כניסה להר הבית. וביסודות פסיקת הלכה ובשכחת יסודות ההלכה בדורנו

עד לא מזמן, אני עוד זוכר שהיה כך, היה פשוט וברור לכל שומר הלכה שכניסה להר הבית היא איסור כרת, ממש כמו בעילת נדה, אכילת שפנים, חילול שבת, חמץ בפסח, אכילה ביום כיפור, ביאה על אשת איש וכו' וכו'.

זה סעיף מפורש במשנה ברורה תקס"א ה':

"והנכנס עתה למקום מקדש, חייב כרת, שכולנו טמאי מתים, וקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא [מ"א]. ועיין בליקוטי הלכות זבחים בפרק השוחט והמעלה מה שכתבנו שם מעניין זה." והמעיין שם יראה שמפריך את כל מה שיש לטעון להיפך ומבסס מאוד את האיסור, כאילו ידע ברוח קדשו שיבואו לערער על ההלכה הזו.

זה פסק של המגן אברהם (וגם דעת הגר"א כן) שהובא בחיי אדם וכל שאר הפוסקים האחרונים כדין פשוט ללא חולקים, והוכרע במשנה ברורה ונהגו כן דורות רבים ואין דבר הלכה יותר פשוט ומוכרע מזה.

אחרי שהאחרונים הכריעו בלי לומר שיש בזה חילוקי דעות, אין שום משמעות הלכתית לכך שמוצאים משמעות לא ברורה באיגרת רמב"ם או מפלפלים ברדב"ז או מוצאים משמעות ודיוק בדברי אמורא אחד בסוגיא אחת., כי האחרונים ראו את המקורות האלה ואעפ"כ הכריעו מה שהכריעו והלכה כאחרונים וזה היסוד של כל ההלכה ומי שעוקר אותו עוקר לגמרי את ההלכה. כי בכל דבר אפשר למצוא מקור קדמון אחד שישתמע ממנו איך שרוצים שיהיה, ולפסוק מכח זה נגד הרמב"ם ושולחן ערוך ומשנה ברורה.

במשך הדורות הרבים של פלפול בהלכה עלו על כל נושא דעות מדעות שונות. בכל דור היו הפוסקים המכריעים שביררו משלל כל הדעות את העיקר והכריעו כמוהו בהכרעה גמורה, ואז אין מקום כלל לסמוך להלכה על הדעות שנדחו. וההלכה כפוסקים האחרונים שראו דברי קודמיהם והכריעו ביניהם. רק אם אותם פוסקים עצמם אמרו שגם הדעה שנדחתה מההלכה יש לה משקל ואפשר לצרף אותה או לסמוך עליה בשעת הדחק וכו' רק אז יש לה משקל.

זה היסוד הכי ראשון ופשוט בהכרעת הלכה ומי שאינו יודע אותו או מקבל אותו אין לו מקום בין הדנים בהכרעת הלכה למעשה.

לסתור להלכה דברי המגן אברהם והמשנה ברורה אין די במציאת מקור אחד כלשהו. אלא צריך להביא את הטיעון של המשנה ברורה בעצמו ולהראות ברור כשמש שיש להפריך אותו בדברים מוצקים מאוד.

דיני ספקות וספק ספיקא הם מהדינים העמוקים והדקים ביותר בהלכה. למשל אם מישהו אחרי כניסת שבת נסגר בחדר אטום ואינו יודע אם יצאה השבת, הוא לא יכול לומר שמותר לו מטעם ספק ספיקא, כי ספק אולי יצאה השבת לפני חמש דקות וגם ספק אולי יצאה השבת לפני עשר דקות. כי ספק לפי ההלכה הוא סיבה שיש בה לפי ההלכה כח ליצור ספק. ובדוגמה של שבת יש רק סיבה אחת ליצור ספק והיא שהוא לא יודע את הזמן, ואי אפשר סתם להמציא ספק ספיקא.

בהר הבית יש מסורת מקובלת שיש לה תוקף הלכתי שבתוך תחום גדור וידוע היה המקדש, וגם אם לא יודעים בתוך אותו תחום היכן בדיוק היה אין בזה כדי לעשות ספק ספיקא. זה לא חידושים שלי אלא הלכה פסוקה שהיתה מקובלת על הכל בלי עוררין דורות רבים.

ועל השערות ארכיאולוגיות פשוט שאין לבסס דברי הלכה.

.

ראיתי חלק מדברי הרבנים בזמננו שמתירים להכנס. כל מי שמתמצא בהלכה וקורא ביושר רואה שאין בדבריהם שום ממש. מה שהם עושים זה כמו שיבוא מישהו ויתיר להדליק אש בשבת בפילפולים מפלפולים שונים ומשונים, ויביא ראיות מארכיאולוגים שמצאו שרידי אש שהודלקה בשבת בישוב יהודי לפני אלפי שנים.

אין טעם לדון כאן בטענות שהמתירים מעלים, כי מדובר באנשים שאינם רוצים לשמוע להלכה אלא לכופף אותה לרצונות לאומיים ועם מי שאינו באמת רוצה להקשיב ולדון ביושר אין טעם להתווכח. ומי שאינו נגוע בחוסר יושר בנושא הזה אין צורך שאאריך בשבילו כי הוא יודע שבכל הדורות זו היתה הלכה פסוקה ומקובלת ואין לו שום סיבה לערער עליה. מי שמתעניין יכול לעיין בשו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן א'.

.

אני לא עוסק כאן בלמחות כנגד עוברים על ההלכה. אני מעיר על זה כי בכמה נושאים שכתבתי עליהם דיון הלכתי, באתר http://tshuvot.wordpress.com/   כגון השחתת זרע לבטלה, מי שנמשך לבני מינו, שימוש בחשמל בשבת, תפילה בציבור, ועוד, קמו עלי כאילו אני רפורמי שמעוות את ההלכה ועושה בה כחפצו ומתיר את האסור בפילפולים עקומים שאין בהם ממש.

