אילו מצוות אני כן מקיים, ועל מהות המצוות

הגר"א כתב שתרי"ג המצוות שכתובות בתורה הן רק שורשי המצוות ובאמת יש אינספור מצוות ואין חשיבות להבחין בין השורשים והענפים כי הכל מצוות באותה מידה (כמו למשל שאין חשיבות איזו מצווה כתובה בעשרת הדברות ואיזו לא).

למשל אם אני מוציא את הכלבה והיא עושה צרכים במקום לא בולט אבל בכל זאת אולי יעברו שם. לפעמים אני במצב רוח של לא אכפת לי, והם חזקים וישרדו את זה ולא בא לי לאסוף. ואז לפעמים משהו בפנים עובר למצב של כן אכפת לי מהם ולמה שלא אפרגן לאנשים את זה וזה לא קשה לאסוף ואני אוסף. זו מצווה של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" שזו הלכה חמורה ומחייבת שהיא כל התורה כולה וכלל גדול בתורה.

או אם אני שוטף כלים, ואם אשטוף בחריץ של ידיות הכלים ובין שיני המזלג זה יקח הרבה יותר זמן, וזה ממש לא מפריע לי ואני לרוב שוכח לגמרי מזה ואם כבר זוכר אני רואה בזה בזבוז זמן גמור ואיסטניסטיות מיותרת. אבל לאשתי זה נעים יותר. היא לא תעיר ולא תשמור בלב ותשכח מייד, ובכלל לא מצפה לזה. אבל יהיה לה יותר נעים אם כן אשטוף יסודי. ולפעמים אני זוכר ואכפת לי ואני משתדל לשטוף טוב. אולי אין כאן מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, כי זה לא שנוא עלי ואולי גם לרוב האנשים זה לא אכפת. אבל יש הלכה ברמב"ם האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו'.

לפעמים בשופרסל אני צריך להרטיב את האצבע ברוק כדי להפריד שקית ואחר כך אני בוחר פירות עם האצבע שעדיין לא התייבשה. ולפעמים אני נזכר שאולי מישהו שרוצה לקנות מהפירות האלה נגעל. יש בזה גם מה ששנוא עליך וכו', ויש בזה עוד הרבה הלכות מחושן משפט.

לפעמים הילדה רוצה לאכול ביצה מבושלת, ואני עושה כבר חביתה לעצמי, ורוצה לומר לה אולי בכל זאת תאכלי חביתה. והיא תסכים, אבל אני חושב לפעמים שלמה שהיא תאכל לא מה שהיא רצתה, וזו הלכה שכתוב לא תרדה בו בפרך והראשונים כתבו שזה לא רק על עבד אלא על כל אדם שאסור ללחוץ על אדם לגרום לו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

לפרנס את משפחתו כתוב מפורש בראשונים שזה נחשב "מצווה גדולה".

אלה הלכות שבין אדם לחבירו, אבל יש גם בין אדם למקום. למשל הייתי לאחרונה אצל רופא שיניים, בגלל זה אני לא ישן הלילה וכותב כאן. כשהוא בא להכניס לי את הבורג לעצם החניכיים, כל תאי הגוף והנפש זעקו "לא!!!". והתכווצתי.

אם מכים כלב במקל הוא לפעמים רואה רק את המקל וכועס על המקל ונושך אותו. ולפעמים יכול לראות את בעליו שאוחז במקל ואז הוא מוריד ראש ומנמיך אוזניים ונכנע ומקבל. פתאום הרגשתי בנפש שזה לא הרופא שיניים עושה את זה, הוא רק המקל, ויש מי שמחזיק במקל, והוא בעלים שלי ואוהב אותי וטוב אלי ואני יכול פחות להתכווץ וקצת לזרום עם זה. יש כאן במבט ראשון לפחות שש הלכות שבין אדם למקום.

או להתפשר על נושא כספי עם מישהו לפנים משורת הדין, לאדם השני מצד בין אדם לחבירו אני לא חייב את זה אם הוא לא במצב שמגיע לו צדקה ממני, אבל זו הלכה שבין אדם למקום שאני מאמין שהכסף בא ממי שנותן אותו ולא תלוי בטבע ובמספרים, והוא לא בעניין של קטנוניות ולכן גם אני לא. ויש בזה כמה מצוות שמנויות בתרי"ג מצוות.

