אידיאות בחיים ובדת. פרשת התוכחה

יש תמונה אידיאלית על רגש של הורים לילדים. נכתבו על זה הרבה שירים, על מסירות מוחלטת, נתינה מוחלטת, חיבוק וחום אינסופיים, הקרבה אינסופית, האהבה הכי גדולה שיש, האור והשמחה הכי גדולים , וכו' וכו'.

או התמונה האידיאלית על אהבה בין בני זוג, מאז שיר השירים נכתבו אינספור שירים איך בכל נשימה אני נושם רק אותך, את כל חיי אתן למענך, לא אחסוך שום ייסורים ומאמץ להיות איתך לנצח בחיי ובמותי וכו' וכו'. למעשה בחיי היום זה כמובן לא נראה כך, אין צורך להאריך.

זמר שכותב פזמונים אמר שאחרי שהוא כותב לאשתו שיר אהבה טוטאלי, כשהוא מתווכח איתה מי יוריד את הזבל היא מצטטת לו מהשיר איך "את כל חיי ונשמתי אתן לך"…

אם נחליט שהתמונות האידיאליות האלה הן שקר, ונכון לשכוח מהן, כיוון שבמציאות האהבה לא נראית כך וגידול ילדים לא נראה כך וכו', זה יחשיך לנו את החיים. יטול מהם את הטעם והצבעים והשיר והנשמה והרצון והאור והשמחה. הכל יהיה פרוזאי אפור מעיק שוחק וחסר טעם.

לא לחינם, ולא מטפשות, כל האנשים בכל התרבויות משחר ימי ההיסטוריה, עסקו ועוסקים ביצירה ובצריכה של שירים וסיפורים והצגות וציורים המהללים את האהבה וההורות והאומץ והגבורה והנדיבות והמלכות והאצילות וכו' וכו', בצורה אידיאלית שאין לה ולא מאומה עם איך שנראים למעשה חיי היומיום השגרתיים הפרוזאיים.

אין, לא היה ולא יהיה, שום אדם בעולם שיכול לנהל לאורך שנים מערכת יחסים אידיאלית ומושלמת של אהבה מוחלטת ובוערת כמו בשיר השירים, בלי מריבות, בלי קטנוניות, בלי כל הבעיות מהסוג שיועצי נישואין עוסקים בהן.

ועדיין יש הרבה אנשים שאם ירצו לסכם באופן כללי, בלי להכנס לפרטים, לרגעים מסויימים, את הנישואין שלהם, גם אם היו ארוכי שנים, יאמרו שזו היתה אהבה גדולה ונפלאה ומוחלטת ומאירה כשמש וכו'. ויאמרו שיר הלל אידיאלי לאהבתם. וזה לא יהיה שקר.

.

העניין הוא כך, אפלטון לימד אותנו, וגם התנ"ך וחז"ל ראו כך את העולם: יש בעולם אידיאות, הן קיימות במציאות הממשית עצמה לא פחות מהקיום של כל עצם חומרי בעולם. היחס של האידיאות עם העולם הפרוזאי הוא כמו היחס של השמש עם החיים שעל פני האדמה.

כל עצם בטבע יש לו גוון צבע משלו, ועוצמת בהירות משלו. יש אורות וצללים וכל מה שביניהם, ומבחינת חוש הראייה זו כל המציאות. המקור של כל זה הוא אור השמש. אור השמש הוא רק לבן, הוא מסנוור ומעוור, בתוכו עצמו הכל מאבד את מציאותו והופך לבוהק אחיד בלתי נסבל על ידי העין.

כל עצם בטבע מקבל עליו, משקף, את אור השמש, במידה חלקית בלבד. אם ירצה לקבל ולשקף כמות יותר גדולה מאור השמש, מכפי שנכון לו, הוא יאבד את כל גווניו וצורתו ויהפוך לבוהק מסנוור. הוא יישרף. אם יקבל פחות אור ממה שנכון לו, הוא יהיה חשוך וקפוא ושוב לא יהיה לו קיום וחיים.

יש קו מדוייק של איזון נכון כמה אור עליו לקבל, ורק כשהוא שם הוא חי במלוא צבעיו וצורתו. זה העניין של חומר וצורה שהאריכו בו המורה נבוכים וכל גדולי החכמים הקדמונים מחז"ל וחכמי יוון. צורה היא המונח העברי למונח האפלטוני אידיאה. האידיאות של אהבה זוגית, אהבת ילדים והורים, אומץ וגבורה, נדיבות ואצילות נפש וכו' וכו', קיימות בעולם ומאירות אותו כמו שהשמש מאירה אותו.

מי שירצה יותר מדי אור, שיתקרב יותר מדי לאידאה, יישרף. מי שיחליט שהוא חי עם בת זוגו באהבה אידיאלית טוטאלית תמידית, ישתגע או יהפוך למזוייף. הנפש האנושית אין לה יכולת להיות תמיד ברמה כזו של אינטנסיביות. היא פשוט תתעייף, ואם לא תקבל מנוחה מהאהבה, קצת זמן פנוי לעצמה, קצת לדאוג לעצמה, קצת לפצח גרעינים ולקרוא עיתון בשקט, להיות קצת במקום לא כל כך שמיימי ומואר וגדול, אז האהבה תתהפך לשנאה. פשוט בגלל העייפות של הנפש ממנה.

מצד שני מי שיעקור מנפשו לגמרי את המבט האידיאלי על אהבה, חיי הזוגיות שלו יהיו יבשים ואפורים, בלי רומנטיקה ורגש ופיוט. ולא תהיה לו שום מוטיבציה להשקיע ולתת לב ורגש וחום ותמיכה, וזה יתפורר מהר.

יש הכרח למצוא את המרחק הנכון מהאידיאה, מצד אחד להתחמם בחומה ולאור באורה ולקלוט מיופיה, ומצד שני לקבל אותה רק באופן חלקי, מאוזן, נורמלי, לא להיתפס לקיצוניות, להשאיר את מלוא המקום למנוחה מהאידיאה, לקטנוניות ואנוכיות וקמצנות ובטלה וכו' וכו'.

בכל אדם מתלבשות באופן חלקי אידאות שונות, רבות מאוד, כל אלה שקיימות, מי פחות ומי יותר, והן סותרות זו לזו. המזיגה המורכבת עד אינסוף הזו בין מינונים שונים של חלקי אידיאות, היא היוצרת את ייחודיותו החד פעמית של הפרט, והוא לא ניתן להיות מתואר באופן אמיתי על ידי מושגים אידאיים כלל. הוא מורכב מדי ומשתנה כל הזמן.

.

.

