הכח המיני בחז"ל, יום הכיפורים, ביקורת המקרא.

ראיתי מאמר מאת רוחמה וייס בכתובת:

http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=4577455

זו כותרתו:

תעלומה היסטורית: האם היה יום כיפור אחר?

שרידי מסורות מעידים על יום כיפור שונה בתכלית מהמוכר לנו. יום מפתיע זה התקיים כנראה במשך שנים רבות ובקהילות שונות, וגם בשיא התקופה הרבנית-תלמודית. קיומו הושתק במהלך השנים, ורק רסיסים ממנו הגיעו לידינו. האם היו יהודים שהנהיגו מסורת מינית דווקא ביום הקדוש בשנה?

היא מביאה את המשנה בסוף תענית: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משלי, ל"א), שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל…"

וכן: (בבלי, יומא יט, ב. מתורגם מארמית): "אמר אליהו (הנביא) לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד: "אתם אומרים: מדוע לא בא המשיח. והרי היום, יום הכיפורים הוא וכמה בתולות נבעלו בנהרדעא"

וכן שם: "מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו. תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין (מחוץ למקדש) היו עושים כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאים". רש"י: אלא שהיו חוטאין – משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה.

מסופר על רבי אלעזר בן רבי שמעון שחשש שגרם להוצאה להורג של יהודי חף מפשע. ברצות הבריות להרגיעו, הן מתארות לו כמה רשע וחייב בדין היה אותו ברנש (בבא מציעא פג, ב): "אמרו לו: רבי, אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים".

.

הנכתב מבוסס על ההנחה שיום הכיפורים שבו צמים ועוסקים בתשובה וכפרת עוונות ותפילה רבה, אינו יכול להיות אותו יום כיפורים שבו מרקדות הבתולות והיצר המיני משתולל. ומתוך זה צמחה ההנחה שמדובר בשתי מסורות שונות של היום.

.

(בהערת אגב, יש לי כעס על הרבה מהכותבים בדרך ביקורתית-מדעית על התנ"ך וחז"ל. אני לא קנאי, אין לי שום בעיה עם אדם שאדיש ליהדות, כופר בה, מאמין בכל דת אחרת שהיא או אתאיסט. כל ההגדרות האלה חיצוניות וחסרות משמעות בעיני ואין להן שום קשר למהותו של האדם ולליבו ולחיבור שלו עם מה שאני מכנה אלוהים ומה שהוא מכנה כמו שהוא רוצה. עד כדי שאני גם יכול להתחתן עם אדם כזה והיו דברים מעולם.

הכעס שלי לא נובע מכך שהם "כופרים", אלא מכך שהם יהירים עד כדי טפשות. הייתי כועס על כל מי שניגש כך, למוזיקה או ציור או כל תחום אחר.

למשל דוגמה פשטנית, אם יש פסקאות בתורה ששם האל מכונה אלוהים ואחר כך פסקאות ששם הוא מכונה בשם הויה. הם משערים שיש כאן חיבור של שני מקורות קדומים שונים.

הם, בהשגה הדתית המודרנית והשטחית שלהם אם היו כותבים על האל היו תמיד מכנים אותו באותו שם. הם מבינים ששם האל זה כמו שם של אדם, ואם גיבור הסיפור שלי הוא ראובן למה שאחרי שתי פסקאות אקרא לו שמעון.

אם אני יוצא מאיך שאני הייתי מתנהג אם הייתי כותב על האל, ועם קצת ענווה מבין שאולי בזמן הקדום התפישה היתה שונה ואולי לא פשטנית ופרימיטיבית אלא דווקא עמוקה. ולפני המסקנות הייתי בודק קצת מה בעולם העתיק המשמעות של שם האל, מייד בולט וברור כשמש שאצלם שם האל היה ביטוי ליחס פנימי נפשי מסויים כלפיו. והיחס שלהם לאל היה מורכב מאוד ועמוק מאוד, ולכן היו לו כמה שמות שונים. זו התעלמות גמורה מדבר שניכר לעין כשקוראים בתנ"ך ובשאר כתבים מהתקופה מכל מיני אומות. התעלמות שבאה מזלזול והתנשאות, מה לי החכם והנאור להתעמק בכתבים הפרימיטיביים האלה.

עוד יוהרה היא ההתעלמות מאיכות העריכה. לפי המסורת המשנה והתלמוד הם אוסף מקורות קדומים שעברו עריכה. לפי החוקרים גם התנ"ך כך.

