מכתבים לאדם שמתחיל בדרכו לחזור בתשובה – והיזכרות בתהליך התשובה שלי (גם התייחסות להלכה מה מותר לשיר)

מוזיקאי עם רקע דתי ואחר כך שנים פחות דתיות נמצא כעת בתהליך של התחזקות דתית, מתוך מה שכתבתי יובנו השאלות שלו.

.

.

שלום,

לבחור את הדרך הדתית זה עניין כל כך אישי, אני יכול רק לשתף אותך קצת בראייה שלי, אבל זו הדרך שלך בלבד והבחירות והמסקנות למעשה הן רק שלך.

בעבר הייתי בקשר עם ארגון ערכים וגם עבדתי איתם קצת. בערך לפני 20 שנה.

היה אז דיון בין המובילים והרבנים של הארגון, הם ראו שיותר מתשעים אחוז של המשפחות של חוזרים בתשובה, כשמסתכלים 15- 20 שנה אחרי החזרה בתתשובה מה קרה להם, התוצאות עגומות מאוד ואפשר להגדיר אותן ככשלון.

יש לא מעט שחזרו להיות חילונים או משהו באמצע, אבל עם חיים הרוסים. הרבה משפחות התפרקו ונהרסו. בהרבה מקרים הילדים שלהם לא בקשר סביר עם ההורים. יש הרבה מקרים של בעיות נפשיות מכל מיני סוגים ורמות. יש הרבה שהתנתקו מהחברה החרדית ויצרו קהילות של חוזרים בתשובה, שברבות מהן יש בעיות רציניות, לדוגמה כתות כמו של הרב ברלנד או זו של יבנאל ועוד הרבה צורות שונות ומשונות של יצירות שהן חדשניות מבחינה דתית ולרוב אין להן בסיס עמוק ורציני ליצור משהו של ממש והן מידרדרות לכיוון של כתות.

.

.

מתוך זה הגיעו בערכים לפי דעת הרבנים, למסקנה לעודד חזרה בתשובה שקופה, או מה שנקרא הכיפה השקופה. להדריך את החוזרים בתשובה להמשיך לעבוד, או אם מחליטים ללמוד לעשות את זה בהדרגה ולדאוג שיהיה בסיס כלכלי למשפחה. לא להעביר את הילדים למוסדות חרדיים בבת אחת, אלא להשאיר אותם במקומם, ורק בהדרגה אחרי הרבה הכנה לאט לאט להעביר אותם לחינוך חרדי. וגם זה רק לתורני שמיועד לבעלי תשובה ולא לחרדי ממש. להישאר עם אותו מעגל חברתי והרגלי חיים וגם צריכת תרבות וטלויזיה וכו'. כל זה נכון לאז, אחרי 20 שנה אני לא יודע מה התוצאות של הגישה הזו ומה הדעה כעת. לדעתי הרבה מהחוזרים בתשובה מחפשים מאוד את הסממנים החיצוניים, שדווקא הם נותנים מענה לצרכים הנפשיים שבוערים, ולא יסכימו לחזרה בתשובה שקופה. כשאני חזרתי בתשובה בגיל צעיר לא הייתי מוכן לשמוע על רעיון כזה לו היה אז מישהו שאומר כך. מישהו אז יעץ לי לחפש בציונות הדתית והייתי קצת במכון מאיר, אבל הייתי להוט ל"דבר האמיתי", להיות חרדי אמיתי ו"מקצועי" כמה שיותר מהר ושאף אחד לא יוכל להבחין שלא נולדתי חרדי.

.

הנפש ה"בהמית", הילדותית, הפשוטה, לא יכולה להישאר לאורך שנים במצב חנוק ומדוכא וחסום. זה פשוט לא עובד, כעובדה. אפשר להחזיק את זה חמש עד עשר שנים בכח, שדורש השקעה גדלה והולכת. אבל בסוף זה מתפרק. או שהנפש מורדת וגורמת לאדם לשנות דרך, או שפתאום הוא מוצא את עצמו "חוטא" בלי שיש לו שום יכולת לשלוט בזה, או שאם היא לא מצליחה להציל את עצמה ממוות בחנק על ידי מרד, נוצרות בעיות רציניות של בריאות נפשית.

אותו חלק בנפש שרוצה ליצור מוזיקה מתוך עצמו בלי צנזורה ולבצע את זה מעל במה, הוא לא מבין למה אסור, וכיצד האיסור הזה מקדש אותו ומקרב אותו לבורא, סוג כזה של בורא שהוא בכלל רוצה את קרבתו, לא איזה אל חמור סבר מאשים וביקורתי. החלק שכן מבין ומקבל את ההלכות האלה וכל אינספור הדומות להן, הוא רובד אחר של התודעה.