לא התרתי שום הלכה שהיה מקובל במשך דורות רבים שהיא איסור הלכתי. כל מה שיש בדברי סתירה למה שמקובל הוא רק למוסכמות חברתיות ואורח חיים שנתהווה בקהילה החרדית. לא סתרתי הלכה מפורשת שנפסקה והתקבלה ובאתי לומר שהיא לא נכונה.

(בנושא השחתת זרע סתרתי תשובה של רבי עקיבא איגר, אבל זה היה מתוך דיון מפורט בכל מילה מדבריו והוכחה מוצקה מאוד שמוכרחים לפרש באופן אחר את אותם מקורות עצמם שהוא הסתמך עליהם. זה לא שהתעלמתי מדבריו והסתמכתי על פירוש ריא"ז או מקור קדום אחר כדי לפסוק לא כמוהו.

גם לא באתי לסתור את כל מה שכתבו בספרים הקדושים בחומרת עוון השחתת זרע. כל דבריהם אמת ויציב. רק שכל דבריהם נאמרו רק במקום שיש השחתת זרע, ואני הראיתי שמבואר בראשונים שהשחתת זרע היא רק כשיש לו אשה טהורה ובת בנים, שאז משחית את הזרע, דהינו הוולדות עצמם, שהיה ראוי להיוולד ממנה. שזרע כאן נאמר במובן האנשים שהם בניו ובני בניו, ולא מתייחס לטיפת הזרע עצמה. אבל היכן שאין השחתת זרע וודאי לא נאמרו דבריהם הקדושים. וכמו שכל מה שנאמר בחומרת חילול שבת לא נאמר על מי שמדליק באמצעות שעון שבת, כי אז אין שום חילול שבת)

אני מעיד בעצמי ומעיד עלי שמיים וארץ שאני מוכן להקשיב ביושר ופתיחות וכבוד לטענות הלכתיות של החולקים עלי ומוכן להודות שטעיתי. הזמנתי את כל מי שהשיג על דברי לא רק לצעוק חמס אלא להביא טענה הלכתית שתסתור את דברי, ועדיין לא ראיתי כזו.

לעומת זאת המתירים לעבור על הלכה פשוטה של איסור כרת להכנס להר הבית, בדברים מופרכים בעליל, זוכים לכבוד ויקר. וגם החולקים עליהם ואוסרים לא מתייחסים אליהם כאל פושעים וכופרים ומעקמי הלכה במזיד. גם מכאן רואים עד כמה מה שאכפת לציבור הדתי והחרדי זה רק העניין החברתי (חרדים) והלאומי (דתיים לאומיים) והמוסכמות ואורח החיים והרצונות והפוליטיקה, והם בלי שום נקיפות מצפון אוסרים את המותר ומתירים את האסור כחפצם ולא אכפת להם מהקשבה ישרה ונקייה בלב טהור לדבר האל בהר סיני וזורקים אבנים על מי שכן אכפת לו.

.

.

– – –

.

.

אני מעתיק לכאן את מה שכתבתי בתגובה, כי אלה דברים יותר חשובים ממה שנכתב בגוף הרשימה:

בדיוק על זה דיברתי,

הלכה אין פירושה דעה שנכתבה על ידי אחד מחכמי ישראל, לא חשוב כמה גדול הוא. הלכה היא ההכרעה ההלכתית בין הדעות.

למשל יש משניות ברורות האומרות לנו ברור ובלי ספק פרשני שרבי עקיבא או רבי שמעון בר יוחאי או כל אחד מגדולי חכמי המשנה, סבר כך וכך. ועם כל זה מי שעושה כמו שהם כתבו עובר לגמרי על ההלכה בלי שום צד קולא, ואם מדובר על מלאכה בשבת הרי הוא מחלל שבת בוודאי, לא בספק, עם כל הכרוך בכך.

והטעם הוא שהחכמים שבבאו אחריהם הכריעו, באופן המוסמך והמוכרע לפי כללי ההלכה, שדעתם היא לא המסקנה של ההכרעה ההלכתית.

וכך גם בדורות המאוחרים יותר. יש הלכות מפורשות ברמב"ם שנדחו לגמרי מההלכה על ידי השולחן ערוך, והעושה כמו הרמב"ם נחשב עובר על ההלכה בתורת וודאי, לא בתורת ספק.

ויש הלכות מפורשות בשולחן ערוך שהעושה כמותן נחשב עובר בוודאי על ההלכה כי הנושאי כלים והמשנה ברורה הכריעו לא כך.

במקרה שלנו, נניח שבאגרת הרמב"ם באמת מדובר על הר הבית.

על כף אחת של המאזניים יש לנו את הרמב"ם עצמו בספר ההלכה המוסמך שלו, היד החזקה, שהוא ספר יסוד הלכתי הכי חשוב, ועל פיו פוסקים את רוב ההלכות בכלל, שלדעתו הוא איסור כרת, גם הראב"ד לדעת כמעט כל המפרשים החשובים סובר שאסור ורק חולק על הכרת והוא דעת יחיד. וכמו שכתב החפץ חיים בספרו שרוב הראשונים העיקריים להלכה סוברים כהרמב"ם בספרו שהוא איסור כרת, וגם הגר"א סובר כך. ויחד עימם יש לנו את המגן אברהם שכל הפוסקים הבאים אחריו הסכימו איתו כגון החיי אדם ואחרים. ויש הכרעה ברורה כהמגן אברהם בספר משנה ברורה שהוא הפוסק האחרון שהתקבל כסמכות להכריע באותו אופן קבלה שהתקבל בו השולחן ערוך בזמנו.

בכף השנייה יש לנו אגרת הרמב"ם, שהיא לא תשובה הלכתית אלא אגרת סיפור דברים.

כמה הלכות אתה מכיר שהוכרעו מכח אגרת רמב"ם וכמה אתה מכיר שהוכרעו מכח הרמב"ם ביד החזקה המגן אברהם ומשנה ברורה?

אין בכלל שום מקום להסתפק איזו כף מכריעה את ההלכה.

