מדוע אינני שומר הלכות

להפסיק לקיים מצוות היה אצלי תהליך של שנים ולא היה רגע מסויים של החלטה.

עיקר העניין נבע ממקום עמוק, וזה משהו שצמח ופעל מבפנים.

 

רובן הגדול של שנותי כחרדי הייתי ליטאי, בדרך הרב ש"ך. רק בהתחלה הייתי ב"ריחוף" וקיצוניות של חוזרים בתשובה כמו שתיארתי ברשימה הקודמת. אחר כך התבגרתי ונעשיתי "נורמלי". אף אחד לא העלה על דעתו שלא נולדתי במשפחה של בני תורה, ומי ששמע לא האמין. התחברתי להוויה החרדית בצורה מלאה. גם פנימית וגם חברתית. מה שכתבתי ברשימה הקודמת שחוזרים בתשובה מתקשים למצוא את עצמם בהווייה החרדית, אצלי זה לא היה ככה.

הייתי שלם לחלוטין עם דרכי, לא רק מהשכל. גם רגשית הרגשתי לגמרי שייך, אפילו מוביל. לא הייתי צריך להלחם עם שום ספקות, לא רק באמונה עצמה, אלא גם באמונת חכמים ובכלל בדרך החרדית הליטאית. אם היו לי בעיות בחיבור עם הסביבה, זה בגלל שהרגשתי שאחרים בסביבתי לא מספיק שלמים ומדוייקים בדרך. הכל היה לי מואר וברור. הייתי מתמיד מאוד בלימוד ונהניתי ממנו הנאה עצומה. עד היום שום דבר לא מהנה אותי ברמה שמתקרבת להנאה מלימוד סוגיא בעיון עם חברותא טוב. התפללתי בכוונה רבה ועמוקה בלי שהייתי צריך להתאמץ, ונהניתי מזה מאוד והרגשתי קרבה וחום והרבה רגש והרבה פעמים בכי טוב. דקדקתי מאוד בהלכות והיה לי סיפוק מזה.

הלבטים היחידים היו בנושא שהגדרתי ברשימה הקודמת כעבודה זרה.

כשהייתי מבלה זמן עם ילדי, הייתי מגיע למצב שאני מסתכל על השעון כי חבל לי על ביטול תורה.

לא הרגשתי שאני מצליח ממש להיות איתם נוכח, לשכוח מהזמן העובר, לא לחשוב על לחנך אותם או על יראת השמיים שלהם או מה אני משקיע בהם כדי שמה יצמח. סתם פשוט להיות, ביחד, בחיבור, ממש איתם, סתם כי הם ילדים והם ילדים שלי ואני איתם. זה היה קורה, אבל אחרי מעט זמן כח כלשהו היה מתערב ומקלקל, לפני שהחלטתי מרצוני שהגיע הזמן לסיים את השהות ביחד.

להרבה אבות חילוניים זה גם קורה, אבל אני הרגשתי שאת הטרדה והריצה שעוקרת אבות חילוניים מחיבור כזה, זה דבר שאני כבר יודע לא להיתפס לו. מה שניתק אותי בא ממקום אחר. ממקום שהדביק על עצמו פתק של עבודת השם, ביטול תורה וכיו"ב.

גם עם האשה זה היה, אם כי פחות.

מתישהו הרגשתי שמבחינה נפשית חשוב לי מאוד לעבוד. גם פשוט לממש את היותי בעל וגבר ולהביא כסף, וגם סתם עצם העבודה. בסוף הייתי חייב לעבוד ונגד רצון האשה  עבדתי בשטיפת חדרי מדרגות במשך כשנתיים, וזה נתן לי המון. היה משעשע כשתלמידים שלי בישיבה נבהלו לראות פתאום את הרב שוטף להם את המדרגות.

הדרך החרדית אומרת שמי שמוכשר בלימוד ויש לו אפשרות צריך ללמוד יום שלם.

אשתי ביקשה שאשאל את רבי חיים קנייבסקי. הוא אמר שאני חייב להמשיך ללמוד יום שלם ושאבטח בקב"ה. העניין לא היה בטחון בקב"ה או לא. זה היה עניין של להרגיש בריאות נפשית, של למלא צורך שהנפש מתחננת לו. שהיא במצוקה אמיתית בגללו.

לא היה לנו כסף בכלל, וחיינו מכלום. לי זה לא הפריע, גם לא לילדים. לאשה קצת והיא התגברה יפה. אבל הייתי בעצם ילד, לא צמחתי להיות גבר, כי לא לקחתי על כתפי את העול להתמודד להרויח את הלחם שאני מאכיל את ילדי. וזה היה חסר לנפש והיא לא היתה שקטה.

מריתי את פיו של רבי חיים והלכתי לעבוד חצי יום והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון ושהוא מנותק וטועה.

 

זה נתן לי לראות שמשהו בחיים שלי לא נכון. הרגשתי איך כסף שהרווחתי בעמל יש לו טעם אחר מכסף של מלגה וגמ"חים.

לפני שעבדתי הרגשתי שבכלל לא אכפת לי אם אין כסף, רק הלוואות אני לא מוכן לקחת. הלוואה זה משהו שנפשית לא יכולתי לסבול, בטח לא כדרך חיים קבועה, בטח לא כשאין מאיפה להחזיר.

