ענייני חינוך

בעקבות שיחה מאתמול עם מגיד שיעור לבחורים בישיבה בנושאי חינוך.

תמיד התפלאתי על מה שנאמר על משה רבינו כשהקב"ה אמר לו לגאול את ישראל. הוא ניסה להתווכח ולהיות עניו ולשאול שאולי ראוי שאהרן יהיה המנהיג. ואפילו התעקש על זה.

הוא הרי ראה בסבלותם, השתתף בכאב מאוד. המצב היה קשה מנשוא.

אם נניח הייתי באמצע המחנה הכי זוועתי בשואה כשכל רגע נרצחים ומעונים והקב"ה היה אומר לי שהוא שולח אותי להושיע ומבטיח שיצליח בידי. האם הייתי מתווכח ומתמהמה ונכנס לדקדוקי ענווה, או מייד רץ כחץ מקשת להציל?

כשאנחנו רואים מצוקה וכאב נפשיים של מישהו יקר, או של תלמיד, מייד אנחנו מתמלאים בתנועה נפשית של לעשות משהו כדי לעזור. לתת עצות, לדחוף לכיון מסויים, לבחירה מסויימת.

משה נבחן בסבלנות שלו עם הצאן, ולכן נבחר.

רבי ירוחם דיבר על כך שאם הולכים יד ביד עם תינוק קטן, יש בזה אתגר לסבלנות. העבודה הנדרשת היא כל כך לצאת מעצמי וכל כך להכנס להיות איתו, שהשעון הפנימי שלי שקובע את קצב התנועה שנוח לי, מעצמו יתאים את מהירותו לזו של התינוק, ומעצמי אלך בקצב של התינוק בלי שאצטרך להשתמש במשאבי הסבלנות שלי כדי להתמודד עם הרצון הכמעט גופני שלי ללכת בקצב שלי.

יש לו גם סדרת שיחות על וירא בסבלותם, ועמו אנכי בצרה, שם הוא מעמיד את זה כיסוד עבודת האדם.

כשמייעצים למי שבמצוקה נפשית, כשמעלים רעיונות מה לעשות, עושים את זה לפי עצמי, לפי הבחירות שלי, הדעות שלי, זווית הראייה שלי.

אצל משה נאמר וירא בסבלותם. הקב"ה אומר עימו אנכי בצרה.

זו השתתפות בלי תנועה של רצון לעשות. רק להיות, רק לראות. להקשיב בשתיקה משתתפת וחמה ונותנת לב. אבל רק להקשיב ולהיות. בלי להכניס את עצמי. לצאת מעצמי ולהיות איתו.

לכן משה נבחן בצאן, לצאן לא מייעצים ומדריכים אותו להיות כמוני, לפי הדרך שלי וזווית הראייה שלי. כדי באמת להיות רועה אני חייב לצאת מעצמי, מהמשקפיים שלי, מדרכי ובחירותי, ופשוט להרגיש אותו, כי הוא שונה ממני מאוד, אני צריך להגיע עד המקום שלו ולהיות שם איתו. ואז אני מביא לו טובה באמת, קשוב לו באמת, מחובר איתו, ומהחיבור הזה יכול להשפיע עליו.

זו הדרך הנכונה לקיים מצוות תוכחה.

כשאפשר לעשות חייבים לעשות. כשאי אפשר אז וירא בסבלותם ועמו אנכי בצרה. רק להיות בלי לעשות. בלי אנרגיה נפשית פנימית של עשייה. מי שכואב לזה מייחל. לא לעצות ודחיפה ועשייה.

הבחינה בין המקרים היא שקטה וזכה. משה היה במצב של השתתפות סבילה, רק לראות בסבלותם. בלי לחץ לעשות משהו. לכן כשנתבשר על הגאולה לא רץ כחץ מקשת. כי לא היתה לו אנרגיה כלואה של רצון לעשות. הוא היה שקוע בהשתתפות סבילה. ויכל לשקול את העשייה בנחת וצלילות.

גם כלפי עצמו ונפשו שלו, בכל המצבים, לחיות ולהיות חכם ומחובר זה קודם כל להקשיב ולהיות, ולא רק לעשות ולרוץ ולתפקד ולפתור בעיות וכו'. זה עניין שבת וששת ימי המעשה.

.

בפסיכותרפיה  בענפים המעמיקים המתפתחים לאחרונה מגיעים לאבחנה בין doing ל being. לעשות משהו כדי לטפל, או פשוט רק להיות עם המטופל. רק להיות איתו במחיצתו הרי פשוט וסביל שאפשר בלי שום עשייה טיפולית.

