עוד על אמונה

על הרשימה הקודמת נכתבה תגובה זו:

אם הייתי אלוהים ומסתכל מלמעלה על הר הבית – הייתי כועס על הערבים שמפריעים ליהודים להתפלל.

זה מתחיל בקללות ואבנים, ואם לא יעצר שם – זה יגיע לשחיטות של דאעש.

מי שלא מבין את זה – טומן את ראשו בחול.

בשם ערך החיים והחירות, תנו לכל אדם להתייחד עם אלוהים בהר הבית ללא הפרעה!

.

זה מה שהיה לי לומר על זה:


 

אם אדם רוצה להתפלל בירושלים כי שם יש לו תחושת קרבה יתירה, ומסיבה כלשהי זה נמנע ממנו, נניח שהוא חולה רתוק למיטה, והוא מתפלל ממיטתו וליבו מתגעגע והוא מכוון ליבו לירושלים, וכידוע דברי הבעל שם טוב שהיכן שהוא מכוון את ליבו שם הוא באמת נמצא, והוכיח כן מהמשנה בברכות, אדם כזה קרוב לבורא ועושה לו נחת רוח לא פחות ממי שבפועל נמצא בהר הבית, ובאמת אף יותר.

כי רחמנא ליבא בעי. 

ואמרו חז"ל שהרוצה לעשות מצווה ונאנס ולא עלה בידו לעשותה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. והמהר"ל כתב שנחשב לו שקיים את המצווה בשלמות. ולכן כתבתי שהאנוס יותר קרוב ורצוי, כי אנחנו רחוקים מאוד מאוד מאוד מלקיים מצוות בשלמות ולשמה בטהרת הלב.

אם אדם בא לגזול ממני את ביתי, מותר ומצווה עלי להלחם בו ולהציל מידיו את שלי. אבל זה רק במקום שאין פיקוח נפש. אם יש סכנת נפשות, ויש לי אפשרות לברוח ולהציל את נפשי, בלי ספק מדין תורה אני חייב לברוח. 

אם יש שופטים ושוטרים שהכוח בידם להלמם בו, הם צריכים לעשות זאת. אבל זה מצווה שלהם, לא שלי.

יסוד האמונה הוא שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. יש על האדם מצווה לעשות השתדלות, לא כי ההשתדלות היא סיבה, אלא כי זו מצוות הבורא.

למשל הפרנסה היא בידי שמיים. לכן בעצם אני יכול לשבת ללמוד תורה בלי לעסוק בפרנסה ולבטוח בקב"ה שידו לא תקצר מלפרנס אותי כמו שהוא זן את כל עולמו. רק שהקב"ה ציווה עלינו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויסודו הוא בזעת אפיך תאכל לחם. וזו מצווה לעסוק במלאכה כדי להתפרנס. ואסור לחשוב שהמלאכה היא סיבת הפרנסה. זו כפירה גמורה. אלא הפרנסה רק מידו הקדושה של הבורא והמלאכה היא מצווה שציוונו לעשות השתדלות. 

.

אם ערבי אלים מונע ממני להתפלל בכותל, ויש לי ולאחרים סכנת נפשות אם בעצמי אלחם איתו, במקום פיקוח נפש אין מצוות השתדלות כמו שכל שאר המצוות נדחות מפני פיקוח נפש.

לכן עלי לקבל שהכל בידי שמיים, ואם הבורא שהוא לבדו מנהיג את עולמו, רצה למנוע ממני להתפלל בכותל, ורק רצונו שלו מונע ממני, ולא רצון הערבי. כי הכל בידי שמיים, ואין כאן מצוות השתדלות, לכן אני מחוייב לראות שהבורא הוא זה שמונע ממני ולא הערבי. ומול הבורא אכופף את הרצון העצמי שלי ואמרו עשה רצונך כרצונו. ואקבל ייסורים באהבה והכנעה ואתפלל במקום אחר ואכוון ליבי לירושלים בגעגועים ואין בזה שום חסרון בקרבת הבורא ובנחת רוח ורצון מלפניו.