גם היחסים הדתיים עם הבורא הם כך. אמונה שלמה, בטחון מלא, אהבת הבורא ויראת שמיים, הכנעה ועבודת הבורא והתבטלות בפניו ודבקות בו והליכה בדרכיו וקיום כל מצוותיו וכו' וכו'. כל אלה הן אידיאות.

האידיאות מראות לנו את הדרך, הן מקור האור. אבל היחס הנכון אליהן הוא לחיות במרחק הנכון מהן. לתת להן להתלבש בנו, להשתקף בנו, לקבל אותן על עצמנו, באופן חלקי ובדיוק במידה הנכונה. לא יותר מדי ולא פחות מדי.

העץ הוא ירוק רק בגלל שהוא מקבל את אור השמש באופן חלקי ובדיוק במידה הנכונה. יותר מדי אור והוא כבר ייראה בוהק לבן מסנוור ויישרף. זו לא פשרה, לא עניין של בדיעבד בגלל חולשתנו וקטנותנו. לכתחילה כך נברא העולם וכך היא שלמותו.

אם אפנה למשורר שכתב שיר על אהבה אידיאלית וטוטאלית ואומר לו שניסיתי לחיות בהתאם למה שכתב, וזה לא היה אפשרי וגרם לאסון. הוא יאמר שזה שיר על האידיאה של האהבה, ולא הדרכה מעשית לחיי היומיום. ואם אשאל למה הוא לא כתב בשיר שלו הסבר שזה רק האידיאה, אבל היישום המעשי היומיומי הוא לא כך, הוא יחשוב אותי לטיפש ובצדק.

הדרכה מעשית לחיי היומיום אי אפשר לכתוב, זה תלוי באינספור משתנים, וזה שונה לגמרי מאדם לאדם, ובאותו אדם ממצב למצב, משעה לשעה. האדם חי לאור האידיאה, ואת היישום המעשי הוא צריך לקבוע בעצמו כל רגע מחדש.

בימינו הקהילה החרדית, וגם הדתית לאומית במידה רבה, איבדה לגמרי את ההבנה הפשוטה הזו, וכל אידיאה שמתוארת בכתבי הקודש או בסיפורי צדיקים נתפשת כהוראה מעשית לחיי היומיום. וזה ממית כל דבר חי והופך את המאמינים למשוגעים או מזוייפים.

.

כתבתי עוד הרבה על העניין של חומר וצורה, בין היתר כאן: https://gmara.wordpress.com/צורה-וחומר-הקדמה/

וכאן:

https://nirsterntalmud.wordpress.com/2012/12/01/הקדמה-יסודית-ללימוד-הגמרא-בעניין-ההסת/.

הוספתי כעת קטגוריה בבלוג בשם חומר וצורה ואנסה לסמן בה מקומות שם נדון העניין הזה.

.

בסוגיות התלמוד העניין הזה הוא הכלי העיקרי להבנת עומק הלמדנות שבסוגיות, כתבתי בזה כאן: https://gmarachidushim.wordpress.com/category/סימן-א-ביסוד-דיני-נזיקין-אדם-מועד-לעול/

וכמעט בכל הדיונים הלמדניים בסוגיות באתר תלמוד מוסבר ומאמרים נעשה שימוש בדרך ההסתכלות הזו.

.

.

.

הגעתי למחשבה הזו, כי הילדה קיבלה מבית הספר עבודה בלימוד תנ"ך, וקראה במסגרתה את פרשת התוכחה (המתחילה בדברים פרק כ"ח פסוק ט"ו). ועלתה כמובן השאלה איך זה שהאל כל כך עצבני וכעסן ואכזרי. הקללות שם על מי שלא יקיים את מצוות האל מלאות להט ועוצמה ונאספות קללה על גבי קללה עוד ועוד ועוד. ואחרי הרבה קללות מרות ונוראות אין רגיעה וסיפוק ואדרבה מגיע לתיאורים חיים וציוריים מזעזעים על איך אם רחמניה וענוגה אוכלת את ילדה מרוב רעב במצור, וצרה עינה לתת מהבשר לבעלה וילדיה האחרים.

(כמובן זה לא מדבר על המצוות השמעיות שהיום מקובל לחשוב עליהן כעל מצוות הבורא בתורת משה, כגון שמירת שבת ואכילת כשר וטהרת המשפחה וחמץ בפסח וצום ביום כיפור וכיו"ב. שהרי חז"ל ראו בחורבן הבית והגלות התגשמות פרשת התוכחה שבספר דברים, ואמרו בפירוש שהחורבן לא היה בגלל דברים כאלה, אלא רק בגלל המצוות השכליות היסודיות, לשון הרע ושנאת חינם ומעשה קמצא ובר קמצא ושאר מעשים של חוסר לב וחוסר אנושיות ביחסים של בין אדם לחברו כמו שמבואר באגדת החורבן, שאלה המצוות העיקריות שמגדירות מי שומע בקול הבורא והולך בדרכיו ומקיים מצוותיו. ומוכרח שהבינו שהאזהרות בפרשת התוכחה שפותחת ב: "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ." מתייחסות רק ללשון הרע וכיו"ב חוסר לב וחוסר אנושיות באופן קיצוני, באכזריות ורוע לב קיצוניים, ולא למצות כמו שמירת שבת וכו'. למרות שנאמר כל מצוותיו וחוקותיו. אם היה מדובר שעונשים נוראים כאלה באים על דברים כמו אכילת חמץ בפסח וכיו"ב באמת לא היה לנו אלא לחשוב שמדובר באל אכזרי ואז לא היינו מאמינים בספר התורה הזה)

וחשבתי לעצמי שהמפתח לפרשה הקשה והנוראה הזו הוא הפסוק שנאמר שם: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ."

ששון בלשון התנ"ך הוא הרגש שמרגיש החתן בהכנסו לחופה. ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה. חז"ל אמרו שלעתיד לבוא בקץ הגלות החיבור של הקב"ה עם ברואיו יהיה כמו ביאה של האריה עם הלביאה.

בימינו הדימוי של הבורא הוא של אל פילוסופי, עליון, מושלם, שאין בו שום חסרון וממילא לא שייך בו קנאה וכאב וצער ובכי, רגשות בכלל. הרמב"ם כתב כך כסוד שמיועד לבודדים בלבד, שלמים לגמרי באמונתם, לדעת מה המישור הכי גבוה שבתפיסת אנוש. סוד שרוב המתוודעים אליו יינזקו. כי זה רק בנוסף לסוד הצמצום ולא בא להחליף אותו.

