אורה של תורה שבעל פה

היום כשהאכלתי את הדגים שלי היתה לי הארה גדולה מאור תורה מאירה כנתינתה מסיני. וזה כמו אור נר החנוכה המתקרב, שהוא מועט ורועד ברוח בלב החשיכה, אבל הוא גנוז והוא מעט המחזיק את המרובה ומכוחו באמת אין חושך כלל.

אני לא יכול להסביר את הדברים אלא רק לרמוז עליהם למי שמבין.

הרב וולבה אמר שמי כועס – אם צוללים לתכלית שורש ההרגשה, הרצון שבגרעין ההרגש הוא לרצוח את מי שכועסים עליו. ומי שמתגאה שורש הרצון הוא להיות אל בעצמו. ומי שחומד תענוג כגון אכילה או ביאה, הגרעין של ההרגש הוא שזה יהיה הנצח שלו.

הרב וולבה כשהיה מדבר על תאוות האכילה, היה אומר שבטבע אין דבר כזה, ולא ראינו פרה שאוכלת שוקולד.

כל מי שמעט מצוי עם בעלי חיים יודע שאם יניחו לפני פרה קערת שוקולד היא תאכל רק ממנו ולא מהחציר ותמות תוך זמן קצר. כל מי שהאכיל סוס בקוביית סוכר יודע זאת. וגם בחיות לא מבוייתות זה כך. לפעמים שוקולד לא ערב להם, אבל יש דברים שלטעמם ערבים והם יאכלו רק מהם אם יתאפשר להם, גם אם זה מקלקל את בריאותם.

וזו הטעות הכי גדולה שלומד תורה יכול לטעות. הטבע הוא גילוי רצונו וחכמתו ותכניתו והנהגתו וסודו של מי שברא את הטבע. הטבע והתורה הם אחד, שהרי אמרו הסתכל בתורה וברא את העולם, שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם (בתחילת בראשית רבה).

ומי שאינו מבין את הטבע אינו מבין את התורה ואת תכלית הבריאה ואת חובתו של האדם בעולמו. בטבע יש הסתר פנים, ויש מקום לתקן מה שאינו מתוקן. אבל כדי לדעת מה לתקן צריך לדעת מה הטבע, כי אין לשנות את הטבע או לבטל אותו, רק לתקן ולהשלים ולזכך באור התורה ובמצרף ההתבוננות הזכה והישרה.

אם אדם רץ להשיג אוטובוס והאוטובוס ברח לו מול פניו, עומק הגרעין של התחושה באותו הרגע בשורשו הוא חוויית חדלון גמור. מר ממוות. כי רצונו נדמה לו כאילו הוא עצמותו, וכשרצונו נשבר נדמה לו שנתבטלה עצמותו. ומצד שני נדמה לו שאם יתקיים רצונו במאכל או ביאה או תענוג כלשהו שרצונו חומד, יזכה לנצחיות. כי נדמה לו שרצונו הוא עצמיותו ובקיום רצונו תתעצם עצמיותו לקיום מוחלט של נצח כמו אל.

וזה תאוות האכילה, היניקה הגדולה הנצחית, כמו תינוק יונק משדי אמו, שכל הבריאה כולה היא רק ההשתוקקות האינסופית הזו. זו הבריאה וזו עצמותה הדמיונית השקרית. והעולם הבא, המהות האמיתית, הוא עניין זה בעצמו בזיכוכו ותיקונו. ולא בשינויו וביטולו.

הטעות הזו של הרב וולבה היא טעות בשורש עצמו, במקום שהכל תלוי בו. בגלל התפשטותה בדור האחרון בין תופסי התורה המסורת של מסירת התורה איש מפי איש עד הר סיני נתעוותה והתקלקלה ונשבתה לסטרא אחרא והקליפות. כי זו נטייה מדרכי חיים לדרכי מות, מתורת חיים לתורת מוות.  כמו שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מוות.

וודאי התמכרות לתאוות היא השחתה וחדלון וטומאה. אבל תיקון התאוות הוא החזרתן ליושר ולמקור, וזה החיים, והתורה היא עץ החיים ורפואת החיים, ומי שלא רואה את היות כל החיים השוקקים של כל הבריאה בטבעם חיי תאווה ולא חיי אכילה בריאה לשם בריאות וקיום הגוף, אינו איש של תורה שזכה לגעת בתורה עצמה לאמיתה ולבעור בשלהבתה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s