מובן שאפשר לתת דוגמאות כאלה באלפים ורבבות. יש גם דברים הרבה יותר קטנים ועדינים, ממש תלויים בעפעוף העין, במבט חטוף, במחשבה חולפת של שבריר שנייה, במהירות תגובה למשהו, שגם הם ממש הלכות מחייבות מדאורייתא.

וכל אלה שהבאתי דוגמה הן הלכות מפורשות לגמרי שמנויות בתרי"ג מצוות מדאוריתא, אבל יש עוד הרבה מאוד דברים נוספים שאפשר ללמוד מההלכות להקיש דבר מתוך דבר ולחדש דינים חדשים יותר ממה שמפורש, וגם הם דינים גמורים מהתורה. לא הבאתי דוגמאות כי צריך לזה אריכות והתעמקות הלכתית בסוגיות.

הגמרא מסבירה למה רבן גמליאל נדון למוות ביסורים נוראים. כי הוא ישב בבית דין כדיין, ובאה אליו אשה לטעון בדין, והוא סיים את לגימת הכוס שהיתה בידו ואז פנה אליה לשמוע אותה. והיה צריך שישמע אותה מייד לפני שהוא מסיים את לגימת הכוס.  זו לא מידת חסידות, כתוב שהוא חטא ויש על זה כמה הלכות מפורשות בפסוקים פשוטים ומחייבות לגמרי. מי יודע את ההלכות האלה? מי מנסה לקיים אותן? וגם זו דוגמה גסה ויש בזה ניואנסים הרבה יותר דקים.

.

.

רבי ירוחם מאריך בסדרה של שיחות שכל מעשה שהטבע מכתיב הוא מצווה לא פחות מתפילין. כי מה זה הטבע? זה הקב"ה עצמו, ואם הטבע מכתיב משהו זה אומר שכך הקב"ה עצמו מכתיב ולקיים את מה שהוא קבע שמחייב זה מצווה. חושבים שמצווה זה דווקא לעשות משהו נגד הטבע, לעשות במיוחד רק בשביל המצווה, עם הקרבה כלשהי. כמו מתנת יום הולדת שצריכה להיות משהו מיוחד שעולה כסף ושלא הייתי עושה בין כך וכך. לכן נראה מוזר שלגרד בראש כשמגרד זה מצווה כי כך הטבע מכתיב והטבע זה רצונו יתברך.

זו טעות גדולה מאין כמוה, מצווה היא משורש צוותא, להיות ביחד. התחברות של הרצון. והחיבור הוא דווקא בשטף החיים הרגיל, ודווקא במה שעושים באופן רגיל. אם איש ואשה מתואמים בכל פרטי שטף החיים השגרתי, כל מה שאחד מהם רוצה מייד השני גם רוצה ככה בעצמו, כי הם מחוברים כמו איש אחד, זה הקשר הטוב האמיתי. לא איזה מתנה גרנדיוזית ויקרה ליום ההולדת, שאינה מעידה כלום על אמיתות הקשר.

אפשר לשאול: גם אם לגרד בראש כשמגרד לי לא היה מוגדר כמצווה, גם אז הייתי מגרד. אז מה השתנה בכך שאמרנו שזה מצווה, איזו משמעות יש למצווה כזו. או למשל לפרנס את משפחתי ועוד.

העניין הוא שאם יש מודעות לכך שזה מצווה, אז כשאני מגרד את הראש אני מודע לכך שהקב"ה עצמו רצה בכוונה אישית מיוחדת לברוא את טבע צורך הגירוד ורצה להפעיל את זה עלי במיוחד ברגע הזה במיוחד, וכשאני רוצה לגרד כעת, זה אני והוא ביחד רוצים את זה. כמו כשתינוק רוצה לעשות גרפס אחרי האוכל הוא ואמא ביחד שניהם רוצים את זה. זה חיבור הכי גדול ועמוק ואמיתי, בכל גירוד אני ואמא שבשמיים עושים ביחד. אני הופך לתינוק מחובק כל הזמן. וזה בלבד כל עניין המצוות.

כמה בדידות חשוכה ונוראה יש בלגרד את הראש לבד. כשאף אחד לא משתתף איתי ברגש של הצורך והגירוי, ובשמחת הפורקן של הגירוד עצמו. כשמסתתרים מתינוק ואומרים איפה דני? ואז מתגלים ואומרים הנה דני, קוקו דני. חווים ביחד איתו את הצער של ההסתתרות ואת שמחת הסיפוק של הגילוי. הגירוד בראש נברא כדי להיות משחק מהסוג הזה עם הקב"ה.