יש מחלוקת לגבי הממשלה, האם אנחנו עדיין בגלות ומצווים לא להתגרות באומות ולכוף את ראשנו לפניהם, או שהמדינה היא אתחלתא דגאולה וכבר אין גלות ויש מצווה לעשות מלחמת מצווה נגד הגויים. גם לפי הצד הזה הרי אין שום מצווה ושום היתר לסכן חיים של אדם אחד כי שום דבר אינו עומד בפני פיקוח נפש. לצאת למלחמת מצווה מותר רק על פי סנהדרין ואז מובטח לנו ששום אדם לא ייהרג כי הקב"ה יוצא בצבאותינו. ואם ייהרג מישהו זה נחשב שהקב"ה הרג אותו בחטאו בדרך נס כמו שיש בתנ"ך שנהרגו במלחמה והיה צריך הסבר במה חטאו כי הקב"ה מבטיח שישמור על כל מי שנלחם. ולכן אין מניעה להלחם מצד פיקוח נפש. אבל בידינו אין זה כך לכל הדעות.

אם המומחים המקצועיים לבטחון אומרים שאם נצא למלחמה ויהיו הרוגים זה יציל באופן ברור ממצב שבו תהיה סכנה להרוגים רבים יותר, אז אולי יש היתר. אבל זה מאוד לא פשוט.

בכל מקרה מבחינת עבודת השם, אמונה וקרבת השם וקיום מצוות ורגשות דתיים, כל זה אינו נוגע כלל לאדם הפרטי שאינו שר בממשלה.

.

הקב"ה מנהיג ושולט בכל דבר בעולמו. רק מה שהטיל עלי באופן אישי לעשות השתדלות אני צריך לעשות אותה, ובכל מקרה לדעת שהכל מאיתו. אם הוא העמיד אריה בדרך שמונע ממני להתפלל בכותל, או עשה אותי חולה, או ערבי אלים, זה רצונו וזה דיבורו אלי. הוא זה שברצונו שם אותי במצב הזה שאין לי אפשרות, לא האריה או המחלה או הערבי. אם אני אדם מאמין אני שומע את דיבורו אלי ומקבל. אם אני כופר אני כועס ומתעקש ומתקוטט כי רצוני העצמי שלי לא מתקיים. 

ומי שמתגרה בערבים האלימים וגורם להם להרוג בגלל כעסם הוא רוצח על ידי גרמא לפי ההלכה, וזה מפורש בגמרא על משסה גויים בחבירו ומלשין, ורשעתו כשל רוצח גמור רק שדינו בידי שמיים.

.

יש באדם שני צדדים של חוויית הקיום של העצמי. האחד הוא הקיום הפרטי, רק אני קיים בעולם ואין עוד מלבדי. הרצון הוא ביטוי של עצם המציאות של האני. ביטול הרצון גורם לחוויית ביטול מציאות האני. האני הפרטי לא יכול לשאת שרצונו לא מתקיים, והוא רוצה להלחם על זה להרוג או לההרג.

אם הילדים בני השנתיים היו יכולים להרוג בלי ספק היו הורגים בכל ריב על צעצוע.

יש צד אחר של חויית קיום. הוא צד האמונה. שבו האדם מרגיש איבר מגוף כללי וגדול.

אמרו חז"ל על האיסור לנקום, שאם יד ימין חתכה את יד שמאל, יד שמאל לא תקום לחתוך אותה בחזרה. אם אדם מרגיש שהוא איבר מגוף, וגם האחר הוא איבר באותו גוף, הוא לא ירצה לנקום.

תא סרטני הוא תא שפועל לפי רצונו כאילו אינו חלק מהגוף. מנסה לתפוס כמה שיותר מזון ולגדול כמה שיותר בלי להקשיב לקול של הגוף הכללי שמכוון אותו להגביל את עצמיותו בהתאמה לחיים הכלליים של הגוף.

האמונה יסודה בעדינות הנפש כמו שכתב החזון איש. העדין שומע קול פנימי ועדין בתוכו, הקול שמורגש בעדינות ובעומק כקול עצמי יותר מהעצמיות הפרטית. קול שבא עוד יותר מהפנימיות, מהגרעין, משורש המהות עצמה.

