על המושג "כת", ועל עבודת השם

לאחרונה מדובר על הכת של גואל רצון.

הוא אסף סביבו מספר לא מועט של נשים ויצר מערכת המכונה "כת". התעלל וניצל נפשית וגופנית. בין היתר הוא גם קיים יחסי מין עם בנותיהן הקטינות, שחלקן היו בנות שלו.

כעת נפסק גזר דינו והוא הורשע באונס, פדופיליה ועוד.

יש אנשים נבונים ונאורים שטוענים שיש לתבוע לדין גם את הנשים, על כך שמסרו מרצונן את בנותיהן הקטנות לאותו פושע כדי שיאנוס אותן. הן ידעו, שיתפו פעולה וסייעו, לא התלוננו ולא מחו. שיתוף פעולה כזה וודאי מוגדר כפשע אנושי ופלילי חמור מאוד.

הן לא היו אסורות פיזית, הן יכלו לצאת ולחזור כרצונן באופן חופשי ושום דבר פיזי לא מנע מהן לברוח משם עם בנותיהן. הן לא חולות נפש במובן המקובל. לכן לכאורה אין סיבה לפטור אותן מעונש. להיות חלש, מושפע, מרגיש מאויים, מרגיש במצוקה קשה, אלה תירוצים שהרבה פושעים יכולים לטעון להגנתם ולפי המקובל לרוב אינם מתקבלים.

לדעתי מונח כאן סוד, שמעט מאוד אנשים מבינים אותו.

בפסיכולוגיה עמד על העניין ויניקוט, שדיבר על עצמי כוזב מול עצמי אמיתי.

בתורת הקבלה מדובר על הנושא הרבה. בזה טמון היסוד הכי פנימי ועמוק וגרעיני של עבודת השם וחובתו של האדם בעולמו מנקודת ההשקפה היהודית.

התודעה של האדם היא עולם מורכב ועשיר של רגשות ומחשבות, רבי גוונים זרמים ורבדים, הרבה פעמים פעמים סותרים, מתחלפים. הסך הכל שלהם מהווה את המושג "אני", מתוך מערכת שכלית ורגשית זו נובעים כל היחסים עם העולם החיצוני, וממנה נובעת קבלת ההחלטות של האדם.

אפשר לצייר את המערכת הזו כאילו היא כל החיים שעל פני האדמה. מתחת לכל זה יש גרעין אש נסתר ודומם בליבת כדור הארץ, מוקף סלעים ואדמה, שהכל עומד עליו. אף אחד לא שם לב אליו, לא מסתכל עליו, לא מודע כלל לקיומו. אבל עליו עומד הכל.

כך גם בעולם הפנימי של האדם יש גרעין כזה. אפשר לקרוא לו העצמי האמיתי במונחים של ויניקוט, או נשמה במונחי היהדות, או הנקודה הפנימית במונחי החסידות, ויש לו עוד שמות רבים בכל מיני תחומי דעת ותרבויות.

החום, האור, האהבה, היושר, האמת, האמונה, התקווה, ההכרה שיש טוב ויש רע והרצון לבחור בטוב, ההכרה בערך קדושת החיים, האנושיות הבסיסית, הגרעינית, נובעים כולם מאותו גרעין נסתר. שם המעיין, משם יש נקודת נביעה נסתרת שעולה מהתהומות שאיש לא יכול לראות ולדעת. ומשם הנביעה הזו מתפשטת אל כל חלקי העולם הפנימי של האדם, מרטיבה את רגשותיו ומחשבותיו ומשקה אותם במי הקודש והופכת אותם לחיים.

כשתינוק מאוד קטן מחייך את חיוכו הראשון עם העיניים הטהורות, רואים היטב את הנקודה הראשונית גרעינית הזו בגילוי נקי שלה. האור עוד לא התערבב עם כל מערכת הכלים הסבוכה של מחשבות ורגשות מורכבים שאמורה לקלוט אותו ולהצמיח ממנו חיים נוספים.

עבודת השם לפי היהדות כל עניינה הוא לשמור על הנקודה הזו שתישאר פתוחה וזורמת ונספגת בכל מחשבה ורגש ומעשה של האדם בבגרותו. לא לבגוד בה, לא להתכחש ולהסתיר ולהחניק ולהדחיק אותה.

נאמר בחז"ל שהקב"ה אומר לאדם, כשנולדת נתתי בך נשמה טהורה ונקייה, הישבע לי שתשמור עליה נקייה גם כשתחזיר אותה אלי בסוף חייך.

בבלי נדה ל' ב':

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח […] ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים […] ומלמדין אותו כל התורה כולה […] וכיון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה […] ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו […] ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך.

התורה שהוולד יודע במעי אמו היא להיות נאמן לאותה נקודה פנימית טהורה. וכשהוא נולד הוא מקבל סטירה להשכיח את זה ממנו.

הסטירה הזו היא נס, סוד נורא, היא יוצרת אפשרות לא מובנת כלל, שיהיה ניתוק בין אותה נקודה טהורה פנימית לבין כל המערכת של הרגשות והמחשבות שמהווה את הכרת האדם, תודעתו, העולם הפנימי שלו.

