מחשבה על חופש, חיים וזוגיות

המחשבה עלתה בי כששמעתי מוזיקת בלוז, לכן אני מתחיל משם, אבל זה נוגע לא פחות גם למי שלא קשור למוזיקה הזו.

.

חשבתי מה זה בעצם בלוז, למה כל כך קשה להתחבר באמת למוזיקה זהו, למה אני מרגיש שזה דבר שחשוב לי הרבה מעבר להנאה רגילה ממוזיקה.

יש ביטוי, you got the blues, יש לך את הבלוז, אחד מגדולי הבלוז ניסה להסביר מה פירוש הדבר, הוא אמר כשאין לך כסף לגור בבית ואתה ישן בחוץ אז יש לך את הבלוז, כשאין לך כסף לקנות אוכל ואתה רעב, אז בוודאי יש לך את הבלוז.

אחר אמר שגם ללבנים יש את הבלוז, הוא הסביר: בחור לבן חוזר מהעבודה במכונית היפה שלו (ויש לו הרי מכונית יפה), הוא לבוש בבגדים היפים שלו  (ויש לו הרי בגדים יפים), הוא נכנס לבית היפה שלו ופתאום רואה את הבית ריק לגמרי, אין רהיטים ואין שום דבר. אשתו עזבה אותו עם הילדים ולקחה איתה הכל, אפילו את הלינולאום מהרצפה היא קילפה ולקחה. אז יש לו את הבלוז.

יש הבדל גדול בין לעשות, בין להכיר במצבך, לבין ממש להרגיש. יש הבדל בין להתחתן לבין ממש להרגיש שאתה מתחתן, בין "לעשות שמח" לבין באמת לשמוח. בין לדעת שאתה אבל לבין באמת להרגיש. כשרעבים לרוב מרגישים איזשהי מצוקה גופנית, חולשה, חוסר בבטן. לא ממש מרגישים את הרעב, והשמחה לקראת האכילה, כמו שכלב מרגיש כששמים לו את הבשר בקערה.

אני לא מתכוון לריגוש, דווקא בגלל שאנחנו לא מרגישים באמת אנחנו מחפשים ריגושים. גם במוזיקה מחפשים שתהיה דרמה, שיהיה מרגש.

להרגיש זה כמו כלב שמרגיש רעב ושובע, חום וקור, לא רק בתחושה הגופנית אלא גם בנפש. כמו שצמח מרגיש את הגשם או היובש, את הלילה והבוקר.

שיהיה לך את הבלוז זה להיות במצב כזה, שמחוברים להרגשה. עצב או שמחה.

חשבתי בהתחלה שבמצב קשה אז מתעורר רגש חזק לא שגרתי ולכן מתחברים למצב של להרגיש. אבל זה לא העניין. מה מונע מאיתנו להרגיש?

אצלי לפחות זה חוסר החופש. חוסר התחושה הנפשית של חופש. חופש חיוני לחיים הנפשיים כמו חמצן. בלעדיו הנפש מתה ולא מרגישה כלום.

יש שורה משיר freedom is just another word for nothing left to loose   חופש הוא רק מילה אחרת ללא נשאר לך שום דבר להפסיד.

כשאין מאומה להפסיד רק אז יש חופש.

הייתי במשך כמה שנים במצב של אין לי מאומה בעולם לגמרי. בדידות מוחלטת. זה מצב שהנפש רוצה רק דבר אחד, להתאבד. פשוט משכתי זמן, איכשהו רק להעביר את הזמן מדקה לדקה עד מחר, כי להתאבד אפשר גם מחר. לא חשוב כלל מה קורה.

היום יש לי זוגיות נפלאה ועבודה ובית ואני מתפרנס ואפילו יש מכונית.

יש לי ידיד שהתגרש, הוא אמר שהאשה תמיד רוצה מהבעל לספק איזשהי סחורה. תמיד יש ציפיות שצריך למלא. בלי זה הקשר ניתק.

הוא לא יכל לסבול את זה.

אני מרגיש שהפעם הזוגיות שלי טובה כי יש מודעות אמיתית לעניין הזה. יש קבלה אמיתית זה של זה גם בלי שתהא שום סחורה מסופקת.

