זמן לא חשוב איך. הלכתי שש שעות למקום שבו הקרינו סרט בחינם, ולא היה אכפת לי שלא הצלחתי להכנס, העיקר הרווחתי שש שעות. זה מה שחשוב. חייתי עוד שש שעות לפני ההתאבדות.

למרות כל המצוקה הקשה היה לי גם עונג. האחד מכך שאף אחד לא מצפה ממני לכלום. בעצם שאני לא מצפה מעצמי לכלום. הציפיות שנדמה לנו שהן מהאחרים או מאלוהים באות רק מעצמנו. כמו במחלה אוטו-אימונית שמערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו. ככה הכח הרעיל והרע של ציפיות וחובות בא רק מעצמנו ואנחנו תוקפים את עצמנו. שאין לי שום חובות לעשות שום דבר.
העונג השני הוא שהרגשתי שסתם לחיות זה דבר בעל ערך. שיש בו טעם. שזה בעצם הדבר היחיד שיש לו ערך ויש בו טעם. לחיות כמו מלפפון. כמו כלב. לישון ולאכול ותו לא.   סתם להעביר את הזמן.
מה שגורם שלא מרגישים בזה טעם ושביעות רצון הוא אותן ציפיות וחובות ושאיפות לעתיד או שאיפות לקבל יחס כלשהו מאחרים. בכלל זה לשנות משהו, להטביע חותם, להיזכר, לקבל הכרה וכבוד. אני הייתי במצב שכל זה בטל לגמרי. והחופש מזה איפשר לי להרגיש את הטעם והתכלית והפשר והטוב בסתם לחיות כמו כלב.
צל המוות, הידיעה שנשארו לי כשבועיים בלבד לחיות, גרם לצמא לחיים. כמו נידון למוות שעומד מול כיתת יורים ופתאום הודיעו שזה נדחה למחר. יש מתיקות נוראה בידיעה שיהיה לו עוד יום לחיות בתא הכלא. כמו המתיקות של מי שטבע כשהוא פתאום נושם, או מי שכמעט מת מצמא ופתאום טעם מים. אין שום מתיקות ומשמעות וטעם ופשר שישווה לזה.

חייתי ככה כשנתיים, ואז נישאתי ושוב התגרשתי וחייתי שוב ככה עוד כשנתיים. אני שומר על זכרון החופש הזה והטעם הזה של החיים כבסיס לחיים שלי כעת. כשיש לי זוגיות טובה ועבודה וסדר יום והרבה חובות ומטלות וכו'. יש מתחת לכל זה תחושה פשוטה טבעית של שביעות רצון וסיפוק והרגשה של השגת התכלית הכי חשובה, בעובדה שעברה שעה שבה אני לא מת. בזה כבר ההישג הכי חשוב. כל השאר זה תוספת.

גם התורה מלמדת את זה. הוא אלוהים חיים ורצונו שיהיו חיים והתורה היא עץ החיים. כל כלב יודע שהמטרה שלו היא פשוט לא למות, לא צריך יותר מזה. לאכול, לישון, להתרבות, ולהעביר את הזמן ברביצה והסתכלות על הקיר. זה המצב המתוקן, הם לא חטאו בעץ הדעת ולא קילקלו. לכן הקב"ה מפרנס אותם בלי שיצטרכו לעבוד. לא ראיתי שועל חנווני, וקל וחומר שהקב"ה יזמן לי את פרנסתי כמו לשועל. רק שהרעותי מעשי וקיפחתי את פרנסתי. ובגלל שהם לא חטאו, לא רק מעבודה לשם פרנסה הם פטורים אלא מכל עבודה שהיא. במשנה הזו בסוף קידושין בעצם כתוב שאני צריך לשאוף לחזור להיות כמו השועל. לא עולה עליו אלא רק כמוהו. העליונות שלי שאני יכול לקלקל ואחר כך לתקן. ולכן יש לי בעלות על המצב המתוקן. אצלו הכל מתוקן תמיד בהכרח. אבל מה גדר המצב המתוקן, איך הוא נראה,  את זה אפשר ללמוד ממנו. לא צריכים לחדש וליצור ולהחכים ושום דבר. בחינת שבת, ת"ח כל ימיו בבחינת שבת. לישון ולאכול בעונג ולשבות מכל דבר. אנחנו בעיני הקב"ה כמו פרחים בגינה בעיני הגנן, או כמו דגים באקווריום בעיני החובב. הוא שמח שיש חיים בגינה או באקווריום ותו לא. הדגים רק צריכים לחיות ולהתרבות ולהיות יפים כמו שהם ותו לא.

.

– – –

.

לגבי מה שכתבת שהילדים החרדים נראים שחיים בריא. בעקרון וודאי שזה אפשרי. גם הילדים החרדיים שלי שהם כבר הורים נראה לי שחיים בריא וטבעי וטוב. ברור שהבעיות הן מבפנים והן שונות מאדם לאדם וזה לא באמת תלוי בסביבה החיצונית ואחד חי טוב בסביבה שהורגת את האחר. יש חיידקים שמשגשגים בתוך נפט. לאחד הנפט זה חילוניות ולשני חרדיות.
ויניקוט אומר שאין הגדרה לעצמי אמיתי, מה שנשאר אחרי הסרת העצמי הכוזב זה העצמי האמיתי והוא סתם זרימה של חיים בלי אבחנה והגדרה מה זה.  כשיש פחד וחוסר בטחון וחוסר יכולת להיות מספיק לעצמו אז מנסים לרצות משהו חיצוני שהוא בעצם בדיה עצמית ולא משהו שקיים באמת בחוץ. לחיות בהתאם לרצונו של אותו משהו בדוי וזה יוצר עצמי כוזב. הדת מתאימה לבנות מערכת דרישות חיצונית שאפשר ליחיות בדרך של נסיון לרצות אותה ולא כזרימה של נביעה מבפנים.