כתוב בגמרא שכשבן אדם מתעטש בידוע שנגזר עליו טוב בבית דין של מעלה. כמו שעשו לו נחת רוח כאן ככה עושים לו נחת רוח שם. הנחת רוח של עיטוש, כל הבית דין של מעלה משתתף בזה ועוקב אחרי זה. כמו אמא וכל הדודות שמתרגשות ושמחות כשהתינוק המתוק התעטש, וסובלות קשה אם ניסה להתעטש ולא הצליח. מי שלא רואה בעיטוש מצווה הוא כמו תינוק שמתעטש לבד, לאף אחד לא אכפת.

כתוב בגמרא שמי שאין לו ייסורים 40 יום אכל את עולמו בחייו. והביאו דוגמה מה זה יסורים, למשל אם הכניס יד לכיס להוציא מטבע, ועלה בידו מטבע אחר והוא צריך שוב להכניס את היד לכיס להחזיר את המטבע הלא מתאים ולהוציא את המטבע הנכון. זה ייסורים. הקב"ה משתתף עם רגש הצער של האדם במצב כזה ומחשיב אותו עד כדי לקבוע אם הוא בן עולם הבא.

זה גם מצווה, הטבע מכתיב שאם הוצאתי מטבע לא מתאים אני צריך לשוב ולהכניס יד לכיס. ואם אני מקיים את מה שהטבע מכתיב אני מקיים את רצון הבורא שהוא הטבע.

היסורים נבראו כדי להיות ביחד, לחבר. כשילד חולה ואמא יושבת ליד מיטתו חיוורת ודואגת, עוקבת אחרי כל נשימה שלו, הם מתחברים באהבה. וזו יכולה להיות השפעת הכי קלה. בשביל החיבור הזה שנובע מהיסורים ברא הקב"ה את הטבע כך שלפעמים קורה שצריך להכניס פעם שנייה את היד לכיס, כדי שגם שם יהיה חיבור אהבה ורחמים בין האדם לבוראו. כמה גדול ההבדל בין מי שאצלו לגרד את הראש ולהכניס יד לכיס הן מצוות לבין מי שלא מקיים את המצוות ועושה הכל בבדידות גמורה חשוכה ודוממת. החיים קורים ברצף הדברים הקטנים, הם רצף של הנאות עיטוש וגירוד ושל ייסורים של לא למצוא איפה המשקפיים וכו'. זה החיים של מי שבאמת חי, כל רגע. הדברים הגדולים הם משהו שקורה פעם אחת ואז חוזרים הביתה למציאות. הם לא החיים. מי שאצלו הדברים הקטנים הם בעלי ערך ומשמעות קטנים, מחמיץ את חייו.

.

.

כתוב אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

וזה קשה, אם הם מלאים מצוות למה קורא להם ריקנים. ונראה שהכוונה שהם נראים כאילו הם ריקנים ובאמת הם לא ריקנים, אבל שוב קשה למה הם נראים כאילו הם ריקנים אם באמת הם מלאים.

הרמב"ם מביא דעה של חכמי דת מוסלמים שסוברים שאם אדם מקיים מצווה שהוא לא מבין אותה ובעצמו לא היה רוצה לעשות אותה, זו מעלה בעבודת השם כי הוא מקיים רק בגלל שהבורא ציווה עליו מתוך התבטלות והכנעה ועבודת הבורא בלי מוטיבציה אישית משלו.

והרמב"ם שולל בתוקף את הסברא הזו. זה לא יחס שהבורא רוצה שיהיה לו עם ברואיו, כמו שאבא עם ילדיו לא רוצה יחס מסוג כזה. זה יחס של ניכור ופחד וזרות.

יש מעט מאוד מצוות שאינן מובנות לאדם רגיל. כמו שעטנז או בשר בחלב למשל. הרמב"ם מדגיש בתוקף שאין הכוונה שיקיימו אותן כמו המוסלמים בלי הבנה כאילו זה סתם צו שרירותי. אלא לדעת שיש בזה הבנה וטעם ותועלת ויושר, גם אם כרגע אני לא הצלחתי להבין, יש לי לאן להתקדם ולהבין את זה. את מצוות פרה אדומה שהיא הכי סתומה משה ושלמה ביקשו להבין (את כל האחרות הם הבינו), כי היה חשוב להם להבין הכל ולא לעשות שום דבר כמשהו שרירותי, כי הבורא לא רוצה ציות עיוור שרירותי. אם הוא כן רוצה וזו מעלה – אז למה להם לבקש להבין את פרה אדומה, הם הרי לא ביקשו מתוך סקרנות אלא מתוך רצון להתקרב לבורא.