זה קול שאומר לתחושת האני הפרטי להתכופף מול החיים הכלליים, להתאים את עצמו בהתאם לקול הכללי לחיות בשלום וחיבור וויתור ונתינה עם מי שלידו. להיות שפל ברך וענוותן. עז פנים לגהנום ובושת פנים לגן עדן.

.

אם המציאות היא שיש כח ביד הערבי למנוע ממני להתפלל כרצוני, בלי שייכות כמה חוסר צדק יש במעשיו, את המציאות קובע הבורא לבדו. ומה שהמציאות מכריחה זה דיבור של הבורא אלינו. הוא הרי קבע שכך המציאות, והיא ביטוי רצונו ודיבורו. 

כתוב בראשונים שמי שקם בבוקר ומתלונן למה היום יש רוח וקור, הוא כופר. כי מי עשה ברצונו והשגחתו הפרטית שאתה באופן אישי תהיה היום ברוח וקור? עליו אתה כועס? 

מי שיש בו ענווה, כפיפות ראש והכנעה לפני הבורא, מקבל את דבר הבורא אליו באהבה, ויודע שזה נאמר לו מתוך אהבה, ומפשפש במעשיו ומידותיו למה הבורא כך מודד לו, ועושה חשבון נפש וחוזר בתשובה. ומי שאין בו אמונה מבעט וכועס, נדמה לו שהוא מתקוטט עם הערבי ובאמת הוא מתקוטט עם אביו שבשמים. 

.

אני עובד עם ילדים בגיל שנתיים.

הטבע האנושי אצלם אינו שונה משל מבוגרים, הוא גלוי, בלי חשבונות רבים ורציונליזציות לכסות עליו.

זו הזדמנות נפלאה להתבונן בטבע שלנו כמו שהוא.

אצלם הבעלות נקבעת על פי הרצון. אני רוצה חפץ כלשהו ומכאן נובע שהוא שלי. אם מישהו מנסה לקחת, או שמי שהחפץ בידיו לא מסכים שאחטוף לו, תחושת העוול והכאב, הפגיעה בחוש הצדק ותחושת הקרבנות והעלבון, היא מוחלטת. נוקבת ומכאיבה ואין לה שום הגבלה או צד שני או אפשרות כלשהי לערעור או דיון.

כשהאנגלים נלחמו בצרפתים, כל צבא הובל על ידי כמרים, וכל אחד מהם דרש לאנשיו שהאל איתם והם נלחמים בשם האל. תחושת הצדק של האני הרוצה היא כל כך מוחלטת שאין לו ספק שהאל, שהוא הצדק העליון המוחלט, נמצא דווקא בצד שלו וחפץ בהריגתם של אלה שמונעים מרצונו להתממש.

אין שום הבדל בין זה לקטטות של בני השנתיים.

הקב"ה אמר על ידי עבדיו הנביאים שכל בשר יבוא להשתחוות בהר קדשו, שאליו ינהרו כל העמים והלאומים באור בשלום והאהבה ומציון תצא תורה לכל העולם. והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם והם שפלי ברך וענוותנים. לשם כך הוא ברא את הר הבית. אז בא ערבי טיפש וקטנוני ושונא, ומתקוטט שרק הוא יתפלל שם ולא אתה. ויש לו סכין ואבן ביד. האם לא בוגר יותר לשכוח מהערבי, להבין שהוא רק שליח מהבורא, ללכת הביתה ולהתפלל שם בגעגועים והכנעה וענווה וקבלת הדין והשתפכות הנפש וכוונת הלב לירושלים ולצפות לגאולה השלמה שתבוא במהרה. ולחזור בתשובה למה עשה לנו הבורא ככה ולמה לא באה הגאולה עדיין, או שיותר נכון בעיניך יותר לרדת לרמה של אותו ערבי ולהתקוטט איתו מאותו מקום נפשי שממנו הוא בא להתקוטט איתך, ולבוא אליו בטענות האם הוא צודק או לא ולהעלב ממנו ולכעוס עליו.

.