כשההלכה מוכרעת על פי כללי ההלכה כבר אין שום מקום לסמוך על הדעה הדחויה למעשה, אלא רק אם המכריעים עצמם כתבו שאפשר לסמוך עליה בתנאים מסויימים. זה כבר לא נחשב שתי דעות, שאפשר יהיה לומר עשיתי כדעת פלוני שהוא חכם וגדול.

אני מאריך בזה כי אני רואה שזו תופעה ההולכת ומתפשטת בנושאים הלכתיים רבים. מוצאים "מציאה" כלשהי, מקור כלשהו, וזה מספיק כדי לעשות איך שרוצים. כאילו ההלכה היא סופרמרקט של דעות שאפשר לבחור מהן מה שרוצים. ונשכח שההלכה היא ההכרעה, ויש כללים איך להכריע ויש משקל איך לשקול את כפות המאזניים, ורק מה שהוכרע הוא דבר ה' מהר סיני ומה שנדחה הוא סתם דעה חכמה שיש ללמוד ממנה והיא דברי אלוהים חיים, אבל היא כמו אגדתא או מחשבה או פרק תהילים יפה, שיש בה חכמה וקדושה אבל אינה הלכה כלל.

זו שכחת התורה גמורה ועקירת ההלכה גמורה וזה גרוע יותר מהרפורמים, כי הם מצהירים ביושר שלדעתם אין ההלכה מחייבת ואינה דבר ה' מדוייק ומזוקק שנאמר בהר סיני, והו אמירה שנאמרת מחדש כל דור דרך כללי הכרעת ההלכה ומכריעי ההלכה של אותו דור. ואז מתייחסים אליהם כך, ואפשרא לאהוב ולכבד אותם אבל לא לקבל את דבריהם כהלכה. לעומת זאת אנשי הסופרמרקט של דעות מתיימרים להיות נאמנים להלכה ובזה הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומשליטים את הבורות ההלכתית (הם יכולים להיות מלומדים מאוד במחשבת ישראל ובידיעת ארון הספרים היהודי ובכל תחום אחר, אבל בהלכה שהיא כללי ההכרעה הם בורים) ומעקמים את ההלכה לפי רצון איש ואיש, והם עוקרים את התורה וההלכה בצורה הרבה יותר חמורה.

– – –

כהערת אגב, לדעתי דברי הרמב"ם באיגרתו לא מתייחסים להר הבית. ואני שוב מדגיש, הדיון הזה לא נוגע כלל ועיקר להלכה. ההלכה מוטכרעת לחלוטין גם אם היה ברור בוודאי שכוונת הרמב"ם להר הבית.

הרמב"ם מדוייק בלשונו תמיד. איך הוא יכול לכתוב: "נכנסתי לבית הגדול והקדוש". הרי הבית נחרב ואי אפשר להכנס לבית. לכל היותר אפשר להכנס למקום הבית.

גם מהלשון "נכנסתי לבית" אני קצת שומע שהוא נכנס לבית בנוי. לשון להכנס משמע מהחוץ אל הפנים, וזה שייך רק כשיש תחימה בולטת וברורה ומשעותית מה חוץ ומה פנים. להכנס לשדה ריק לא מתאים לזה לשון "כניסה" למי שמדייק בלשונו. היום אנחנו אומרים נכנס להר הבית, כי זה מקום גדור שיש משמעות גדולה, הלכתית ואחרת לחצות את גבולותיו, הרמב"ם לא מזכיר שום דבר על הנושא של גבולות הר הבית ועל הבעייתיות ההלכתית או הפוליטית של הכניסה, וכאילו אין שום בעיה להכנס, ואם מדובר על שטח פתוח לא מתאים הלשון להכנס.

הרמב"ם עצמו בספרו היד החזקה פוסק שאסור להכנס למקום המקדש, אם כאן הוא בא לשנות את דעתו ולחזור בו ממה שכתב ביד החזקה, היה עליו להתייחס בדרך כלשהי לכך שזה לא מובן מאליו שאפשר להכנס ושהוא עושה הפוך ממה שפסק בעצמו בספרו. הלשון קצרה ו"אגבית" מדי, ומשמע ממנה שזה לא דבר גדול ומסובך ובעייתי עצם הכניסה, הוא מתאר את זה כעוד חוויה רוחנית שלו בין שאר החוויות של העליה לארץ ולא מתעכב שיש כאן עניין מיוחד שאינו מובן מאליו ויש בו חידוש והכרעה הלכתית (המשך הקטע שהובא כאן הוא:" יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו.  ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה… ושני ימים אלו… נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה… וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.")

אם האגרת היא לפני שכתב את ההלכה ביד החזקה, וכשכתב את האגרת עדיין סבר שפשוט שמותר להכנס ולכן לא התעכב על זה, ממילא דעתו הסופית היא כמו בספרו ולא כמו באיגרת.

וכמובן עצם העובדה שהרמב"ם סותר את עצמו מהאגרת ליד החזקה, ושכל הפוסקים שדנו בדבריו כמו המגן אברהם והמשנה ברורה לא התייחסו כלל לאגרת הזו, גורמת לי להיות משוכנע שיש בה שיבוש לשון כלשהו.

ספרי ההלכה בכל הדורות כל תלמידי החכמים עסקו כל יום בכל אות ואות שלהם וידעו אותה בעל פה ודייקו בה דיוקים גדולים, והגיהו אותם תמיד ולכן לשונם מדוייקת בתכלית הדיוק. ואפילו בהם נפלו מדי פעם שיבושי לשון מהעתקה והחכמים שבאו אחריהם העירו עליהם.

אגרות הרמב"ם, שהם אפילו לא תשובות הלכתיות שלו, לא עסקו בהם חכמי ישראל בדקדקנות כל יום בבית המדרש. האגרת נכתבה בערבית ותורגמה והועתקה. הרמב"ם כנראה נכנס לבית כנסת מפורסם בימיו שהיה ליד הכותל, ובאת לא מתאים לקרוא לבית כנסת "הבית הגדול והקדוש", אבל כנראה הוא כתב לבית הכנסת שמול הבית הגדול והקדוש, ובתרגום ובהעתקה נשמטו כמה מילים, או שהרמב"ם כתב לבית הכנסת הגדול והקדוש ונשמטה המילה כנסת, או שהמתרגם טעה בהבנה וחשב שמדובר על בית המקדש ועוד כמה אפשרויות סבירות שניתן לשער, ולדעתי אחת מהן היא ודאי האמת ואין כוונת הרמב"ם לבית המקדש וכך גם העלה בשו"ת מנחת יצחק וכך כתבו עוד רבנים גדולים.