כשהייתי חרדי כולם אמרו שאני מופת לחיים בריאים טבעיים וקשר בריא עם הילדים. אשתי לא תיפקדה כמעט בבית והייתי גם אמא לילדים. והם בעצמם אומרים שעשיתי את זה טוב והסביבה התפעלה כמה אני אימהי כמו שצריך וקינאו בי איך אני חי טוב. אני זוכר את העונג החם והטוב של לעשות צמות לילדות ולהכין סנדביצ'ים לבית הספר ולספר להם סיפורים ולהחליף חיתולים ולחבק. וגם הזוגיות כולם אמרו שהיא מאירה וקורנת ואנחנו כמו שני כרובים אוהבים.
אם יש קוץ באצבע הקטנה כל הגוף מלא בכאב והחוויה היא שהכל הוא רק כאב גמור ואין בכלל חיים ושום דבר מלבד כאב נקי וזה מצב בלתי נסבל לגמרי וטוב ממנו המוות, כי זה מוות גמור להיות כל הזמן בכאב של סכין נעוץ וחותך בבשר החי. כשבאמת הכל בריא ומתפקד וחי מלבד אותו קוץ קטן באצבע קטנה.
מבחוץ רואים את החלק החי הבריא והמתפקד שהוא קיים ומקרין חום וחיים. ולא רואים את הקוץ ולרוב האדם עצמו לא רואה אותו ולא יודע שנפשו מלאה מהכאב. כי אי אפשר לחוש כאב כל הזמן והתחושה מתאבנת ונעשית שקופה.  ואז מבחוץ רואים שהאדם חי מאוד ובריא מאוד וזה גם נכון, ואף אחד לא יודע על הקוץ הקטן שהורג את הכל.

.

– – –

.

בוודאי לא התכוונתי שהדרך שלי היא המלצה לאחרים. בלי ספק זה ייחודי לכל אדם, גם הדרך וגם מה נתפס כחוויית חיים. העבודה של כל אחד היא לחיות את מי שהוא ואת החיים של עצמו. וכל אחד הוא אחר.  וכמובן לא שייך בזה שום חיקוי או דרך סלולה או שיטה כלשהי, וזה בכלל לא אמור להיות בהכרח משהו גדול ודרמטי. ובשום אופן אסור לעשות השוואות או לרצות ללכת בדרך של מישהו. ובוודאי אף אחד לא מגיע בזה ל 100% וגם לא לאחוז אחד, וכל אחד מחליט לעצמו במה הוא יכול להסתפק וכל ההחלטות מעין אלה.
אומרים בשם רע"א שזה נקרא ים התלמוד כי בים ספינה לא משאירה עקבות ושביל סלול, וכל אחד מגלה את הדרך כאילו הוא הראשון.

בעקרון מדובר על איזשהי נקודה פנימית, בחינת שבת, משהו שנמצא בפנים שלא צריך ללכת רחוק לחפש אותו או לעשות מעשים גדולים. רק להרגע ולהרפות. להסתכל פנימה ולא לרוץ החוצה. זה עצם הקיום והמהות והוא כבר נמצא אצלך. צריך רק לגלות שזה כבר נמצא. לא בשמיים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה כו' ולא מעבר לים כו', כי אם בפיך ובלבבך לעשותו.
זה רק בתיאוריה כי למעשה לפעמים המצב גורם שאי אפשר להשתחרר ומוציא בהכרח את האדם מעצמו ואז אולי הוא צריך לעשות שינוי חיצוני כלשהו. אבל כל אחד עם המצב שלו ועם המקום שהוא בו ולאן הוא צריך להגיע ואי אפשר לעזור בזה.

אם אני מתאמץ לחשוב על איזשהי עצה, בספק גדול אם היא טובה או רלוונטית:
להסתכל, לנסות לגעת באיזשהי הבנה, ואז לעזוב את זה ולתת לזמן לעבור. אם ההבנה נגעה במשהו זה יתבשל מעצמו עם הזמן ואז יקרה איזשהו שינוי חיובי מעצמו. הסבלנות היא מפתח לדברים כאלה והחפזון הוא אוייב.
יש לנו זמן, כי ממילא לא מגיעים אף פעם למצב מושלם. מצב של כעת אני מרגיש חי ומאושר והכל טוב. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. מה שחשוב זה רק להיות על הדרך, לא להגיע. ואם לאחוז במידת הסבלנות ולתת לדברים להתבשל בקצב שלהם זו הדרך – אז ממילא זה לא בזבוז זמן.

הרב ש"ך פעם אמר, כתוב: "סתירת זקנים בניין" – זה פשוט להבין.
"בניין צעירים סתירה" – זה קשה, נניח שהבניין שלהם לא מושלם ולא איך שצריך להיות, אבל למה הוא נחשב רע עד כדי כך שהוא סתירה? הם התחילו משהו, יבואו חכמים יותר וישלימו, למה זה הרס?
והוא השיב: כי אין להם סבלנות.

זה כמו להניח זרע בעציץ ולחכות שיגדל משהו. הבנה או איזשהו תחושה שמשהו נגע בי, זה זרע. כעת הוא צריך לגדול. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. התלמוד כבר יביא את המעשה בעצמו לבד, בלי הפעלת כח או האצת התהליך. אם מנסים לפעול כדי שכבר יגדל משהו, כדי שכבר יהיה מעשה כלשהו, שינוי מעשי כלשהו, אז מאוד בקלות הורסים את הסיכוי שיצמח. לכן זה סתירה.