חשוב לי מאוד להבהיר, הנושא של הר הבית והסכסוך עם הערבים איני רוצה לומר עליו מאומה. הוא לחלוטין לא מעסיק אותי. כל מה שאין בכוחי לעשות ולשנות הוא לא באחריותי ואיננו חלק מעבודת השם שמוטלת עלי, ולכן אין לי שום עניין לחשוב עליו לדון בו. והוא הדין אם יש בכוחי אבל אינני מצווה לפי התורה לעשות כן. וכאמור כל מקום שיש חשש פיקוח נפש אני מחוייב לפי התורה לא לעשות.

רבי ירוחם אמר שמי שמאמין הולך אחרי הבורא כמו צאן אחרי הרועה. הצאן לא מסתכל מאחרי כתפו של הרועה להתעניין לאן הרועה מוביל אותו. זו כפירה. האמונה התמימה היא לא להתעניין כלל בהובלת הרועה, אלא רק לעסוק במה שהרועה רצה ממני שאעסוק בו.

מדברים האם האיראנים יעשו פצצה שתהרוג את כולנו, והאם האמריקאים ימנעו מהם או לא והאם ישראל תפציץ שם או לא. מבחינתי כל מחשבה או דיבור על זההןא ביטול תורה, הוא דברים בטלים ודברי הבאי. כי אני לא רמטכ"ל ולא ראש ממשלה, ואין בכוחי הפרטי לעשות שום השפעה על זה. ממילא אין עלי מצוות השתדלות לגבי זה, ונשאר שמבחינתי זה תלוי רק ברצונו של הקב"ה. ומה שהוא יעשה אני מראש מקבל. אני מאמין שהוא יודע מה שהוא עושה, שידו לא תקצר מלעשות כרצונו, וכל מה שהוא עושה זה לטובה ומאהבה. חכמתו גדולה משלי כל כך עד שאין שום אפשרות שאוכל להבין. מה שהוא כתב לי בתורה שאני עצמי חייב לעשות ולהבין את זה הוא צמצם ותרגם והסביר בשפת בני אדם, ואני יכול להבין ועמל להבין. אבל מה שלא מוטל עלי מהתורה כמצווה שאני אישית מצווה בה מהתורה, את זה הוא לא עשה שאוכל להבין, ואני צריך ורוצה ללכת אחריו בתמימות כצאן בלי להסתכל מאחרי כתפו לנסות לראות מה הוא מתכנן לי.

וכך כל נושא שאינו שייך לעבודת השם המוטלת עלי אינו מעניין אותי כלל. וגם הנושא של מי ישלוט בהר הבית. או אם יחזירו שטחים לערבים ואיזה הסכמים או מלחמות יעשו איתם וכל כיו"ב. האפשרות להתפלל בהר הבית משפיעה על עבודת השם שלי, גם האפשרות שתיפול עלי פצצה איראנית משפיעה, אבל מכיוון שאין לי אישית כפרט שליטה על זה, אינני מצווה לעסוק בזה, ולכן זה לא אמור לעניין אותי. רק מי שאין בו אמונה וחושב שהעולם מנוהל על ידי אנשים או במקרה יכול להתעניין בנושאים כאלה. מי שיודע בוודאות שיש בעל בית ומנהיג שהוא אחראי על הכל ושולט בכל וידו לא תקצר וכולנו מוחזקים בידו כמו תינוק על שדי אמו, יכול להיות רגוע שהכל בסדר ואין מה לדאוג ולכן גם אין מה להתעניין.

מה שכביכול אני יכול להשפיע על כל זה דרך פתק שאשים בבבחירות, אין זה כך. כתוב לב מלכים ורוזנים ביד ה'. וגם בלי הםסוק כל בר דעת רואה שאין באמת שום השפעה על שום דבר בדרך זו. מי ששולט על הציבור הוא רק הקב"ה בעצמו באופן ישיר. מה שיש לפי התורה בחירה חופשית ואחריות אישית על הבחירה, מה שנאמר העל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, כל זה הוא אך ורק בתחום האישי של היחיד. הוא עומד מול הבורא ויש לו מערכת יחסים איתו, וכדי לאפשר אותה הבורא נתן חופש להיות עצמאי מה הוא בוחר. אבל בכל ענייני ציבור זה לא שייך ושם אין חופש בחירה ולכן ממילא גם לא אחריות, ושם הכל מנוהל ומושגח רק על ידי הבורא, ושם הוא לא ביקש שום עזרה והתערבות מצידנו, וממילא אם יש בנו אמונה ואנחנו סומכים עליו ומקבלים את מלכותו, למה שנתעניין בזה. 