הרי כל הנביאים כשמדברים על הבורא מתארים סערת רגשות נוראה של אהבה וקנאה וכאב ושמחה וכיסופים וכו'. זה עניין הצמצום שהקב"ה למרות שהוא נעלה ואין בו חסרון צמצם עצמו להיות כואב ומקנא ונכסף וכו'. והראב"ד כתב שגדולים ושלמים שהיו לפני הרמב"ם האמינו שלקב"ה יש גוף וזו לא מינות.

כשהאהבה היא בתכלית הבערה, שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך, עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אהבה כזו, כשאין מקום לחופש, למחשבה על חיבור עם מישהו אחר, כי נועדו זה לזו מתחילת הווייתם, אז הבגידה בלתי נסלחת. אי אפשר להכיל אותה. מי שכל כך אהוב יכול כל כך להכאיב, לגרום לקנאה כזו.

ואז נשאל מי יכול לחיות ככה, בתוך אהבה כל כך בוערת וחסרת פשרות ותובענית ומוחלטת, שצד הקנאה בה כל כך נורא. מי יכול לקבל עליו ברית של תורה כזו ואל כזה ולחיות בשיא כזה של בערה שורפת. והתשובה היא שזו האידאה. לא הקיום השגרתי היומיומי. וכמה קשה לא להיסחף, לדעת את הגבול. כמה אמת נדרשת וכמה חכמה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, חומר וצורה, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אידיאות בחיים ובדת. פרשת התוכחה

  1. עמי הגיב:

    כל כך מורכב ולא פשוט להיות אדם.
    לגבי החלק הראשון של הדברים אני רואה את הדברים קצת אחרת.
    קשה לי לקבל את עולם האידיאות כמשהו שקיים במציאות הממשית. בזמן האחרון אני הולך משתכנע שכל מה שיש לנו לומר על המציאות על העולם וכו' הכל יצירה אנושית שמתחילה ומסתיימת בגבולות העצמי שלנו. ואילו מה שמעבר אין לנו שום מושג וידע עליו, אם הוא קיים אז הוא קיים שם ותו לא, עד כמה שעצם החשיבה על דברים מפתה להאמין שהם הם הדברים.
    זה לא מביא למסקנה שיש לזלזל במה שהוא תוצר העולם הפנימי שלנו, אדרבה רק זה מה שיש לנו וזה כל מה שיש לנו.
    כשמאד כואב לי אני חי רק את הכאב. כשאני מאד אוהב אני חי רק את האהבה. מעבר לפרופורציה של המבט האובייקטיבי. אם בזמן החוויה אני שופט אובייקטיבי המסייג ומתנה ומכניס לפרופורציה, זה רק גורע מה"לחיות", אני לא שלם.
    החיים מלאים תחנות ונקודות, כל תחנה שהגעתי אליה מהווה את כל המציאות, זו המציאות היחידה של רגע זה.
    לכן אפשר לדבר על אהבה אינסופית עמוקה, כשזה נכון, ומצד שני להיות קטנוני ולהתעקש על מי ישטוף כלים כשזה מה שנכון לאותו רגע. אין קוהרנטיות באמת.
    גם יש את עולם הפנטזיה שמספק אי אילו צרכים ומנקז תסכולים. יש תועלת באידיאליזציה ובדמוניזציה ובהקצנה. גם ככל שהמציאות יותר פשטנית ו"קיצונית" היא יותר קלה לקבל, יש יותר סדר ומרגוע.

  2. nirstern הגיב:

    לא התכוונתי שהאידאות קיימות במציאות "אובייקטיבית".
    מבחינה מחשבתית לדעתי אין בכלל חקירה כזו, אין שני צדדים האם יש מציאות אובייקטיבית או הכל סובייקטיבי.
    כי ידוע מראש שאין שום דרך על ידי ניסוי או הוכחה לוגית או כל דרך אחרת להכריע בזה. ידוע שלא יהיה שום הבדל בשום דבר בין אם נאמר שיש מציאות אובייקטיבית ובין אם נאמר שאין. וממילא זה סתם משחק מילים.
    גם בחיים הפשוטים, בין אם יש מציאות אובייקטיבית ובין אם אין, באותה מידה ובלי שום שינוי אני אקום בבוקר, אשתה את הקפה שלי, אלך לעבודה, אקנה במכולת, אשמח לראות את ידידי, ואלך לישון. אז למה שהשאלה הזו תעניין אותי.

    הסיבה בכלל שאנשים עסקו בשאלה כל כך מופרכת, היא לדעתי מסיבות פסיכולוגיות. אם אומר שיש מציאות אובייקטיבית, אז אם אני מרגיש אשמה אני יכול להרגיש שאני "באמת" אשם. אובייקטיבית "אשם". אם אני מרגיש לא ראוי לאהבה אני יכול להרגיש ש"אובייקטיבית" אני כזה. אם אני שונא מישהו אז "אובייקטיבית" הוא רע. אם אני מרגיש שאני חייב משהו למישהו, משועבד למוסכמות כלשהן, אז זו חובה "אובייקטיבית" שכוחה שאוב מ"אמת" "אובייקטיבית" שהיא חיצונית לי ואינה תלויה בי ואני "חייב" להתכופף מולה בלי בחירה וחופש. וכן הלאה.
    לכן אני שמח שהגעת להרגשה כזו כמו שתיארת כי זה יותר בריא מבחינה פסיכולוגית. פחות מקובע וסתום.

    התכוונתי שבחווייה שלי אני חווה את האידאות כמשהו שגורם לי לחוויית מציאות כמו חוויית המציאות של מה שאני חווה כעצמים פיזיים (כל כך מסורבל לנסות להתבטא מדוייק מבחינה פילוסופית). לדעתי אם מתבוננים בחווייה שלנו מול האידאות, נבחין שאנו חווים אותן בחווייה של דבר מציאותי.
    זה ברור יותר באידאות יותר פשוטות, הרב בלוך מטעלז דיבר על זה. כשאומרים אדם חם, אדם קר, אדם גדול, אדם קטן, התעלות, אדם בן מעלה, אדם שפל ונמוך, וכו'. מדברים על דברים נפשיים שלכאורה לא שייך בהם תארים כמו קטן גדול, חם קר וכו', שאלה תארים פיזיים.
    אם נתבונן על החווייה שגורמת לנו להתבטא ככה, נבחין שזה לא הרגשה של שימוש בלשון מושאל. זה לא שצריך לחשוב על חום או גודל פיזי, ואז לחפש מה הנמשל של זה ומה קו הדמיון בין זה לבין מה שרוצים לומר על נפשו של אותו אדם. אלא החוויה היא שהוא ממש אדם גדול, או אדם חם, כתפישה ישירה בלתי אמצעית שמעלה באופן ישיר את המושג הזה. מזה מוכיח הרב בלוך שהאידאות נחוות אצל בני האדם כמו מציאות פיזית.
    המכשול לקבל את זה הוא בגלל שהורגלנו למחשבה אודות "מציאות אובייקטיבית". זה פרי רעיל מאוד של החשיבה הרציונליסטית המודרנית שהתחילה מדקארט והשתלטה על תרבות אירופה וממילא עלינו. הכבלים המדומים של מושג ה"אובייקטיביות" הבדוי מצמצמים את מה שאנחנו מרשים לעצמנו לחוות כמציאות. הבעייה בזה שזה משבש ומערפל ומחניק את היכולת שלנו לחוות את החיים. לדעתי ומנסיוני (כמובן מותר לחלוק על זה ואין לי מה לטעון נגד החולק), החוויה של האידיאות כחוויית מציאות קיימת ממילא בנפש ברובד מסויים, העולם נחווה כך כמו שהוא נחווה בצבעים וצלילים וטמפרטורה וצורות ומשקל ומרקם וכו'. והחווייה הזו מעצימה ומבהירה ומחדדת ומעמיקה ומחייה את חוויית החיים. ורובד מסויים בתודעה שלא רגיל לקבל את זה נעשה מסוכסך עם הרובד שכן חווה כך את החיים ומאפיל עליו ומשעבד אותו, ויש הפסד גדול מהסכסוך והשעבוד הזה.