הרגשתי שלבטוח בקב"ה זה להסתפק במה שהוא נותן מידיעה שזה מה שבטובו והשגחתו הוא החליט שמתאים שיהיה לי. ואם היום אין כסף אז היום לא אוכלים או שהיום עובדים כדי הלחם של היום.

אבל כולם סביבי הטיפו לי שמי שבוטח בקב"ה לוקח על סמך זה הלוואות וזה מה שכולם עושים. זה היה מחליא בשבילי.

.

ראיתי הרבה מאוד רשע בסביבתי. זה מאוד מוצנע, אבל כשנעשיתי רב, והייתי מעורב בבעיות פנימיות של משפחות, בענייני ציבור שמאחרי הקלעים, ראיתי שרמת הרשע לא מתאימה למה שטבעי אצל אנשים כאלה. כמובן רשע הוא חלק טבעי מההווייה האנושית. אבל הרבה אנשים שביסודם טובים, וכוונתם לטובה, וחיים באורח חיים שאמור להדריך בדרך טובה. וכמויות הרשע הקיצוניות והמזעזעות, של בעלים כלפי נשותיהם, הורים כלפי ילדיהם, חברה כנגד פרט מהחברה. זה היה מוזר.

אפשר לקרוא תיאורים של הרשע הזה בבלוגים של יוצאים בשאלה. למשל שרה איינפלד ועוד (יש לה גם סרט בשם "סוררת"). הם לא רק שלא מגזימים אלא אפילו מפחיתים ומרככים את עוצמת הרשע, כי  קשה להם לעכל שהוריהם כל כל מתאכזרים אליהם. הייתי יועץ נישואין וזוגיות ומטפל פסיכולוגי בציבור החרדי, וראיתי הרבה, ואני מעיד שמה שאנשים כמו שרה איינפלד מתארים זה הרבה פחות ממה שקורה באמת, וזה סוג אחר של רשע ממה שמוצאים בעולם החילוני. לדעתי בציבור החרדי הרשע מועצם הרבה יותר.

הרגשתי בשלב מסויים שאותו כח שמנתק אותי מהילדים שלי, הוא זה שגורם לכמויות הרשע האלה. זה כח שמציג עצמו כחובה הדתית.

יש כח שאומר: הקב"ה דורש ממך להתנתק מעצמך. מהילד הקטן שבך, ממה שחלש ובודד ומתבייש מאוד ועצוב ועלוב וקטנוני ובוכה וצמא לחום ורוך ונחמה. ממה שרוצה מנוחה וטיול וצחוק ושמחה ולהנות מהאוכל ולהיות עם הילדים ולשמוחו ולהנות מהם ומהאשה ולהתחבק ולנשק וכו'. חלק ממך מוכרז כיצר הרע. וזה חלק שהוא חתיכה ממך, מהילד שבך, הוא לא משהו זר.

.

לאט לאט הבנתי שהניתוק הזה מקורו ביצר הרע,

לא יהיה בך אל זר, זהו יצר הרע. היצר הוא אל, שהוא בתוך האדם, ומהותו היא זרות. היצר הרע מנתק את האדם מעצמו, מילדיו ואשתו, הופך אותו לאכזרי כלפי עצמו, ומשם נולדת אכזריות לאחרים. והאל עצמו מצוייר בצורה של כח זר שדורש זרות, ועבודתו היא עבודה זרה..

לוויה חרדית קרה עד קפאון עצמות. יש ניגון קבוע של הספד וצער, מדברים על מדרשים ופרשת שבוע ובטחון וקבלת הדין וכו'. אף אחד לא בוכה סתם בכי פשוט אנושי מהלב, כולם "המומים ומזועזעים ובלב מורתח" אבל אף אחד לא באמת אבוד וכואב ממש. גם אם זה צעיר או ילד.

חתונה אף פעם לא באמת שמחה. יש טכניקות קבועות "לעשות שמח", כל החתונות אותו הדבר.

 

.

לאט לאט הכיוון הזה הלך והתחזק בי, ונעשיתי מודע לזה יותר, והתחלתי לראות שחז"ל והתנ"ך מלמדים את זה, והחרדים מסלפים אותם לגמרי בסילופים בולטים וגסים.

החרדים בונים את הכל על ניתוק אכזרי וממית נפש. קודם כל אדם מעצמו, מהילד שבו, מטבעו, מהמיניות שלו, מהחיבור שלו לגוף, לאדמה, לפשטות, לחיים הבסיסיים, למשפחה, לאנושיות הטבעית הפשוטה. ואז ניתוק של אדם מרעהו. והניתוק שלהם מהחברה הכללית, מהרקמה האנושית הכללית של כל בני האדם בעולם, על הטוב והרע שבה. גם הוא גורם לניכור פנימי וניתוק מהחיים.

יש גם לי המון ביקורת על החברה המודרנית בימינו וכו'. אבל היא כזו כי ככה זה בני האדם במציאות של ימינו. התרבות והחברה זה שיקוף של פנימיות האנשים כפרטים, יש חיים כלליים, כל בני האדם הם איברים בגוף אחד, הכל רקמה אנושית אחת, ואם הרקמה הזו דפוקה וחולה אז אני יכול לנסות לתקן מבפנים כחלק מזה, אני חולה גם עם כולם, ואם אטבע איתם אטבע, כי כולנו אחד. להתנתק ולגור בגטו זו לא דרך. זה מנתק מבפנים את האדם מחיוניות הרקמה האנושית של העולם, והוא הופך ליבש ומת.