כשזוכים יש מנהיג נביא או מלך שנמשח על ידי נביא, וזה גילוי של מלכות שמיים כמו שבית המקדש הוא גילוי של כבוד שמיים באופן מוחשי וקרוב וניתן לנגיעה.

אם לא זכינו לנביאים גלויים, ממילא מלכות שמיים מנוהלת על ידי מלך העולם ואין לנו שום נגיעה ושייכות לזה.

לכן לא באתי להביע שום דעה והתענינות על הסכסוך על ירושלים. אמרו שאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. אנשים כועסים סביב העניין הזה, ובכעסם ניכר כמה בעייתית היא האמונה הדתית שלהם,  וזה מועיל לי להתבונן בחסרונות של האמונה שלי, ורק בזה באתי לעסוק.

 

 

 

  

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על עוד על אמונה

  1. ישראל הגיב:

    ניר היקר,

    אתה עובד עם ילדים.

    כאשר ילד מתפרע הוא מקבל פרס?

    אתה מציע לי להשתפן, לחזור לחור שלי, בגלל שהערבי המתפרע הוא דיבור של אלוקים !!!!

    ישמעו אזניך מה שפיך מדבר!

    היכן הגבול?

    אם הוא יטען שרחוב יפו הוא מקום קדוש למוסלמים ויתפרע שם – אז גם צריך לברוח?

  2. hamishpachton הגיב:

    נראה לי שאנחנו מדברים בשני מישורים נפרדים לגמרי.
    גם מי שאוחז מהציונות מבחינה דתית, לא מקבל חלק גדול מהרוח שיש בה של נהיה חזקים ונדאג לעצמנו וזו הארץ שלנו וכו'.
    מאז חורבן בית ראשון העם היהודי חי בידיעה שאין לו שום מקום שהוא "שלו", המקום שלו הוא רק החיבור שלו עם הקב"ה, האמונה והתורה. וכיוון שאנחנו בגלות אנחנו נעים ונדים ורועדים מכל עלה נידף ומכופפים ראשנו לעמים אחרים וכל אלם בא ומגרש ופורע ואנחנו אין כןחנו אלא בפינו להתפלל לאבינו שבשמים שיושיענו, וחלילה לחשוב שיש לנו ארץ משלו כמו כל העמים ולסמוך על כוחי ועוצם ידי.
    כאדם מאמין אני יכול לשאול היפך, ישמעו אוזניך וכו'. הרי אנו מחוייבים לשמוע בכל דבר את הדיבור האלוקי, הכל הוא השגחה פרטית וניסים נסתרים, זה יסוד האמונה. ולבטל את הרצון העצמי ולעשות רצונך כרצונו הוא יסוד עבודת השם.
    הדיבור האלוהי הוא ההלכה,
    בכל דבר יש הלכה. אם ערבי יאמר שרחוב יפו שייך לו, זו שאלה הלכתית מה לעשות. האם לחנך אותו כמו שמחנכים ילד, או לפחד ממנו ולסגת. ילד לא יכול להרוג אנשים, הערבי כן.
    מצד אחד זה אולי זה יוביל שהם יאמרו שכל הארץ שלהם ויעודד אותם להלחם עוד ועוד ואז לא יהיה לנו מקום לאן ללכת וזה צד אחד של פיקוח נפש, מצד שני להלחם בהם זה גם פיקוח נפש. זו שאלה הלכתית עמוקה. שנצרכת גם למידע מאנשי מקצוע העוסקים בזה. איש מן השורה לא יכול לדעת מה התוצאות המעשיות של ויתור ומה התוצאות המעשיות של הפגנת חוזק ומלחמה. מצד אחד אולי ויתור יעודד אותם ויחזק אותם ואל יהיה לזה סוף, מצד שני אולי מלחמה לא תעשה לזה סוף אלא להיפך תקים נגדנו עוד ועוד אוייבים שכעת לא עוסקים בפועל במלחמה נגדנו. רק אנשי מקצוע יכולים לומר בזה סברות של ממש, כמו שרק רופאים יכולים לומר סברות בעד או נגד ניתוח מסוכן. ורק אנשי הלכה יכולים לשקול את המידע שאנשי המקצוע אומרים ולנסות ללמוד מה הכרעת ההלכה, שהיא הדיבור האלוהי בזה. זה בכלל אל דבר שאתה או אני יכולים לומר בו דעות וסברות.
    מי שאינו פוסק הלכה לרבים יכול לנסות ללמוד לעצמו את הנושא אם זה מעניין אותו כמו כל נושא הלכתי אחר. אבל זו הלכתא למשיחא כי לא הוא זה שיכריע למעשה כיצד לנהוג, יחיד וודאי לא יכול הלכה למעשה לעשות דין לעצמו בזה כיוון שזה נוגע לפיקוח נפש של הרבה אנשים ואולי של ציבור שלם. לכן אני לא מנסה לחשוב מה נכון מבחינה הלכתית לעשות בנושא הזה כי ממילא זה לא תלוי בידי ואין משקל בציבור לדעה שלי.
    כל העניין של עבודת השם הוא לצאת מהכח הסוחף של הרצון העצמי, לשבור את המידות שלי, להכנע למי שמעלי, לחפש לשמוע מה חובתי כאיש אמונה והלכה. אמונה והלכה זה דבר מאוד עמוק, שדורש להיות מתון מתון, עבודת מידות מאוד גדולה, שבירת מידות מאוד גדולה, והתעמקות והתבוננות מאוד גדולה, אני לצערי לא שומע את זה בדברים שלך. אני שומע בהם רק נצחנות וכעס פשוטים.