אצל חרדים מלידה לרוב אין חסימה כזו ישירה ואגרסיבית של הנפש הילדותית. הם מההתחלה גודלו כך והציפיות של הנפש הן לפי מה שהרגילו אותה, הם כבר בנו הווי חיים שנותן מקום גם למאוויי הנפש בצורה מסויימת שאליה הנפש הורגלה עם גדילתה, והיא לא חיה כל הזמן בתסכול. אצל חוזרים בתשובה, הם כבר טעמו דברים אחרים, הסיפוק הנפשי החרדי ממוזיקה חרדית ובילויים ותענוגות וחיי חברה חרדיים, לא מספקים את החוזרים בתשובה. זה לא הטעם שלהם והרמה שלהם וכו', זה לא יכול באמת לדבר אליהם ולהרוות את נפשם. מי ששמע בלוז ודילן וליאונרד כהן ופינק פלויד ורדיוהד ושלום חנוך ומוזיקה טורקית או אפריקאית או מצרית קלאסית וכו' וכו', וכעת צריך לשמוע רק מרדכי בן דוד או שוויקי וכו', נמצא בבעייה. לחרדים מלידה אין את הבעיה הזו, וזו רק דוגמה אחת מאינספור תחומים של חיי הנפש. היחס שלהם להלכה הוא שונה. יש בדיחה: מתי חוזר בתשובה נעשה חרדי אמיתי? כשהוא מתחיל לפטפט באמצע התפילה. במשך הדורות נוצרה איזו הסכמה שבשתיקה שיש מקומות בהם מעגלים פינות בהלכה כדי לשמור על הבריאות הנפשית. חרדי מלידה סופג את הגישה הזו מינקות. חוזר בתשובה לומד רק איפה להחמיר ואיפה לרבע ולחדד פינות, ולא יודע לעגל בלי תחושת אשמה.

.

עקבתי אחרי המהלך של רותי נבון ושל עופר לוי, בגלל שהם אמנים גדולים בעיני. וזה מאוד אופייני. הם בסוף לא נשארו עקביים עם הגישה החרדית, וגם הקריירה שלהם כמוזיקאים לדעתי נגמרה כשחזרו בתשובה והשיקום של עכשיו לטעמי זה כבר לא זה.

אני שומע בשירים של שולי רנד ואביתר בנאי את התפילה שהקב"ה יפתח את הלב והנפש הפנימית תתחבר לתהליך של החזרה בתשובה, טהר ליבנו, דפיקה על הדלת בבקשה שלא יהיה מבפנים כבד וקשה ואטום, שתהיה שמחה פנימית וחיות פנימית ורצון פנימי. וזה כמו לדפוק בדלת סגורה ואין מענה. ומחכים וחיים את הרומנטיקה שבכיסופים וההשתוקקות והתפילה והציפייה. אבל אחרי 20 זה כבר לא עובד.

.

אמרו לי את זה כשחזרתי בתשובה, ולא יכולתי לשמוע. היתה בי התלהבות רבה והייתי בטוח שאצליח ולפחות שחובתי לנסות. והרגשתי שזה מה שאני באמת רוצה מכל רבדי הנפש. ואולי כך באמת היה, אינני יכול לדעת.

כשחזרתי בתשובה בגיל צעיר, הייתי בעיצומה של התמסרות לנושא של ללמוד להיות צייר. כילד ונער צעיר למדתי אצל צייר גדול ובעיניו היה לי פוטנציאל, והוא אמר לי שאם אני חוזר בתשובה כבר לא אהיה צייר, כי זה לוקח את אותן האנרגיות. היום אני כבר לא יכול לחזור לצייר.  אני לא מצטער על זה, הרווחתי מהמהלך שעשיתי הרבה ובלעדיו לא הייתי מה שאני היום וטוב לי איך שאני ואני לא מריר בגלל הציור. למרות שעשיתי בשנה האחרונה קצת נסיונות בתחום הציור, וזה לא היה זה, וכנראה ניסיתי כי כן היה חסר לי משהו.

.

המקום האמיתי שבאמונה הוא הילד הקטן שבתוכנו. גם אם יש רובד שכלי משמעותי שלפעמים מסתיר אותו.

במעמד הר סיני בתחילת עשרת הדברות נאמר אנכי ה' אשר הוצאתיכם מארץ מצרים. ורש"י אומר שבים סוף נגלה עליהם כגיבור מלחמה ובהר סיני נגלה אליהם כזקן יושב בישיבה, והם היו יכולים לחשוב שאלה שני אלים שונים, ולכן הוא מודיע שזה אותו אל.

השפה הזו של להתגלות בציור ילדותי של סבא זקן שיושב בשמיים, למרות שבוודאי הם ידעו את הפילוסופיה של הרמב"ם על אל מופשט לגמרי שאין לו שום דמות גשמית ואין בן תפישה ואפשר לומר עליו רק מה הוא לא. זה כי הנפש הילדותית לא קולטת פילוסופיה של רמב"ם ומבינה רק ציורים פשוטים ילדותיים ורק בהם חיה האמונה שלה.

כל הנביאים והכתובים ושיר השירים מלאים ציורים על הבורא שהוא אוהב וכועס ומקנא ובוכה ומתחנן וסובל ושמח וסוער ומתחרט ומתגעגע ומרחם ומנשק ומחבק ומכה וכו' וכו'. הכל נגד הציור הפילוסופי המופשט והכמעט מתימטי לכאורה תשל המורה נבוכים, כי זה הכל מדבר לנפש הילדותית ששם האמונה החיה החושית העיקרית והיא תופשת את הבורא בצמצום כזה כאילו יש לו דמות אנושית.

.

הציור של הבורא יכול להצטייר בנפש רק לפי בני אדם שמחוברים אליו.