הארכתי בזה לא בגלל שיש חשיבות למה התכוון הרמב"ם (מלבד חשיבות למי שעוסק בהיסטוריה או בביוגרפיה של הרמב"ם), כי כאמור אין לה נגיעה כלל להכרעת ההלכה. אני רק רוצה להדגים בדוגמה קטנה עוד צד של הבורות ההלכתית שמתפשטת היום בין אנשים שמתקבלים בציבור כאילו יש להם אמירה הלכתית כלשהי. כל דבר תורה שנכתב צריך ללמוד אותו, לעמול עליו, להתייגע עליו, להתבונן בו היטב בדייקנות רבה פעם ועוד פעם ולבחון אותו מכל צדדיו, ורק אז אפשר לומר שבכלל יודעים מה המילים אומרות.

יש בדיחה ישנה שהלמדן הליטאי אומר ללמדן ההונגרי, אתה תגיד לי איפה זה כתוב ואני אגיד לך מה כתוב שם.

מי שקורא דברי תורה כמו שקוראים כתבה בעיתון, בקריאה מהירה ושטחית, כמעט תמיד מגיע למצב שהוא בטוח לגמרי שכתוב שם משהו אחר לגמרי ממה שבאמת כתוב שם.

שוב, אני לא בא לומר שמדובר באנשים בורים. הם יכולים להיות מלומדים גדולים ומעמיקים, הוגי דעות חשובים באמת, אנשים שזכו לכוון לאמת בהרבה דברים מכח עומק חכמתם ועומק ליבם ורוחב דעתם ויושר חשיבתם. רק בהלכה הם בורים.

זה כמו שאם רבי חיים מבריסק ירשום מרשמים לתרופות אתלונן ואומר אוי לבורות ברפואה שהתפשטה אצלנו, שהוא בור ברפואה ואוי ואבוי שכל מי שרוצה נוטל לעצמו את הרשות לרשום מרשמים כחפצו בלי שהוא מבין באמת ברפואה. זה לא אמירה שפוגעת בערכו של רבי חיים מבריסק, הוא אדם ענק וחכם מכל אדם בכל הדורות האחרונים, רק הוא לא למד רפואה ולא היה בסביבה של אנשים שיש להם מושג התחלתי ברפואה ולא ידע שהוא לא יכול לתת מרשמים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על כניסה להר הבית. וביסודות פסיקת הלכה ובשכחת יסודות ההלכה בדורנו

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תיאור של הרמב"ם מביקורו בארץ ישראל:

    "בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם… בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה… וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו."

  2. עמי הגיב:

    לאנונימי שלום

    מועתק מכאן
    http://www.havabooks.co.il/sms.asp?cat=0&page=141

    הרמב"ם על הר הבית

    ש: שמעתי שהרמב"ם נכנס להר הבית, "בבית הגדול והקדוש", כלומר בית כנסת שהיה בנוי שם?
    ת: יש טוענים שהרמב"ם התפלל בהר הבית, וטיעון זה עובר מאדם לחברו, ולא כל אחד בדק את הדברים במקור. אם כן, נעיין בדבריו (איגרת בספר חרדים, מצות התשובה פ"ג, ואגרות הרמב"ם מהדורת הרב שילת עמ' רכה, ועיין שם עמוד קל ועמוד קיב, הערה 24).
    "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת שש ועשרים ליצירה (ד' אלפים תתקכ"ו), יצאנו מעכו לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו…. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כן אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן".
    האם "הבית הגדול והקדוש" הוא בית המקדש? ודאי שלא, הרי כבר היה חרב מזמן.
    האם "זכיתי להתפלל בחורבה" הכוונה לחורבות בית המקדש? ודאי שלא, שהרי הגויים הרשעים הרסו הכל כליל, לא השאירו אבן על אבן, ולא חרבות. זאת ועוד, הרמב"ם היה צריך לכתוב "בחורבנו", בלשון זכר. אלא ברור שכוונת הביטוי: "כשם שזכיתי להתפלל בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה" – היא לירושלים עיר הקודש.
    באשר ל"בית הגדול והקדוש" – אין המדובר בבית המקדש, אלא בבית כנסת גדול הניצב בירושלים, מול הר הבית, כמו שכותב המהרי"ק, רבי יוסף קולון שחי שלוש מאות שנים אחרי הרמב"ם: "ויהי כהיום אשר קרה מקרה, כי בעוונותינו הרבים בו פרש צר על ב"ה (בית הכנסת שבירושלים) וניתץ את הבית הגדול והקדוש, נשא ליבם אותם לקרבה אל המלאכה מלאכת הקודש, לסייע בבניין ב"ה (בית הכנסת) של ירושלים עיר הקודש" (שו"ת מהרי"ק, שורש ה).
    וכן כתב רבי יעקב חי זריהן, אב בית דין של טבריה, שחי לפני כמאה שנה: "זה פירושו ברור, כי סמוך בהר הבית היה בית גדול לתפילה, וגם עתה יש בית גדול מאוד וכו' וגם אני נכנסתי… וזהו הבית הגדול, כי משם משקיף על כל שטח הקרקע של בית מקדשנו הר הבית וכו', אבל לומר שאדוננו הרמב"ם נכנס ממש ישתקע הדבר ולא ייאמר" (מובא בשו"ת ציץ אליעזר, יא, טו, ועיין שו"ת ציץ אליעזר יא נו-נז ושו"ת יחוה דעת א כה).
    אגב, הרמב"ם פוסק שמקום המקדש בקדושתו עומד אפילו בימינו (הלכות בית הבחירה ו יב) ולכן הנכנס לשם חייב כרת (מג"א תקסא ס"ק א, וכן משנה ברורה ס"ק ה). ועין שו"ת משפט כהן (צו) למרן הרב קוק.
    ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה.