אין כאן המקום להאריך למה בכל זאת יש מצוות לא מובנות ולמה היה עקדת יצחק ועוד. בוודי המעלה היא לעשות מתוך הבנה עצמית ורצון עצמי. כמו שכתב החובת הלבבות בשער העבודה שתכלית העבודה לעשות הכל רק מתוך השכל העצמי שלו, וכאילו זה לא כתוב בתורה בכלל, כמו אברהם אבינו שלא היתה לו תורה.  ולא לעשות בגלל שכתוב בספר והוא רק עושה מה שכתוב בלי שהוא בעצמו מבין למה זה טוב.

מצוות כאלה אני משתדל לקיים ככל יכולתי.

מה שקורה בציבור הרחב, שהמצוות העיקריות והחשובות כגון אלה שכתבתי דוגמאות להן, שיש אינסוף מהן, ושמקיימים אותן גם אם הן לא היו כתובות בתורה שזו המעלה הגבוהה לפי החובת הלבבות, ושרבן גמליאל נהרג ביסורים בגלל אחת מהן, המצוות האלה לא נחשבות בכלל בציבור לגבי השאלה האם אדם נקרא מקיים מצוות ושומר הלכות ויהודי כשר ודתי וחרדי. בכלל לא שמים לב אליהן כאילו זה לא מצוות.

לוקחים רק חלק קטנטן מהמצוות, דווקא את אלה שלא מבינים ולא עושים מתוך עצמו, שעושים רק בגלל שכתוב בספר, בצורה נוקשה ולא אנושית, בלי חיבור לבורא ולעצמו, כמו שמירת הלכות שבת וכשרות וחמץ וכו', ורק את המיעוט הקטן הזה מחשיבים שאלה המצוות ורק מי שמקיים אותן נקרא שומר הלכות ומקיים מצוות. ודווקא רואים בהן מצוות חשובות וסמל של היהדות בגלל שסוברים כמו המוסלמים שמה שמקיימים רק כי המלך ציווה ואני חייל ועבד שלו רק זה נקרא להיות דתי. ומייצרים דת מוסלמית כזו שבנוייה על שרירות וכח וציות עיור ומנוכר ואלים. ורק מי שעושה את זה נקרא שומר הלכות ודתי וחרדי גם אם את כל תשעים ותשעה אחוז מההלכות שכן תלויות בהבנה העצמית הוא בכלל לא מקיים ולא מנסה ובכלל אין לו מושג שיש מצוות כאלה. זה היצר הרע, לוקח את מה שמחבר ומשאיר את מה שמנתק. לוקח את החיים ומשאיר גווייה חלולה שורצת עקרבים.

את המצוות המובנות, אלה שיש להן אינספור ענפים, אני משתדל בתשומת לב רבה לקיים ככל יכולתי. הבעיה שלי שתיארתי היא עם המצוות הלא מובנות, שאותן היצר הרע והעבודה זרה לקחו בשבי וניכסו אותן לעצמם.

אם אני לא מקיים את הסוג הזה של מצוות אז אני לא מקיים אף אחת. אין לי יכולת לעשות הבחנה בין מצווה אחת לשנייה, לשמור שבת אבל לא לשמור חמץ וכו'. איך אוכל להכריע מה כן ומה לא. כולן קדושות וחמורות ונאמרו בהר סיני באותה מידה.

מי שהחליט לקיים הכל ייתכן שיעשה את זה בהדרגה ויתחיל ממעט מצוות כדי להתרגל ולהתחבר, אבל זה סולם עם מטרה לקיים הכל, שזה לא המצב שלי כעת. מי שיש מצוות מסויימות ששוברות אותו ולכן הוא מוותר עליהן, זו גם סיבה טובה לקיים רק חלק. אבל אצלי אין הבדל בין מצווה זו לאחרת, השבירה היא ממשהו שנמצא בתוך כל המצוות מהסוג הזה בשווה.