כך רבי ירוחם מסביר את התפילה אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא וכו'. אי אפשר לצייר בנפש באפן חי מה זה האל הגדול, רק לפי המילים האל הגדול. כל אחד יצייר משהו אחר לגמרי. בתרגום לערבית זה אללה הוא אכבר שזה יכול להיות ציור של אל שמחייב אותך להיות טרוריסט. וגם בעברית כל אחד יתרגם את זה למשהו אחר.

לכן אתה חייב להכיר אישית את אברהם, לראות איזה בן אדם הוא ואיך הוא חי, ולפי זה לצייר באמת מה הציור החי הנפשי האישי האמיתי שעומד מאחרי המילים האל הגדול.

.

לכן באמת לא מעשי לומר שתחזור בתשובה לבד ותלמד לבד את הספרים ותבנה לך דמות אל לפי האמת שלך. הרי אין חיוב הלכתי ללבוש כיפה ולהשתייך חברתית לציבור דתי כלשהו. אבל לבד באמת אין לזה הרבה משמעות, אתה צריך לפגוש אברהם כדי לדעת באיזה אל אתה מאמין.

.

הבעיה שיש היום הרבה אברהמים שונים. בסוף מסכת סוטה נאמר שבעתיד האמת תהיה נעדרת, תהיה עדרים עדרים.  ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

בעיני חב"ד הציור הנפשי הילדותי של הבורא הוא כמו קצין מבצעים, שבעיניו היצמדות קטנונית לשולחן ערוך זה מחדל ולא ככה מביאים את הגאולה אלא צריך להתגייס ולעשות דברים גדולים ומעשיים כדי להביא מהר את הגאולה שכבר באמצע ההתרחשות שלה וכו'.

הליטאים מלמדים שדמות אל כזו זה ממש עבודה זרה, והאל הוא ראש ישיבה למדן שאצלו הכל מתחיל ונגמר בטעמה של למדנות ישיבתית בסוגיא.

אצל תלמידי החזון איש אל ישיבתי כזה זו ממש עבודה זרה, כי האל כל כולו עוסק רק בדייקנות של דקדוקי הלכה וחומרות בהלכה ואין אצלו שום משמעות לשום דבר אחר.

אצל המקובלים אל יבש וטכני כזה זו ממש עבודה זרה, האל הוא משהו ששורה כהשראה מיסטית על סודות ציוריים ומוזרים מנותקים לגמרי מהעולם הפרוזאי.

אצל הברסלבים האל זה בכלל משהו אחר, הוא טאטיניו אישי לגמרי ואמוציונלי לגמרי שכל אחד מצייר איך שהוא רוצה. אצל הציונים הדתיים האל זה איזשהי רוח לאומית של ייחוס קדושה לאומית לאדמת הלאום ול"אהבת ישראל" (מה שזה לא יהיה) ואין לו שום דמות ציורית אישית, אלא משהו רמב"מי מופשט. כלומר אין שם בעצם אמונה דתית של ממש. במקרה הטוב שלא מדובר בשהיד יהודי.

אולי רק במובן שהומניזם זו אמונה מכח שבצלם אלוהים ברא את האדם וכל מה שאנושי הוא ממילא גם אלוהי, כי זה אחד, ואצל חלקים מהם יש אמונה בהומניזם. החזון איש אמר שאצל הציונות הדתית לא מאמינים בי"ג עיקרי האמונה אלא רק מתייחסים אליהם יחס מה.

בעיני החסידים הליטאים מציירים את האל כמשהו קר, וזו לא יהדות. האל הוא אדמו"ר חם ורגשי שעוסק בהיטהרות והתקדשות וזמירות. זו הסיבה שבעיני הליטאים הציור החסידי של האל הוא עבודה זרה, כמו שכתב החזון איש, שהם יכולים לשיר בדבקות זמירות ובה בעת.ליטול ידיים על צמחים ולחלל שבת. כי הם חושבים שהם יכולים לבנות ציור נפשי של הבורא מכח הלב שלהם, וזה בהכרח שקר כי ציור אמיתי ניתן לבנות אך ורק מכח למדנות מעמיקה בסוגיות ההלכה שרק שם גילה הבורא את עצנו לבני אדם, והגליוי לא מסור לכל לב מתלהב וחסר ידע בתורה ובהלכה.

וכן הלאה וכן הלאה עוד הרבה.

לפי מה אתה בוחר?

יש צד בבחירה שנובע מהנשמה מרצון לחיבור אמיתי עם בורא העולם. יש גם צד פסיכולוגי, צורך בבטחון, בבריחה מבדידות וספקות של חוסר משמעות וחוסר מוצא וחוסר יכולת להתמודד לבד עם הקושי שבחיים מהרבה בחינות. זה בהכרח מתערבב.

אני עברתי כמעט בכל הזרמים ביהדות החרדית. בכל אחד מצאתי משהו שהתחברתי אליו, אבל גם משהו צודק בדברי המתנגדים לו וטוענים שהוא עבודה זרה….

בסופו של דבר לקחתי מה שהתאים לי מכל האברהמים שהכרתי, וזרקתי את החלקים בהם שנראו לי לא נכונים ולא בריאים, ומכח זה פירשתי לעצמי את הכתובים ובניתי משהו שהוא בסופו של דבר מישמש מלוקט שיוצא בשורה תחתונה די עצמאי.