מאוד מאוד חשוב זה גם לקבל בשלום ואהבה את העובדה שבהרבה דברים לא אצליח לעולם, שלעולם כבר לא אעשה כל מה שיכולתי או רציתי. שאני נכה ובעל מום מהרבה בחינות נפשיות וכבר אי אפשר לתקן הכל וצריך ללמוד לקבל מה שיש ולהתנהל עם זה. כמו מי שרגליו קטועות והוא נגמל מהשאיפה ללכת, ולפחות לומד לנסוע היטב בכסא גלגלים. .לקבל שלא אהיה לעולם אדם נפלא כזה שחי חיים מלאים ועשירים ובריאים ולהרגע מהכיסופים לזה.
מנסיוני קבלה והשלמה כזו היא עצמה עבודה ועשייה והיא גורמת שאחרי זמן במפתיע כן אפשר להצליח בדברים שמקודם נראו מן הנמנע. זה עוד דרך של לא בשמיים היא אלא בפיך ובלבבך. להתכנס פנימה ולגלות מה כבר יש שם ולא לשאוף יותר מדי אל משהו אחר. הייאוש משאיפה אל משהו אחר פותח לגלות בעצמך דברים שכבר קיימים אבל היו נעלמים לגמרי.
פעם דיברתי עם אשתי על החפץ חיים שאמר שבצעירותו הוא רצה לשנות את כל העולם, ואחר כך התבגר והחכים ורצה רק לשנות את בני עירו, ואח"כ רק את בני משפחתו, ובסוף הבין שהוא צריך לשנות רק את עצמו. ואז שנינו אמרנו בבת אחת בצחוק: שאנחנו יותר חכמים ממנו וכבר יודעים שגם לשנות את עצמו לא צריך…
יש מדרש, אני לא זוכר אותו בדיוק, שדוד המלך אמר ארדוף אויבי ואשיגם, והמלך הצדיק שאחריו אמר אני רק רודף והקב"ה משיג ומנצח אותם, והמלך שאחריו אמר אני רק אומר שירה והקב"ה מכריע את אויבי, והמלך שאחריו אמר אני רק ישן על מיטתי והקב"ה מכריע את אויבי. המלך האחרון לא ניסה להיות כמו דוד, הוא השלים עם קוצר כוחו ויכולתו וגם הוא הצליח בסוף לא פחות מדוד.
המגיד מדובנא אמר על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", שאם זו יגיעה זו לא עבודת השם אלא עבודה אחרת. לא צריך לעבוד קשה. אפשר להרגע.

.

– – –

.

עוד שתי נקודות חשובות:
האחת – תודה, ההתכתבות מאוד עוזרת לי.

השנייה – במשך שנים רבות עסקתי בללמוד מהנשים איך לחיות. איך הן יושבות אחרי הצהריים עם התינוקות בגינה, או בבית. מעסיקות אותם, מדברות איתם, מטפלות בהם. בחיבור איתם ובסבלנות, מסתגלות לקצב ולרמה של התינוקות, לא ממהרות לשום מקום, ומוצאות בזה משמעות ותוכן שממלאים אותן.
איך הן מוצאות תוכן ומשמעות בחיי הבית, לקפל כביסה ולנקות ולבשל וכו'. עושות את זה כמו שצריך. לא מחפשות לגמור כמה שיותר מהר כמו כשגבר עושה את זה. מוצאות את הדרך הנכונה לעשות את זה מתוך אינטואיציה טבעית מחוברת. בסבלנות ובמציאת טעם בזה. הבגדים יושבים בארון יפה, לא כמו כשגבר מסדר.
אני עוד רחוק מלהיות כמו אשה בנושאים האלה, אבל עובד על זה ומתקדם. זו שלמות מאוד גדולה. הסבלנות. תחושת מעבר הזמן, לאט בלי חפזון, לזרום עם הזמן בנחת. היכולת להרגיש טעם ומשמעות בזה.
רבי ירוחם הבין שזו התכלית בעבודת האדם, וכתב לסבא מקעלם שזו צריכה להיות העבודה. והסבא השיב שזה נכון, רק שהוא חושש שזו מדרגה גבוהה מדי עבור רבי ירוחם.
אני מרגיש שזה קשה ורחוק. אבל במשך שנים נושא את עיני לשם בשאיפה להתקרב לזה ולרכוש מזה עד כמה שאפשר.
זכיתי לעסוק לפרנסתי בטיפול בתינוקות כתוצאה מהעבודה העצמית רבת השנים הזו ואני מאוד שמח וגאה בזה.

.

– – –

.

לגבי סטראוטיפים והכללות, אני תמיד מקבל הערות על כך שאני משתמש בהם. כי אני מתעצל להסביר כל פעם את עמדתי בזה.

למשל הסטראוטיפ הנשי שתיארתי, הרבה גברים רצו לראות בנשים משהו אידיאלי כזה וזה גרם שהם ראו רק פנטזיה שלא קשורה למציאות. והרבה נשים הוכרחו לחיות לפי האידיאל הלא מציאותי הזה שברוב המקרים אין לו קשר למי שהן באמת, ונעשה להן עוול נורא.

לכן ברור שנלחמים בצדק רב נגדו.

לדעתי העובדה שהתרבות שאנחנו חיים בה הצמיחה אידיאה כזו, מוכיחה שקיימת אידיאה כזו במובן של אידיאה אפלטונית או סמל בתת מודע הקולקטיבי או איך שרוצים לקרוא לזה.