אצל כת האמיש בארה"ב זה אותו הדבר וכך בכל מיני כתות ודתות שמרניות סגורות. זו תופעה כלל עולמית שאנשים מנסים להתנתק מהעולם תחת הנהגת מנהיגים רוחניים כריזמטיים וגינוני שמרנות והדחקת מיניות ועוד. וזה תמיד רע ורקוב ומושחת מבפנים.

זה גרם להתנתקות מהחברה החרדית. תקופה מסויימת חייתי כחרדי מבחוץ בלי קשר לחברה שסביבי. אחר כך הנישואין התפרקו וכבר לא היתה לי סיבה לשמור על חזות חרדית. לא תליתי שום תקוות בחזות חילונית, לא חשבתי שמחכה לי משהו בעולם החילוני, או שבכלל יש עולם כזה. אבל רציתי להרגיש יותר נקי וחופשי והיה לי קל יותר בבגדים חילוניים..

.

.

הלכות המשכתי לשמור גם כבעל חזות חילונית. זה לא קשור. התורה עצמה בעיני גם היום היא טהורה ואמיתית וקדושה ומאירה וחיה ומלמדת חופש וחיים וטבעיות ופשטות וחיבור טוב ונכון וחי וקרוב לבורא. היום אני הרבה יותר קרוב לתורה ולאמונה ממה שהייתי כחרדי.

אם יודעים היטב את ההלכה, מה באמת יסוד ההלכה מעיקר הדין, ועושים רק את המינימום, אפשר לשמור הלכה בלי שזה ניכר בחיי היומיום וזה לא מכביד.

רוב מה שנחשב שמירת הלכה הוא שמירת צביון חיים דתי בלי קשר להלכה עצמה. למשל הפעלת חשמל בשבת כמעט כולה מותרת, טלפון מחשב טלויזיה מערכת סטראו רדיו וכו' מותרים לכתחילה בלי שום חשש (ביססתי את זה באריכות באתר של התשובות). כמעט כל ענייני בשר וחלב הנהוגים, הפרדת כלים, להיות בשרי או חלבי, וכו', אין להם שום סיבה הלכתית. כמעט כל דבר אצלנו הוא כשר לכתחילה גם בלי הכשר, אם יודעים היטב דיני תערובות ועוד. נרות שבת, סעודה, זמירות. תפילות, בית כנסת. כיפה, טלית, רוב הברכות. כמעט כל מה שנחשב חיי שמירת תורה, אין לו שום מקום בהלכה מעיקר הדין והוא רק נהיגת צביון חיים חברתי תרבותי מסויים.

 

במשך כשלוש שנים קיימתי הלכה בצורה כזו, בדקדוק למדני וחסר פשרות על עיקר הדין, וקולא חסרת פשרות על כל מה שאינו מעיקר הדין.

אשתי דאז העירה לי כמה פעמים, שכל פעם שאני עושה משהו שנובע משמירת ההלכה, היא מרגישה אצלי שמלווה לזה משהו כבד, כבוי, דכאוני.

התחלתי להתבונן בזה.

יש לי אמונה מלאה בתורה, גם נפשית וגם שכלית וגם משהו עמוק, מהנשמה. לכן בוודאי אני רוצה לקיים את מצוותיה.

אבל מלבד המניע הזה לקיום המצוות, מתלבשים על הקיום עוד עניינים אחרים.

זה נותן לי בטחון. אני מרגיש שזה קונה לי מקום בצד של אלה שהקב"ה מרוצה מהם ומגן עליהם ושומר עליהם – לפחות בעולם הבא. זה בטחון אוטומטי, לא חשוב מי אני ומה אני באופן אישי, איך אני חי, איזה בחירות אני עושה ומקיים, איזה יחסים יש לי וכו'. כמה אני אישית מהותית כאדם כמו שאני ראוי לאהבה של הבורא. משהו בנפשי חולה ומרגיש שאינו ראוי לאהבה כשלעצמו, כמו שהוא. וזה דורש לפתוח את זה ולשים את זה באור ולגעת שם ולרפא. דרישה הכרחית אבל מאוד מפחידה וקשה. קיום ההלכה פוטר אותי מכל זה, זה כמו כספומט, הקשת את הקוד הנכון – קיבלת את הכסף. אני יודע שיש בידי את הקוד, ומובטח לי כל השכר שהובטח לשומרי תורה, ואני בהכרח אהוב רצוי וחביב כי שמרתי שבת.

זה בטחון מלאכותי ורע שמנתק אותי מהחיים, שחלק מהותי מהם הוא דווקא חוסר הבטחון, מסע חופשי ופתוח אל העצמי בלי עוגן להאחז, בלי רשת בטחון, בלי מה שמקבע. וזה מנתק גם מכל האנשים שלא מקיימים הלכה, כגון אשתי. ניתוק מהעומק של כולנו רקמה אנושית אחת.