וכל עבודת השם היא המלחמה לא לאפשר לאפשרות הזו לקרות. להילחם נגדה. כל הזמן להתבונן היטב היטב ולפשפש ולבדוק ולהילחם על זה.

שמעתי שראיינו הרבה מאוד אנשים שהגיעו לימים האחרונים של חייהם, ושאלו אותם על מה הם הכי מתחרטים. מה היו עושים אחרת. והרוב השיבו שהם היו מתאמצים יותר להיות מי שהם באמת, להיות הם עצמם. לא להניח לסביבה לקבוע את זהותם ואופיים והתנהגותם.

לא שיש משמעות למחקרים כלשהם בשאלות כאלה, זו רק הדגמה של דבר שידוע ממילא.

כל דבר בעולם יכול לנתק את האדם מהגרעין הפנימי שלו. ציפיות של חברים ומשפחה ומוסכמות חברתיות. גירויים ופיתויים חיצוניים, ממון, שררה, כבוד מדומה, אכילה ותענוגות, חברה חיצונית, תאווה מינית, עצלות, פטפטנות, אופנה, פרסומות ותוכניות טלויזיה, ועוד ועוד ועוד.

וכל זה גם אם בסיסו בריא ולא פצוע.

כמעט כל אדם ניזוק ונפצע בבסיסו בילדותו המוקדמת על ידי הוריו נזקים נפשיים כבדים, פצעים יסודיים, שהם הגורם העיקרי לניתוק בינו לבין הגרעין הפנימי שלו. מעט מאוד הורים יודעים ויכולים לתת לתינוק את האהבה והחום והבטחון והקבלה בלי תנאי באופן אמיתי.

תינוק שאמו לא אוהבת אותו כראוי, בקבלה מלאה שלו כמו שהוא, באהבה שאינה תלויה בדבר, בלי שום תנאים ורצון שהוא יהיה מישהו אחר, או שהוא אצל הורים מאמצים וחסר לו בטחון באהבתם אליו כמו שהוא, יכול לפתח "עצמי כוזב" במושגים של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. הוא לומד להגיב בצורה שהוא חושב שמצפים ממנו, שתשביע את רצון ההורה. הוא לא בגיל שהוא יכול להפריד את התגובות האלה מהרצון האמיתי שלו, הוא לא יכול לומר לעצמו אני בעצמי באמת מרגיש וחושב א', אבל עושה את עצמי כלפי חוץ כאילו אני מרגיש וחושב ב' כדי שאמא תהיה מרוצה ממני.

אלא הוא בלי לתת חשבון לעצמו, באופן אוטומטי, אינסטנקטיבי, מרגיש וחושב ב'. והוא לא יודע בכלל שבאמת הוא מרגיש וחושב א'. הוא שוכח את זה לגמרי, ועל הבסיס החולה הזה מתפתחת אצלו עם השנים אישיות שלמה של ב'. עולם פנימי מלא, מבנים גדולים של רגשות ומחשבות וערכים ודפוסי התנהגות, וכל זה הוא התפתחות של הב'. של האישיות שנוצרה כתגובה לרצון שנדמה לו שאמא רוצה ממנו.

וזה עולם שאין בו חיים אמיתיים. אין שם באמת את האור ושמחת החיים הרטובה העסיסית היוקדת הטבעית. הוא לא מצייץ כמו ציפור בבוקר כשהוא קם. הוא לא פורש כנפיים. כבד לו לקום. הוא סוחב, מתפקד, שורד, מתפקד רק מכח תחושת אחריות. לא צומח ירוק ושמח מכוחות החיים שמפכים בו, כמו תינוק משחק, מאיר עיניים.

אדם בכל גיל טבעו הוא לחיות כמו תינוק משחק מאיר עיניים, כמו ציפור מצייצת בשמחה פורשת כנפיים. בתחושה של חום ומלאות ומשמעות ואור ושמחת חיים. זה הטבע של האדם כמו שטבע של כלב לנבוח ולרדוף אחרי חתולים. כזו חיה היא האדם. יותר חמודה ומאירה מבמבי או טלה הכי מתוק.

אם הוא כבוי, כבד, אפור, סוחב, בלי תחושת חופש פנימית, לחוץ, זה מוכיח שהוא מנותק מהעצמי האמיתי שלו בשפה של ויניקוט. או מנותק מהנשמה הטהורה שהבורא נתן בו כשנולד והיה תינוק חמוד ומחייך.

בספר מסילת ישרים בפרקים הראשונים מגדיר מה היא עבודת השם. לא לרוץ כמו סוס בעקבות כל הדברים האלה, כשהמבט מופנה רק החוצה. אלא לשבור את אנרגיית המרוצה, לעצור, להתבונן, לשאול, להסתכל על מה שהוא עושה, איך הוא חי את חייו, מה חובתו בעולמו. בשביל מה הוא חי. מה הוא עושה עם חייו. בשביל מה בא לעולם. והבדיקה היא להשוות את המערכת החיצונית של עולמו המחשבתי והרגשי שאיתו הוא פועל והוא מרגיש שזו זהותו, עם אותה נקודה פנימית. האם הוא נאמן לה או בוגד בה. האם הוא פותח ומזרים את האור שבתוכה או חונק ומכבה אותו.