יש אנשים שאצלם קיום מצוות הוא עניין של מסורתיות, כלומר ביטוי שייכות לתרבות ומסורת מסויימת, לעם מסויים. ואז הם בוחרים לקיים חלק מהמצוות כסממנים שיוצרים תחושה של יהדות בלי קשר לעקביות הלכתית מדוייקת. הם גם לא מקפידים על פרטים של דקדוקי הלכה ולא אכפת להם שסוכה שיש בה ג' טפחים מהדופן פסולה ובעצם אין כאן סוכה בכלל או שמי שתולש נייר טואלט בשבת זה ממש כמו שנסע בשבת.

אני מבין ומקבל את זה כנטייה אנושית מובנת ולגיטימית, אם כי אני בעצמי לא מחובר אליה. מבחינתי אין לזה שום קשר לדת או להלכה, זה רק פולקלור. כי בעיני הלכה פירושו שהדברים נאמרו בצורה מדוייקת לגמרי בהר סיני מפי האל עצמו פנים אל פנים כדי לחבר אותנו אליו וכל קוצו של יוד בהם הוא מפי האל עצמו והוא עומד ואומר לנו את זה ברגע הזה אלינו אישית מתוך האש הגדולה. היה לי כבר קשר חם ואישי עם המצוות שלא מאפשר לי למקם אותן במישור של מסורת וזהות יהודית וכו'.

יש למשל דוכן תפילין של חב"ד, שחושבים איזו זכות גדולה שיהודי הניח תפילין לפחות פעם. כמעט תמיד היהודי בכלל לא הניח מאומה כי הרצועות לא הדוקות והתפילין יורדות מתחת לקו השיער. אבל גם אם כן, הרי היהודי הזה מקיים רבבות מצוות כל יום, מצוות שנובעות מליבו והכרתו העצמיים והן נחשבות מצוות בכוונה במעלה הגבוהה ביותר של עבודת השם ובמדרגת אברהם אבינו. קרוב לוודאי שיש לו הרבה יותר מצוות מאלה שעומדים בדוכן ועוסקים בשטויות במקום במצוות אמיתיות. אבל כואב להם דווקא על עוד מצווה נוספת של תפילין שהוא יקיים בארעי בלי שום הבנה וכוונה.  היצר הרע דוחף אותם לעקור את המצוות מהתוכן האמיתי שלהן ולהפוך אותן לדגל קבוצתי חלול וסתמי.

.

.

שואלים אותי לפעמים אבל לפחות ביום כיפור בטוח אתה צם?! היית דתי, איך אתה יכול?!

או: לא ייתכן שאתה אוכל חמץ. – חמץ?!

אותה שאלה אני יכול לשאול גם על שבת שחמורה יותר, וחג שהוא חמור וחול המועד שנאמר עליו המבזה את המועדות ותפילין שהן אות וחותם הנאמנות וכל ראש שלא מניח תפילין וכו' וברכת המזון שהיא עיקר הקשר עם הבורא וחיוב מהתורה וכו' וכו' וכו'. אין שום הבדל בין מצווה למצווה מהבחינה הזו. מה המיוחד שהשואל רואה בצום ביום כיפור או במזוזה או חמץ יותר ממה שהוא רואה בלבישת בגד שעטנז או כיסוי הדם? הכל מפורש בתורה. אף אחד עוד לא שאל אותי איך ייתכן שאלבש בגד שעטנז הרי הייתי דתי וזה כל כך חמור.

לפעמים השואל בעצמו מחלל שבת בפרהסיא, רק שלפחות ביום כיפור הוא צם אז הוא בסדר, אבל אפילו לא לצום, זה בלתי נסבל בעיניו.

אני מדבר על זה בביקורתיות בוטה לא כדי לזלזל באנשים שאומרים כך, הם לא מתכוונים לרעה ויש להם את נקודת הראות שלהם ומי אני לשפוט. אלא כדי לגעור בקולות האלה שמתרוצצים בתוכי. בקול שבתוכי שרוצה מייד לומר לא לא, טעיתי, אני אשמור שבת וחמץ והכל ואהיה יהודי טוב ולא כופר משוקץ.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, טיפול בקשישים, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אילו מצוות אני כן מקיים, ועל מהות המצוות

  1. סהר הגיב:

    אשמח לשמוע עוד דברים מימך תמשיך לכתוב😊
    שבועמבורך

  2. עפרה שי הגיב:

    תודה ניר, קראתי בעניין את דברייך. אני חייבת לספר שהמקרה שלי זה לא המקרה שלך ולכן יש כמה דברים שהם במחלוקת בינינו, אבל זוהי מחלוקת לשם שמיים. אני חושבת שיהיה לנו מעניין מאוד להחליף כמה מילים.