למעשה אני מאוד רוצה לדאוג למשפחה, לפרנס מכל בחינה, להזין, לתת, לדאוג, להיות מחוייב, לתת בטחון ויציבות וידיעה שאעשה הכל לספק כל מה שצריך מכל בחינה.   גם העבודה דורשת הרבה מחוייבות ואינה סלחנית לאיחורים וחיסורים.

אבל אני שומר על היסוד כי כל זה הוא רק בגלל שאני רוצה. אם לא ארצה זה גם בסדר, הקשר יישאר ויישאר טוב.

קראתי פעם בעיתון על קבלן עשיר שפשט את הרגל ונשאר חסר כל והתאבד. במכתב ההתאבדות ביקש סליחה מהמשפחה האהובה ואמר שאין לו ברירה כי הכל קרס.

הוא חי בתחושה שבלי לספק את הסחורה, רגשית, לא דווקא כלכלית (כסף כאמצעי טכני בלבד לא היה גורם לזה, הרי הם לא היו סובלים רעב או ישנים ברחוב),  אין משמעות לקשר. ומול אבדן הקשר, מול בדידות מוחלטת, באמת הנפש לא יכולה לשאת אלא התאבדות.

אני ממילא לא מספק עושר גדול, אבל אם למשל אהיה חולה סופני כרוני ולא אוכל לספק שום דבר ממה שאני כן מספק, ממה שאולי תלויים בו, אולי יהיה הכרח לעזוב אותי כי לא יוכלו לחיות בלי האספקה הזו, אבל לא אאבד את התחושה שבכל מצב אוהבים אותי רק בגלל עצמי ולא בגלל שום דבר שאני מספק, והקשר קיים. ולכן בעצם מבחינה מסויימת לא אכפת לי אם זה יקרה. נשאר בתוך המשפחה והמחוייבות היסוד של חופש, שהכל נעשה רק כי אני רוצה. אני יודע שאני יכול לומר: אני לא משתתף בתוכנית לטייל ביחד או לאכול ביחד כי אין לי מצב רוח וכו', וזה יתקבל. אני חופשי. אני עושה את זה רק כי באמת אני רוצה. זה בעצם מצב של לא נשאר דבר להפסיד כי שום דבר אני לא עבד שלו ולכן הוא לא "שלי" במובן הזה, ולכן יש חופש, וזה מאפשר לנפש לחפש התחלה של לחיות. להרגיש.

כמובן זה יפה בתיאוריה. למעשה זה דבר רחוק מאוד, בגלל החינוך והעבר והתרבות והילדות, שאולי אני זוכה לגעת בו רק מעט לפעמים. אבל גם זה הרבה.

זה מה שבעיני מיוחד כל כך במוזיקה של הבלוז. יצרו אותה אנשים שחיו דורות במצב ממשי של לא נשאר מאומה להפסיד. לגמרי. והיה להם חופש. הם לא היו עבדים למאומה כי לא היה להם מאומה, הם היו החופשיים ולא אדוניהם בעלי האחוזות. ומשם הגיעו למקום החי של יכולת להרגיש. לרוב זה התחיל בכאב, כי כאלה היו החיים שלהם, לכן זה נקרא בלוז שפירושו עצבות, אבל גם הרבה שמחה. כי בכל מצב יש גם הרבה על מה לשמוח. עצם החופש לכאוב כשמרגישים באמת את הכאב והמחסור, בהרגשה חיה ונוגעת ומחוברת, לא כמשהו ריק קפוא חשוך וסטאטי, הוא כבר גורם לשמחה. המוזיקה הזו אין בה ריגוש, היא לא "מרגשת", לא אפקטים ודרמה ותיאטרליות, לכן קשה לאוזניים שלנו למצוא בה עניין. גם במוזיקה של באך קשה להיות מרותק אליה כי היא לא בנוייה על הרצון לרגש על ידי הפעלת אפקטים ורומנטיקה, על דפיקות עוצמתיות על הפסנתר בדינמיקות עולות ויורדות. היא ביטוי של רגש פשוט, שהוא מעצמיות הנפש, מעצמיות החיים, שהוא עצם העובדה שהנפש חיה.

התהליך של התחברות למוזיקות כאלה עוזר לי בנסיון המועט לחבר את המודעות לנושא הזה, למחשבה הזו. לכן יש בזה רפואה ונחמה ולא רק הנאה אסתטית.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s