– – –

אפשר להמשיל את החיבור הזה לראש שמחובר על ידי הצוואר לגוף, או לכרוב גדול ומרובה עלים שמחובר לשורשו בגבעול אחד שבבסיסו יש חלק צר ופגיע.

כל הדברים שפוגעים בחיבור הם כמו פציעות באותו גבעול או צוואר, והם מחלישים את הזרימה שעוברת שם.

יש דרך אחת, נוראה וסודית ובלתי מובנת כלל, של התנתקות מאותה נקודה פנימית, ששונה מכל הדברים האחרים שמנתקים.

אדם שבא מהחוץ, עם כח השפעה חזק, מקרין כח ומנהיגות, מה שקוראים "כריזמטי", שיודע, לפעמים באינסטינקט ולא בידיעה מושכלת, איך להפעיל את המנגנון, יכול לגדוע את הנקודה הצרה של הצוואר, לקטוף את גבעול הכרוב, לנתק אותו לגמרי משרשו במקום הכי פגיע ושבו תלוי הכל, ולקחת את כל הכרוב הגדול כמו שהוא שלם ומלא ובלי סימן חיצוני לפגיעה, ולהניח אותו על שורש אחר מזוייף. שאין לו חיבור חי אמיתי איתו. האדם בעצם מת לגמרי ורק נדמה שהוא חי. השורש המזוייף מפיח בו חיים, אבל אלה חיים מזוייפים.

פגיעה רגילה ומקובלת בעצמי האמיתי, המחלה הרגילה שכולנו חולים בה של עצמי כוזב, שם אם ניזוק החיבור של האדם אל מעיין החיים שלו, אז הוא באמת נראה ומרגיש כמו אדם חסר חיים. והניתוק הוא לא ניתוק מלא אלא חלקי, אם יהיה ניתוק מלא האדם ימות לגמרי. הוא חצי מת בגלל שיש פגיעה בצינורות החיבור שלו עם הגרעין הפנימי שלו, וחציו החי הוא החיים האמיתיים שלו שניזון ממעט הצינורות שנותרו פתוחים.

כשמדובר על כתות זה עניין אחר. האדם אולי היה מקודם עייף מהחיים, חסר משמעות, אובד דרך, מדוכא וכבוי. ובכת הוא מקבל חיים חדשים. חיבור חדש אחר. שמחליף את כל מה שהיה לו קודם, ונותן לו חיים חדשים שלא מוכרים לו מקודם, שאינם המשך של מה שהיה מקודם. החיים המזוייפים הם בהתחלה מלהיבים, נותנים תחושה של חיים פועמים ויוקדים וצומחים. לכן הוא מתמסר לזה. וברגע אחד של חולשה, חוסר תשומת לב, הוא נקטף, נגדע, וכבר אינו הוא כלל, ואינו יכול כלל לזכור מה היה מקודם ומה הוא גרעינו האמיתי.

בקבלה מדברים של שבוי בקליפות או בחיצונים, או יונק מהקליפות או מהחיצונים. אדם שמגיע למצב כזה בשפת הקבלה נקרא שד.

אנשים שלא מבינים חושבים שדיבוק וגירוש שדים זה משהו ציורי תיאטרלי כאילו האדם מדבר בקול אחר וכו' וכו' כמו במחזה הדיבוק. זה פירוש חיצוני פולקלוריסטי של פתיים, למושגים הקבליים העמוקים. מקובלים אמיתיים שדיברו על זה התכוונו על דרך משל כמו שהזהירו בתחילת ספריהם שכל דבריהם משל סודי ועמוק וחלילה להגשימו.

הפירוש האמיתי הוא שהגרעין הפנימי של האדם שבוי בידי שד שנכנס בו, השד הוא אותו שורש חיים מזוייף שכעת מזין את מערכת התודעה בתחושה מזוייפת של חיבור לגרעין. גרעין אחר לגמרי.

הנשים של גואל רצון אינן חולות נפש במובן המקובל. הן נראות ומדברות כמוני וכמוך. הן אמהות מסורות ואוהבות שעושות הכל לשקם את עצמן ואת בנותיהן בדרך חיובית ובריאה..

כיצד ייתכן שאמהות כאלה מסרו ברצון ושמחה והתפעלות על הזכות, את בנותיהן הקטנות לאביהן שיבעל אותן?

גם מי שלוקה בעצמי כוזב באופן חמור מאוד, מנותק לגמרי מכל הירוק והחי שבאדם, לא יעשה דבר כזה. מעט החיבור שיש בתוכו עם גרעינו הפנימי, המעט שמתחייב כדי שלא ימות לגמרי, משם נובע מצפון ברמה הכי בסיסית, הבחנה בין טוב לרע ברמה הכי בסיסית. הכי מינימלית.

