עוד על הצד האפל

קראתי היום רשימה של תומר פרסיקו שהתפרסמה בבלוג שלו, וההרהור עליה גרם לי פתאום לתפוס בצורה בהירה יותר משהו לגבי הנושא שאני עוסק בו וכותב עליו כבר כמה חודשים.

זו הרשימה:

"אני לא מכיר את בעלת הבלוג הזה, אבל היא כתבה רשימה מצויינת על אחד הכשלים המרכזיים של הנאו-פגניזם העכשווי מנקודת מבט דתית. היא מתחילה את הרשימה מלגלוג על טקסט נאו-פגאני שמוקדש לאלה המצרית הקדומה סחמת, אלה שעל פי המיתולוגיה הרלוונטית ניסתה להשמיד את האנושות כולה, ועל פי הטקסט הנידון מצויינת להעצמה נשית. אבל הכותבת לא עומדת רק על חוסר הדיוק, אלא על חוסר המהות הפגאנית עצמה. הנה העיקר:

וישנה גם ההכחשה של כל מה שלא חביב או מגניב במיתולוגיות הנבזזות. האימה הקמאית האמיתית העומדת כמדומה בשורש הפגאניות הקדומה – הסגידה לכוחות הגדולים ממך, שיכולים למחוץ אותך, ויעשו זאת באופן שרירותי מהסיבות הקלושות ביותר – זרה לגמרי לאנשים האלה. היא דורשת קרבה וכפיפות לטבע, לגחמות של של מזג האוויר ושל חיות פרא, למגפה ולרעב, שכבר לא קיימות כלל במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההכרה הבו-זמנית בגדולה ובאדישות זרה לבני המערב, החיים במקדשו מאיר הפנים של אלוהי ההשכלה וההומניזם, הלומדים מגן הילדים על ערך עצמי והתפתחות אישית, ומגיעים לטבע כמו התמימים שבתיירים. […] גם כשהיא מצהירה אחרת, בלב לבה הניאו-פגאניות מאמינה שהטבע נחמד. גרוע מכך, שהכל נחמד. הם לא יודעים פחד; ובלי פחד, כל העניין הוא משחק.

הכותבת עומדת היטב על לב העניין: הפחד. השרירותיות. הקרבה אל היסודות, אל הטבע (הטבע ממש, זה האכזרי). ללא אלה איזה מין פגאניות יש כאן?!? והאמת היא שזה לא נגמר בפגאניות. כלל המאמינים במערב איבדו מגע אם יסודות משמעותיים מהעולם הדתי הפרה-מודרני. עם היראה, עם האלימות, עם ההקרבה, עם הפולחן ההמוני, עם האקסטזה, עם המאגיה. הזה לא משהו שאפשר לעשות איתו יותר מדי, אבל לדעתי כדאי מאוד להיות מודעים לו."

עד כאן דבריו של תומר פרסיקו.

.

ברגע הראשון חשבתי איזו הערה נכונה וחשובה, ושמחתי שיש עוד מישהו שמרגיש כמוני לגבי העניין הזה.

בהרהור שני חשבתי, עד כמה הדברים מופרכים ואיך ייתכן שאנשים חכמים כאלה יכתבו דברים כל כך חסרי שחר.

כמדומני שהסיכוי שלנו לחלות בסרטן כלשהו הוא בסביבות אחד לשש. כמעט כולנו מכירים מי שחלה בזה. ומלבד זה הרי יש גם התקפי לב ושבץ מוחי, ואינספור מחלות אחרות נוראות ומפחידות.

כמה תאונות דרכים יש? בתקופה מסויימת עבדתי כנהג והייתי כעשר שעות ביום על הכביש. אחרי כמה חודשים הרגשתי שהעצבים שלי מתערערים ואני נכנס לחרדה. כמעט כל יום מצב של כמעט תאונה שגורם להחסיר פעימה ולראות את המוות בעיניים. או פציעה ונכות. והידיעה המתמדת שאם להרף עין אאבד ריכוז זה הסוף שלי.

גם היום, בכל נהיגה רגילה אני עובר סמוך למאות נהגים, שאם אחד מהם יאבד ריכוז לחצי שנייה הוא יכול להתנגש בי בלי שאוכל להימנע, לא חשוב עד כמה אהיה זהיר. ומי יודע כמה מהם לא ישנו בלילה או שתו אלכוהול או מסמסים הודעות בזמן הנהיגה או באמצע קטטה סוערת עם בן/בת הזוג או שיש להם בעיה בריאותית שגורמת סחרחורות וכו' וכו'? בכל מכונית שעוברת מולי ובסטייה של שבריר שנייה יכולה להתנגש בי, אני רואה את המוות מרקד מולי.