בחיים, בבן אדם מסויים, הרבה מאוד אידאות שונות והרבה פעמים גם סותרות מתלבשות בפרט המסויים בתערובת מורכבת. לכן אי אפש רלתאר אותו במונחים של אידיאות או סטראוטיפים או הכללות. אבל כמהות רוחנית כללית שקיימת בעולם האידאות במובן האפלטוני, עדיין ייתכן שההכללה או הסטראוטיפ קיימים ויש להם כח ויש לכל אדם את היחסים שלו איתם. ואם הוא ל אמודע לזה הוא מפסיד משהו מידיעת המציאות בה הוא חי.

הרחבתי יותר על זה ברשימה:

https://nirstern.wordpress.com/2014/10/02/%D7%9B%D7%9C%D7%9C-%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%98-%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/

מה שמעניין אותי בעניין הזה ללמוד ממנו הוא הסטראוטיפ, לא הנשים עצמן. ממנו אני רוצה ללמוד. כדי לקבל קצת המחשה עליו אני מסתכל במה שמשתקף ממנו לפעמים בהתנהגות של חלק מהנשים בחלק מהזמן ובחלק ממה שקורה אצלן באותו זמן.

לגבי דרך, ושזה לא ידעך מהר, לדעתי דרך כלשהי מסוכנת מאוד לעניינים כאלה.

נאמר במדרש: טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל. העניין הוא שמצב נפשי שדורש תחזוקה, היזכרות, תירגול, עבודה, כדי לא ליפול ממנו, בסוף בהכרח תמיד נופלים ממנו. אי אפשר לחיות בהשקעה מתמדת של תחזוקה של מצב נפשי כלשהו. לכן אף פעם לא מצליחים לעשות דיאטה. לכן כל הקבלות שמקבלים בראש השנה נשכחות מהר.

כל מה שיכול ליפול בהכרח יפול. ואחרי שנפל זה רק יותר גרוע. אחרי שנופלים מדיאטה משמינים יותר ממה שהיה מקודם.

רק מה שקורה מעצמו בלי עבודה ותחזוקה והשקעה לא יכול ליפול. מה שצומח באמת באופן עצמי וטבעי. זה אולי יהיה מועט וקטן, רק עשרה טפחים, אבל עומד. כי זה קניין אמיתי. לכן כתבתי שהעבודה היא רק לראות לרגע משהו, להתעורר מהראייה הזו ולשכוח. הנפש אולי תחתור לצמוח לכיוון הזה אם הוא נכון לה. החתירה הזו, הצמיחה הזו, יש לה דרך נסתרת. אנחנו לא יכולים לדעת אותה.

לפעמים קורה, שיש חלום, שאם מתבוננים בו היטב, מקשיבים לו, מוצאים שיש בו גילוי עמוק ואמיתי על עצמנו. יש פסיכולוגים שעובדים עם חלומות ומגלים בעזרתם מה באמת קורה בפנים ומה הדרך שהנפש מבקשת ללכת בה. מתבטאת שם חכמה שמובילה אותנו בדרך אמיתית. החכמה הזו נסתרת מהתודעה שלנו. רק משם בא שינוי אמיתי, צמיחה אמיתית. אם ננסה ללכת בדרך שהתודעה שלנו רואה, זו בהכרח תהיה טעות. זה יהיה חצוני בהכרח.

החכמה הנסתרת האמיתית, חכמת הלא מודע, ה Deep Mind כמו שבטאי צ'י קוראים לזה, ויש הרבה שמות לאותו עניין, רוצה לחיות. יש מחסומים שחוסמים. אם נוגעים בהבנה לרגע, בלימוד כלשהו, רואים משהו, לפעמים זה יוצר סדק. משהו זז. זה כמו כשיש מי תהום שרוצים לפרוץ החוצה, וסלעים חוסמים, אם משהו זז בסלעים יש סיכוי שהמים יוכלו למצוא דרך החוצה. הם לוחצים לשם כי הם רוצים חיים. מחכים לתזוזה הזו, לנביעה שאולי תקרה מכח זה מתישהו. אם זה לא קורה מזיזים משהו שוב, ושוב מקווים. וכן הלאה.

.

– – –

.

קשה לי לומר איך הגעתי לזה (מדובר על כך שצריך לתת לדברים לקרות לבד ולא כל הזמן לעבוד על זה), זה תהליך של עשרות שנים שכרוך בהרבה מאוד התנסויות.
אני סבור שזו הסיבה שרוב גדולי ראשי הישיבות לא קיבלו את שיטת המוסר,  והחפץ חיים שקיבל את רבי ירוחם להיות משגיח אצלו, סילק אותו תוך זמן לא ארוך.
רבי ירוחם היתה לו קבלה שלוש פעמים ביום לעשות "שבירת הרצון". נניח הוא רצה לאכול חביתה, אז הוא שבר את רצונו ואכל ביצה קשה. כדי לא להיות עבד לרצונותיו.
שמעתי הרבה סיפורים ממי שחי איתו, וקראתי הרבה בשיחותיו. מזה ברור לי שהחשק לעשות שבירת הרצון בא אצלו לא ממקום של רצון להתעלות, להיות "רוחני" יותר, "להשתפר" וכיו"ב. זה היה אצלו חשק כמו שיש אנשים שיש להם חשק לנגן בגיטרה או לטייל בטבע או ללכת לפאב לשתות בירה או לטפס על הרים או לנסוע באופניים או לגדל פרחים וכו'. כלומר לא דברים שכרוכים בעניין של התעלות ורוחניות ושיפור עצמי, אלא סתם חשק טבעי של משהו שגורם לנפש להרגיש איוורור וחיות ותענוג. אצל רבי ירוחם להרגיש חופש מרצונות היה סוג של הנאה ותחביב ולא "עבודה" של התעלות ותיקון.
טרדות השגרה גורמות לדחות ולהתעלם מצרכים נפשיים כגון אלה, ולכן מי שרוצה שלא להזניח את נפשו ותענוגותיו קובע לעצמו מסגרת של זמן מאורגן לעשות את הדברים האלה.