בגרמניה בזמן השואה צפו כל היסודות הפושעים והמושחתים בחברה, וכל האנשים הכי רעים תפסו את ההנהגה הובילו. אבל זו שכבה דקה, הרוב הגדול לא היה כזה. היתה גם שכבה דקה של צדיקים שהתנגדו. רוב מי שבאמצע, מליוני בני אדם, היו בני אדם רגילים, כמוני וכמוך, בריאים בנפשם, חיוביים, בעלי מסורת תרבותית נאורה ואנושית. שחיים כמו כל אדם רגיל שאנחנו פוגשים היום ברחוב. והם נעשו נאצים וחלקם רצחו בפועל ואחרים תמכו בזה.

להגיש את הילדה הקטנה לאונס, לרצוח אנשים בצורה מקפיאת הדם שעשו זאת הנאצים, אלה דברים שחורגים לגמרי מכל אנושיות. כמעט כל אדם בכמעט כל מצב יש בו חיבור כלשהו לגרעין שלו שמשם נובע מצפון שלא מאפשר לו לעשות דברים כאלה. לעיתים מאוד רחוקות יש מישהו כל כך מושחת פסיכופט, או במצב כל כך קיצוני, שיעשה דברים מעין אלה.

אנשים מהשורה, בכמויות גדולות, שנמצאים במצב חיצוני סביר, בלי שחרב מונחת על צווראם, שכולם ינהגו כך? זו חידה סתומה ונוראה. איך זה ייתכן?

התשובה היא שמדובר כאן לא רק בניתוק חלקי מהשורש הפנימי, אלא בניתוק מלא ובחיבור לשורש אחר מזוייף. האפשרות שזה יקרה היא נס וסוד ואינה יכול להיות מובנת. אבל כך ברא הבורא את עולמו, שגם אפשרות כזו קיימת. וכתב אותה בתורתו.

אדם רגיל אם ינותק לגמרי משורש נשמתו ימות לגמרי, פיזית. האנשים האלה בעצם מתים. מה שחי בהם אלה לא חיים אנושיים. אלה חיים של שד. בתלמוד ובתורת הקבלה מדובר הרבה על שדים. אנשים פיתחו סביב זה פולקלור דמיוני אוילי. אבל עומק דבריהם נוקב אמיתי ונכון עד צמרמורת.

זו ההגדרה האמיתית של מה שקוראים לו היום בשם "כת". זה מושג שאין שום חוקר ועוסק בתחום שיודע להגדיר אותו עד כמה שראיתי עד עתה. אני חושב שמה שאני כותב כאן הוא ההגדרה החדה והברורה ביותר מבין אלה שנתקלתי בהן.

יש כל מיני שדים, חלקם רעים ומפלצתיים יותר וחלקם פחות. כך יש סוגים שונים של כתות. חלקן רצחניות או אכזריות עד צמרמורת כמו הנאצים או הכת של גואל רצון. ויש עדינות יותר, סמויות יותר. יש גם מצב ביניים, שיש חיבור מזוייף לשורש מזוייף, והעלמת העצמי האמיתי, אבל הניתוק מהעצמי האמיתי אינו מוחלט. שני הדברים קיימים במקביל.

חסידות גור היא בוודאי כת. רוב היהדות החרדית הליטאית והספרדית סבורה כך.

כל כת בהכרח יש בה אנשים שיישבעו שהחיים בתוכה נפלאים ומאושרים ואמיתיים וזה באמת אמיתיות הרצון העצמי שלהם והם לא יכולים להבין איך האנשים האחרים לא רואים כמה אור וטוב יש בזה. בלי אנשים כאלה הכת הרי לא היתה קיימת. והם בוודאי מאמינים בזה בלב שלם וחווים אושר מופלג. גם נשותיו של גואל רצון היה שלב בו חוו אושר נפלא להיות איתו, וגם אנשים חיוביים ורגילים בהמוניהם הרגישו אושר מופלג שזכו להנהגת הפיהרר הגאון אור העולם. או להנהגת סטאלין האור הגדול שמש העמים.

על כל פשע שמבוצע במסגרת כת, אפשר להביא דוגמאות של פשעים כאלה שבוצעו גם שלא במסגרת כת. לכן אי אפשר להוכיח שהכת של גואל רצון, או חסידות גור, היא כת מכח העובדה שאבא אונס שם ילדות קטנות, או הפשעים המצמררים שמבוצעים בחסידות גור. הרי מעשים כאלה נעשים גם על ידי אנשים פרטיים בלי שום מסגרת של כת. ההבדל הוא שכשזה נעשה באופן פרטי מדובר באדם פסיכופט פושע ומושחת שעשה זאת כיחיד. בכת מדובר בקבוצה של אנשים חיוביים ובריאים נפשית ומוסרית שבחייהם הקודמים לפני הכת לא היו פוגעים באיש, ורק בגלל ההשתייכות שלהם לכת הם עושים את מעשי הזוועה.

– – –

נשאלתי לא מעט פעמים, שאם אני מדבר על יהדות עם חיפוש של פנימיות, עם קשר אנושי פשוט חי וטבעי לאדם ולבורא. מתנגד לקפאון וליובש של קיום שולחן ערוך בלי נפשיות ופנימיות ולחלוחית חיים. הרי מקומי הטבעי הוא בברסלב שחרתה את הדברים האלה על דגלה. יש גם אנשים שפנו בשאלה כזו מטעם חב"ד.