וגם בודד. זה לא פשוט ללכת לבד. היום אני די יכול בגלל מה שעברתי והתחברתי והכרתי ובניתי ולמדתי. אם היו אומרים לי ישר בהתחלה ללכת לבד, מן הסתם לא הייתי בכלל יכול לחשוב על זה.

.

היה לי תסביך נפשי שאני טמא ופסול וטועה, ורק היצמדות מוחלטת לרב יכולה להציל אותי מהטומאה והאטימות לב וכשלטון היצר שיש בי. יש בזה גם צד של קול קדוש של הנשמה, שרוצה חיבור עם רב, אבל רכבו על זה הרבה תסביכים נפשיים לא בריאים. הייתה מאוד מאוד חסרה לי פסיכולוגית דמות אב. אבא שלי נהרג בילדותי בצורה קשה, והשאיר בי חסך גדול.

הרב מענדיל אטיק שאז ראיתי בו את רבי המובהק אמר לי לסמוך על השכל העצמי שלי. אמרתי לו שזה בוודאי יוביל אותי לגהנום כי השכל שלי לא נקי.

הוא אמר שאני מוכרח, והתחצפתי וסרבתי. בסוף אמרתי לו שנעשה הסכם שאחרי מאה ועשרים כשהקב"ה ישאל אותי למה אני חוטא וכופר, אומר לו שאני לא אשם, כי אני רציתי להישאר בהתבטלות מוחלטת לרב שלי, והוא פקד עלי לחשוב באופן עצמאי ולכן רק בגללו טעיתי וחטאתי.

אני מקווה שהוא לא מתחרט על זה היום. אבל היום אני חושב שאקח על עצמי את האחריות ולא אאשים אותו.

.

האם אתה מאמין שהבורא, מבחינת הסבא או האבא בשמיים שהנפש הילדותית שלך מציירת, הוא כזה שיש לו בעיה עם זה שאתה שר כל מה שאתה מרגיש? שהוא מפחד מאיזכור של מיניות, כאילו לא הוא ברא אותנו כאלה, כאילו זה מכוער וטמא ואסור?

כאילו הוא מנהלת בית יעקב מתחסדת שמטאטאת את כל מה ש"לא יפה" אל מתחת לשטיח ומתחת להופעה החיצונית הצנועה והחסודה?

אני לא בטוח שכאדם מאמין שמברר ומגדיר את האמונה שלו בכזה אל אתה מאמין.

רבי יחזקאל לוינשטיין אמר שאדם יכול כל חייו לעבוד את ה' צבאות אלוקי ישראל, ובסוף יאמרו לו שעבד עבודה זרה. כי זה לא תלוי בשם או בהצהרה אלא רק בכיסוי שעומד מאחרי המילים. מי שציור האל הנפשי שלו למשל הוא משהו יבש ומייבש, זר ומנוכר וקר ומשדר רק אשמה ופחד ודרישות קשות וחמורות שלא קשורות לאדם ואין בהן אור ואהבה ושמחה וחום וחיים וצמיחה, דבר כזה הוא בוודאי עבודה זרה ואדם כזה הוא עובד עבודה זרה גם אם הוא ממועצת גדולי התורה או אדמו"ר ידוע.

תסביכים נפשיים פסיכולוגיים שלא עבדו עליהם מתערבבים בקביעת הציור הנפשי של האל, וגם יצר הרע של ניכור וזרות ושנאה ופחד מתערבב, ביחד עם קול הנשמה הטהורה שמחפשת אמונה זכה. זה יוצר דמויות אל כאלה, מנוכרות, לא רואות ולא מבינות מה זה באמת אדם, תובעניות בצורה קשה שהיא היפך מצמיחה וחיים. וכו' וכו'. זה מעורבב גם בציבור והציבור ככלל עובד דמויות אל שונות ומשונות… ואז נוצרת הבעיה שאם אתה עושה משהו שנובע מהאמת הפנימית שלך ושמסתדר טוב עם דמות האל שהגעת אליה בעבודתך, אתה בלחץ מדעת הקהל בציבור הדתי שאתה משתייך אליו, מה שקוראים בטעות חילול ה'…

.

אני יכול רק לפרוש לפניך קצת מהשאלות מהזווית האישית סובייקטיבית שלי. לגבי אחרים מן הסתם השאלות הנכונות הן אחרות. פתרונות לא מצאתי עדיין גם לא בשביל עצמי. ובטח אין לי עצות ופתרונות לאחרים. אין לי גם דעה מגובשת על הצעדים שעשיתי בחיי, חזרתי בתשובה ואחר כך עברתי לאורח חיים חילוני ועצמאי, אין לי מושג מה מכל זה טעות ומה לא. אני זורם עם החיים והכל עדיין בהתהוות וכל הזמן בשינוי צורה ואני לא יכול לדעת מה היה ואיפה הייתי וכמה יותר טיפש הייתי לולא עשיתי מה שנראה לי כרגע כטעויות.  אולי רק אחרי המוות אפשר לעשות סיכום ולחשוב על מה אני מתחרט ועם מה אני שלם (ואז אולי לחטוף לפנים מהבורא שיראה לך שהכל לגמרי להיפך….).