יש גם במערכות יחסים עם בני אדם יש סוג כזה של בעיה. אדם מפחד להתמודד עם השאלה האם הוא מעורר אהבה כמו שהוא, האם הוא חמוד ורצוי ומתוק ונאהב ומתקבל ומובן ונראה כמו שאוהבים תינוק, אהבה שאינה תלויה בדבר. אז הוא בונה את האהבה של משפחתו אליו על בסיס טכני. בטח שהם אוהבים אותי, אני מפרנס אותם, שומר עליהם, מביא להם כבוד וכו'. אני מספק סחורה שמחייבת שירצו אותי. כמה מפחיד לשאול מה יקרה אם לא אספק את הסחורה. אבל אסור להתבצר ולא לאפשר בדיקה של מה קורה בלי הסחורה.

.

זה קשור לחרדה קיומית מאוד בסיסית וקמאית ועיורת , שמבקשת להילפת ולהאחז בכל דבר שאפשר שיש בו תחושה של משהו יציב וגדול שיכול להיות עוגן. להיסגר. להתבצר. קיום ההלכה מפרנס את החרדה הזו, נכנע לה, משרת אותה.

 

.

גם בקיום הלכה מינימלי ופשוט כזה, הרגשתי בכל מעשה הלכתי נגיעה במימד העליון, במה שמעבר. בעולם הנסתר, עלמא דאתכסיין. שמעתי משק כנפי מלאכים וראיתי זוהר אורות עליונים מופלאים בכל מעשה קודש של הלכה.

וזה העיר את יצר העבודה זרה. למצוא משמעות וטעם שם. שם ולא פה. הפשוט הרגיל הקטן הארצי הפרוזאי, אך ורק בו משמעות החיים האמיתית, בלנגב עיגול שהשאירה כוס התה כדי לא לצער את האשה, בלמרוח את הסנדביץ של הילד בצורה שהוא אוהב, בלנשום את האויר כשיוצאים מהבית ולטעום אותו. ואז האף טוב לו וזו הברכה והתודה והחיבוק לבורא.

שם, בספירות העליונות, במלאכים, בשמיים, אם שם הוא מקום טעימת המשמעות והחיות והחווייה הרוחנית והטעם של רוויית כיסופי הנשמה, זה עבודה זרה. כי הספירות ההן הן לא המקום האמיתי של חיי אנוש. הקב"ה ברא אותנו בעולם החומרי, עולם העשייה, ושם הוא רוצה אותנו. אין תפילתו של אדם נשמעת עד שישים עצמו כבשר, שנאמר עדיך כל בשר יבואו. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר. כלי מלא בושה וכלימה. טיפה סרוחה. כלי חרס ולא כלי זהב וכסף.

לא בשמיים היא…  קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

הקב"ה פתח לנו צוהר להציץ לעולמות העליונים, רק כדי להציץ, שמזה נלמד לראות נכון את עומק עולמנו זה. נלמד כמה הרבה אור ומשמעות וגודל יש בתוך הדבר הכי קטן. אבל מקומנו הוא בקטן, ושם חיותנו, ושם המשמעות והאור והגאולה והמצווה. השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם.  ויש בזה גם העמדה בנסיון, ארבעה נכנסו לפרדס ורק אחד יצא בשלום.

לחפש את הגדול, הנעלה, המושלם, זה לחפש להתנתק, לצאת בגאווה ממה שבאמת חי וחם ואדמה ולח ונוגע ומוחשי ומלא דם ובשר וזיעה והבל פה ופצע ורוך. הכח שדוחף להתנתק מהחיים הוא כח היצר הרע שמי שמשרת אותו עבודתו היא עהודה זרה.

ובכל הלכה שקיימתי הרגשתי את השמיים, את האורות העליונים, הצורות הטהורות העליונות, והן שרו לי שיר מופלא וקוסם ומכשף, ורק אותן רציתי, וכל מה שקטן נראה לי קטן וסתמי וגס ופשוט.

הנביא אומר על הקרבנות שהם דינים הלכתיים כמו שמירת שבת וכיו"ב, החפץ לה' בעולות וזבחים הלא שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. זובח שור מכה איש. כשההלכות הופכות לעבודה זרה, כך הקב"ה מתייחס אליהן. הוא שונא אותן.

חרדי של היום יאמר שזו לא סיבה, ההלכה מחייבת תמיד בלי שום קשר לשום דבר.

זה בדיוק העניין, אצלו ההלכה היא עניין טכני, חסר פנים וחסר לב, כמו חוק מתימטי. הוא כבר איבד את העובדה שהיא רק דרך לקשר עם הבורא. זה מצד אחד המון אבל מצד שני "רק".

עבדתי הרבה ולא הצלחתי לנתק את העשייה ההלכתית שלי מיצר העבודה זרה שלי.

היצרהזה מציק חי עדיין הרבה ומעכב אותי ומכסה בשכבת אפר וכובד את חיי. כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים את כל התורה כולה. אם אני מצליח למצוא טעם של חיים אמיתי בדבר שהוא באמת חלק מהחיים שלי, בלהסתכל על עלה שגדל הלילה, בלהיות טוב למישהו מבפנים, בפשטות וכנות, במשהו פשוט וקטן שדווקא בגלל זה לא תמיד טובים בו. אז קיימתי את כל התורה. כי היא תורת חיים, קוראים לה עץ החיים, היא עץ החיים שעמד בגן עדן, כתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים, מלך חפץ בחיים. כל התורה היא רק רפואה להחיותנו ולהחיות את נפשנו. במדבר הזה.