החוזרים בתשובה לקהילות שקוראות לעצמן ברסלב, עוברים תהליך מהיר של זכייה בחיים רוחניים נפשיים ופנימיים. תוך שבועיים עד חודש הם כבר מוצפים באור וכבר צועקים ביער לבורא טאטיניו. בלי שום קש רלמי הם היו מקודם ואיך חיו מקודם.

איך זה מתחבר לכל מהלך חייהם הקודמים? האם יש כאן מהלך התפתחות אמיתית של חייהם הקודמים, של אישיותם שהיתה עד עכשיו, שצמח והבשיל עד שהגיע ליחס אמיתי ונפשי עם הבורא?

איך זה שכולם נראים אותו דבר ומדברים אותו דבר וחושבים אותו דבר ומרגישים אותו דבר?

למה הם כל הזמן צריכים להיות עם הקבוצה, לחזק זה את זה? כל הזמן להחשף להשפעה אגרסיבית מהמנהיג או הרבי.

ברור שאין כאן עצמי אמיתי, אלא השפעה חיצונית שעוקרת אותם ממי שהם באמת ומעיפה אותם במהירות לספירות עליונות שמספקות חוויה מזוייפת של חיים רוחניים מאירים ונפלאים. זו כת.

לדעתי ולשברון ליבי העמוק, בימינו כל היהדות החרדית, ורוב רובה של היהדות הציונית דתית, יש בה אלמנטים של כת ברמה זו או אחרת.

ומה שיש אנשים שאומרים שזו דרך נפלאה ואמיתית והם בוחרים בה מרצונם החופשי האמיתי ומאושרים בה באמת, הרי בכל כת יש אנשים כאלה. זו עצם ההגדרה של כת שיש בה אנשים כאלה.

האנשים מנותקים מכל מי שלא שייך לכת שלהם, חיים בבועה. כל מי שמחוץ לכת לא נתפש כאדם. לכן יש כאלה מחלוקות מופרכות על שטויות בין זרם לזרם, בין חסידי הבן של האדמו"ר לחסידי האח שלו.

לכן הורים חרדיים באלפיהם נותנים לילד שלהם ש"התפקר" ו"התקלקל" לישון רעב על ספסלים בגן העיר גם בימי החורף הקשים, וליפול לגניבה לסמים וזנות, ולא פותחים לו את הדלת כשהוא בא לבכות לעזרה. אלא מזעיקים בריונים ממשמרת הצניעות שיכו את הילד להבריח אותו. בעיני שלי ראיתי רבים כאלה. והם מטייחים ומשקרים ורוחצים כפיהם ועושים שריר גדול וחזק בלב כי לדעתם זה מצווה. והדם השפוך מבעבע. זמן רב עבדתי בנסיון לעזור לנוער הזה ועדיין לא התאוששתי ממה שראיתי.

לכן ילד מחונן יפה ובעל נפש שלא נקלט בישיבה גבוהה כראוי לתפארת המשפחה ולייחוס שידוכיה, נזרק למוסד למפגרים אחרי שעבר התעללויות נפשיות נוראות. לכן בחורה שמפחדת להתחתן עם אדם לא מוכר בגיל שמונה עשרה, או בחור שלא מצליח להימנע מלאונן, מסוממים בכדורים פסיכיאטריים קשים, הכל בהמלצת הרבנים. וזה מנגנון גדול ומשומן ומטוייח היטב. בעיני שלי ראיתי.

לכן ילדים נחשפים לפדופילים, שמצויים לרוב כיוון שחיי המשפחה הם כאלה שמתסכלים מינית את הגברים בצורה חריפה. והרבנים גדולי הדור במזיד וקור רוח מטייחים ומאפשרים את זה. כי לדעתם הילד ישכח מה שעשו לו וזה לא יפריע לו שישדכו לי מישהי שהוא לא מכיר והוא יישב ללמוד תורה ויקיים מצוות. ואם כך אין כאן שום נזק, ועדיף לתת מוצא לתיסכול המיני בדרך זו ושלא יקרה במקום זה שיבעלו אשת איש שאז ההלכ המחייבת שתתגרש ואוי לבושה. באזני שמעתי רבנים המכונים גדולי הדור שאמרו כך בצנעה.

לכן נשים מוכרחות ללדת כל שנה ולפרנס ולשתוק.

לכן חילוניים נתפסים ככופרים שעליהם נאמר שצריך להרוג אם אפשר, שלא יושבים עליהם שבעה, שלא מחללים שבת כדי להצילם. שאינם בני אדם כלל והם גרועים מבהמות. שמצווה לקחת את ממונם לתועלת לימוד התורה. והסיבה היחידה שמתייחסים אליהם בדרכי נועם היא כי הם חומר גלם לאפשרות שיחזרו בתשובה ורק אז יהיו בני אדם.