כל מי שמעט מקשיב לטקסט, מייד יבחין שהעריכה מדוקדקת מאוד, שהיא לא מתעלמת משום אות ועל על אות יש שיקול דעת רב. בתלמוד וודאי יש סוגיות ממקורות שונים ואף סותרים. אבל ברור כשמש שהעורכים ראו את הסתירה והתייחסו אליה והלחימו את המקורות הסותרים כך שיתאימו לדעתם, גם אם במקורם הובעה בהם דעה אחרת.

זה כמו שצייר גדול לוקח גזירי נייר צבעוני מעיתונים ישנים ומדביק אותם בסדר חדש ויוצר יצירה משלו שבה כל החלקים מתאימים והם משנה סדורה וקוהרנטית, למרות שהגזירים במקורם היו אחרים. כך העורך לקח את המקורות הקדומים, חתך, שינה קצת, וסידר כך שהכל יתאים לדעתו, שהיא הדעה שמעניינת את הלומד המסורתי והיא הדעה שהתקבלה להלכה.

כמו למשל ספר הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) גדול הפוסקים לפני הרמב"ם, שספרו הוא רק ציטוט קטעי תלמוד ולא יותר. אבל לפי מה שהשמיט ומה שהביא ואיך סידר יודעים מה דעתו להלכה. גם אם הוא מביא קטעי תלמוד שנכתבו על ידי מי ששיטתו להלכה שונה.

לחשוב שהעורך סתם כך גיבב קטעי מקורות סותרים ותפר אותם בגסות והשאיר את הסתירות לא פתורות, זה זלזול גדול בו. וכל מי שמתייחס לתנ"ך אפילו רק כספרות טובה, בלי אמונה דתית, מעריך מאוד את הסגנון והדייקנות והעקביות שלו, עם מילות מפתח שחוזרות גם בפסקאות שהחוקרים מייחסים למקורות שונים, ונותנות משמעות עמוקה ואיכות ספרותית נפלאה. ואם העריכה כה מדוייקת ועקבית כיצד ייתכן שהיא תתעלם מסתירות גסות במקורות שהיא מביאה. מה הפריע לעורך לשנות במקור הקדום את שם האל כדי שיתאים לשם האל שבמקורות אחרים?

היה זמן שקראתי בתשומת לב לא מעט כתבים של חוקרי מקרא וחוקרי תלמוד. אצל רובם הייתי נדהם מהשטחיות והיהירות ועקמימות השכל וחוסר הביקורת העצמית שלהם כלפי רמת הטיעונים והסקת המסקנות שלהם, שהיא הרבה פעמים פשוט מגוחכת. הם מרשים לעצמם לעשות בטקסט כבתוך שלהם ולהניח כלפיו הנחות בלי שום בסיס ושכל, בלי שום כבוד וצניעות מול טקסט שגם למי שאינו מאמין בו דתית בכל זאת אי אפשר שלא לחוש שיש בו שגב ועומק.

גם כאן, האם עורכי המשנה הביאו את המשנה שביום הכיפורים היו בנות ישראל יוצאות, בלי לשים לב שזה סותר את המסורת השנייה כביכול שבה ביום הכיפורים מתענים וצמים? לא היה אכפת להם שזה סותר?

ועוד: אצלנו בהסתכלות שטחית ברור שתפילה וצום ותשובה סותרים התעוררות של המיניות וחגיגת המיניות. מי אמר שאנחנו צודקים? למה לא לבדוק את זה במקורות לפני שבקלות כזו הולכים לקרוע אותם לגזרים גזרים ולעקם ולקמט?

האם טקסט כזה קדום וקאנוני שמקרין עומק ומורכבות לא ראוי ליחס קצת יותר עניו ומכבד?)

.

העניין הוא פשוט מאוד, הקב"ה הוא מקור החיים, מעיין החיים, אלוהים חיים. התורה היא עץ החיים. מי שמתקרב אליו נעשה יותר חי. מי שיותר חי הכח המיני תוסס בו יותר.

תשובה ותפילה וצדקה וצום מקרבים את האדם לבורא, מדבקים את האדם בבורא. את כל הרבדים שבאדם. והאדם על כל רבדיו מתמלא תעצומות עיזוז שמחה וחיים, וכשהחיים והשמחה תוססים בו הכח המיני שלו, שהוא כח חיים, גם תוסס ומתחמם.