    • סהר הגיב:

      היי ניר היקר
      דיברת על אותם מצוות כמו מותר לעשות בשבת או מצוות מהלכות,ודוגמא לחשמל בשבת שתאומר שמותר ובשר וחלב,עם כיום כל רב או מישהו שקורא לעצמו דתי מבחינת ההלכה כל זה אסור, ואתה מישו שהיה בעולם הדתי הזה וכיום תאומר שכל הדברים הללו מותרים בשבת וכו' אז מי צודק מבחינת הלכה ?

      • hamishpachton הגיב:

        שלום סהר,
        רוב מי שחרדי היום, יודע מה חרדים עושים ומה לא עושים, כמו שהוא ראה בבית ובישיבה. אבל לא יודע את הסוגיות ההלכתיות בגמרא ובשולחן ערוך, שמגדירות במדוייק מה בדיוק ההלכה אומרת.
        גם רוב האנשים שנקראים "רב", לא בקיאים בזה, במיוחד בעולם התשובה. רב זה תואר כבוד, ויש הרבה אנשים שמגיע להם כבוד מכל מיני סיבות, חלקן מאוד מוצדקות, גם אם הם לא בקיאים ברזי ההלכה.
        לדוגמה: רוב החילונים מרגישים שהם יודעים מה נחשב חוקי ומה נחשב עבירה על החוק. אבל אם תדבר עם עורך דין מומחה, תגלה שהרבה דברים שחשבת שהם אסורים לפי החוק, זה לא ממש מדוייק, והרבה דברים שחשבת שמותר זה גם לא מדוייק. כך גם איש הלכה מקצועי שלמד שנים רבות את הסוגיות והשולחן ערוך בצורה "מקצועית" (וכאמור רוב אלה שנקראים רב הם לא אנשי הלכה "מקצועיים"), יודע את הדברים במקורם בצורה מדוייקת, וזה ידע שונה מהידע של האדם הרגיל ברחוב. כמו שבעולם החילוני יכול להיות איש רוח ומשורר שזוכה לכבוד רב בלי שהוא בקי בחוקים או מוסר וערכים, גם בעולם החרדי יש צדיקים ומקובלים ואנשי מעשה גדולים שלא בקיאים בהלכה.
        כל הרבנים החרדים שהם אנשי הלכה, אומרים בפירוש שיש פער גדול בין ההגדרות ההלכתיות המדוייקות למה שבמציאות אנשים עושים. לא כולם מגדירים את הפער אותו דבר, אבל לדברי כולם הפער גדול מאוד.

        דיברתי פעם עם רב גדול מפורסם מגדולי הדור, על כך שהיום אין סיבה להפרדת כלים בשרי וחלבי (אם אכלת על צלחת משהו חלבי חם ושטפת כרגיל, ואחר כך שמת עליה אורז חם, לא תרגיש באורז את הטעם של החלב, ולכן זה אומר שבעצם הצלחת לא בלעה טעם חלב ולא נעשתה חלבית. – זה הרבה יותר מורכב, כתבתי את העקרון בפשטנות רק להצביע על הכיוון הכללי).
        כתבתי אז ספר הלכות לילדים ונוער, וחשבתי לכתוב שנהגו להפריד כלים אבל לא שחייבים להפריד לפי ההלכה, ושאלתי את הרב כי הוא היה אמור לתת הסכמה לספר.
        הוא אמר שמבחינה הלכתית באמת מותר, אבל הוא לא הסכים שאכתוב "נהגו". לדבריו העניין של כיור חלבי ובשרי ומערכת כלים חלבית ובשרית נתפש כסמל של יהדות ושמירת הלכה. זה מהיסודות של התדמית של מה שנקרא בית יהודי שומר הלכה. כל חרדי גדל מילדות על הדעה שזה חובה הלכתית וחושב שזה יסוד היהדות. אם יגידו לו שזה בעצם מותר זה ישבור לו את המסגרת שהוא גדל בה והתרגל לראות בה את המסגרת שנקראת "שמירת הלכה" ואז הוא בכלל יתחיל לעשות מה שהוא רוצה וזה יחריב את המסגרת של יהדות חרדית.