 

כל לחיות באמת זה לקיים באמת את כל התורה. כל להתחבר. ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה על רגל אחת וכלל גדול בתורה. בצלם אלוהים ברא את האדם זה גם כלל גדול בתורה, לחיות בחיבור לכללי, שכל פרט דווקא הכי קטן יש בו את האור של הכל. הכופר בעבודה זרה הוא מי שלא נותן לכח הזרות והניכור לנתק אותו מזה.

הדרך היחידה בה אני מצליח לקיים הלכה היא ההיפך מזה. יותר נכון לי לכפור בעבודה זרה ודווקא לא לקיים את ההלכה בדרך שבה יוצא לי בעל כרחי לקיים. כל כולי כואב מאי קיום ההלכה, בעצמות ובדם. כל תא בי זועק לקיים. חלק מזה הוא זעקת הנשמה שמרגישה את הקדושה האמיתית החיה והטובה שיש בהלכות. אבל מעורב בזה גם יצר העבודה זרה, וזה גם נותן לי צד אור דווקא בעבירה על ההלכה, שיש בה כפירה בעבודה זרה ואור של כאילו קיים כל התורה.

.

.

.

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה א

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים. כעניין שנאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים". עד כאן הרמב"ם.

 

חיות האדם היא בהיותו איבר מהאנושות. בלי זה הוא מת, כמו דבורה או נמלה יחידה שאבדה מהקן ומייד מתה רק מעצם היותה מנותקת.

לכן אי אפשר שיחיה בתוך בני עירו ולא ינהג כמוהם. כי הם גוף אחד, אורגניזם כללי חי של רקמה אנושית אחת. אם אחד מת לכולם כואב וחסר ומשהו בהם מת. והוא נשאר חי בזכרון כולם. ואם אחד רשע כולם מתרשעים, אוי לרשע ואוי לשכנו. כמו תאים בגוף שאם אחד חולה גם האחרים חולים.

הרמב"ם אומר כאן שצריך למות מוות נפשי ורוחני בכך שהוא מתבודד, וזה עדיף מלהישאר חי ומחובר וללכת בדרך רעה עם כולם. הוא מצווה כאן על סוג של התאבדות.

על זה החרדים בונים את הניתוק שלהם, רק שהם בעצמם גם הולכים בדרך רעה ולוקים כפליים, גם נמצאים בקבוצה של הולכים בדרך רעה וגם מתנתקים מחיי הרקמה האנושית הכללית ונעשים מתים ורעים גם מכח זה.

אני מרגיש שהיום כל מי ששומר הלכה שטוף מאוד חזק בעבודה זרה, או לאומנות שהיא סוג אחר של עבודה זרה, בניתוק מעצמו ומהכל, וברשע, אכזריות, גנבות, נצלנות, יהירות, אטימות, שקרנות, שוביניזם והומופוביה וגזענות ועוד ועוד. ושמירת ההלכה שלו היא היא מקור הרע שהוא טובע בו. וזה משפיע עלי בהכרח. ואי אפשר לי לשמור הלכה במנותק מכל זה. וגם בצד שנשמתי משתוקקת להלכה ומקיימת אותה בטהרתה ולא כעבודה זרה,  ומתה בלעדיה. זה מוות כמו שברמב"ם שאם כולם רשעים אין ברירה אלא למות וזה נכון יותר מלהיות כמוהם.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על מדוע אינני שומר הלכות

  1. hamishpachton הגיב:

    כמובן אני מכיר הרבה שומרי הלכה שהם אנשים נפלאים ואין בהם שום רשע. לא דיברתי באופן אישי, אלא על צד בחיי הכלל שאני רואה אותו כשאני מביט על הציבוריות במבט כללי ומכליל, וזה לא אותו מראה שמשתקף כשמביטים באדם פרטי מסויים.

  2. hamishpachton הגיב:

    לאחרונה בכמה מקומות נתקלתי בהסתכלות כאילו היהדות היא לא דת שעיקרה אמונה, אלא העיקר בה היא העשייה, קיום ההלכה. האמונה היא קיום ההלכה כי ההלכה היא גילוי הבורא היחיד, וממילא היחס בין האדם לבורא והאמונה הוא מעשה קיום ההלכה, והחוויות הרגשיות שבלב אינן עיקר ביהדות.
    הרב וולבה היה מביא את המדרש: הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב.
    מדוייק מהמדרש שייתכן מצב של שמירת התורה ועם זה נמצאים בעזיבת השם. כל זמן שהמאור שבה עוד לא החזירם למוטב הם עוזבי השם למרות שהם שומרי תורה. רואים ששמירתתורה אין זה המוטב וזה בלבד עדיין מגדיר את האדם כעוזב ה'.
    אלה הטוענים שהיהדות עיקרה קיום ההלכה צודקים בכך שאם מסתכלים היום על הרחוב היהודי אכן זה מה שרואים. אם עוסקים בלהגדיר יהדות כדת עכשוית שמוגדרת על ידי ציבור מאמיניה החי, אז זה נכון, למרבה שברון הלב והדאבה.
    אבל אם לומדים את המקורות ואיך היתה היהדות בימי עלומיה, ואיך צדיקים יחידי סגולה חיים אותה עד ימינו, רואים מייד, פשוט לגמרי וברור כשמש בלי צל צילו של ספק, שהאמת כדברי הרב וולבה. כשאומרים יחס רגשי לבורא זו הקטנה. לא מדובר על ריגוש אמוציונלי אלא על וודאות פנימית מוחלטת שהיא מגע עם השורש הכי גרעיני במהות ובקיום האנושי. כמו שהפחד מבדידות מוחלטת הוא לא ריגוש אמוציונלי אלא עצם היותנו חיים, כך גם החיבור עם מה שאינו בדידות – האמונה.