התמונה העצובה, הכבדה, האנמית, ה"רוחנית", הריקה, השוממה, שלנו על תשובה וכפרת עוונות ותפילה וצום, היא עיוות גמור, היפך גמור. היא התרחקות מהבורא ומהחיים ומהשמחה. אדרבא, צום ותשובה וריקוד הבתולות בבגדי לבן הולמים מאוד זה את זה.

הצבע, המוזיקה, הגוון, ההידהוד הנפשי, של מילים כמו כפרת עוונות, תשובה, דין, חרטה, תפילה, צום, וכיו"ב, הם הפוכים לגמרי, סותרים לגמרי, את האופי שלהם במקורות היהדות, כמו גם אצל היוונים ועוד עמי קדם.

העברית החדשה אינה שפת התנ"ך ברוחה ופנימיותה ואופיה העמוק. היא שפה מודרנית שיוצריה לקחו מילים מהתנ"ך וחז"ל לצרכיהם, והיא בעצם תרגום של לשונות אירופה במאה התשע עשרה.

ההדהוד הנפשי והמטען התרבותי-דתי בלשונות אירופה של מושגים כמו אלוהים, מלכות שמים, מוסר, חטא, כפרת עוונות, תשובה, עונש, אשמה, תפילה, עבודת אלוהים וכיו"ב, בנוי על הכנסיה הקתולית. ומשם מטען זה עבר לעברית המודרנית שיוצריה ומדבריה היו אמונים על לשונות אירופה, ואת המושגים העבריים חדשים שיצרו ביססו על המטען של לשונות אירופה.

למשל "מחנה ריכוז" ו"בסיס קליטה ומיון" הם מושגים שמבחינת המשמעות המילונית הטכנית המצומצמת היבשה, הם כמעט זהים, אבל מבחינת המטען הרגשי והתרבותי, מבחינת הצבע והריח והאופי הם שונים מאוד מאוד.

כך גם המילים שהעברית המודרנית לקחה מחז"ל ומהתנ"ך, מבחינה לשונית מילונית יבשה פירושן לרוב דומה. אבל מבחינת המנגינה והמטען הרגשי תרבותי יש מילים שמטענן רחוק כרחוק מזרח ממערב.

כשלומדים את המקורות אנחנו באים עם העברית המודרנית שלנו ומייד צובעים את המילים בצבע הזה, בלי חבדוק האם בעולם התנ"ך היה להן צבע כזה או אולי הפוך.

כבר הארכתי באתר תלמוד מוסבר ומאמרים הרבה בנושא הזה.

מי שבדק את האופי של המושגים כמו תפילה ותשובה וצום ברור ופשוט לו שהם מתאימים לגמרי עם מצב של שמחה וריקוד והתגברות הכח המיני.

.

.

בקידושין פ"א א' מסופר על הרב הכי צדיק באותו דור, שנקרא רב עמרם החסיד. היה צורך להלין נשים שנשבו ושוחררו והובלו לביתן. בחרו בבית רב עמרם החסיד. העלו את הנשים לעליית הגג, וסילקו את הסולם הכבד שהיה צורך בעשרה גברים להזיז אותו. רב עמרם ראה מלמטה, מפתח העלייה, לרגע, אור פניה של אשה. הוא רץ ולקח לבדו את הסולם וטיפס כדי לבעול אותה. וכשהוא מטפס צעק אש אש כדי שיבואו אנשים וכך ינצל מהחטא.

ושם בקידושין פ"א ב' מסופר על רבי חייא בר אשי, שהיה זקן מאוד ולא בא יותר על אשתו מחמת זקנה, ואשתו שמעה אותו מתפלל להינצל מהעבירה ולא הבינה איזו עבירה הרי הואהכבר לא בא עליה מרוב זקנה. כדי לבדוק את זה התחפשה לזונה ועברה ליד המקום ששם היה לומד. הוא מייד קפץ עליה לתבוע אותה לתשמיש.

.

בבבא מציעא פ"ד א' מסופר שרבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון היו שמנים מאוד ופרות היו יכולות לעבור מתחת הכרס שלהם. שאלה אותם גבירה רומאית בניכם אינם שלכם? שהרי עם כרס כזו איבר התשמיש לא יכול להגיע למקומו. וגם לנשיהם היתה כרס גדולה. הם ענו לה שכמו שהכרס גדולה כך איבר התשמיש גדול, ועוד שהאהבה דוחקת את הבשר.