בפסיכותרפיה גופנית נותנים למטופל לנוע מעצמו, נניח הנעת היד.  תנועה שבאה מהגוף שלו באופן ספונטני, המטפל נוגע בידו ורק עוקב אחרי תנועתו בלי לדחוף או לעצור ובלי לשתף שום דבר משלו. הוא מתמסר לעקיבה אחרי תנועת המטופל עד שהיד שלו קוראת את תנועת יד המטופל ונעה איתה בלי צורך לחכות לראות לאן תנוע יד המטופל כדי לדעת לאן לעקוב אחריו. נעשית זרימה כאילו הם אחד. זה אימון ב being, להיות איתו בסבילות שמובילה להתאחדות.

היכולת של המטפל להבחין בין שני המצבים הטיפוליים האלה ולדעת לנוע ביניהם בצורה מושכלת ונכונה, נותנת לטיפול איכות הרבה יותר טובה ומועילה.

הרבה פעמים אדם כאוב אומר שהוא לא מחפש עצות ופתרונות ותוכחות והדרכה ועזרה מעשית, רק שיקשיבו…

.

– – –

.

עניין נוסף:

הקטנים שאני כעת מטפל בהם, שני הגדולים מהם הם כעת בני שנה ושלושה וחצי חודשים.

דיברנו על חיות. הכלב שלנו זה חיה. חתול זה חיה. דני הוא ילד, בן אדם, לא חיה. אבא ואמא הם לא חיה. שאלנו מה ההבדל.

לא יכולתי להסביר מה שאני יודע, שאדם מדבר וחיה לא.

כי הקטן שבהם עד לאחרונה לא ידע לדבר. ובכל זאת גם כשלא דיבר לא היה חיה.

להסביר שהיה לו פוטנציאל לדבר גם לפני שדיבר, זה מעל השגתם.

בשכל יש רבדים רבדים. גם אצל מבוגר מתחת לשכל של מבוגר יש רובד של שכל של נער ומתחתיו רובד של ילד ומתחתיו של תינוק.

אם הבנתי משהו ברובד מבוגר ולא הבנתי אותו ברובד קטן, זה אומר שבאמת לא הבנתי כלל. אם הבנתי ברובד של קטן אבל לא ברובד מבוגר, זה אומר שהתחלתי להבין אבל יש עוד לאן לשאוף ולהשלים ולפתח את ההבנה.

פתאום נוכחתי שאין לי תשובה. וזה אומר שהבנתי את ההבדל בין אדם לחיה רק ברובד המבוגר, ולא ברובד של בן שנתיים. וזה אומר שבאמת לא הבנתי כלל.

ממש הייתי תקוע כאילם מול בני השנתיים ולא ידעתי מה להסביר להם.

הם היו מרותקים וערניים ומשתתפים מאוד. פתאום הם קלטו שאנחנו באמת לומדים ביחד כשווים ולא שאני מלמד אותם. זה עורר מאוד את ההתעניינות וההתלהבות שלהם.

אחרי כמה זמן של מחשבה משותפת, אחד מהם אמר, לבן אדם יש רגליים והוא לובש נעליים. אמרתי בן אדם הולך על שתי רגליים ולא כמו כלב, ויש לו נעליים ובגדים. והוא אישר שלזה התכוון.

חשבתי על זה כמה זמן, ניסיתי להתחבר לרובד של גיל שנתיים שבתוכי, וגם לבחון את זה מרובד בוגר יותר. וזה נראה לי נכון ועמוק. אדם מכונה "הולך על שתיים". הנחש הלך על שתיים והתקלל לזחול. וגם עניין הבגדים בוודאי שייך לגדר של אנושיות, כי הוא תוצאה של החטא. זה נתן לי הסתכלות חדשה. מאז כמה ימים הם חוזרים לדבר על זה, ורואים כמה הרבה זה נתן להם, והם מאוד שמחים וגאים בחידוש שחידשו.

בכל גיל, ובכל מקצוע לימודי, ובמיוחד בלימוד גמרא, נראה לי שיש לשאוף ככל הניתן למצבים כאלה עם התלמידים.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות, פסיכותרפיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ענייני חינוך

  1. עמי הגיב:

    עמוק ומתוק מדבש
    תודה

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה :}

  3. עמי הגיב:

    שלום ניר היקר
    זה לא המקום הנכון, אבל רציתי להפנות את תשומת לבך לכתבה המצורפת שנגעה ללבי, ואולי כבר קראת
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4619086,00.html
    תוכל אח"כ למחוק את התגובה
    תודה על הכל

  4. hamishpachton הגיב:

    תודה עמי, זה נגע גם לליבי.
    זה עושה רושם של משהו אמיתי ונקי שבוקע מבפנים ישר, מעצמו, מכח הכאב והאמת בלבד, בלי חשבונות ותכנונים ומטרות מעשיות וכיו"ב.
    ויש לי הרבה חמלה על התמימות והפגיעות שלו, והרבה כבוד לחוזק ולאומץ ולאמיתיות שלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s