כל מי שמציץ החוצה, אל מחוץ לגדר, אל הטריטוריה של מי שאינם בגדר בני אדם, של הטמאים הכופרים, מסתכלים עליו בעין רעה, לכל הפחות. לרוב יש אלימות קשה, לפחות חברתית.

כל אלה ועוד הרבה הם נורמות מקובלות בחברה ומבוצעות על ידי רוב האנשים. שללא העובדה שהם חיים בכת היו אנשים חיוביים ואנושיים ברובם הגדול. כמובן שכל אלה ועוד נעשים גם על ידי מי שאינו דתי כלל. אבל זה רק מקרה פרטי של אדם מעוות ופסיכופט, לא נורמות חברתיות שמובילות אנשים רגילים להתנהג כך.

אלה הקריטריונים שמקובלים אצל חוקרי כתות להגדיר מה היא כת ורובם מתמלאים אצל כמעט כל הציבור החרדי והדתי במידה זו או אחרת, בגלוי או מתחת לפני השטח, לפעמים רק בניואנסים, רק בין השורות.

קשה לי לדבר על זה הרבה. אני ממליץ מאוד על הבלוג של שרה איינפלד:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?foldername=sdin

אני כותב דברים בצורה יבשה ואינפורמטיבית וכועסת וקשה, וגם אין לי כח לפרט עוד ולדוש בזה. זה כואב מדי.

היא יודעת לצייר רגעי חיים ברגישות ועדינות ואבחנה דקה ומדוייקת, לגעת בקפלים הרכים, לתת להרגיש את הצבעים והניואנסים. היא כותבת בכשרון, בדייקנות ובסלחנות ורכות. אני מעיד שאין בדבריה שום סילוף ועיוות של המציאות לא להיפך, תיאור רך וסלחני ואמיתי מאוד. היא מלאה בכאב אמיתי אבל אינה צועקת ומטיחה. היא מהמעטים שראיתי שבאמת יכולים להעביר משהו ממה שמדובר כאן, לא רק לומר את הדברים אלא לצייר אותם כך שהקורא יראה בעצמו.

נכון שחלקים גדולים בציבור החרדי הם פחות "כת" מחסידות גור. אבל מה שיש בחסידות גור בעוצמה כזו, יש גם אצלם רק מרוכך יותר. העקרון דומה.

אני מעתיק כאן מאמר שלה מאתר ווי-נט. שמדבר על הקשר בין נשות גואל רצון לנשות חסידות גור.

(יש עוד בלוג הנקרא בציציות ראשי, שם מדובר על מישהי מהציבור הליטאי מודרני, וגם היא נפגעת כתות וגם היא מציירת דברים יפה ונוגע ואמיתי. כל שלא מדובר דווקא על חסידות גור)

הרבה מהתגובות למאמר שלה היו: 'אני בעצמי חסידת גור מאושרת ושמחה ומכירה הרבה כאלה. לכן אם היה לך רע, אם היו לך יחסים גרועים עם המשפחה והבעל, זו בעיה אישית שלך ולא קשורה לחסידות גור.'

אין שום סרגל אובייקטיבי שיכול לומר: האדם הזה מחובר לעצמי האמיתי שלו ואם הוא טוען שהוא מאושר זה אמיתי, והאדם השני מחובר לעצמי כוזב וגם אם הוא אומר בכנות שהוא מאושר הוא משקר לעצמו.

פלוני יאמר על אלמוני אתה בכת ומשקר לעצמך בלי שאתה יודע, ואלמוני ישיב לו אני אמיתי, ואתה בעצמך חי בשקר ומשקר לעצמך בלי שאתה יודע. וכך יטיחו זה בזה עד עולם.

זה מסור ללב, לכל אדם בבחירה האישית שלו.

– – –

בעקבות שיחה על הדברים שכתבתי שאלו אותי שתי שאלות נכונות.

האחת היא האם לפי זה צריך לפטור מאחריות רוצחים נאצים שהיו שטופי מוח ונגררים ולא מהמובילים היוזמים.

האמת היא שלא כתבתי את זה ברור אבל לא התכוונתי לשאלה של פטור מאחריות. לא מעסיק אותי לשפוט אנשים. רק על התבוננות במנגנון הנפשי שקורה.

אם אחת הילדות שנאנסו על ידי גואל רצון תגדל ותתבע את אמא שלה למה לא הגנה עליה, לא אחשוב שהתביעה לא מוצדקת.

כל פושע אפשר להתבונן במנגנון הנפשי שהוביל אותו לזה ולהבין אותו. מכאן ועד לפטור מאחריות יש מרחק.

עוד שאלה, בהנחה שכל אדם נברא בצלם והיה תינוק טהור, אז גם גואל רצון בעצמו היה קרבן למשהו שניתק אותו מגרעין האנושיות האמיתי שלו.

על זה עניתי שכל פושע יכול לומר שפגעו בו נפשית ומן הסתם זה נכון. אבל יש הבדל , מי שהיו רעים אליו ופגעו בו, נפשו נותרת עיי חרבות, הכל הרוס וחשוך ומר ושבור. ואז יש שאלה מה הוא עושה עם ההריסות האלה, האם הוא מנסה לשקם או שמתוך החושך והריק הוא הופך לפושע.