בסופו של דבר אנחנו בגלות ומצפים לישועה והכל הוא רק לבינתיים כדי להחזיק איכשהו מעמד עד שתבוא הישועה, ולא אמור להיות פתרון מלא ומספק.

בית הועד יהפך לזנות והמלכות תהפך למינות וחכמת סופרים תסרח והאמת תהיה נעדרת, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. לך תדע עכשיו בכל החושך הזה מה זה באמת להישען על אבינו שבשמיים? אני פירשתי את זה ללכת אחרי הנקודה הפנימית שבליבי מתוך נסיון כמה שיותר עיקש ונוקב לזקק אותה. אבל לך תדע…

זה הכל רק להעביר את המשא מכתף כואבת לכתף השנייה עד שגם היא תכאב וחוזר חלילה. ואיך לעשות את זה רק הכתף הכואבת שלך יכולה להגיד לך.

שיהיה הרבה שמחה ונחת וטובה בכל דרך שתבחר.

ניר

.

– – –

.

בעצם אני מרגיש שכתשובה על בקשת העזרה שלך השבתי שאין עזרה, אתה איש גדול ויש לך את הקול הפנימי שלך וכל הדרכים שעומדות לפניך יש בהן סימני שאלה קשים וכן ולא, ורק אתה יכול לפלס את הדרך שלך ואין לך להישען על אף בשר ודם חוץ מעצמך.

אם למשל היית שואל את אורי זוהר הוא היה אומר לך שהוא כבר מימש את הפוטנציאל האמנותי שלו וזכה להכרה וקריירה וראה שהכל חרטה והבל וריק ואין שום טוב בעולם חוץ מלחזור בתשובה ולהיות חרדי נאמן ובגיל של כשבעים הוא יכול לומר מנסיון של מי שהיה בשני הצדדים שהוא שלם וטוב לו.

היו לו דגדוגים, לפני כמה שנים דובר שהוא יעשה תכנית טלויזיה פריים טיים לחילונים בסגנון ג'יי לנו. והפיקו כמה תכניות. כבר חשבתי שהנה הוא חוזר לחילוניות ומצדיק את התיאוריה שלי שחזרה בתשובה לא עובדת לטווח ארוך, אבל הוא עזב את זה וחזר לחיים חרדיים ומצהיר שהוא מאושר ושלם בהם.

אני אישית בתוך ליבי הסובייקטיבי לא קונה את זה ולא מאמין לו, אבל כמובן מי אני שאטיל ספק בדברים של אדם אחר. זה מופרך לגמרי ואין שום סיבה אמיתית אובייקטיבית לא להאמין לו.

מה שכן אני מאמין לו, ולהרבה אמנים אחרים, שאחרי שמימשו את הפוטנציאל והגשימו את החלום והתפרסמו, הרגישו שכל זה ריק וסתמי וחסר משמעות ושהם בודדים ונפשם מיוסרת. אם כי לא חסרים אמנים שמפריכים את התיאוריה שלי הזו ומצהירים שאמנותם עושה אותם מלאים ומאושרים מאוד.

אז מה זה אומר שיש אמנים גדולים ומפורסמים שאינם מאושרים, שהיו צריכים להשליך את החלום והקריירה ולחזור בתשובה מההתחלה? הרי גם זה לדעתי מוביל למקום לא טוב לטווח ארוך. אז מה כן? אין לי תשובות, רק סימני שאלה. בהצלחה (-:

.

– – –

.

רק עוד נקודה על כל זה, אולי היחידה שחשובה ועוזרת

המצב הזה של חוסר תשובות ודרך ולהיות קרוע מבפנים וחוסר שלמות וייסורים, הוא בעצם מה שאמרו שאין דבר יותר שלם מלב שבור. לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה. בזה נמצאת הענווה, אלה ייסורים אמיתיים, ורק בזכות יסורים זוכים לתורה וארץ ישראל ועולם הבא, אם מקבלים אותם באהבה והשלמה ולא בועטים ומשתגעים בגלל הפנטזיה שאפשר להגיע מהר למצב שלם ופשוט של אור ושלמות ואושר בלי ייסורים וחיבוטי נפש.

.

– – –

.

בנוגע לשאלות ההלכתיות שהזכרת, מה ואיך ומתי מותר או אסור לשיר.

כלל יסודי ומוסכם בהלכה הוא שדינים מדרבנן הם גופי תורה נצחיים ובלתי משתנים שנאמרו בהר סיני. יש טענה שהיום מותר להדליק חשמל בשבת כי היום זה לא טרחה ומלאכה להדליק אש כמו שהיה פעם. ההלכה שנאמנה למסורת קבלת התורה מהר סיני פה אל פה מהבורא עצמו, ולא רואה בהלכה רק תרבות של יצירה אנושית,  לא מקבלת טענות כאלה. הגדרים ההלכתיים הם שורשי המציאות הפנימיים היסודיים והם נצחיים ולא משתנים לפי הרגלי בני האדם. וכך גם הדינים דנקראים מדרבנן שגם הם נאמרו בעל פה בהר סיני.