אצל מי שקורא סיפור כגון זה, יכולה להתעורר תחושה של אי שביעות רצון מהמדרגה הרוחנית של עצמו, מרמת התעלותו ותיקונו, ואז הוא מנסה לקבל על עצמו עבודה כזו כדי להיות יותר צדיק ובעל מדרגה. ודוחק את נפשו לעשות משהו שהוא לא חשק טבעי אמיתי שנובע באמת ממנה, וזה בהכרח לא מחזיק הרבה זמן ולא מועיל מאומה ולהיפך מזיק מאוד. בדיוק כמו מי שמחליט להרשם למכון כושר או לרוץ כל יום או לעשות דיאטה, רק בגלל שהרופא המליץ בלי חשק פנימי אמיתי, וזה בהכרח נופל מהר.

בתחילת דרכי מאוד חשקתי בהתעלות ומדרגות וקדושה וטהרה וכיו"ב. אבל די מהר התחלתי בהדרגה להבין שזה להיפך. העבודה האמיתית היא להיפך, להיות עניו. לחפש איך להשתחרר מכל מדרגה והתעלות ולחפש איך להיות ממש מונח על האדמה. במקום הכי נמוך. שמשם אי אפשר כבר ליפול כי אין למטה מזה.
וזה מאוד מאוד קשה. אדם לא מסכים לקבל את קטנותו ואפסותו וכיעורו והיותו גשמי. הוא בהכרח כמעט מצייר לעצמו תמונה על עצמו שהיא נעלה יותר ממה שהוא באמת. ומתנהג לפי זה כדי לא לחשוף בפני עצמו את השקר.

וזה לא רק עניין על ענווה ואמת. זה גם עניין שרק כך מתאפשרת צמיחה, מתאפשר חופש שהוא החמצן של חיי הנפש וצמיחתה.

לפני כשנתיים וקצת יותר אולי, התחלתי טיפול אצל מטפלת בשיטת פסיכותרפיה גופנית. זה מבוסס על פסיכולוגיה רגילה, רק הרבה יותר חופשי ואישי ואינטואיטיבי ועם אילתורים. ויש דגש על כך שהגוף הוא חלק מהעצמי ולא רק פלטפורמה שמחזיקה את האני. שכל העולם הרגשי מתבטא גם בגוף. באיך הוא מרגיש, איפה הוא חסום וכבד ולחוץ. העמידה, ההליכה, הפקת הקול וכו'. משתמשים בשלל כלים שכל מטפל אוסף כרצונו. אצלי היה מסאז' רגשי, ציור טיפולי, תנועה, הליכה מודעת טיפולית, היפנוזה שטחית (נקרא טראנס), ועוד.
שמתי לב בפעם הראשונה כמה הגוף שלי נתפס אצלי כסתם מקלות שמחזיקים את המוח והלב. איך הגוף כבד כמו שק אבנים, שהרגליים סתם נושאות והן לא חלק חי עצמי ממנו.
היא לדעתי מטפלת גאונית. בפעם הראשונה נתתי אמון, נפתחתי, התחברתי. מררתי בבכי. חזרתי כמו חי ממש לחוויות קשות מאוד מהלידה והימים הראשונים וכל תקופת הינקות. פחד נורא ובדידות נוראה. צעקתי בכל כוחי. התחברתי למה מרגישות כפות הרגליים כשאני הולך. הזזתי את הגוף בסוג של ריקוד חופשי. היא עירסלה אותי כמו תינוק וניענעה אותי ובכיתי. ציירתי.
היא המליצה על קבוצת ציור טיפולי אנתרופוסופי שהלכתי אליה כביסוס והשלמה לטיפול. וגם עשיתי במקביל טאי צ'י אצל מורה עמקן גדול וגאון גדול בתחומו (שהוא גם בן ישיבה לשעבר ותלמיד חכם גדול).

כל זה היה בשבילי גילוי נפלא ומדהים, ממש לידה מחדש.  לא היה לי שום חיבור וידיעה מקודם על דברים כאלה. הייתי במצב רע מאוד. פצעי ילדות מאוד כבדים מאובנים וקרושים שעשו את גופי כמו חומת אבנים נוקשה. עם פחד גדול טבוע בו וסגירות גדולה וקשה.
אחרי פחות משנה, אולי תשעה חודשים, אני לא ממש זוכר, החלטתי להפסיק בבת אחת את הטיפול ואת הציור והטאי צ'י. המטפלת מאוד התנגדה. היא אמרה שזה לגמרי באמצע, שלא סגרנו דברים ולא השלמנו מה שהתחלנו וכל העבודה תחזור אחורה וזה גם מסוכן מאוד. שאני נכנע לדחף להתנתק, לסגת לתוך עצמי, לברוח.
היה לי ברור שהיא יודעת מה שהיא אומרת. היא מאוד מאוד טובה, וגם לגמרי מסורה ודואגת רק למטופל ולא לעצמה. פחדתי מאוד מאוד להתנתק ממנה ולחזור לבדידות, לוותר על כל הטוב הנפלא שהטיפול נתן לי ולסגת למקום שהייתי בו קודם.
אבל היה לי ברור שזו לא בריחה אלא קול שנובע ממקום עמוק עד כדי כך שאינני מבין אותו, אבל אני יודע שהוא האמת.