    • hamishpachton הגיב:

      תודה עמי,

      אני שמח שזכיתי לכוון לדעתך.
      שוב ראיתי שאלה דברים של הרב אבינר. בכל מקרה דברים נכוחים. ואני בטוח שאם היית עוסק בזה בעצמך הם לא היו פחות מדוייקים ונכוחים (:
      מועדים לשמחה.

  3. hamishpachton הגיב:

    בדיוק על זה דיברתי,
    הלכה אין פירושה דעה שנכתבה על ידי אחד מחכמי ישראל, לא חשוב כמה גדול הוא. הלכה היא ההכרעה ההלכתית בין הדעות.
    למשל יש משניות ברורות האומרות לנו ברור ובלי ספק פרשני שרבי עקיבא או רבי שמעון בר יוחאי או כל אחד מגדולי חכמי המשנה, סבר כך וכך. ועם כל זה מי שעושה כמו שהם כתבו עובר לגמרי על ההלכה בלי שום צד קולא, ואם מדובר על מלאכה בשבת הרי הוא מחלל שבת בוודאי, לא בספק, עם כל הכרוך בכך.
    והטעם הוא שהחכמים שבבאו אחריהם הכריעו, באופן המוסמך והמוכרע לפי כללי ההלכה, שדעתם היא לא המסקנה של ההכרעה ההלכתית.
    וכך גם בדורות המאוחרים יותר. יש הלכות מפורשות ברמב"ם שנדחו לגמרי מההלכה על ידי השולחן ערוך, והעושה כמו הרמב"ם נחשב עובר על ההלכה בתורת וודאי, לא בתורת ספק.
    ויש הלכות מפורשות בשולחן ערוך שהעושה כמותן נחשב עובר בוודאי על ההלכה כי הנושאי כלים והמשנה ברורה הכריעו לא כך.

    במקרה שלנו, נניח שבאגרת הרמב"ם באמת מדובר על הר הבית.
    על כף אחת של המאזניים יש לנו את הרמב"ם עצמו בספר ההלכה המוסמך שלו, היד החזקה, שהוא ספר יסוד הלכתי הכי חשוב, ועל פיו פוסקים את רוב ההלכות בכלל, שלדעתו הוא איסור כרת, גם הראב"ד לדעת כמעט כל המפרשים החשובים סובר שאסור ורק חולק על הכרת והוא דעת יחיד. וכמו שכתב החפץ חיים בספרו שרוב הראשונים העיקריים להלכה סוברים כהרמב"ם בספרו שהוא איסור כרת, וגם הגר"א סובר כך. ויחד עימם יש לנו את המגן אברהם שכל הפוסקים הבאים אחריו הסכימו איתו כגון החיי אדם ואחרים. ויש הכרעה ברורה כהמגן אברהם בספר משנה ברורה שהוא הפוסק האחרון שהתקבל כסמכות להכריע באותו אופן קבלה שהתקבל בו השולחן ערוך בזמנו.
    בכף השנייה יש לנו אגרת הרמב"ם, שהיא לא תשובה הלכתית אלא אגרת סיפור דברים.
    כמה הלכות אתה מכיר שהוכרעו מכח אגרת רמב"ם וכמה אתה מכיר שהוכרעו מכח הרמב"ם ביד החזקה המגן אברהם ומשנה ברורה?
    אין בכלל שום מקום להסתפק איזו כף מכריעה את ההלכה.
    כשההלכה מוכרעת על פי כללי ההלכה כבר אין שום מקום לסמוך על הדעה הדחויה למעשה, אלא רק אם המכריעים עצמם כתבו שאפשר לסמוך עליה בתנאים מסויימים. זה כבר לא נחשב שתי דעות, שאפשר יהיה לומר עשיתי כדעת פלוני שהוא חכם וגדול.

    אני מאריך בזה כי אני רואה שזו תופעה ההולכת ומתפשטת בנושאים הלכתיים רבים. מוצאים "מציאה" כלשהי, מקור כלשהו, וזה מספיק כדי לעשות איך שרוצים. כאילו ההלכה היא סופרמרקט של דעות שאפשר לבחור מהן מה שרוצים. ונשכח שההלכה היא ההכרעה, ויש כללים איך להכריע ויש משקל איך לשקול את כפות המאזניים, ורק מה שהוכרע הוא דבר ה' מהר סיני ומה שנדחה הוא סתם דעה חכמה שיש ללמוד ממנה והיא דברי אלוהים חיים, אבל היא כמו אגדתא או מחשבה או פרק תהילים יפה, שיש בה חכמה וקדושה אבל אינה הלכה כלל.
    זו שכחת התורה גמורה ועקירת ההלכה גמורה וזה גרוע יותר מהרפורמים, כי הם מצהירים ביושר שלדעתם אין ההלכה מחייבת ואינה דבר ה' מדוייק ומזוקק שנאמר בהר סיני, והו אמירה שנאמרת מחדש כל דור דרך כללי הכרעת ההלכה ומכריעי ההלכה של אותו דור. ואז מתייחסים אליהם כך, ואפשרא לאהוב ולכבד אותם אבל לא לקבל את דבריהם כהלכה. לעומת זאת אנשי הסופרמרקט של דעות מתיימרים להיות נאמנים להלכה ובזה הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומשליטים את הבורות ההלכתית (הם יכולים להיות מלומדים מאוד במחשבת ישראל ובידיעת ארון הספרים היהודי ובכל תחום אחר, אבל בהלכה שהיא כללי ההכרעה הם בורים) ומעקמים את ההלכה לפי רצון איש ואיש, והם עוקרים את התורה וההלכה בצורה הרבה יותר חמורה.