  3. hamishpachton הגיב:

    נזכרתי בעוד סדק שארע ביני לבין העולם החרדי.
    הייתי שומע שיחות מוסר של הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי בישיבת הר"ן. הוא היה אז משגיח בקול תורה. בנו של הגאון הנודע רבי אפרים בורודיאנסקי.
    לפני ראש השנה הוא דיבר על הדין. הוא אמר, אתם חושבים שאתם מכירים את הקב"ה. אבל כשזה מגיע לדין, זה לא הקב"ה שאתם חושבים שאתם מכירים.
    אתם מכירים קב"ה שסולח, שתמיד אפשר לבקש ממנו עוד צ'אנס, להתחרט, להגיד סליחה, תוותר לי כי אני מצטער, אנסה מההתחלה. והוא תמיד נוח וותרן ומבין. בראש השנה זה קב"ה שאתם לא מכירים, הוא לא מקבל את התירוצים העלובים שלנו, הוא מעניש בחמת זעם.
    הוא דיבר ברגש חזק, בפחד קר.
    היום אני חושב שהוא התייחס רגשית לשואה. הוא נגע אישית בחוויות השואה. לפי הטון שלו זה מה שעבר לו בדמיון כשהוא דיבר ומה שקבע את הטון שלו וההתרגשות והאימה. הוא חשב שמי יודע אם היתה שואה אולי תהיה שוב. ובשואה הוא ראה גילוי של אל אחר, לא כזה סלחן ומבין ומוותר ומחבק. אל שיכול להכות בזעם נורא ועיוור. אל מפחיד.
    הוא לא הזכיר את השואה. רק צייר כך את האל. באותה שנה לא יכולתי ללכת לבית הכנסת. העברתי את ראש השנה ויום הכיפורים במיטה. היה לי משבר. נבהלתי. לקחו שנים עד שיכולתי לנסח ולבסס מהמקורות שזו כפירה ועבודה זרה. שזה בדיוק הנסיון בדברים כמו השואה, לא לאבד את האמונה באהבת האל וטובו. ושמה שהוא למד מהשואה זה בדיוק לא לעמוד בנסיון שלה אלא להפנים את החושך והסתר פנים ולעשות מהם עבודה זרה.
    .
    תלמיד שלי שהיה אברך חשוב התארס. מפאת חשיבותו גם הרב בורודיאנסקי הוזמן לאירוסין. התכבדתי לומר דברי תורה. הבאתי את הגמרא בכתובות שאין אשה אלא ליופי ואין אשה אלא לתכשיטי אשה. ואמרתי שאם צודקים אלה שאומרים שתכלית בריאת האשה הוא לעזור לבעלה ללמוד תורה, למה היא נבראה כזו רגישה ורכה ויפה וצמאה לקשר ותשומת לב. זה רק מפריע. היה צריך לברוא אותה כמו חמור עבודה, כמו פועל גס, יעילה, עצמאית, בלי צרכים רגשיים. אלא ודאי התכלית היא האהבה ועומקנהקשר ולכן היופי והתכשיטים.
    כשסיימתי הרב בורודיאנסקי קם ואמר שחובה עליו למחות כיוון שנאמרו כאן דברים שאינם לפי המקובל לנו מרבותינו.

    כשהתפרסם ספרי אמרי יצחק (יש קישור אליו בלשונית "אודות"), שזכה להסכמות חמות מכמה גדולים ובישיבות עשו חבורות חבורות ללמוד בו, הרב בורודיאנסקי אמר בדרשתו בישיבת הר"ן שהספר הזה מטמא במגע ובמשא ואסור להיות איתו תחת אותו גג. ושלח בחורים לאסוף אותו מהישיבות ולשרוף אותו.
    הרב בורודיאנסקי משקף רוח שקיימת בציבור החרדי, והיא זו שבאמת שולטת, רוח הרחוב שרגש האמונה החייתי הגולמי שלו לא מזוכך ומעובד. ורגש האמונה נעשה מרכבה לרגש החרדה הקיומית העמוקה הקמאית השבטית ונעשה משרת שלה.
    כמו שהקריבו ילדים למולך המפחיד כדי שיגן עלינו מהפחד ולא יפגע בנו, כך אסור לאהוב את אשתו בצורה נורמלית, כי הקרבן ושפיכת הדם האכזריים ישביעו את צמאון הדם של האל האכזר, וכך יגנו עלינו מפני דברים כמו השואה. בהתנגדותו לי הוא עזר לי להתפכח מלהיות בעצמי שבוי של אותה רוח.