במבט של כשנה וחצי כמעט אחרי הפסקת הטיפול ברור לי שזה היה נכון. הפסקתי מייד אחרי הטיפול לעבוד, ניסיתי לחיות כמה שיותר על פני השטח, בלי לחפש להיות מודע לעצמי, למה שקורה בתוכי. לצוף מיום ליום כמה שיותר סתם. נגד ההרגל רב השנים שלי להסתכל כל הזמן פנימה במבט של פסיכולוג.
אני רואה שצומחים בתוכי דברים, שמשתנים דברים, בלי שאני עושה מאומה. אני לא עובד, לא מסתכל, לא חושב על זה. זה קורה לגמרי לבד. מעצמו לגמרי. ממש כמו צמיחת עץ או נדידת יבשות. לא רואים את השי וי קורה, כמו שלא רואים את תזוזת מחוגי השעון, ואני גם לא מנסה להסתכל ולמדוד.  וזה אמיתי ואיטי ולא משהו שיכול ליפול או לחזור אחורה. דברים מאוד טובים, אם כי למעשה אני הרבה עייף ולפעמים עצוב או חצי חולה. זה לא שאני כל יום רוקד ושר ומתפוצץ מאנרגיה וחדוות חיים.
הייתי יכול בקלות רבה להתמכר לתחושה שאני יכול לשנות, יכול להתחבר, יכול לעשות מעצמי אדם יותר חי ושמח על ידי עבודה וטיפול. וזה לא היה קורה. הייתי נופל וכנראה גם מתרסק. הייתי רץ מהר מדי בלי שכל החלקים שבי מתקדמים ביחד. הייתי זונח חלק כבד ושקוף ועצוב שלא ניתן לשינוי, מתעלם מקיומו ומשכנע את עצמי לשקר לעצמי שהוא כבר לא כזה פצוע וכבד ושוקע ושחור. והחלק הזה היה בשלב מסויים מושך אותי אחורה והיתי נקרע בין הרצון להתקדם לבין הכובד שמושך אחורה.
אני מרגיש שההחלטה להפסיק הצילה ממשהו מאוד רע וזכיתי בגללה למשהו מאוד טוב. ומצד שני ברור שהטיפול הוא סיבת הטוב שקורה ובלעדיו לא היה קורה שינוי.
המטפלת עצמה אמרה לי שהטיפול הוא כמו להניח זרעים בעציץ, ואחרי שמניחים אותם צריך לשכוח מזה ולא להסתכל כל יום בחוסר סבלנות מה צמח. זה צומח לבד וצריך להניח לזה לבד. היא רק חשבה שזה מדי מוקדם, אבל על העקרון הסכימה.

אגב הרשימות האחרונות בבלוג שלי, מאז שהתחלנו להתכתב, קשורות מאוד להתכתבות. זה נבע בזמן שהתבשל בי מה שאנחנו מתכתבים וזה סוג של מענה לדברים שלך אם כי פחות ישיר.

.

– – –

.

לגבי מה שכתבתי על שבירת הרצון של רבי ירוחם,
בגמרא שמואל אומר על עצמו שהוא חומץ בן יין לגבי אביו, כי אביו חיכה 12 שעות בין בשר לחלב והוא מחכה רק 6

שמואל היה הרבה יותר קדוש וצדיק מכל מה ששמענו על הגר"א והבעש"ט והאר"י וכיו"ב, ואם סבר שיש מעלה בלחכות 12 שעות מן הסתם זה לא היה לו קשה כלל, ולמה לא חיכה גם הוא כמו אביו ולא היה נחשב בעיני עצמו לחומץ. אפילו אברכים בני דורנו עושים חומרות יותר קשות כי זה נחשב מעלה או כי החזון איש או הרב מבריסק או אדמו"ר כלשהו היו עושים כך.

מתרצים שלומדים מזה לא להחמיר במקום שעוד לא הגעת למדרגה הנכונה. אבל זה לא תירוץ, הרי שמואל היה במדרגות הרבה יותר גבוהות מכל מה ששמענו על הגר"א והבעש"ט ותלמידיו וגדולי המקובלים וגדולי המוסר וכו' שנהגו חומרות הרבה יותר נשגבות, וכי שמואל באמת לא היה במדרגה מתאימה לחכות 12 שעות שזה לא דבר כל כך קשה?
לדעתי מבואר מכאן שבאמת העבודה היא להתאמץ להיות כמה שיותר נמוך. אביו של שמואל ממש לא היה יכול לחיות בלי לחכות 12 שעות, ולא היתה לו אפשרות כלל לא להחמיר. ושמואל במאמץ רב הצליח להנמיך את עצמו בכח למדרגה שיוכל לא לחכות 12 שעות. וכיוון שהוא יכול לרדת כל כך נמוך הוא חייב לרדת הכי נמוך וגשמי ופשוט וארצי שיש  באפשרותו. והוא נחשב חומץ לגבי אביו שעם כל המאמץ לא היה יכול לרדת לרמה הזו.

על הגר"א מסופר ממקור נאמן שאמר לתלמיד לא להמעיט באכילה. והתלמיד שאל אותו למה הוא עצמו אוכל רק מעט פת יבשה. והגר"א הניף אותו באוויר ביד אחת פשוטה ואמר כשתוכל להניף אותי ככה אז תמעט באכילה. והכוונה שמיעוט אכילה מחליש. ואם הוא כל כך חזק בהכרח גופו מרגיש שהוא אוכל ככל חפצו ותאוותו ותענוגו בלי מיעוט והגבלה. וכמו שרב אמר בגמרא אם היו מביאים לנו אפרוחים צלויים האם לא היינו אוכלים? גם אם אנחנו כבר שבעים עד אפס מקום?