    בגלל המושג של "מציאות אובייקטיבית" לא קל לאנשים לחוות אמונה שלמה וחושית ופשוטה. כל דבר בעולם גורם מייד באופן ישיר ובלתי אמצעי לחוויה עזה ופשוטה של אמונה כזו, אבל אז בא הקול הקר והחלול ושואל האם ייתכן שאלוהים קיים ב- כמובן – "המציאות האובייקטיבית"? אולי זו רק חווייה ולא "אמת אובייקטיבית"? הרי אנחנו אמורים להיות משועבדים ל"אמת" ולא לקבל חוויות בעלמא כאמת.
    בסיפורי התורה יש משהו שמדבר אל הנפש והיא כמו ילד קטן מרגישה חווייה שהיא מאמינה בבריאה וביציאת מצרים ובמעמד הר סיני וכו'. ואז בא אותו קול ושואל הרי זו רק חווייה אבל האם במציאות ה- "אובייקטיבית", ב"אמת" כל זה קרה?
    אם לומדים לחיות בחווייה בלבד, בלי שום חשיבות מה עורר את החוייה, פגישה עם מציאות אובייקטיבית כלשהי, פנטזיה פרועה סובייקטיבית שלא קשורה לכלום, דיבור אלוהי, או כל דבר אחר, או שלא התעוררה משום דבר אלא הכל מתחיל ונגמר בחוויה ותו לא ואין מאומה בלתה, ממילא סרים המכשולים מהאמונה. כי האמונה נחווית, רק השאלה הלא נכונה האם זה "אמיתי" מכבה את החווייה. זה חי וטוב ושמח וקל ומנחם וטבעי להאמין, למה לאדם למנוע את זה מעצמו? התשובה המורגלת שאני לא מפרגן לעצמי את הנחמה שבאמונה כי זו לא האמת, ואני מקבל את האמת של חוסר אמונה למרות שהיא קשה, איננה אמיתית. כי אין שום הגדרה ל"אמת" מלבד חווייה של אמת.
    האקסיומות הראשונות של הלוגיקה כמו א=א או אם א=ב וב=ג אז א=ג, למשל, או 1+1=2, הם רק יוצרים חוויית אמת ותו לא. אין הוכחה לאקסיומות הללו, הן נקראות בלוגיקה אמת אווידנטית, כלומר אמת ידועה מאליה ואינה צריכה הוכחה, והכוונה היא רק שזה יוצר חווייה של אמת ותו לא. אם אדם יאמר שלפי החווייה שלו האקסיומות האלה לא נכונות, אין שום דבר שאפשר לטעון נגדו גם לא במסגרת כללי המשחק של הלוגיקה והמתימטיקה. אני בא לומר שגם אם נשאל את תורת הלוגיקה והמתימטיקה, גם הן יענו שאין לנו אלא חווייה, תחושה, הרגשה, ותו לא. ואם כך כשמגיעים למדעי הטבע, או מטאפיזיקה, התלויים בחושים ובתפיסה אנושית מגושמת יותר מהלוגיקה, פשוט שאין מאומה מלבד חווייה.

    בהתבוננות פסיכולוגית חוויית האמת שמעוררת הכפירה אינה ממקום גרעיני ובריא בנפש כמו חוויית האמת שמעוררת האמונה. שוב, זה לא משהו שאפשר להוכיח, או לבטל דעת מי שיאמר אחרת, זה הכל רק החווייה הסובייקטיבית האישית שלי. גם כשאני מתבטא כגון: כך הוא טבע האדם של כל בני האדם, או שזו חוויה בריאה וגרעינית וזו לא, או כך האמת או כך הממשות והמציאות, לעולם אני לא מתכוון לאמת שמחייבת מישהו אחר או טוענת לאיזשהי אובייקטיביות או יכולת הוכחה כלשהי או מציאותיות וממשות כלשהי. תמיד אני רק משתף חוויות אישית שלי, חוויות סובייקטיביות לגמרי על אמת ומציאות וממשות ואובייקטיביות ואמיתות כלליות על טבע כל בני האדם. אני רק מציע דרך הסתכלות, מי שמתחבר וזה עושה לו טוב אני שמח, ומי שלא מתחבר לזה זה גם בסדר גמור. אפשר להסתכל על זה כמו על מישהו שכותב שירים, לא כמו על הוגה דעות או פילוסוף. התורה הרי קוראת לעצמה שירה, לא מדע או הגות או פילוסופיה או תיאולוגיה. כשמשורר כותב שכך האמת או כך זה אצל כולם, מתייחסים בסלחנות כאל חוויות רגעיות שלו ולא כאל טענה פילוסופית או מדעית. גם את רעיון האידאות קל יותר לקבל במסגרת שירה מאשר במסגרת פילוסופיה או הגות, וזו כוונתי.