  4. סהר הגיב:

    ניר בגלל המסע שלך כמישהו שהיה כביכול בעולם הדת של ימינו וכמי שאני נקרא מתחזק בימינו אתה עוזר לי המון..
    מהיותי בשנות ה20 לחיי ולפני שהשתחררתי משירותי הקרבי דבר אחד שתמיד האמנתי בו כמי שהיה אתלט לוחם וכיום אמן,שאתה מאמין בעצמך מי מקום אמיתי אתה מאמין בבורא.
    תמשיך לכתוב לאתר זה לי אישית זה עושה נפלא,וכיום מכלל ההלכות מלמידה והסתכלות על אלו הלכות תמקיים?

  5. מ. בן משה הגיב:

    בס"ד
    ניר היקר!
    חיפשתי מידע על מישהו בשם שטרן, והגעתי לאתר שלך. היות ואני יהודי שומר מצוות (המילה "חרדי" לא מקובלת עלי, כי היא יוצרת הרגשה של סקטורליות, ולדעתי אין קשר בין שמירת מצוות להשתייכות סקטורלית) אני מאמין שלא היה זה במקרה, אלא בהשגחה פרטית. גם אני למדתי בישיבת הר"ן, ובבחרותי למדתי בישיבות ליטאיות מחד, וחסידיות מאידך. עד לפני זמן לא רב יחסית, השתייכתי לחסידות מסויימת. איני יודע בן כמה אתה, אך אני מתקרב לשנתי ה-53. בגיל חמישים נפל אצלי אסימון (עוד אחד במערכת האסימונים שנפלה אצלי). איני בעל תשובה, זאת אומרת הרקע שלי דתי, לא חרדי, אבל עברתי ללמוד בגיל צעיר בישיבה. היות והיה לי רקע חסידי מהבית, הצטרפתי לחסידות מסויימת. בגיל חמישים הבנתי (לא לחינם אמרו חז"ל: בן חמישים לעצה") שאכן הציבור החרדי, והחילוני, וכל ציבור שהוא, חי בדוגמות מחשבתיות שנקבעות על ידי המימסד. שמירת מצוות אינה קשורה למימסד. היא קשורה לתורה שניתנה לנו בהר סיני. אבל כל מימסד קובע לעצמו את הכללים שלו, וכך הפכו את היהדות הבריאה והנורמלית למשהו מימסדי. אני שומר היום מצוות קלה כבחמורה, אבל לא בגלל המימסד. ר' יצחק ירוחם, שאני מכירו היטב, והוא ביסודו אדם טוב, הוא חלק מהמימסד, כמו צביקה וייספיש חיים קנייבסקי, לייבקה שטיינמן ושות'. לא בגללם, ואולי למרות קיומם, אני יהודי. הם מחריבי היהדות האוטנטית, יהדות של שמירת מצוות בלי פלפול הסרק הליטאי המסולף, שהרס כל חלקה טובה בעולם התורה, ובלי הציות העיוור הטבטוני של החסידים לרבותיהם, גם אם דבריהם נוגדים את דעת התורה האמיתית. עבדו עליך בעיניים, ניר היקר, כמו שניסו לעבוד עלי ולא הצליחו. הם לא שומרים מצוות. הם אנשי קולטור, אנשי פולקלור. הם מזמן שכחו את דרך העיון האמיתית בהלכה, כזו שהייתה מקובלת לפני ששיטת הלימוד הליטאית ובעקבותיה האידיאוליה של "תורה מעל הכל", שהינה עיוות וסילוף של התורה. איני סובל לשמוע את ניבול הפה "ביטול תורה". זו פרשנות מעוותת של הציבור הליטאי לתורה. בנושא זה הציבור החסידי הרבה יותר נורמלי, ולכן שימש כנושא ללעג אצל הליטאים. כן, יש מצוה לעבוד ולפרנס, להתייחס לילדים, וכל יתר הדברים שכאבת עלינם בכתבתך. זה לא היה כך בליטא. הרב מבריסק היה מחובר מאד לילדיו, כך גם ר' שלמה זלמן אויערבאך, וכדומה. זה עיוות שהורס כל חלקה טובה. [דרך אגב: באמריקה הליטאים הרבה יותר נורמלים, או לפחות כך היה פעם] אני יכול להאריך הרבה, אבל המסקנה שלי היא: אין כל קשר בין הציבוריות החרדית בא"י לבין שמירת התורה והמצוות. [דרך אגב, דעתי כדעתך בענין חשמל בשבת. אני אוחז שזה מותר לחלוטין. מאידך אני אוחז שהליכה לבחירות היא בייהרג ואל יעבור, לא כמו שכל כנופיית הגדולים מרמה אותנו שזו מצוה הכי חשובה שיש]. לכן ניר היקר, אם אתה מעוניין לשמוע הלאה את דעותי, ואולי תמצא מדווה לכאב בלב האמיתי שאוחז אותך כאדם המבקש אמת – אני משאיר את כתובת המייל שלי, אליה תוכל לפנות במידה ותרצה.
    בברכה והוקרה
    המבין את כאבך.