לכן אם קבעו שאסור שירי עגבים אז אסור, גם אם בימינו זה מקובל ואף אחד לא מרגיש שזו הוללות פרועה ויצרית במיוחד אם אריק איינשטיין הכניסיני.

השאלה רק אם הם באמת קבעו הלכה כזו.

למשל יש הלכה שצריך בליל הסדר לאכול ולשתות בהסבה, כלומר בשכיבה, כי כך זה דרך חירות. בימיהם עשירים בסעודה חשובה היו אוכלים בהסבה.

אחד מגדולי הפוסקים מבעלי התוספות כותב שבימינו לא מסבים. ומעיקר הדין פוסקים כמוהו כי לגבי נשים סומכים עליו.

הוא מסביר שבימינו לא מקובל לאכול בהסבה, ולכן אצלנו זה לא יוצר הרגשה של דרך חירות אלא זה נותן הרגשה של חולים.

הוא וודאי גם יודע שדיני חכמים הם גופי תורה נצחיים וחלילה  לשנות אותם. רק הוא סובר שמעולם לא נקבעה הלכה לאכול בהסבה. אלא נקבעה הלכה לאכול דרך חירות, ונתנו דוגמה כגון מה שבימינו אוכלים בהסבה וכך לפי ההרגל של כל תקופה מה שנחשב אצלם דרך חירות לפי מנהגם. זו לדעתו ההגדרה המדוייקת של גדרי ההלכה.

עוד דוגמה שנאמר שתלמידי חכמים לובשים סודר. ובכל הקהילות נהגו שהרבנים לובשים בגדים צנועים ומכובדים לפי מנהג התקופה והמקום ולא דווקא סודר.. כי פירשו שכוונת חז"ל לומר שצריך בגד צנוע וכשאמרו סודר התכוונו רק לתת דוגמה ולא להגדיר שההלכה דווקא על סודר.

אפשר לפרש שגדר ההלכה לגבי שירה הוא שמותר לשיר מה שרק משמח ומרחיב את הנפש ומחייה אותה, אבל אסור לעשות הילולות יצר פרועות, כגון מה שבימיהם לפי תנאי החיים וההרגל והמנהג שלהם הם שירי עגבים. ובעצם שירי עגבים זה דוגמה ולא שיש דווקא גדר הלכתי על זה. ובימינו שירים שנתפשים לפי סגנון החיים שלנו סולידיים ומתמזגים נורמלי בשטף החיים בלי לתת תחושה של הילולת יצר פרועה, ונועדים רק להחיות את הנפש ולשמח ובלעדיהם יהיה עצוב, את זה וודאי לא התכוונו לאסור. הייתי בביתו של רב גדול חרדי ליטאי מחמיר, ששמע שירים של שוברט, ובמילים שלהם מדובר על אהבה, ואמרתי לו שזה אסור. והוא הסתכל עלי כעל מדבר שטויות, מה עגבים ושכחת חורבן יש במוזיקה כל כך עדינה ושקטה ונפשית.

בעצם כדי לפתור את השאלה איך לפרש נכון את גדרי ההלכות האלה, צריך לפתוח את כל הסוגיות והמפרשים בלשונם בפנים. ולעמול בלי דעה קדומה, להקשיב באוזן נקייה ולב טהור לדבריהם הקדושים ולהעלות מה שהאוזן הלמדנית באמת שומעת.

היום אין מי שפוסק כך, הפסיקה תהיה לפי הקו של הרב. רב ליטאי זקן ויבש וחמור סבר משיכון חזון איש מסתבר שיאסור ורב מודרני חברהמן ממניין קרליבך מן הסתם יתיר.

יש ראפר חרדי-חבדניק מצליח בשם מתיסיהו, בוודאי אתה מכיר. הוא אמר בראיון שהוא חרדי נאמן ששואל כל דבר את הרב. אם תלך לרב שלו לשאול הוא יתיר לך הכל. אם תלך לרב ברוורמן הוא יאסור לך. אמנון יצחק למי שמחזיק ממנו כרב אוסר בכלל להיות זמר.

אז אתה זה שצריך לבחור איזה רב אתה שואל, עשה לך רב. בזה אתה בעצם בוחר באיזו דמות אל אתה מאמין. כי ההבדל בין הרבנים ופסיקותיהם נובע מההבדל בציור הנפשי הפנימי איזו דמות הם מייחסים לאל.

בהצלחה רבה

.

.

– – –

.

רק עוד הערה בנושא ההלכתי,

מלבד השאלה איך לפרש את הגדר ההלכתי של האיסורים לגבי שירה ונגינה,

יש עוד נושא בזה.

יש הלכהבתורה האומרת על דברי התורה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"  וחז"ל דרשו וחי בהם – ולא שימות בהם.

אם מכבים שריפה בשבת להציל אנשים, זה לא חילול שבת אלא קיום המצווה של וחי בהם, ולא רק שלא נענשים על חילול שבת אלא זוכים לשכר מצווה גדולה על הצלת חיים והעמדת ערך החיים האנושיים מעל ערך שמירת שבת, שכל המצוות באות להחיות את האדם ולא לפגוע בחיותו.