    • nirstern הגיב:

      יש אידיאות עוד יותר פשוטות, למשל העיניים קולטות אינספור קרני שמש שכל אחת באורך גל שונה ומשתנה כל הזמן. זה בעצם יוצר מרבד אחד של בליל נקודות צבע מרצדות. הארגון של זה לתפישה שאנו רואים עצמים נפרדים עם זהות מתמשכת של כל עצם אין מקורה מהקלט החושי של העיניים. קאנט הבחין בזה, שהמספר, כלומר החלוקה של בליל קרני האור שהעין קולטת לעצמים נפרדים ששייך לספור אותם, זה דבר שאין מקורו בחווייה החושית כלל. היא לא רומזת עליו כלל. זה בעצם המושג של אידיאה, נתינת סדר בכאוס הנקלט בחושים כשעקרונות הסדר באים לא מהחושים אלא ממקום אחר.
      החזון איש שואל, אם אדם הבעיר ערימת חיטים של חברו, אולי נאמר שהוא ישלם רק על השכבה החיצונית, כי כל החיטים שבפנים מוסתרות על ידי החיטים שבחוץ, ויהיה פטור עליהן משום טמון. ומשיב שהעין רואה ערימה שגם בתוכה יש חיטין. זה גם אידיאה, יש פה קליטה של האידיאה "ערימת חיטין", והאידיאה אומרת שגם באמצע יש חיטין. כך גם מעידים על מטבע זהב ולא אומרים שראיתי רק שהציפוי החיצוני שלו זהב. אם ממשיכים בקו מחשבה כזה רואים שהתפיסה שלנו מושתת כל הזמן ובכל דבר על אידאות. חומר בלי צורה אינו בר תפיסה כלל, גם לא בדמיון, אין בו שום גופים ושום תארים כמו מספר או צבע או משקל או שום "דבר" וגם לא את האידיאה הנקראת "מציאות" או "יש". כל צורה היא אידיאה, זה תרגום המילה.
      לזה התכוונתי שאידיאות הן מציאות כמו המציאות הפיזית. כלומר החווייה הסובייקטיבית שיש דבר כזה "מציאות פיזית", מושתתת ביסודה על אידיאות ואין לה שום קיום בלעדיהן, "מציאות פיזית" היא עצמה אידיאה, מושג שיצרה תודעת האדם מתוכה ולא משהו שנקלט מבחוץ על ידי החושים. אין "חוש מציאות" שקולט מציאות בצורה חושית. מה שהעיניים קולטות במציאות הוא אותו הדבר כמו שהן קולטות בסרט קולנוע, הן לא קולטות את ההבדל בין סרט לבין מציאות.
      ההתכחשות לאידיאות מחזירה אותנו לחוויית כאוס וחוסר מציאות, שהיא לא יותר אמיתית מחוויית הסדר הנוצר על ידי האידאות, אלא רק פחות חיה.
      ואם כבר קיבלנו על עצמנו את עול האמונה באידיאות, למה לא נקבל גם שאהבה היא אידיאה, זו אידיאה שמכניסה ארגון בבליל הרגשות המשתנים והמתחלפים שעוברים בלב, כמו שמספר או משקל או צבע מכניסים ארגון בבליל הרשמים החושיים.

  3. עמי הגיב:

    תודה על דבריך העמוקים

    תמיד היה מונח אצלי בראש שאפלטון מדבר על אידיאות שהקיום שלהם הוא עצמי ללא תלות במציאות האדם. וחשבתי שלזה הכוונה בדבריך על מציאותם הממשית. אני מבין שאם אין אדם אין בעצם כלום, וגם אם יש משהו אין לו שום משמעות. כל מה שאפשר לדבר עליו כעל משהו שקיים חייב להתרחש בתוך כלי הקיבול של האדם, החושים, הדעת, או כל סוג תפיסה שתתכן. בעצם מסרב לקבל את המושג "אובייקטיבי" כדבר שניתן לתפיסה. כל מה שנתפס אצל האדם הוא היצירה האישית שלו.
    גם האלוהים – עבור האדם – הוא אלוהים בגלל שהאדם קיים. אין מלך ללא עם.

    מה שהבאת מהרב בלוך לא הבנתי את השייכות של זה לאידיאות. אני מבין שכשאנו מכנים מישהו לדוגמא בשם "אדם חם" אז המילה הזו היא כמו קוד שמפעיל אצלנו אסוציאטיבית זיכרון של חוויה מוכרת וידועה שנחווית כבר, של תחושת חום ונעימות שהסכמנו לתאר אותה במילה "חום". זה בעצם זיכרון שמתעורר ואנחנו מקשרים אותו עתה עם הנשוא עליו תואר זה יוחס. וכן כל כיו"ב.

  4. nirstern הגיב:

    אין לנו אפשרות מבחינת החווייה להשתחרר מהמושגים "מציאות" ו"יש" וכיו"ב, וגם מהתחושה שהעולם קיים ללא תלות באדם.
    אגב לפי התורה העולם קיים רק בתלות בקיום האדם, ואין לו קיום עצמי, אבל זה לא נתפס אינטואיטיבית כי האדם קיים לנצח וממילא העולם קיים לנצח ואי אפשר לצייר בדמיון את הפסקת קיומו כתוצאה מהפסקת קיום אדם. כי המוות הוא לא הפסקת קיום האדם אלא רק מעבר מחדר לחדר. ברור שכשאני יוצא מהחדר העולם נשאר כמו שהוא כי הוא מחכה לי שאחזור, הוא מחכה לתחיית המתים שיקומו עם גוף.
    המושג של "מציאות" ו"יש" לפי התורה הם דיבור של הקב"ה איתנו והוא רצה שאלה יהיו כלי השפה והדיבור שלנו איתו. מה באמת "יש", מה הפירוש האמיתי של "יש", באיזה מובן האל הוא "יש", אלה שאלות שמוגדרות כמחוץ למה שיש רשות או יכולת להרהר בו ואין סיבה שנרצה לעסוק בזה.
    .

    לדעתי האפשרות להמציא מושג שנקרא "אמת" במובן של מציאות אובייקטיבית שקיימת "כשלעצמה" במובן של המושג הפילוסופי בגרמנית של "קיים כשלעצמו", ומכוחו לבנות אפשרות להעמיד שאלה האם המושגים החווייתיים טבעיים של "מציאות" ו"יש" קיימים "באמת", "כשלעצמם" או שהם רק קטגוריות או אידיאות בתפיסה הסובייקטיבית, עצם האפשרות המחשבתית הזו היא חולי.
    .