    – – –

    כהערת אגב, לדעתי דברי הרמב"ם באיגרתו לא מתייחסים להר הבית. ואני שוב מדגיש, הדיון הזה לא נוגע כלל ועיקר להלכה. ההלכה מוטכרעת לחלוטין גם אם היה ברור בוודאי שכוונת הרמב"ם להר הבית.

    הרמב"ם מדוייק בלשונו תמיד. איך הוא יכול לכתוב: "נכנסתי לבית הגדול והקדוש". הרי הבית נחרב ואי אפשר להכנס לבית. לכל היותר אפשר להכנס למקום הבית.
    גם מהלשון "נכנסתי לבית" אני קצת שומע שהוא נכנס לבית בנוי. לשון להכנס משמע מהחוץ אל הפנים, וזה שייך רק כשיש תחימה בולטת וברורה ומשעותית מה חוץ ומה פנים. להכנס לשדה ריק לא מתאים לזה לשון "כניסה" למי שמדייק בלשונו. היום אנחנו אומרים נכנס להר הבית, כי זה מקום גדור שיש משמעות גדולה, הלכתית ואחרת לחצות את גבולותיו, הרמב"ם לא מזכיר שום דבר על הנושא של גבולות הר הבית ועל הבעייתיות ההלכתית או הפוליטית של הכניסה, וכאילו אין שום בעיה להכנס, ואם מדובר על שטח פתוח לא מתאים הלשון להכנס.
    הרמב"ם עצמו בספרו היד החזקה פוסק שאסור להכנס למקום המקדש, אם כאן הוא בא לשנות את דעתו ולחזור בו ממה שכתב ביד החזקה, היה עליו להתייחס בדרך כלשהי לכך שזה לא מובן מאליו שאפשר להכנס ושהוא עושה הפוך ממה שפסק בעצמו בספרו. הלשון קצרה ו"אגבית" מדי, ומשמע ממנה שזה לא דבר גדול ומסובך ובעייתי עצם הכניסה, הוא מתאר את זה כעוד חוויה רוחנית שלו בין שאר החוויות של העליה לארץ ולא מתעכב שיש כאן עניין מיוחד שאינו מובן מאליו ויש בו חידוש והכרעה הלכתית (המשך הקטע שהובא כאן הוא:" יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה… ושני ימים אלו… נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה… וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.")
    אם האגרת היא לפני שכתב את ההלכה ביד החזקה, וכשכתב את האגרת עדיין סבר שפשוט שמותר להכנס ולכן לא התעכב על זה, ממילא דעתו הסופית היא כמו בספרו ולא כמו באיגרת.

    וכמובן עצם העובדה שהרמב"ם סותר את עצמו מהאגרת ליד החזקה, ושכל הפוסקים שדנו בדבריו כמו המגן אברהם והמשנה ברורה לא התייחסו כלל לאגרת הזו, גורמת לי להיות משוכנע שיש בה שיבוש לשון כלשהו.
    ספרי ההלכה בכל הדורות כל תלמידי החכמים עסקו כל יום בכל אות ואות שלהם וידעו אותה בעל פה ודייקו בה דיוקים גדולים, והגיהו אותם תמיד ולכן לשונם מדוייקת בתכלית הדיוק. ואפילו בהם נפלו מדי פעם שיבושי לשון מהעתקה והחכמים שבאו אחריהם העירו עליהם.
    אגרות הרמב"ם, שהם אפילו לא תשובות הלכתיות שלו, לא עסקו בהם חכמי ישראל בדקדקנות כל יום בבית המדרש. האגרת נכתבה בערבית ותורגמה והועתקה. הרמב"ם כנראה נכנס לבית כנסת מפורסם בימיו שהיה ליד הכותל, ובאת לא מתאים לקרוא לבית כנסת "הבית הגדול והקדוש", אבל כנראה הוא כתב לבית הכנסת שמול הבית הגדול והקדוש, ובתרגום ובהעתקה נשמטו כמה מילים, או שהרמב"ם כתב לבית הכנסת הגדול והקדוש ונשמטה המילה כנסת, או שהמתרגם טעה בהבנה וחשב שמדובר על בית המקדש ועוד כמה אפשרויות סבירות שניתן לשער, ולדעתי אחת מהן היא ודאי האמת ואין כוונת הרמב"ם לבית המקדש וכך גם העלה בשו"ת מנחת יצחק וכך כתבו עוד רבנים גדולים.

    הארכתי בזה לא בגלל שיש חשיבות למה התכוון הרמב"ם (מלבד חשיבות למי שעוסק בהיסטוריה או בביוגרפיה של הרמב"ם), כי כאמור אין לה נגיעה כלל להכרעת ההלכה. אני רק רוצה להדגים בדוגמה קטנה עוד צד של הבורות ההלכתית שמתפשטת היום בין אנשים שמתקבלים בציבור כאילו יש להם אמירה הלכתית כלשהי. כל דבר תורה שנכתב צריך ללמוד אותו, לעמול עליו, להתייגע עליו, להתבונן בו היטב בדייקנות רבה פעם ועוד פעם ולבחון אותו מכל צדדיו, ורק אז אפשר לומר שבכלל יודעים מה המילים אומרות.
    יש בדיחה ישנה שהלמדן הליטאי אומר ללמדן ההונגרי, אתה תגיד לי איפה זה כתוב ואני אגיד לך מה כתוב שם.
    מי שקורא דברי תורה כמו שקוראים כתבה בעיתון, בקריאה מהירה ושטחית, כמעט תמיד מגיע למצב שהוא בטוח לגמרי שכתוב שם משהו אחר לגמרי ממה שבאמת כתוב שם.
    שוב, אני לא בא לומר שמדובר באנשים בורים. הם יכולים להיות מלומדים גדולים ומעמיקים, הוגי דעות חשובים באמת, אנשים שזכו לכוון לאמת בהרבה דברים מכח עומק חכמתם ועומק ליבם ורוחב דעתם ויושר חשיבתם.
    רק בהלכה הם בורים.
    זה כמו שאם רבי חיים מבריסק ירשום מרשמים לתרופות אתלונן ואומר אוי לבורות ברפואה שהתפשטה אצלנו, שהוא בור ברפואה ואוי ואבוי שכל מי שרוצה נוטל לעצמו את הרשות לרשום מרשמים כחפצו בלי שהוא מבין באמת ברפואה. זה לא אמירה שפוגעת בערכו של רבי חיים מבריסק, הוא אדם ענק וחכם מכל אדם בכל הדורות האחרונים, רק הוא לא למד רפואה ולא היה בסביבה של אנשים שיש להם מושג התחלתי ברפואה ולא ידע שהוא לא יכול לתת מרשמים.