ועוסקים שם בגודל איבר התשמיש של גדולי התנאים והאמוראים, ומי שהיה גדול יותר בתורה כך האיבר שלו היה גדול יותר.

ובכתובות ו' עוסקים בגבורתו של שמואל בבעילת בתולות ויש עוד הרבה כעין זה.

.

באותם מקומות וסוגיות עצמם, ובעוד הרבה אחרים, מסופר הרבה על גודל צדיקותם של אנשים אלה, איך היו שקועים בלימוד התורה בהתמדה עצומה, איך היו במעלות הכי עליונות ונשגבות של קדושה ורוחניות וטהרה ועבודת ה'. ואיך סיגפו את עצמם בצום וכפרת עוונות ותשובה ותפילה.

ודווקא החכמים והצדיקים הכי גדולים, הכח המיני שלהם היה מפותח ותוסס ועז הרבה יותר משל אדם רגיל והרבה יותר מכל מה שאנחנו מכירים. מפורש שיש קשר ישיר בין המדרגה בתורה וצדקות וקדושה וטהרה לבין עוצמת הכח המיני.

מי פגש ישיש זקן רב גאון הדור ופוסק הדור וצדיק הדור, שבגלל שראה זיו פניה של אשה רץ מייד לבעול אותה בלי שום יכולת לעצור את עצמו ומרוב להט יכל להרים סולם שדורש עשרה אנשים כדי להרימו?

.

מי שיאמר שהתלמוד הוא גיבוב מעשיות פולקלור, אינו צודק כי אם היה מעט מתנסה בלקרוא את הטקסט במעט הקשבה ויושר אינטלקטואלי ועין פקוחה, היה רואה כמה הוא מהודק ומדוקדק ומדוייק ולוקח את עצמו ברצינות תהומית ושואל על כל סתירה הכי דקה בין מקום אחד למקום אחר. העורך היה יכול להשמיט קטעים "מבישים" כאלה אם היה מרגיש שהם מבישים.

לפי המסורת ולפי התלמוד עצמו, התלמוד הוא התורה שבעל פה שמשה קיבל בהר סיני מפי הגבורה. והעורכים קבעו את הנוסח הסופי אחרי עמל של כל החכמים כשהוא מזוקק ומנופה מכל שיבושי המסירה שבעל פה ומכל המחלוקות שנפלו והוא התורה בטהרתה ודיוקה וכמסירתה בהר סיני. וכל אות בו היא מגופי תורה וכל הכופר באות אחת ממנו נחשב כופר בתורה. ואם כן בהכרח הם לא השמיטו את התיאורים על הכח המיני כי לדעתם זה נ5מר למשה בהר סיני וזה מגופי התורה. שככל שאדם מתקרב לבורא בלימוד תורה וקדושה וטהרה וכפרת עוונות ותשובה וענווה, כך יצרו המיני מתחזק ולוהט. כי מרבה תורה מרבה חיים והכח המיני הוא ביטוי של החיים המפכים בו, שיש לו לחלוחית והוא רענן ועלהו לא יבול וגם בזקנה דשנים ורעננים יהיו. וזה מוכיח ששני הפנים של יום הכיפורים אחד הם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הכח המיני בחז"ל, יום הכיפורים, ביקורת המקרא.

  1. עמי הגיב:

    שלום ניר היקר
    "הצבע, המוזיקה, הגוון, ההידהוד הנפשי, של מילים כמו כפרת עוונות, תשובה, דין, חרטה, תפילה, צום, וכיו"ב, הם הפוכים לגמרי, סותרים לגמרי, את האופי שלהם במקורות היהדות, כמו גם אצל היוונים ועוד עמי קדם."

    תוכל להרחיב על זה עוד? מהו לדעתך האופי האמיתי של עון חרטה תשובה כפרה עונש וכו' לפי התפיסה היהודית האותנטית (תנכית/חזלית) כאשר הם נקיים מהשפעת עולם המושגים הנוצרי? אלו רשמים ורגשות ואיזה ציור נפשי מילים כמו אלו היו אמורות להפעיל בנו אילולי עיוותי התרגום והשפה וציור המושגים הזר?
    וגם האם תחילת הבעיה היא מהעת החדשה ממש, או שגם הראשונים (רבינו יונה, ראשית חכמה וכיו"ב) לקו בזה?
    חג שמח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s