נפגעי כתות, לכאורה במבט שטחי זה הפוך מטראומה. יש פושעים שהרביצו להם ואנסו אותם וכו' כשהיו קטנים והם חוו טראומה וחוו חרבן נפשי וחושך וקור ומרירות ובדידות ומצוקה וכו'. בנפגעי כתות הנפגע מרגיש בדיוק הפוך מטראומה כזו. הוא מרגיש טוב ומואר ומחובר וכאילו גילה את גן עדן. כאן לא מחריבים לו את האישיות והנפש בצורה גלויה ואלימה, אלא משתילים בו משהו בנוי שנותן לו אשליה שהוא זוכה לאישיות ונפש חדשים ונוצצים. את החורבן הוא בכלל לא רואה. זה מנגנון אחר מזה של פושעים רגילים, וניסיתי להתבונן בו כדי להבין ולא כדי לקבוע מידת האחריות והצדק בעונש. לדעתי הוא יכול חלקית להקל על האחריות והצדק שבעונש, אם כי כמובן לא לגמרי.

בחלק מהנשים המוכות שחוזרות לבעל המכה ואומרות שהן אוהבות אותו, או ילדות שנאמנות לגבר המבוגר שניצל אותן, יש גם מנגנון קרוב לזה, אבל הוא לא דומה לגמרי. כי שם אין השתלה של אישיות חדשה בנויה ומלאת אור ואושר המבוססת על אידיאולוגיה או פילוסופיה או תיאולוגיה.

– – –

זה המאמר של שרה איינפלד:

באין גואל: הבור האפל של הנשים השבויות

אני כותבת לכן נשות גואל, ולכם המאשימים את נשות גואל שלא ברחו – מה זה להיות קורבן אמיתי. כמה זה קשה, כמה איום ומנוול זה להאשים את הנשים בסיפור הזה. אין דימוי בעולם הזה שיצייר את אוזלת היד ואת חוסר כוחות הנפש שלנו, הנשים שנקלעו לכתות ולעבדות

שרה איינפלדעדכון אחרון:  30.10.14 , 13:25

השבוע אירע נס, כי פסק הדין של גואל רצון הוא נס אמיתי. ואני לא צריכה לספר לכם שהנס הזה התרחש רק בגלל העלאתו של הנושא למודעות שוב ושוב, כי ניסים לא קורים באמת, ואם האזרחים לא יגנו על עצמם בשיניים ובציפרניים ויצעקו וימחו, מערכת המשפט תישאר מרוחקת וקרירה כספינקס, ותגזור עונשים מצחיקים על פשעי עולם.

נדהמתי לקרא ולשמוע תגובות של אנשים, הטוענים שיש להעניש גם את נשותיו של גואל רצון שהביאו ילדים לאדם כזה, שיצאו לעבודה וחזרו הביתה לטירוף, במקום לברוח ולהיעלם. אני כותבת לכן – נשות גואל, ולכם – העם הנבחר, מה זה להיות קורבן אמיתי. כמה זה באמת קשה, כמה איום ומזעזע ומנוול זה להאשים את הנשים בסיפור הזה.

נולדתי לקהילת חסידי גור, אחת הגדולות והעשירות פה בארץ. גדלתי בבית שאולי יצויר כנורמטיבי, עם אוכל חם ועוגות וחגים וצמות וספרי קהלת. ויום אחד הפגישו אותי עם גבר, שלאחר שבעה חודשים הוכרחתי להינשא לו.

כך טבעתי במלכודת דבש

בת 19 הייתי, רווקה זקנה במושגי החסידות, ובכלל, לא ילדה קטנה. גם עלי יכלו להגיד כולם שבחרתי בזה, כמו נשות גואל שיכלו לברוח. גם אני יכולתי לעלות על אוטובוס שכוח אל ולהיעלם בישימון. אוכל רק להסביר לכם – כל שופטי נשות גואל – שאין לי דימוי בעולם הזה שיצייר את אוזלת היד, את חוסר כוחות הנפש, את הבור האיום והנוראי שבו מצויות אנו, הנשים שנקלעו לכתות ולעבדות.

בקהילה שבה חייתי, מגיל 17 ומעלה, כולן-כולן מתארסות, מתחתנות ומתחילות ללדת.

אף אחת מאתנו לא מכירה קודם את בעלה. זו תמיד ההחלטה של השדכנים, ההורים ובעיקר הרבי מגור, שבחר עבורי את בעלי בלי להכיר אותי בכלל.

בפעם השנייה בחיי ראיתי את בעלי מתחת לחופה, כשאני בשמלת כלולות לבנה ואין לאן לברוח. שם, מתחת לחופה, התחלתי להבין את הטירוף. הושלכתי למקום שבו אישה היא חטא, יצור טמא, שאסור אפילו לקיים עמה יחסי מין מעבר לפעמיים בחודש; שמעתה והלאה אהיה מכונת ילדים, ולא אקבל שום אמפתיה מהבחור שאמור להיות בן-זוגי, כי הס מלהזכיר את המילה זוגיות או שותפות. כמו מפעל גדול של הרבי – הכל הולך למקום אחד: להרבות את הקהילה, וכמה שיותר.