  6. nirstern הגיב:

    שלום,
    תודה על דבריך החמים והיפים,
    אולי לא הדגשתי מספיק, כל מה שאני כותב זה בסך הכל רק חווייה סובייקטיבית שלי ממה שאני נפגשתי עם דרך החיים החרדית.
    זה היה בשלב מסויים בחיי, שבאתי עם גישה מסויימת וציפיות, ופגשתי דווקא אנשים מסויימים, והלכתי בדרך שלא התאימה לי.
    אין ספק שיש הרבה מאוד מקומות שונים לגמרי זה מזה בעולם החרדי, והרבה גישות שונות איך להתחבר לזה ולחיות עם זה. אפילו בתוך אותה חסידות עצמה יש מעגלים של חברים שבאופיים החברתי שונים מאוד זה מזה ומי שהתחבר באותה חסידות עם מוישה אולי ירצה לברוח משם, ומי שהתחבר שם עם יענקל ירגיש שזה המקום הכי טוב שיש בעולם. וכמובן העולם הליטאי עוד יותר הטרוגני ויש בו גוונים רבים ושונים מאוד זה מזה.
    יש לי שתי בנות חרדיות שאני בקשר טוב איתן, הן שלמות עם הדרך שלהן והאמונה שלהן, ואני מרגיש שבאמת טוב להן בדרכן ומסתבר לי שבחברה חילונית לא היו מוצאות מהלך כזה טוב ומתאים להן.

    אני לא בא לקבוע מסמרות שחברה כזו או אחרת באופן כללי טובה יותר או בריאה יותר לכולם. כל מה שאני כותב זה רק מה שאני אישית הרגשתי אז ומרגיש כעת, ואני מקווה שבעתיד עוד אלמד דברים חדשים.
    יש בי כעס וכאב ואולי זה גורם לי לכתוב בהכללות ובצורה חריפה, אבל הכל זה רק רגשות אישיים שלי ולא קביעות אובייקטיביות.
    בשלב הנוכחי אני לא מרגיש שאני יכול לחפש לחיות בתוך ציבור שומר מצוות, וגם לא לעשות את זה באופן עצמאי, אבל כמובן אני לא פוסל את זה עקרונית כלל ומי יודע מה יקרה בעתיד.
    מה שכתבת "הוא ביסודו אדם טוב", בוודאי אני מסכים לזה לגמרי. התמרמרתי רק על ה"מימסד" ולא על האנשים הפרטיים, למרות שאולי נסחפתי בצורת ההתבטאות.

    טוב ומעודד לשמוע שיש מקומות שבהם האופי של החיים החרדיים שונה. אולי שפוי ואנושי יותר. זה באמת חדש לי, ותודה!
    אשמח אם תכתוב כאן עוד דברים מחכימים כפי רצונך.

  7. מיכל זוסמן הגיב:

    שלום ניר,
    אני כ״כ שמחה שהגעתי אל הבלוג שלך. אתה מתאר את הדברים בצורה מדויקת ונאמנה לעצמך ובדרך עונה על המון שאלות ששאלתי את עצמי בשנים האחרונות ותמהתי אם רק אני רואה כך את הדברים. חזרתי בתשובה לפני בערך 20 שנה, ( דרך המגזר החרדי- ליטאי)עם בן קטן, שהיה אז בן 3 ולמזלי ,כבר אז, בתחילת הדרך,משהו בי ,שעוד לא הבין ממש למה- רק מתוך רצון להישאר נאמנה לתחושותי ורגשותיי הפנימיים -סירב ללחץ הסביבה להיכנס לתלם עד הסוף, לשלוח אותו לחיידר, ולנתק את הקשר בינו לאביו, ( היינו גרושים טריים),רק כי הוא חילוני ו״יזיק לחינוך הילד״. קיבלתי המון בתהליך התשובה ובלימוד התורה ,אבל היום, אני רואה את הדברים ממקום הרבה פחות תמים והרבה יותר עמוק ורחב ומסקנתי ( המאד אישית), היא שאין שום דרך להתקרב לאל בלא התקרבות ונאמנות לעצמך לפני הכל, כמו שאתה מתאר כ״כ יפה במאמריך.בני, צמח וגדל דרך כמה מגזרים :מגן אנתרופוסופי דרך גן של ״המזרחי״, עבור לבי״ס חצי מסורתי -חצי רפורמי,(קשת) ומשם לחרד״לניקי, (אהבת ישראל),ובסופו של דבר , בכל זאת, פנה למגזר החרדי -ליטאי ולומד כיום בפונוביץ..אני מכבדת את בחירתו ( והיתה תקופה שאף עודדתי אותו לכך..),אבל כשאני קוראת את דבריך ליבי נצבט כשאני רואה אותו מחניק את רגשותיו וצרכיו הנפשיים מתוך רצון לאמונה עמוקה הקורס תחת מצוקות פנימיות קשות. הלוואי ואצליח להראות לו את דבריך.. ולחזק אותו בדרך אל עצמו.תודה שיש אנשים כמוך שמוכנים לחשוף את מחשבתם וליבם בכנות כזו ולתת כוח לאחרים להתחזק בדרך אל עצמם מתוך יושר וכנות אמיתית ומתוך כך להתקרב יותר ויותר ,אולי, אל האלוקות בעולם ההעלם הזה שלנו. המשך לכתוב, אני בטוחה שיש עוד רבים שצמאים לדברי האמת הללו,
    קוראת בצמא,
    מיכל זוסמן

  8. אודי הגיב:

    "אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"
    בדרך כלל, טענות מהסוג שבעל הבלוג מציג הם כסות לרצון להשתחרר מ"עול" הדת ולא טעמות אמיתיות.
    היה מאד מוזר לי לקרא את טענותיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s