בתשובה באתר התשובות בנושא השחתת זרע לבטלה הארכתי בזה, שההלכה של וחי בהם לא מתייחסת רק לחיים הגופניים אלא גם לחיי הנפש, והבאתי מקורות וביאור לזה. לכן גם אם גדר ההלכה של האיסור על שירה אוסר, עדיין ייתכן שמותר כי בימינו זה חלק חיוני מחיי הנפש ובלי זה הם יינזקו, גם אצל הזמר וגם אצל השומעים. אצלנו שומעים מוזיקה ברדיו או תקליטים שעות רבות ביום, וזה הפך לצורך שהנפש זקוקה לו, שלא כמו בזמנם.

יש גם דינים לגבי איסורים שהציבור אינו יכול לעמוד בהם.

אלה עוד נושאים שדורשים הכרעה של הרב שתשאל אותו ועוד טעמים למה לא מדובר כאן בהלכה פשוטה וסגורה אלא בנושא שיש לו צדדים מורכבים ונתון לפרשנות.

.

.

– – –

.

שלום,

בוודאי שאשמח אם תכתוב. לא תמיד אני יכול להשיב הרבה, אז אני לא מתחייב.

זה מחבר אותי לתקופה בחיי שהייתי במצב דומה לשלך, וזה נותן גם לי איזשהי סגירת מעגל וחיבור קטעים של חיים, לחזור בזכרון לאותם ימים ולחבר אליהם את זווית ההסתכלות שיש לי היום.

יש לי מכר שעובד כחוקר של ארגוני טרור. הוא אומר שיש לא מעט טרוריסטים רוצחי ילדים ושאהידים, שהם לפי עברם לא פסיכופאטים מטורפים ורצחניים. הוא אומר שמגיעים לזה גם צעירים מרקע חיובי, שהיו מקובלים בחברה כאנשים חבריים ועוזרים וטובי לב ועם יציבות ובריאות נפשית ורקע משפחתי כלכלי טוב וכו'.

בכל מי שחי יש כח נפש יסודי וטבעי של אמונה. כתוב הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אכלם.

כל כח נפש יסודי באדם יכול לצאת להתממש בדרך טובה ובריאה וישרה, או בדרך הרסנית רעה. כמו אש שיכולה לחמם ולבשל או לשרוף ולהרוס. או מים שיכולים להצמיח  ולהרוות ולהחיות, או לעשות שטפון הרסני ומבול. או אדמה שיכולה להצמיח או לעשות הרי געש ומפולות בוץ, או רוח שיכולה להביא גשמי ברכה או לעשות סופה הרסנית.

למשל יש את הכח המיני, הוא יכול לצאת כתאווה לזנות ופריצות, או כרצון להתאחדות קדושה עם אשתו באהבה ברוח ובנפש ובגוף.

או כח הכעס שיכול לצאת כרצון בריא לשנות לטובה את עצמו וסביבתו, או כזעם אלים והרסני.

או כח הענווה שיכול לצאת כדרך טובה ונכונה של התחברות לסביבה תוך הנמכת האגו העצמי ונתינת מקום לאחרים, או שזה יכול לגרום לניתוק מהסביבה כי הוא לא מביא את עצמו לידי ביטוי ולא נפתח לאחרים ולא משתף איתם.

אין שום כח נפש שצריך לחסום או לדכא כי הוא "יצר הרע", זה לעולם לא יצליח, זה כמו לדחוס קפיץ שבסוף יתפרץ יותר חזק.

צריך ללמוד להסתכל על האנרגיה הזו ולאט לאט לנסות ללמוד לתעל אותה שתצא להתממשות ,בדרך הבריאה. ואז כבר ייעלם מעצמו הרצון לממש בדרך הרעה. האנרגיה תתרוקן למקום הטוב ולא תישאר אנרגיה לצורה הרעה.

.

כח הנפש של אמונה גם הוא כך, הוא יכול להתממש בדרך הרסנית של עבודה זרה, או בדרך בריאה של אמונה טהורה.

זה כח הנפש הכי חזק, ולכן היצר של עבודה זרה הוא הכי חזק כמו שכתבו חז"ל.

אותם טרוריסטים, המטיפים במסגד יודעים לפרוט על מיתרי נפשם, ולגרות בהם את כח הנפש של אמונה, ולהפנות אותו לערוצים של עבודה זרה. נוח לנו להסתכל עליהם, כי שם מאוד ברור שמדובר בעבודה זרה, שרוצחים חפים מפשע נשים וילדים.

וכך הם יכולים לקחת נערים טובים, שיש להם נטייה לאמונה, ולבנות את כח האמונה בכיוון כזה.

.

מי שכבר נגע בעבודה זרה, יהיה לו קשה לצאת מזה.

כמו למשל מי שיש לו נפש עמוקה ומלאת חיים, והוא מאוד  בודד וצמא לחום ומגע. ומישהו פיתה אותו להתנסות בדברים מיניים עוצמתיים ואינטנסיביים ומסעירים מאוד שהם זנות ולא קשר נפשי נכון ובריא.

יש בדרך הרעה משהו שמעצים את החווייה ואת הגירוי וממכר. בדרך הטובה החריפות והעוצמתיות הרגעית של החווייה עדינים ורכים יותר, ולא נותנים אותו מרווה עוצמתי ומיידי לבדידות ולצורך הנפשי.