ופיגועים ברוך ה' גם יש, והפצצה האיראנית, ואלפי רקטות אצל החיזבאלה וחמאס וגם מנהרות יש, והתחממות כדור הארץ, והתמוטטות עסקים קטנים שמשאירה את המשפחה בחובות בכלל לא קטנים, וכו' וכו' וכו'.

כמה מקרי טביעה יש? בים בבריכה ובאמבטיה. ושכחת ילדים במכונית, ונפילתם מהחלון, ועוד ועוד.  ועוד לא שכחנו את השואה.

לפני כחודש החלקתי באמבטיה ועד עכשיו כואב לי וקשה לזוז ואני מרגיש בכל גופי כמה קרוב הייתי להפוך לנכה.

איך שייך בכלל לומר שאצלנו אין קרבה לכוחות הטבע שיכולים למחוץ אותנו באופן שרירותי כהרף עין, שאין לנו ממה לפחד?

תומר כותב שאין מה לעשות כדי לשנות את המצב, וכנראה כוונתו שאי אפשר לחזור לחיות בטבע כמו בימי קדם ובעל כרחנו חיינו הם אורבניים ומערביים ומפונקים ומוגנים ועשירים.

.

.

פתאום ראיתי ברור עד כמה העניין הזה תלוי רק בפכחון.

משהו במצב שלנו גורם לנו להיות עיוורים לאלימות השרירותית של הטבע והיסודות שמשתוללת סביבנו לא פחות ממה שהיתה בזמן הקדמוני.

האלימות הזו היא מיסודות הבריאה ולא ייתכן כלל שלא תהיה קיימת. בלי האלימות הזו לא יתכן קשר דתי חי עם שום דבר, לא עם אלים פגאניים וגם לא עם בורא העולם האחד, אבינו שבשמיים שרק עליו יש לנו לסמוך ורק הוא מגן ומושיע. בגלל שהחושך והפחד הם יסוד הקשר החי עם הבורא הם משורשי הבריאה בעצמותה ומוכרחים להיות תמיד.

בלי האלימות הזו לא ייתכנו שמחה וחוויית חיים, חיבור לעצמי ונגיעה ממשית בעובדה שאני חי. בלי תודעת רעב אין שמחה באוכל, בלי תודעת מוות אין שמחה בחיים. לבן הארמי נקרא לבן כי הוא כמו הלבן שבספר שבלעדיו אי אפשר לראות את האותיות השחורות.

אנחנו לא יכולים לפחד כי אין בנו מספיק חיבור לכוחות החיים היסודיים, לאדמה, לשמחה הבסיסית שנובעת מעצם היות החיים. אם נפחד נתמוטט מייד, נשתגע, נכנס לדכאון, נפסיק להיות יכולים לתפקד, נהפוך לחולי נפש. כל כך הבריאות הנפשית שלנו שברירית ואפסית. מכיוון שאיננו יכולים לעמוד בתודעת הפחד הזה, אנחנו מדמיינים שהכל בטוח ושליו ומוגן, ובונים תרבות כזו ומחנכים ככה את ילדינו וחיים בעולם שבו התפישה הבסיסית של הקיום הוא שהוא עשיר ובטוח ומוגן ומפונק.

פעם הייתי בבית הקברות הצבאי ופגשתי שם אשה מבוגרת, היא אמרה לי להיות בשקט כדי שבנה לא יתעורר. "הוא הרי רק ישן?" היא פנתה אלי כמבקשת אישור לדבר וודאי.

אמרתי לה: בוודאי, הוא רק ישן, הוא יקום.

אבל לאשה הזו אין יותר חיים.

אנחנו נמצאים במצב שלה, וגם לנו אין חיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על עוד על הצד האפל

  1. Ofra Shay הגיב:

    רשימה יותר מדי מייאשת. אנחנו מדחיקים את הסכנות כדי שנוכל לשמוח, כי הרי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. או כי שאבא שלי ז"ל היה אומר: צריך לקוות לטוב, ולהתכונן לרע ביותר.

  2. Ofra Shay הגיב:

    רשימה יותר מדי מייאשת. אנחנו מדחיקים את הסכנות כדי שנוכל לשמוח, כי הרי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. או כמו שאבא שלי ז"ל היה אומר: צריך לקוות לטוב, ולהתכונן לרע ביותר.