  4. סהר הגיב:

    היי ניר משלומך?
    שאלתי אליך מאתה אומר היום לגבי כל אותם רבנים כמו הרב זמיר כהן וכל אותם רבנות שעוסקים בהידברות שמרתקים אנשים מכל הגזרות,ומנסים להחזיר בתשובה ולגעת בכל יהודי?

  5. hamishpachton הגיב:

    קיבלתי מיילים הדנים לכאן ולכאן בשאלה ההלכתית האם מותר להכנס או לא.
    אני שב ואומר ,זה לא מעניין אותי, אם אתם רוצים – תכנסו.
    הנושא שעסקתי בו בכלל אל היה השאלה האם מותר להכנס. רק הבאתי את זה כדוגמה אחת מיני רבות למצב של עולם ההלכה היום.
    כמו שיש פסאודו מדע (מדע מזוייף), המדבר בשפה כביכול מדעית על נושאים מופרכים לחלוטין מבחינה מדעית, שרצויים לאנשים מסויימים מסיבות זרות, למשל תורת הגזע, הכחשת השואה, וכויו"ב, כך יש פסאודו הלכה. דיון הלכתי מזוייף. אומרים דברים מופרכים וחסרי שחר, בלי שום התחלת קשר ללימוד ודיון הלכתי במובן הכי פשוט ובסיסי, ואומרים את זה בשפה שמצלצלת כאילו היא שפה הלכתית. ממניעים זרים. וכבר אין מי שיודע להבחין ויודע לקום ולקרוא קול ולזעוק על חילול שם שמיים ועקירת התורה.

    דווקא בעניינים כאלה, אני מוצף מיילים שכותבים דיונים כביכול הלכתיים שמביאים רשימות אינסופיות של מקורות לכאן ולכאן ודיונים כביכול הלכתיים ארוכים ומושקעים. כך היה למשל גם כשנגעתי בנושא של מה שרוצים לבדות כאילו יש בעייה הלכתית כלשהי עם פאה נכרית, או להתיר לנשואה ללכת בגילוי ראש, ועוד נושאים כאלה. והכל בדוי ומופרך כל כך עד שקשה לפרוך אותו. מי שידון להלכה שמכיוון שלו יצוייר שיש אנשים על המאדים ולו יצוייר שהם נוהגים כך וכך ובוודאי הם אשכנזים ולכן מוכח להלכה כך וכך. איך תתחיל להוכיח למלומד כזה שהוא לא מדבר לעניין? אם תביא עליו קושיא הוא יביא עשר דרכים ליישב ולפלפל. וזה הרי בכלל לא נושא ששייכת בו הוכחה, ועצם הנסיון להביא הוכחה ולהחשיב את זה כאילו זה משהו שיש להתייחס אליו ברצינות, זה עצמו הוא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

  6. hamishpachton הגיב:

    קולות שהם לא שחור-לבן, לא מתלהמים ומפריחים סיסמאות, שיש בהם עומק ועדינות, שדורשים לעצור ולהתבונן כדי להבין מה הם אומרים – כאילו אינם קיימים בציבוריות. גם לא בציבור שטוען שהוא הולך לאורם.

    מי שרוצה קשר כלשהו ליהדות, מבט כלשהו, מזווית כלשהי, מוכרח לעשות זאת לבדו, בד' אמות של שקט ומחשבה ועדינות הרגש. בלי קהילה. בגלות.

    בעקבות משיחא חוצפא יסגא… ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות… וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

  7. רפי הגיב:

    אני מתפלא על דבריך.היכן ראית שבמשנה ברורה כתוב שאסור להיכנס להר הבית כתוב רק שאסור להיכנס למקום המקדש.
    והדברים פשוטים שלהר הבית נכסו בדורות קודמים ,כפי שכותב המאירי כדבר פשוט שנכנסו להר הבית.
    דבריך כאן ממש לא נכונים.
    ננקוט בלשוניך כל דבריך כאן פלפלים ולא יותר.

  8. nirstern הגיב:

    האם המשנה ברורה לדעתך התכוון שאדם יהיה ארכיאולוג מומחה ויגלה מה שכל הארכיאולוגים עוד לא גילו בוודאות היכן במדוייק מקום המקדש ודווקא לשם לא יכנס?
    מרוב פשיטות הדבר שאין ידיעה מדוייקת על מקום המקדש הוא לא הוצרך לפרש שמקום המקדש פירושו כל המקום שבימינו מפורסם ומוחזק לציבור הרחב על פי המסורת ששם היה המקדש והיינו הר הבית, כל מה שלפנים מהכותל.
    תמהני למה לא מחפשים היתרים להחזרת שטחים למשל בחריצות כזו.
    כואב לי הערבוב בין רגש הלאומיות שהוא נחלת כל התנועות הלאומיות בכל העמים מאז המאה ה 19 ואין לו קשר כלל לתורה ויהדות, לבין התורה הקדושה. עד כדי כך שכבר שלא אכפת לעקם דברי תורה בשביל ענייני לאומיות כי חושבים שגם התורה עצמה כל עניינה הוא לאומיות וממילא לא אכפת לה להתעקם בשביל זה.

  9. רפי הגיב:

    כן לדעתי היה צריך לכתוב הר הבית.

  10. nirstern הגיב:

    במשנה ברורה ציין לדבריו בליקוטי הלכות. עיין כאן בלשון הליקוטי הלכות בפנים שמביא את הכפתור ופרח ביחד עם רשימת כל הראשונים שאוסרים:
    http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15214&st=&pgnum=148

    וזה מפורש שלדעתו כל הראשונים שאוסרים והכפתור ופרח הם שיטה אחת וכרכם בחדא מחתא.