חקרתי הרבה מאוד במשך שנים רבות לנסות להרגיש איך חיו בישיבות לפני המלחמה. קראתי כמעט כל מכתב או ספר זכרונות מאז, מה שנדפס אז, ולא מה שעורכים היום. הרבה ספרי זכרונות שבני ישיבות כתבו על נדודים אחרי המלחמה ברוסיה ועוד. גם את ספר המסעות של הרב חיד"א וזכרונות המזכיר של רבי יצחק אלחנן ועוד הרבה כעין אלה, ספר הש"ך על פרעות חמלניצקי. ובתשובות הפוסקים כשהשואל מתאר את סיפור המעשה ניסיתי להרגיש את הווי החיים ודרך השקפת העולם ואורחות החיים של האנשים. מספרי דוד זריצקי גם בררתי תוכו מקליפתו ולמדתי לא מעט. וגם רדפתי אחרי זקנים שהיו אז ודובבתי אותם ככל שיכולתי מלבד מה ששמעתי הרבה מהרב וולבה וקצת מהרב ש"ך והגרש"ז אוירבך. ואני באמת מאמין שהתמונה שלי על מה שהיה אז יותר קרובה לאמת מהתמונה שמספרים היום.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מתוך התכתבות חשובה בעיני

  1. הדפסתי את המאמר הזה וכתבתי לעצמי הערות בצד וטרחתי להקליד אותם לאחר מכן והנה אני מביא אותם כאן

    על מה שכתבת
    "אני גם שמח על ההתכתבות הזו, כי גם אני לא מצאתי אישור מעוד מישהו שמרגיש ככה.
    אני מאוד מסכים עם מה שכתבת שזה אפילו לא ברמה של סתם ללכת לעבודה (כלומר קיום המצוות יותר בעייתי מסתם ללכת לעבודה. לא רק שאין חיים ושמחה טבעיים בזה, אלא יש כובד וחוסר טבעיות וחוסר פשטות). אני ממש חשבתי במילים האלה, שמונח כאן איזשהו רעל לא מובן, שנובע לא מהתורה עצמה אלא ממשהו אצלנו לא ברור אבל מאוד רעיל.
    אחרי הרבה עיסוק בזה אני עדיין מרגיש שאני מסתובב במעגלים סביב הנקודה הבעייתית ולא ממש רואה אותה"

    הערתי:
    'יש רצון באדם לבטא את עצמו כל הזמן, לשמוח, לעשות, להיות שווה, להצליח, שיהיה לו כל הזמן ביטוי. והוא מפחד להיות לבד בשקט עם המציאות ולקבל אותה כמו שהיא הוא מפחד לקבל על עצמו החלטה של עשייה מרובה כי אולי עוד באותו זמן הוא יהיה בחוויה אחרת ולא ייהנה מזה'.

    על מה שכתבת
    "הפצע הזה גורם שאני שואף להיצמד למסגרת החרדית כי זה עוגן שנותן בטחון וסדר ויציבות ותשתית למערכת יחסים משפחתית יציבה ופתרון לשאלת המשמעות ולמה אני חי וכו'. הרובד של אמונה והכרה באמיתות התורה לא מחייב בהכרח להיות חרדי. ברובד הפסיכולוגי יש משיכה דווקא להיות חרדי ולא להסתפק באמונה עצמאית כמו שיש לי היום.
    הבטחון הזה מושג במחיר אבדן תחושת החופש" וכו'

    הערתי:
    והתפקיד של האדם לחיות במסגרת ולהשתעבד לה ולקבל ממנה כמו שהיא ולא לפחד מזה שהיא זרה להתגבר. (וזה החופש שהאדם לא מוגבל להיות תמיד בחופש לבטא את רגשותיו על פי האמת הצרופה והטבעית בכל רגע (התורה נתנה לאדם רק בגלל שהוא מלא שקרים וזה גדלותו שהוא יכול לשקר והוא לא נגנע לעשות רק את האמת שזה הרגש הטבעי וכו' וכו').
    ולא לפחד ולהגיד שהוא רוצה חופש מחשבה וחוויות כי זה בטחון מדומיין, זה לא אמיתי, זה סוביקטיבי, וקצת קטנוני.
    אדם שלא מסתדר בחברה פונה אל האמת והצדק להיאחז בהם, שם יש לו אחיזה בלי שום הגבלה.
    אדם צריך להסתדר עם החברה כמו שהיא כי היא חשובה והיא אמיתית (במובן מסוים)
    וצריך לא להתעלם מהאמת הפשוטה הזו בנפשו של האדם, ולכן צריך לכבד אותה וללכת בה.

    על מה שכתבת
    "ועדיין הנפש כמהה לזה. כמו נרקומן שנגמל ומבין שהסם הרסני אבל עדיין בנפשו פנימה בסתר הוא מתגעגע אל אותן חוויות חריפות ששום דבר בחיים ה"נקיים" לא משתווה לעוצמתן. במיוחד כשסמכויות כל כך גדולות חינכו בעוצמה רבה עד כמה זה טוב ובריא ונכון"

    הערתי: צודק, שום דבר טוב לא יוצא מזה, אך מה כ"כ רע לתת לחלק הפשוט את ההנאה שלו, ולא לרצות כל הזמן שלמות במידות, בחיים, להגיע לתכלית, לעשות משהוא שווה.
    נכון אדם פשוט הוא לא מושלם אך זה טבעו תן לו את זה העבודה וההתקדמות היא משהוא כללי שנובע מתוך החיים והוא טהור.