    • ישראל הגיב:

      תניא רבי יוסי הגליל אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי יצא לבית דין ליסקל. אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו (רש"י: "מה שהורגל בבשר ויין") ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם. (בבלי סנהדרין דף ע"ב ע"א)

      הרעיון הכי פשוט שעומד מאחורי המימרא הזו:

      תעצור את האלימות כשהיא קטנה. ואז יהיה טוב לכולם. גם לאדם האלים – וגם לקרבנותיו הפוטנציאליים.

      כל אדם פשוט, אפילו מי שאינו מומחה – רואה את המציאות הפשוטה, שהמתפרעים וזורקי האבנים ושולפי הסכינים וכו' – מפרשים כל ויתור מצדנו – כהודאת בעל דין שהם צודקים ואנחנו צריכים לחזור לפולין.

      ואני לא מבקש ממך לפסוק שעליה להר הבית היא דבר חיובי. אני רק מבקש שתגלה הבנה למי שיש לו צורך להתפלל שם.

      לקבל את הטיעון הערבי שעצם הביקור של יהודים בהר הבית היא פרובוקציה וגוררת אלימות – דומה לשופט שמקבל את טענת האנס שהנאנסת לבשה מכנס ג'ינס צמוד מידי…

      דווקא ממך הייתי מצפה להבנה הכי בסיסית, שיש עכשיו בעולם מלחמה בין כוחות המוות וכוחות החיים והחרות, ומי שנכנע לאלימות ונסוג – הוא בעצם מסייע לכוחות המוות והחושך, הם יכולים לרשום לעצמם עוד נצחון תודעתי, וחבל.

      • סהר הגיב:

        ניר דברייך נשמעים כאילו חזרת להיות הרב שהיית וכל מה שהתרחקת מימנו על פי רישומיך.הקודמים

        • hamishpachton הגיב:

          כן (-:
          זה מורכב, לא התרחקתי באופן חותך ומלא, יש דברים שהתרחקתי בהם מאוד מדרך החרדית, ויש דברים שדווקא התקרבתי.
          אני לא חושב שאדם צריך לשעבד את עצמו מראש אם עמדותיו הן של חרדי או של חילוני, או ימני או שמאלני, וכו' וכו'. כי אז אתה סוגר מראש את המחשבה שלך לעמדות ידועות ומוגדרות מראש, ואין לך מחשבה חופשית עצמאית שהיא אישית שלך ויכולה לנקוט בכל דבר את הדעה העצמית שלך שהיא באמת נובעת מעצמיותך, בלי קשר לשום זרם או קבוצה או מסגרת. .