    אם תנסה לשוחח על זה עם ילד בן חמש, או עם בדואי באוהל, הם בשום אופן לא יוכלו להבין על מה אתה מדבר, העמדת צדדי השאלה לא תהיה נתפסת אצלם. הם לא יכולים לפצל את ההסתכלות המחשבתית לחלק תודעתי מנותק שיכול לנתק את עצמו מהחוויה הפשוטה הטבעית שבוודאי אבא ואמא, הצעצוע או הלחם או הגמל וחום המדבר קיימים במציאות, וממקום מרוחק ומנותק מהחוויה, מבחוץ לה, לשאול עליה שאלות. היכולת לפצל היא חולי.
    כואב לפעמים לחוות את החיים, לפעמים קשה לעמוד בכאב הזה. זה כמו שמי שמת מוות קליני לפעמים רואה מלמעלה את הגוף שלו מוטל על המיטה, ואת הרופאים עומדים סביבו. הכאב, החולשה, הקרבה למוות, גורמים להיפרדות הזו. כך גם זה גורם ליצירת נקודת מבט שמחוץ לחוויית החיים הקונקרטית, נקודה שממנה החוויה כבר לא נתפסת כמוחלטת ואין בלתה ואין מחוץ לה, משם כבר אפשר לשאול על זה האם זה "באמת" או לא.
    אני לא שופט את העובדה שהגענו למקום הזה. ככה אנחנו, חלשים וכואבים וזה בסדר, ואין לנו אפשרות לחזור להיות בריאים כמו ילדים. אני רק חושב שצריך להזהר מזה ולנסות כמה שאפשר לשכוח מזה. גם קאנט וגדולי הפנומנולוגים שעסקו בזה בגאונות רבה, כשקמו מלימודם השאלות על חשבון הבנק ומה לקנות במכולת וכמה קידום מקצועי וכבוד קיבלתי באוניברסיטה וכו' וכו', נתפסו אצלם כמציאות אובייקטיבית מאוד וקיימות "כשלעצמן" מאוד. כלומר כל זה לא באמת נוגע בחיים.
    .

    בעולם העתיק, ואפלטון בכלל זה, האנשים עוד לא חלו בחולי הזה, הם דיברו על "מציאות" ו"קיים" ו"יש", כמו שילד משתמש במושגים האלה, בלי שום הפרדה מה אובייקטיבי ומה סובייקטיבי.

    .
    .
    .
    לגבי הרב בלוך,
    חוויה של חום והנעימות שמתלווית לתחושה של חום, לכאורה יכולה להיגרם רק מדבר פיזי. כי רק דבר פיזי הוא חם. דבר שאין לו מציאות פיזית יכול להיות לוגי או חסר הגיון, מעניין או משעמם, אבל לא חם. כי חום הוא מהירות תנועה של מולקולות ומה שאין בו מולקולות לא שייך בו חום וממילא גם לא אותה תחושת נעימות הקשורה לחום. אסוציאציה של חום יכולה להיקשר לכאורה רק לדבר פיזי, אם אתה רואה תנור כבוי זה יכול לעורר אסוציאציה וזכרון של התנור כשהיה חם והנעימות ההיא. אבל מכיוון שמשהו לא פיזי בעקרון לא שייך בו כלל שיקרין חום, איך הוא ייקשר לאסוציאציה של חום?
    אם אומרים על בן אדם שהוא גבוה כמו עמוד חשמל, החוויה בפגישה איתו (החוויה הפשוטה הבלתי אמצעית, החושית) היא שונה מהחוויה מול עמוד חשמל. יש דמיון בין החוויות אבל הן לא זהות באיכות החוייה החושית הפשוטה שהן יוצרות. זה רק משל או תיאור מושאל כדי לתת ציוריות לדיבור.
    אבל לומר על אדם שהוא חם, האיכות של החויה הבלתי אמצעית במהותה, זהה לחוויית חום פיזי.
    ללמוד חז"ל לדעתי מחייב להסתכל על המציאות במשקפיים האפלטוניות אריסטוטליות, ולהאמין בתורה שבעל פה מחייב לקבל את הראייה האפלטונית, כל החוקרים מסכימים כדבר פשוט שכלי המחשבה של אפלטון היו שולטים בכל העולם העתיק בזמן ההוא בלי עוררין. ולדעתי רואים בעליל מהגמרא שכך הם הסתכלו. וכל האמונה בנוייה על זה, גילוי אור הבורא בעולם הוא בדרך הזו.
    בשערי קדושה מרבי חיים ויטאל שבנוי על חז"ל כותב שהגשמיות היא בגד על המציאות הרוחנית. במקומות אחרים זה מתואר כמו שיש גוף מזכוכית שקופה, ואם שופכים עליו צבע אז רואים אותו, כך המציאות היא רוחנית, והגשמיות היא רק הצבע שמגלה על זה. חום גשמי הוא רק בגד לחום רוחני. רק גילוי בחומר למהות של חום שהיא דבר לא פיזי. מקור החוויה של חום והנעימות שקשורה אליה היא במציאות הרוחנית של חום, האש ומהירות המולקולות זה רק הבגד, זה לא הדבר עצמו.
    אני לא חוזר כאן לחקירה של קאנט וממשיכיו על קיום מציאות אובייקטיבית, אלא במובן הפשוט, כמו שצל זה לא הדבר עצמו אלא רק השתקפות שלו. כמו שבבואה בראי זה לא הדבר עצמו, כך מה שקיים בחומר זה לא הדבר עצמו אלא רק בבואה של המציאות שקיימת באופן לא פיזי. תחושת החום שבאש הפיזית היא רק בבואה של תחושת החום שנובעת מהאש הרוחנית שהאש הפיזית היא רק בגד שלה. באדם יש כלים לקלוט את המציאות הלא פיזית. הכלים האלה פועלים ממש כמו החושים, הם המציאות הרוחנית שהחושים הפיזיים הם הבבואה שלה. לכן קולטים חום לא פיזי באותה חווייה כמו כשקולטים חום פיזי.

    המציאות של הדברים במישור הלא פיזי היא מה שמכונה בחז"ל צורה, במובן של חומר וצורה, וביוונית אידיאות. האמירה שאידיאות קיימות ממש במציאות, הכונה היא שהחווייה של תפיסת מציאותן של האידיאות היא אותו סוג חווייה כמו תפיסת המציאות הפיזית. חווייה חושית. אני יכול לראות ממש בעיניים שהחבר שלי עצובכשאני מסתכל בעיניו, למרות שעצב לא מחזיר קרני אור שיכולות להיקלט בעין, כי העין שלי היא לבוש פיזי לעין רוחנית והעין הרוחנית קולטת עצב באותו סוג חווייה כמו שעין פיזית קולטת אור פיזי.

    זה כל כך מובן מאליו ופשוט שקשה להבין על מה מדברים מרוב שזה מובן מאליו ולא צריך להאמר. כל אחד אומר: אני רואה בעיניים שאתה עצוב, ואף אחד לא מעלה על דעתו לשאול איך רואים עצב בעיניים הרי הן רואות קרני אור שמוחזרות על ידי עצמים ועצב לא מחזיר קרני אור. רוב האנשים בכלל לא יקלטו שיש כאן קושיא ולא יתבהר להם מה היא, לא כי הם טיפשים אלא כי השאלה טפשית ומיותרת.