    ועל מה שכתבת
    "עדיין הזכרונות מההנאות האלה חיים אצלי כחוויות שאני מתגעגע אליהן ברובד פנימי כלשהו. אני מבין בשכל מה שכתבתי כאן באריכות עם הרבה נימוקים וציטוטים (כדי להדגיש לעצמי את הדברים בתקווה שאפנים משהו מהם ואסלק מתוכי את השפעת החינוך ההרסני שקיבלתי לגבי זה), ועדיין הנפש כמהה לזה. כמו נרקומן שנגמל ומבין שהסם הרסני אבל עדיין בנפשו פנימה בסתר הוא מתגעגע אל אותן חוויות חריפות ששום דבר בחיים ה"נקיים" לא משתווה לעוצמתן. במיוחד כשסמכויות כל כך גדולות חינכו בעוצמה רבה עד כמה זה טוב ובריא ונכון"

    אני מרגיש קצת הסתכלות כאילו באמת יש פה משהוא חשוב ויש למה להתגעגע, אלא שזה לא נכון ולכן צריך לעקור את ההתכלות ולכן אני כותב שלדעתי אין פה יותר מאשר הנאה. (וכשיש כאלו הנאות באדם זה סימן לגדלותו וכו', אך אין בזה שום גדלות וערך בכלל בכלל אלה שזו הנאה גדולה).
    ואלו הדברים שכתבתי בזמנו 'גירית אותי אך אני שואל את עצמי האם זה באמת הדרך. האם זה הדבר הטוב, הרי גם תאווה נמוכה יכולה לספק את אותה הרגשה אך רק לזמן קצר. נו… בעייה. אז מה הפתרון? לשחק שחמט ללמוד אומנות כדי שהחוויה תהיה לזמן ארוך יותר? או למצוא חויות דתיות שיעשו את זה לזמן ארוך יותר? להיות שקוע בלימוד כמו ר' ברוך בער?
    אני מסכים, לעת עתה יש בי רצון כזה ואני נותן לו מקום, אך מה זה יוסיף לי בעתיד. אעבור את חיי בהנאה מירבית?
    מסופר הרי שגם הרב ש"ך לא החשיב את שקיעותו בלימוד כדבר שעליו יקבל שכר בגן עדן.
    החיים נמצאים במקום אחר.
    כל אדם מפוכח חרדי וחילוני שעבר את ההתלהבות של ישיבה קטנה (של השמחה של הזכייה בלוטו שאני יכול להיות מליונר אני יכול להיות יותר מכולם. איך? אני יהיה ת"ח אני יהיה 'גדול' ואז כל העולם לא שווה כלום מולי) לא מעריך ורואה כתכלית ממש את השקיעות בלימוד וכדו', זה לא החיים'.

    על מה שכתבת
    "בעולם הליטאי החינוך מטיף לכמה שיותר חוסר איזון. מספרים על הגרצ"פ פראנק שהיה לו מדף ליד הדלת, כך שכשהיה הולך מחוץ לבית היה הולך כשעיניו בספר עד הדלת ושם מניח את הספר, וכשחוזר נוטל את הספר ומרויח ללכת עד החדר כשעיניו בתוך הספר. או על נשות רבנים שלא לקחו את הבעל ללידה או אפילו לא סיפרו לו על הלידה או על חובות כספיים או על פטירת קרובים וכיו"ב כדי לא להפריע ללימודו, או על הרב ש"ך שרצה לשפוך חלב לבקבוק של תינוק ושפך את כל השקית כי היה שקוע בהרהור בסוגיא, או שעלה על סולם להוריד ספר ממדף גבוה ופתח אותו על המדף ואחרי יממה שלמה מצאו אותו עדיין עומד על הסולם שקוע בספר ולא מרגיש, או על רבנים שהקציבו 5 וחצי דקות לארוחת צהריים ושעתיים לשינה בלילה וכו' וכו'.
    ואני הפנמתי את כל זה והלימוד היה לי מתוק מאוד והיה לי הרבה מאוד ממה לברוח בחזיתות אחרות של החיים.
    הרצון האמיתי בפנים היה שבעצם לא יהיו לי משפחה וילדים ואל שום טרדה אחרת ואוכל לשקוע בלימוד בלי לעסוק כלל בשום עניין אחר. וזה היה נחשב רצון קדוש של צדיקים ואל היהת שום מודעות ולא מי שילמד כמה זה מעוות והרסני ומסוכן והפוך מתכלית התורה האמיתית של חיים.

    הערתי: ככה מטיפים מילולית. אך החיים שלהם אינם כך.
    פלונית אוהבת לגמול חסד ללא סוף, פלוני חאפר, פלוני מסודר, פלוני מארגן, פלוני אחראי בישיבה על האיסוף בפורים, פלוני מדבר פוליטיקה, ופלוני תלמיד נאמן לרב עובדיה קורא את ספריו ומתווכח על גדלותו, וכמובן גם נהנה לקום לתיקון חצות ולהתפלל בנץ ולא בישיבה.
    וכל זה דבר טוב ולגיטימי וטוב שבצורה ציבורית כללית יטיפו לזה כי מרגישים אבדון כללי מסדר רוחני והתענגות על ה' במובן טוב, וכמו כל מרוקאי אמיתי ששואף לחיים במרוקו וכו' וכו'. כמובן ציבור אינו יכול להיות מושלם.
    אבל יש פה משהוא יפה מאוד: לא צריך להתייחס למה שהאדם אומר צועק ואפילו מאמין השאלה היא מה הוא חי
    הרי את הסיפורים הנ"ל בחורים בישיבה קטנה נהנים לקרא ולא יותר. אני חושב שאברך רגיל לא שואף לזה כבר, גם אם מילולית הוא שואף לזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s