      • סהר הגיב:

        ניר דברייך נשמעים כאילו חזרת להיות הרב שהיית וכל מה שהתרחקת מימנו על פי רישומיך הקודמים

      • hamishpachton הגיב:

        אני מסכים איתך שזה פשוט שמי שנוהג באלימות ורצחנות ופוגע בזכויות של אחרים, ראוי לרסן אותו בכח, ואין מקום "להבין אותו".
        הדוגמה מבן סורר ומורה לא מתאימה, כי שם אמרו חז"ל שזו גזרת הכתוב שדווקא כשיתמלאו כל התנאים ושיהיו קול אביו וקול אמו שווים, ואין לומדים משם למקומות אחרים. ואוי לנו אם נהרוג כל מי שאנו סוברים שטבעו אלים ומסתבר שסופו יגיע בסוף לרציחה.
        אבל לא צריך הוכחה וזה פשוט.
        לא כתבתי שום דבר על להבין את המרצחים, ולא שום דבר על כך שאינני מבין את הרצון להתפלל בכותל.

        בדוגמאות שנתת העניין פשוט, ילדים בגן שפוגעים באחרים אני יכול לרסן אותם בכח בלי שאחשוש שהם יפגעו בי. אם למשל היו אשכנזים קיצונים שפוגעים בזכות הספרדים להתפלל בכותל, ודאי הייתי תומך לרסן אותם בכח ביד קשה ולכלוא אותם. כי הם לא יכולים לפגוע בי.

        אבל לגבי הערבים הנדון לא דומה לדוגמאות שהבאת. כי לגביהם אין בידינו כח לרסן אותם בכח בלי לחשוש כלל שתהיה אפשרות כלשהי שהם יפגעו בחזרה ולו רק בנפש אחת. הם יכולים לעשות אינתיפאדה כמו שכבר היה ולהרוג חפים מפשע. אומות העולם יכולות להחרים אותנו כלכלית ובטחונית ואולי יש בזה סכנת נפשות לנו. האומות הערביות בכל מדינותיהם יכולות לקום עלינו ואולי גם בזה יש סכנת נפשות.
        אינני טוען שצריך לחשוש מכל אלה ולא להגן על עצמנו ועל רצוננו להתפלל במקומות הקדושים לנו. אני רק טוען שזה שיקול לא פשוט שיש לו פנים לכאן ולכאן וצריך כאן הכרעה. בשיקול כזה מי שמאמין בקב"ה ובתורה מחוייב לא ללכת באופן אוטומטי בלי בחינה מעמיקה אחרי הרגש הפשוט הטבעי, אלא להתעלות משליטת הרגש על ידי שבירת המידות שהיא יסוד העיון ההלכתי, ולחפש לשמוע את קולו של הבורא על ידי לימוד וניתוח הלכתיים של הנושא. אולי אחרי לימוד הלכתי תהיה מסקנה שצריך לא לפחד מאף אחד ולנהוג ביד קשה מאוד בפורעים הרצחניים. מאוד ייתכן, אינני יודע כי לא הקדשתי לזה את הלימוד הנצרך ולא נדדהשינה מעיני לילות רבים כפי הנצרך להכריע בעניין עמוק וקשה כזה.
        אבל גם לו יצוייר שמסקנת ההלכה תהיה בסוף שיש לנהוג בהם ביד קשה מאוד ולא לחשוש ממאומה, זה יהיה נחשב שמיעת קולו של הבורא רק אחרי לימוד ושיקול הלכתיים מעמיקים בהלכות פיקוח נפש מתוך מתינות ורגש של הכנעה בפני מסקנת ההלכה תהיה מה שתהיה, בין מתאימה לרצוני ולרגש שלי ובין הפוכה מהם. אם זה נובע מרגש אנושי פשוט מיידי ושטחי שנובע מהמידות ולא משבירת המידות, על זה נאמר דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s