        יותר מתשעים אחוז מהרבנים החרדיים שהם אנשי הלכה מובהקים ו"מקצועיים" שדיברתי איתם (ודיברתי עם עשרות) הסכימו שמה שעושים היום בנושא כלים בשריים וחלביים הוא לא מחוייב לפי ההלכה. מה בדיוק כן מחוייב יש בזה כמה דעות, אבל כולן מסכימות שמה שעושים היום הוא לא לפי ההלכה, ולפי ההלכה אפשר להתיר הרבה ממה שחושבים שאסור. וכולם כמובן חושבים שאסור לפרסם דברים כאלה בקהל הרחב כי זה יזיק למסגרת.

        הרוב הגדול של הרבנים גם סוברים שחשמל בשבת מותר לפי ההלכה, במקום שזה לא מדליק אש ולא מבשל או מכבס. החזון איש פסק שזה אסור, אבל חוץ מחסידיו המובהקים עולם ההלכה הרחב לא קיבל את זה. כמו שהארכתי בתשובה על זה באתר tshuvot.wordpress.com
        למשל טלפון ומחשב ומעלית ורדיו וטלויזיה וכו'. וגם בזה הם אומרים שאם מישהו פשוט שלא מתמצא בהלכות ישאל אותם הם יגידו שאסור, רק בספרי הלכה "מקצועיים" שלא מובנים לקהל הרחב הם כותבים את דעתם בזה. כי הם חוששים שזה יהרוס את המסגרת החברתית-פסיכולוגית של השבת היהודית, וזה יביא הרבה אנשים להפסיק לגמרי לשמור שבת. כי רוב החרדים שומרים שבת כי ככה חינכו אותם וככה עשו בבית שלהם. ואם פתאום מותר לעשות דברים שלפי החינוך ומה שעשו בבית היו נחשבים לחילול שבת, זה שובר את המסגרת.
        וכך זה בעוד הרבה מאוד תחומים.

        יש כאלה שמגשרים על הפער עם המושג של "מנהג". הם אומרים שכל מה שהוא מנהג נחשב כמו הלכה. לכן אם המנהג בימינו להפריד כלים לבשרי וחלבי, או לא לטלפן ולהשתמש במעלית בשבת, זה נחשב כאילו זה הלכתית אסור.
        זו טעות גדולה שרק אנשים שאין להם שום בסיס של ידע רציני בהלכה יכולים לטעות בה. באמת יש מנהגים שנחשבים כמו הלכה, אבל חס וחלילה שכל דבר שאנשים ברחוב עושים מתוך בורות יהיה נחשב מנהג ויהיה לו כח של הלכה. אך ורק המנהגים שהשולחן ערוך הגדיר אותם כמנהגים שנחשבים בהגדרה ההלכתית של מנהג, יש להם את הכח ההלכתי של מנהג. יש דיונים בפוסקים על כל מיני מנהגים שנהגו בכל מיני ארצות האם להחשיב אותם כמנהג או לא. רואים שלא כל דבר שעושים מקבל הגדרה של מנהג. המנהגים כבר נקבעו בדורות של ספרי ההלכה המחייבים, ומאז לא מחדשים שום מנהג חדש שיהיה לו כח הלכתי של "מנהג", כי אין שום ספר הלכתי שיש לו מספיק סמכות וכח לקבוע מה מנהג ומה לא, ומנהג חייב אישור של סמכות הלכתית קובעת כדי להחשב מנהג, ולא מספיק לזה סמכות של "פוסק הדור" וכיו"ב, אלא צריך סמכות כמו של השולחן ערוך.