    הסיבה שמדברים על זה היא בגלל החולי שפותח על ידי הפילוסופים המערביים מאז דקארט לתרבות שכולנו שבויים בה. לפי החולי אידיאות הן רעיונות שיכולים להיתפס רק על ידי כלים אנליטיים לוגיים מחשבתיים. כמו שתופסים הוכחה למשפט פיתגורס. החוויה של תפיסה כזו שונה מהותית מהחוויה של תפיסה חושית. הם (דקארט, פסקל, וממשיכיהם) האמינו באלוהים, אבל הוא היה בשבילם רעיון שכלי בעלמא, כמו משפט פיתגורס. אמונה חושית נתפשה אצלם כמשהו פרימיטיבי ברברי וכסוג של עבודת אלילים. גם אצלנו, אצל אנשים כמו ישעיהו ליבוביץ יש את הגישה הזו. ויש כאלה גם באהלי תורה ממש.
    הטענה שאידיאות הן מציאות ממשית קונקרטית כמו המציאות הפיזית באה נגדם, לומר שהחווייה בתפיסת האידיאות, וגם החוויה מה הפירוש שאידיאות הן דבר שקיים במציאות, זהה במהותה ואיכותה לחוויה של תפיסה חושית. וזה חשוב כי אז האמונה באל היא אמונה חושית חיה ולא אמונה שכלתנית רעיונית יבשה. ובכלל כל החיים אחרים. זה קשור גם לזיהוי של המציאות האישית שלי כמשהו שהגוף הוא חלק חי ומהותי ממנו ולא רק שולחן להניח עליו את השכל. כמו שקורה בקיצוניות אצל פרופסורים והרבה מהרבנים.
    הם יסכימו שאידיאות קיימות במציאות, הם יאמרו שרעיון קיים במציאות המחשבתית כי חשבו עליו. אבל הם לא יחוו אותו בחוויה של תפיסה חושית אלא בחוויה של הכרה שכלתנית. הפיצול הזה בין החוויות הוא סימפטום של אותו חולי של פיצול שדיברתי עליו.

    האידיאות הן במדרגות מדרגות מהפרטי למופשט והכללי. כמו עץ עם אינספור מדרגות של ענפי משנה. אם יש לך טלפון סמסונג דגם X, הוא בגופו לבוש של אידיאה, צורה, של טלפון סמסונג מהדגם הזה. הקב"ה ברא את האידיאה הזו, המהנדס הסיני ראה אותה בעיני חכמתו ונתן לה לבוש פיזי (זה כמובן מורכב, כל חלק הוא אידיאה נפרדת ונתגלה על ידי מהנדסים אחרים וההרכבה של החלקים היא עוד אידיאה וכו'). האידיאה של טלפון מהדגם הזה היא פרט מאידיאה כללית יותר של כל הטלפונים, והיא פרט מעוד אידיאה כללית של מכשירי תקשורת כמו רדיו וכו', שהיא פרט מהאידיאה שכוללת גם כתב ושפה, בסופו של דבר זה פרט מאידיאת האהבה שאנחנו רוצים לדבר זה עם זה, ושהקב"ה אוהב אותנו ולכן כפרט קטן מזה בין היתר גם ברא לנו טלפונים.
    כך שחום הוא אידיאה כלומר מציאות ברובד הלא פיזי, שהיא תמיד יותר כללית ומופשטת וסכימטית מהמציאות הפיזית (הטלפון הפיזי הוא לא שווה לחלוטין לאחרים מאותו דגם. הוא עצמו בפיזיות שלו לא שווה לגמרי לאידיאה של עצמו כי יש בו מעט שריטות וסדקים והתכווצות המתכת וכו' שלא כלולים באידיאה שלו).
    אומץ או נדיבות או צדק וכו' הם אידיאות הרבה יותר כלליות, ואהבה עוד יותר כללית, לשיטת רבי עקיבא הכי כללית.

  5. עמי הגיב:

    תמיד כשאני קורא את דבריך אני מרגיש שאני צריך לחשוב מחדש על הכל, מתגלים לי עומקים שאני לא מצליח להשיג בתוכי לבד

    בעיני ה"יכולת" לעבור למימד בו אני מסוגל להביט על עצמי כביכול מבחוץ, להכיר מחשבתית בקיום שלי, זה היה מצוייר כתולדה של בגרות ובשלות מחשבתית (אם כי לא באמת משנה משהו, כי בלתי אפשרי לפרוץ את הגבולות של האני). מדבריך אני מבין שזה סוג של דיסוציאציה, הפרעה נפשית שממלאת תפקיד של הגנה מחוויית כאב. זה מבט חדש ושונה שאני מתחבר אליו יותר כי הוא נותן לי משמעות אישית.

    לגבי מה שהבאת מהרב בלוך אני עדיין לא תופס את זה לגמרי. המילים "אדם חם" מורכבים מצלילים מוחשיים שקשורים אצלי לחוויות קונקרטיות מוחשיות מאד ומוכרות של חום פיזי ממשי שחוויתי בעבר, לדוגמא החום של הגוף של אמא שמחבקת, כשאני מחובק אני מרגיש בחוש המישוש את החום הזה וזה נעים לי, אני קורא לזה "חום", קושר את החוויה הזו עם צליל האותיות "חם", וכשאני שומע את המילים "אדם חם" אני נזכר בחוויה ההיא, החוויה של החום שכבר חוויתי ושמורה אצלי.
    זה אומר רק שצירופי צלילים מסויימים מעוררים אסוציאציות וזיכרונות מסויימים. לא?

    עינים עצובות מסתבר לי שקורה בהם משהו פיזי, הם לא נראות כמו שהם במצב רגיל, הברק חסר, משהו בהבעה שלהם שונה גם אם מאד קשה להצביע על זה, אני קולט בחוש הראייה שלי משהו שונה בהבעה של העינים.
    אצלי זה מעורר את השאלה של איך אפשר להבין את הקשר בין מה שנקלט בחושים לבין התגובה הרגשית שזה יוצר, להשפעה הנפשית.

    אולי כל זה דק ומופשט מידי מכדי שאוכל לתפוס

    אגב מה שכתבתי בהתחלה שכשמאד כואב לי אני חי רק את הכאב, וכשאני מאד אוהב אני חי רק את האהבה, לא התכוונתי אלי אישית אלא למצב שנראה לי המצב "הנורמלי"

  6. nirstern הגיב:

    אם תינוק גדל ללא מגע אנושי כלל, ואין לו ידיעה שבכלל יש בעולם מגע אנושי כלשהו שאפשר לדמיין אותו ולהתגעגע אליו, וחיממו אותו רק בכריות חימום שיוצרות גלי אינפרא אדום ומאיצות את תנועת המולקולות, בדיוק כמו שנמדד במעבדה שעושה גוף האם. האסוציאציות של תינוק כזה למילה חום תהיינה אחרות.