הדרך הרעה לא באמת ממלאת, היא רק מגדילה את החלל הריק שבפנים ונדמה שכדי למלא אותו צריך חוויות יותר ויותר חריפות, ומה שמציעה הדרך הטובה הוא דווקא פחות חריף.

ראיתי חוזרים בתשובה שהולכים לחרמון לעשות גילגולי שלג….     כאליו הם כבר במדרגת האר"י ז"ל. או נוסעים לטבול דווקא במקווה האר"י, ועדיף כשהמים קפואים (לא רק ראיתי, בעצמי עשיתי את זה – הטבילה, לא הגילגולי שלג…). צימצמתי את שעות השינה יותר ויותר, ניסיתי ללמוד עשרים וארבע שעות ברצף, תעניות דיבור, תפילה עם כוונות מהקבלה, תפילין כל היום, כוונהעמוקה בכל ברכה והזכרת שם, שמירת עיניים קיצונית, טבילות מרובות ועם כוונות, צדקה בכמעט כל הכסף המועט שהיה, וכו' וכו'. ועם כל זה רק הרגשתי יותר כמה אני טמא וגשמי וכמה אני צריך לעשות צירוף וזיכוך עוד ועוד.

השלכתי את העיוות שבתוכי על דמות האל וציירתי אותו כמו מישהו תובעני ולא מתפשר. הייתי עיוור לגמרי מלראות את הטבע האנושי האמיתי, את כוחות הנפש כמו שהם. היה נדמה לי שבאמת אני רואה שהאדם הוא בעצמותו מלאך טהור ורוחני ומזוקק לגמרי מכל גשמיות וחומריות. וככה גם הבנתי מסיפורי הצדיקים על הבעש"ט והאר"י והגר"א וכו', והייתי בטוח שאם הם יכולים אז גם אני. וכל החומריות והרצונות הפשוטים זה רק קליפה טמאה זרה לטבע האנושי האמיתי וניתן עם מספיק מאמץ ל,היפטר ממנה ולזכך ולצרף אותה.

לכן גם לא חשבתי שנכון שהאל יהיה סובלני ומבין ואוהב כלפי הקליפה הזרה הארורה המכוערת הטמאה הזו. כתוב שצריך להילחם בלי פשרות עם הקליפה ויצר הרע ושזה כמו עמלק שאסור לרחם עליו. ובוודאי האל תומך במלחמה הזו.

אם התמונה מה זה אדם ומה זה להיות אנושי וכו' היא כזו, לא יכולתי לראות שהאמונה שלי מבוססת על זרות למה שזה אדם ומה אנושי, ולא יכולתי לראות שזו עבודה זרה.

.

השינוי אצלי התחיל רק אחרי שהקמתי משפחה ונולדו ילדים. התחלתי להרגיש שהמאמצים שלי להיטהר ולהיות כמו מלאך רוחני וקדוש, סותרים את היכולת שלי לספק לאשה ולילדים את הצרכים הרגשיים שלהם ממני. ניסיתי בהתחלה לחנך אותם להיות כמו הנשים מסיפורי הצדיקים שנותנות לבעל ללמוד ברצף בלי הפרעות. ויש מדרש שתלמיד חכם צריך להיות אכזרי על בניו כעורב, אבל עם הזמן הבחנתי שזה לא עובד ושיש בזה עוול כלפיהם. ושנוצר מתח וחוסר אהבה וניתוק רגשי בבית. ומזה התחלתי להבין שמשהו בדרך שלי לא נכון.

.

במשך השנים מזה למדתי שגם החלק הילדותי הפשוט ה"גשמי" שבתוכי זה גם כמו ילד שרוצה לחיות ולקבל אהבה והבנה וחום ומגיע לו. שלשמוע מוזיקה ולהנות מאוכל וטיול וטבע ומנוחה וכו' וכו' זה לתת חיים לרובד באדם שהוא חלק בלתי נפרד ולגיטימי ממנו. וממילא מתחייב גם שהאלוהים אוהב את החלק הזה וחפץ שיחיה ויהנה ויהיה לו טוב ומואר וחם ובריא ושמח. ולא לנסות להרוג את זה ולהתנכר לזה. שזה אכזריות שמתחילה בתוכי ועוברת גם לאכזריות על האשה והילדים, ואל שמצווה על אכזריות זו עבודה זרה.

.

.

עדיין לא פשוט לי למצוא סיפוק רוחני ומשמעות בלי העבודה זרה.

אני עובד כעת בטיפול בתינוקות קטנים. אצלם קל לי לראות שהם באמת צריכים את החיבוק והחום והטיול והמשחק והצחוק והחיבוב וההבנה המלאה בלי ביקורת על הצרכים הנפשיים הפשוטים שלהם. ושם ברור לי שאבא טוב ככה יתנהג איתם.

וכשאני מתקשר איתם ובונה יחסים איתם, אני מגלה את התינוק שבתוכי, שמתוכו נוצר היחס החי אליהם, ורואה שכמוהם מגיע גם לו יחס כזה והוא זקוק לזה באמת, וזו אכזריות והתנכרות לא לקבל את זה. וככה אני לאט לאט לומד לצאת מהשפעת העבודה זרה, ועדיין אני באמצע התהליך הלא פשוט והמייסר הזה.