    ולשון הכפתור ופרח בפנים כך הוא:
    "מאי חדשה, שחדשו בה דברים, ואמרו, טבול יום, אל יכנס למחנה לוי', א"כ אין לנו, לקרב מפתח הר הבית ולפנים, כי משם והלאה מחנה לוי' וכו', אם כן היום שאנחנו בחטאנו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפילה והשתחוי' עד אותם הכותלים, וכן עמא דבר, באים עד אותם הכותלים ומתפללים וכו', וכבר ביקש מד' יתברך שלמה בתפילתו, שתקובל תפילת המקום ההוא"
    ומוכח בלי ספק שהחפץ חיים לא התכוון לחלק שדווקא במקום מקדש אסור ובשאר הר הבית מותר, שאם כן היה לו לדון בדברי הכפתור ופרח שהביא ולחלק בזה ולומר שאין זו דעת שאר ראשונים שהביא שאמרו מקום המקדש.

    דברי ארכיאולוגיה אינם מעלים ומורידים כלל לעניין הלכה אלא רק מה שמוחזק לנו במסורת אבות, וממילא החפץ חיים לא ירד כלל לחלק היכן מקום המקדש בתוך הר הבית ולא העלה על דעתו שייתכן חילוק כזה כיוון שמסור רק לארכיאולוגים. לפי המסורת יש רק גדר ידוע אחד והוא הר הבית, שבתוכו ידוע שהיה מקום המקדש, ויותר מזה אין לנו בזמננו שום ידיעה על מקום המקדש, וממילא כל המקום הוא בדין האיסור ואין הפרש אם אומרים מקום המקדש או הר הבית..

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      החפץ חיים הביא את דברי הכפתור ופרח רק לענין דמזה שהמעלה כיום בחוץ חייב משום כי ראוי ליקרב היות והשורש אצלנו(לשון הרמב"ם) שמקריבין אף על פי שאין בית.ומזה נלמד שקדשה גם לעתיד לבוא והנכנס במקום המקדש חייב כרת.
      לשאר הדברים שהבאת לא התייחס החפץ חיים.
      וממילא אין כלום בדבריך.
      והבאתי כבר דברי המאירי שדבר פשוט שעלו להר הבית.
      ועצם זה שדלגת בדברי הכפתור ופרח הטעת את הקוראים בהבנת הכפתור ופרח לענין כניסה להר הבית.
      דרך אגב הכפתור ופרח התכון לשער הרחמים ועשה שם חשבון גדול שזה מכוון למקום המקדש וקדש הקדשים.
      וראה פאת השלחן הלכות ארץ ישראל פרק ג' ס"ק כו.
      וממקום שבאתה מהכפתור ופרח רואים שכן עושים חשבונות "ארכיאולוגים".

  11. nirstern הגיב:

    העלית כאן עניין חשוב בעיני שנוגע בהרבה הלכות.
    דברי ארכיאולוגיה שנאמרו על ידי גדולי תורה הם כמו כל שאר הסברות שהם אומרים. והגדר ההלכתי של סברתם הוא של דברי תורה וכמ"ש אבע"א קרא ואבע"א סברא. וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני.
    לעומת זאת דברי ארכיאולוגיה של ארכיאולוגים, גם אם הם מסתברים ויש בהם חכמה רבה, עדיין דינם ומשקלם להלכה כמו סברא בעלמא של כל אדם שאינו בן תורה.

    – – –

    לגבי הדיון עצמו: במסורת שמוחזקת בכלל ישראל כל הר הבית הוא המקום שבתוכו ידוע שהיה המקדש בלי ידיעה היכן בתוכו, וממילא כולו בכלל האיסור, ופשוט אצלי לגמרי שהמשנה ברורה לא ירד לחלק בזה, וכוונתו כשהוא כותב מקום המקדש היינו בזמננו כל הר הבית. וממילא אחרי שכך פסקו המגן אברהם והמשנה ברורה, והמשנ"ב כתב שכך דעת רוב הראשונים ואין לקבל דעה אחרת כיוון שהיא דעת מיעוט, כבר אין נפקא מינא להלכה כלל אם מוצאים מאירי או תשובות הרמב"ם גם אם באמת הם מתירים. וכל זה בעיני פשוט וכתוב מפורש בפשטות גמורה וההיפך הגמור מפלפול ולמדנות.

    – – –

    יש בגמרא שאחד החכמים ראה אדם שבא לקראתו בדרך ולא רצה לדון עמו בהלכה כי אמר לית דין צבי למילף. אין זה רוצה ללמוד.
    אני מודה שאני לא פתוח ביושר ללמוד ממך ולהקשיב ביושר ובנכונות להודות אם טעיתי. לכן אין מבחינתך טעם לרצות לדון איתי.
    לדעתי הסוגיא הזו טעונה בשיקולים זרים, גם מהצד הלאומי וגם מהצד החרדי האנטי ציוני. וזה כבר גרם לרבנים ידועים וחשובים משני הצדדים לא לדון ביושר אלא לאחוז מראש במסקנא הרצויה לשיטתם הפוליטית. מתוך דבריך עולה אצלי הרגשה כזו ולכן אינני פתוח להקשיב כמו תלמיד הגון ולהיות מוכן לקבל דעה אחרת משלי ולשקול בלב טהור וישר את דבריך.
    גם מצידי אני לא מרגיש שאתה בא בכנות ויושר ללמוד.
    לכן אני מציע שנסכים לא להסכים וניפרד בזה כידידים.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      חבל אני כן באתי מתוך כנות לשמוע ולדון.ראיתי דברים שכתבת ונהנתי לראות אותך שמסוגל לחשוב מחוץ לקופסא.
      אבל לצערי כנראה שטעיתי.
      וכבר אמרו חכמינו כל הפוסל במומו פוסל.
      ובזה מסכים אני להיפרד כידידים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s