    כלומר אצל מי שכן זכה למגע אנושי נוצרה אצלו חוויית חום התחלתית (שהיא המקור לאסוציאציות מאוחרות של היזכרות בה) שנובעת גם ממקור נפשי רגשי ולא רק מגלי אינפרא ומהירות מולקולות. אולי החום הנפשי זקוק לגלי האינפרא כדי שיהיו פלטפורמה לשדר אותו, אבל עדיין הוא מעורב ביצירת חוויית החום, ולכן חום אנושי שונה מחום של מכונה.

    הטענה המרחפת באוויר היא שדברים לא פיזיים נקלטים רק בכלי עיון ומחשבה, כלומר בסוג קליטה שיוצר חווייה של קליטה רציונלית, מילולית, ולא יכולים להיקלט בחושים וליצור חוויה שמורגשת כחווייה חושית בלתי אמצעית.
    הטענה של הרב בלוך היא שמציאות לא פיזית כמו למשל רגש אימהי, יכולה להיקלט בערוץ שיוצר חווייה הדומה לחוויית קליטה חושית כמו חוויית קליטת החום שבחוש המישוש הפיזי.
    על זה מבוסס העניין של נבואה והאמונה בה, של אמונה חושית, של תחושה חושית שאנחנו חיים בעולם חי, שמפכים בו חיים ואפשר לחוות אותם בחווייה הדומה לקליטה חושית. זה מסיר מחיצה המחלישה את עוצמת החוויות שלנו מול אהבה ומגע. ההנחה שרגשות זה לא ממש מציאות כמו טעם וריח של אוכל או רכוש וכו', מחלישה את עוצמת החוויות הרגשיות והאמונה בהן. אם יתן איש הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כי הון זה באמת קיים בתכלס, מציאות מוצקה שאפשר לשקול ולספור ולהחזיק ביד, אהבה זה אוויר, מילים, משהו ערטילאי, כענן יחלוף.
    קליטה הדומה לחוויית קליטה חושית יוצרת תחושת מציאות של הדבר הנקלט באופן חזק וחווייתי יותר מקליטה שכלתנית עיונית רציונלית. לכן זה יכול להביא לכיוון שכן מכובד לתת הון ביתו באהבה, כי אם מפתחים את יכולת קליטתה של האהבה כחווייה חושית היא יוצרת חוויית מציאות ממשית לא פחות מהון (זו בעצם האמירה שהתחלנו ממנה שאידיאות קיימות במציאות הממשית). הפיתוח של יכולת הקליטה הזו, חלק ממנו הוא נסיון להמעיט ולהגביל ככל הניתן (וברור לי שאם בכלל ניתן אז רק מעט מאוד) את שלטונן של התפיסות הרציונליסטיות, על ידי הכרה שהן נובעות מדיסוציאציה וגם על ידי נסיון להילחם בהן בכלים שלהן, בכלים אנליטיים ופילוסופיים, שבזה אנחנו עוסקים עכשיו.

    לגבי לראות את העצב בפנים או בעיניים. למשל אם יגידו לי שקרנף שמכה בקרקע ברגלו הקדמית זה סימן שהוא מבוהל, זה יהיה בשבילי רק פענוח סימן ולא ארגיש שאני רואה את בהלתו בעיני בחווייה בלתי אמצעית כמו של ראייה פיזית.
    אולי אם מתרגלים לפענח סימנים כאלה כל יום מרוב מיומנות וקלות הפענוח שוכחים שזה רק סימן.
    הטענה כאן היא שאם אני מתבונן היטב מה קורה לי כשאני רואה את העצב בעיניו או הבעת פניו של חברי, גם אם אני לוקח בחשבון שאני מאוד מיומן ורגיל בפענוח סימנים כאלה ואולי זה יוצר אשלייה של ידיעה ישירה מיידית ובלתי אמצעית, עדיין אני משתכנע שמה שקורה בתודעתי, בכלי הקליטה שלי, הוא לא חווייה של פענוח סימן אלא חוויה דומה באופיה לכך שאני רואה שעכשיו יום ולא לילה.
    אפשר כמובן לא להשתכנע ולומר שזה רק פענוח סימן, אין כאן הוכחה מכרעת, זה תלוי רק בהתבוננות.
    מוכרח שיהיה גם שינוי פיזי בעיניים עצובות, כי אחרת זה כבר טלפתיה. המימד הלא פיזי חייב להיות מלובש במשהו פיזי שמשמש לו פלטפורמה, כדי שקיומו ייקלט. אבל אם זה היה רק פיזי הייתי מרגיש חוויית פענוח סימן ולא חוויית ראיה. ההתבוננות שלי שחווייתי היא של ראייה מוכיחה לי שעצב לא פיזי משודר דרך השינוי הפיזי בעיניים ונקלט אצלי בחוש שקולט מציאות לא פיזית.

    הנפקא מינה היא ביכולת ההזדהות. אם למשל מישהו לא מוכר לי נמצא בתוך קופסת מתכת אטומה, ונקבע סימן שכל פעם שהוא מושך בידית מבפנים מונף דגל מבחוץ וזה אומר שהוא עצוב כעת. אני יכול אולי להרגיש רחמים קלושים ועמומים אליו, שמבוססים על היזכרות באנשים אחרים שראיתי אותם עצובים ואני משער שאצלו קורה משהו דומה. אם הייתי רואה את פניו ועיניו של אותו אדם זר, הייתי יכול לחוש בעצמי את עצבונו ולרחם עליו ממש. אם כל ראיית עצב היא כמו דגל כזה, רק פענוח סימן פיזי בזוויות העיניים, ולא היינו יכולים להיזכר בחווייה של ראייה בלתי אמצעית של עצב, לא היינו יודעים כלל מה הם הזדהות ורחמים. כי פענוח סימן עובר דרך ניתוח של השכל הלוגי שהוא קר ויבש ותוצאות ניתוחו לא יוצרות רחמים חיים וחמים שמתעוררים מעצמם ולא צריכים תורת אתיקה פילוסופית או משנה חברתית סוציאליסטית וכיו"ב.
    ההנחה שראיית עצב היא רק פענוח סימן פיזי, למעשה מחלישה את התעוררות ההזדהות והרחמים הספונטנית מול פנים עצובות, ולכן כל זה הוא לא סתם פלפול בעלמא.

  7. עמי הגיב:

    תודה גדולה

  8. עמי הגיב:

    מה דעתך (כידיד)? כדאי לנסות? תרופות הפסקתי ואיני רוצה לקחת שוב
    http://healthy.walla.co.il/item/2827504

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s