וכולם ב"כת" שלי חשבו שזה נורמלי, המורות הסבירו שזה תפקיד האישה עלי אדמות, להביא ילדים ולפרנס. מעולם לא חשתי מגע אוהב, איש לא התייחס לקור שחשתי, והרבנים שניסיתי לפנות אליהם הגיבו בלקוניות שכך זה אצל כולם.

סיממו אותי כמו את נשות רצון, ולמרות שליבי זעק שלא זו הדרך; שזה עוול, שזה טירוף, האמנתי שוב ושוב לקלישאות שהצילו מהבדידות, שגרמו לי להרגיש שאני חלק ממשהו גדול – משפחת גואל, משפחת גור.

לב מרופד בשקרים של אחרים

גם אותי, כמו את נשות גואל, לא קשרו. איש לא הרביץ לי בחוצות העיר, ואיש לא מנע ממני לצאת לעבודה. ודווקא לכן זה הכלא האיום

והנורא מכל. וכמו נשות גואל, גם אני הבאתי ילדים לשם.

כשניסיתי לשנות, כשניסיתי ליצור מציאות קצת אחרת, היו מילים משכנעות ומתוקות מדבש; מילים מתוחכמות ועמוקות שהשאירו אותי הילדה הטובה והשותקת, בעל כורחי. ואז התחילו האיומים, וזאת הסיבה שנשארתי שם. כי כשאת בכלא אמיתי, את נאחזת בכל משפט שקרי גם אם ברור לך שאין בשוליו נגוהות של חמלה. את נאחזת בכל מבט קטן, בכל איוולת, בכל פנטזיה שאולי זה קורה כי אוהבים אותך, כי רוצים בך, כי את חשובה למקום הזה. לא כי סתם נתקעת בגלגל עינויים לשארית חייך, כי יש אנשים גדולים וחשובים ממך שכך בדיוק הם רוצים אותך.

אז נשות גואל חזרו מהעבודה, וגם אני. יום אחר יום, חודש אחר חודש. בעיניים עיוורות ובלב מרופד בשקרים של אחרים, כי ככל שהתהום עמוקה יותר, והשקיעה קשה יותר – כך קל לאנשי עוולה לנצל אותך, למרוח עוד טיט במקום שהיו בו פעם עיניים.

נשאבתי כמו בול עץ למקום האפל הזה

שש שנים שאינני נמצאת במקום הארור ההוא. בהרצאותיי אני מלאת חמלה, מנסחת את הדברים בזהירות, מסבירה לכולם שזו "תרבות אחרת",

ש"לב של אמא הוא לא דומה בכל מקום", שזו "תפיסה שונה", אבל השבוע, מול פסק הדין הזה והקולות שמאשימים את הנשים, אני לא פוחדת יותר, כמו שגם הן לא פחדו. אנחנו עברנו התעללות, ומתעללים צריכים להיענש גם אם הם לא זרקו אבנים, וגם אם הם אנשי שררה עשירים שכל פוליטיקאי מפרפר בגללם. רק בגלל שהם רצחו לנו את הנפש, את הזהות, את הגוף הפרטי שלנו, כל סנטימטר של נשיות ושל כבוד עצמי. וזה לפני שסיפרתי על ההתעללות הפיזית.

לפני שנתיים שוב נתקלתי באלימות. הובילו אותי לבוררות בתוך הקהילה, אצל אחד מנכבדיה. ושוב נשאבתי כמו בול עץ למקום האפל הזה. שוב האמנתי להבטחות חסרות שחר, הקשבתי לאותם משפטים, ונמסתי מול אותם איומים. לעיתים האמנתי שהם באמת מתחרטים, שהם הבינו ורוצים להשתנות. כמו אותם נשים שהלכו וחזרו, שסבלו והאמינו, שניסו וטעו.

הייתי מספרת שהבוררות הזו, שנעשתה כמו במשפחות פשע, נגמרה ככה – אבל גם למשפחות הפשע יש קו אדום, שאותו אין בקהילה. ושוב פגיעה כלכלית, ושוב פגיעה בילדים. ועד שמישהו לא ייתן את הדין, כמו האיש שהתחיל לרצות את דינו – אני ועוד אלפים כמונו, שאין לנו פה, ואין מעמד, ואין כסף לממן את מלחמת ההישרדות, נשאר בשקט, בצללים, נשותיו של גואל רצון.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על על המושג "כת", ועל עבודת השם

  1. עמי הגיב:

    אוי, קילפת ממני אלף שכבות בבת אחת
    קורא ומרגיש שאני נפצע ומתרפא בבת אחת
    שנים של חיפוש מייסר אחרי הזהות של אני האמיתי, אני כל כך יודע מי לא אני וכל כך לא יודע מי אני
    תודה

  2. מיכל הגיב:

    מזמן לא קראתי התייחסות כל כך בהירה ומדויקת לנושא הזה כמו שלך.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s