        לדעתי הנכון הוא לגלות לאנשים מהציבור הרחב מה בדיוק מותר ואסור לפי ההלכה המדוייקת.
        כי לדעתי אין ערך בשמירת הלכה שמבוססת על חינוך והשתייכות חברתית או תרבותית או משפחתית או לאומית.
        במיוחד ששמירת הלכה כזו היא לא שמירת ההלכה כפי שנאמרה למה בהר סיני.
        אצל החרדים מקובל גם לעבור על הרבה הלכות מפורשות וחמורות ולאף אחד לא אכפת – למשל לדבר בבית הכנסת ועוד הרבה מפרטי הלכות כבוד בית הכנסת, לענות אמן כהלכתה, שלא תהיה אמן יתומה חטופה וקטופה, לכוון בהזכרת שם השם ובברכה ראשונה בשמונה עשרה ובקריאת שמע., לא לפטפט בדברי הבל באמצע לימוד תורה, יש הרבה פרטים בהלכות שבת שלא מקפידים מבחינת מלאכות בשבת. וכל החלק של לקדש את השבת שהוא חיוב גמור, כגון לא לדבר דברי חול בשבת, הילוך שבת יהיה שונה מהילוך חול ועוד ועוד. ועוד רשימת הלכות שלא נגמרת שכולן מפורשות בשולחן ערוך וידועות לכל ופשוט מתעלמים מהן. וכל זה בחלק ההלכות שהם כן מתיימרים לקיים, חוץ מחלק ההלכות של בין אדם לחברו שנשכח לגמרי כמו שכתבתי ברשימות הקודמות.
        מצד שני יש אינספור חומרות ו"מנהגי קדושה" למיניהם שכולם יודעים שאין להם שום קשר להלכה. ביניהם דברים מאוד יסודיים בהגדרת מי חרדי, כגון ללבוש שחור-לבן וחליפה וכובע, ופיאות. כיפה וציצית גם הם אינם הלכות, אבל אולי יכולים להחשב מנהג. או להימנע ממכנסיים לנשים כשמוסכם על רוב הרבנים שמכנסיים שרואים עליהם שהם מכנסי נשים, והם לא צמודים, מותרים.

        ההלכה היא דברי הבורא שאמר לנו במעמד הר סיני. בזה הוא הגדיר בדיוק מה הוא מבקש מאיתנו שתהיה מסגרת החיים שלנו וצורת החיים הבסיסית שלנו. זה שיח חי אישי עדכני ונוקב בין האדם לאל. זה לא רק עניין של השתייכות למסורת של עם ותרבות. יש מקום לעשייה לא הלכתית במסגרת עבודת השם וחיי אמונה וכו'. אבל מוכרח להיות מוגדר, זה לא חיוב הלכתי ואני עושה את זה כי אני רוצה לעשות משהו בנוסף על ההלכה. וצריך שתהיה ברורה הסיבה, אם זה לא מחוייב לפי ההלכה, למה בדיוק אני עושה את זה, מאיפה בדיוק נולדה המוטיבציה לזה ומה בדיוק המטרה של זה.

        לדעתי כל מאמין בתורה צריך לדעת במדוייק את ההלכה – שזה כאמור משהו אחר לגמרי מלדעת את אורח החיים החרדי מה חרדים עושים ומה הם לא עושים. גם מה מותר הוא צריך לדעת. כי ההלכה היא החיבור של כל אדם לבורא. ואם הבורא הגדיר משהו כמותר הלכתית, כדי לקיים מערכת יחסים נכונה ואמיתית איתו אני חייב לדעת שאת זה הוא מתיר. זה מלמד אותי מי הוא. ככה אני מכיר אותו. ההלכה היא ציור קלסתר פניו של הבורא – היחיד שיש לנו. אם אומרים לי שהוא אוסר, אני לומד מזה על האופי שלו והמהות שלו, כמו שהוא רצה להתגלות לבני אדם. וככה אני בונה יחס אליו, ואם זה לא הוא באמת, אלא מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, זה זיוף והרס מוחלט של כל האמונה. גורמים לי לעבוד אל אחר שזה לא האל שנתן את התורה בהר סיני.
        אם שוברים לאדם את החינוך והאווירה ומה שהתרגל מבית הוריו, הוא חייב לבחור: אני אישית, בעצמי, מאמין בתורה ובבורא – או לא.
        הרבנים חוששים מזה, כי יש הרבה חרדים שמקיימים רק כי ככה חונכו והתרגלו וככה ההורים והאשה והחברים עושים, ותהיה להם בעיה חברתית קשה מאוד, מפחידה מאוד, אם לא יעשו ככה, והם אף פעם לא ביררו עם עצמם כמה באמת הם מאמינים, ומתרחקים ככל הניתן מבירור כזה. הם בעצם חיים בלי אמונה באלוהים. אני חושב שזה הרס היהדות להחזיק ציבור במצב כזה. אדרבה, שיעמדו במצב של בחירה אישית אמיתית, ומי שלא מאמין באמת שלא יהיה דתי. המעט והזך הוא הרב. עדיף מעט ונקי מהרבה ומעורבב מכל מיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s