  3. hamishpachton הגיב:

    בדפים הראשונים של מסכת ברכות יש סוגיא ארוכה על קבלת ייסורים באהבה, ונאמר שתורה וארץ ישראל ועולם הבא, שאלה המקומות של שמחה וחיים, אינם נקנים אלא ביסורים ובתנאי שמקבל אותם באהבה.
    אותה אשה מבית הקברות, לכאורה היא שמחה כי היא חושבת שבנה חי. אם היתה חווה את האמת עם כל הכאב והקושי, ואחר כך נוגעת במקום שבו יש המשך לחיים אחרי השכול וצומח בו משהו טוב, זו תהיה שמחה מהולה בכאב אבל עם סיכוי להיות שמחה שיש בה ממש, משהו שקיים באמת וחי וניתן לנגיעה ממשית, ולא רק חוסר תחושת כאב.
    הנושא הוא לחפש איך ניתן לזכות לשמחה, לא חלילה לקלקל אותה.
    לזכור תמיד את יום המיתה זה חיוב ומצווה, וזה מה שמכוחו זוכים לחירות ולשמחה. גם רבי נחמן מברסלב כותב שמזה נובעת השמחה. אבל אמרו שהזמן לזה הוא אחרי שעוברים את אמצע החיים, אחרי גיל שלושים וחמש. לפני כן לא תצמח שמחה מהזכירה הזו וזה גם מסוכן. ומן הסתם לא מדובר בגיל כרונולוגי אלא ברמה של בגרות פנימית. אני כשלעצמי מרגיש שלא הגעתי לבגרות הזו, ואני רק מנסה ללמוד את הסוגיא אבל לא באמת מסוגל לחיות עם זכירת יום המיתה תמיד באופן שזה באמת יעשה אותי שמח. אני קצת מנסה אבל זה תהליך ארוך ולא פשוט ואני בוודאי רחוק מלומר שאני מצליח.

  4. hamishpachton הגיב:

    I've got the mopper's blues (שוטף רצפות) I've got the mopper's blues
    I've got the mopper's blues, I've got the mopper's blues
    Yes, I got the mopper's blues, but I'm the happiest man in town
    Baby, I ain't got no gal (girl), you know I ain't got no gal
    Lord, I ain't got no gal, I ain't got no gal
    I ain't got no gal, but I'm the happiest man in town
    I ain't got no money, I ain't got no money,
    Lord, I ain't got no money, I ain't got no money
    Lord, I ain't got no money, but I'm the happiest man in town.
    I've got to screw, I've got to roll,
    I've got to sweep, 'n I've got to dust
    Yes, I've got to mop, but I'm the happiest man in town
    I ain't got no home, I ain't got no home
    Lord, I ain't got no home, baby, I ain't got no home
    I ain't got no home, but I'm the happiest man in town
    Baby, I'm all alone, you know I'm all alone
    Baby, I'm all alone, yes, I'm all alone
    Yes, I'm all alone, but I'm the happiest man in town
    I know I can't loose, baby, I can't loose
    Baby, I know I can't loose, I know I can't loose
    I know I can't loose, not with this moppin' blues on you

  5. עמי הגיב:

    שלום ניר היקר
    אני חושב שמבחינת הסיכונים והסיכויים האובייקטיבים עדיין אין מקום להשוואה בין החיים בעולם המודרני לבין חיים בעולם העתיק, מבחינת גודל הסכנות והעוצמה שלהם והזמינות שלהם על כל צעד ושעל, כמו מחלות נפוצות שבעולם העתיק דינם היחיד היה מוות ואילו היום הם ניתנות לטיפול בקלות או שהמחלות האלה אפילו נכחדו, וכמו סכנת רעב וצמא, חיות טרף, רצח ע"י יריבים וכו' בלי מערכת של חוק, ופגעי מזג האויר וכו' וכו', שבעולם המודרני השכילו ליצור דרכי התמודדות די יעילים מולם. כלומר הסיכויים למות ולא מזקנה בעולם העתיק הם רבים יותר.
    אבל מצד שני על אף הסיכויים הקטנים (יחסית לעבר) שיש כיום למות מוות לא טבעי מכל מקום יש להם השפעה הרבה יותר עמוקה ועצומה עלינו מאשר על אנשי העולם העתיק ביחס לסיכויים שהיו להם. יש תחושה שכשהעולם היה פרימיטיבי והיו הרבה יותר סכנות ותוחלת החיים היתה קצרה והתנאים גרועים מאד אז אנשים לא סבלו מחרדות ודכאונות, וודאי שלא כמונו בעולם המודרני, וכמו שבטבע רגע אחרי שהאריה טורף פריט אחד מהעדר מיד שאר העדר חוזר לשגרה ולא סובל מטראומה, כך זה נראה לפחות בהסתכלות חיצונית. ככל שהסכנה היתה אמיתית מוחשית ונגישה כך ההתמודדות היתה ענינית, מכוונת אל הסכנה עצמה, ולא התמודדות מול תמונת הראי של הסכנה איך שהיא מיוצגת בנפש ועל ההשפעה שלה על הנפש. במשך הזמן נעשתה קפיצה משמעותית מהפחד מול סכנה מוחשית שקורית כאן ועכשיו אל מול סכנה מופשטת יותר. הפחד עבר זירה, הוא פחות תלוי אירועים קונקרטיים בזירה החיצונית ויותר פחד שמתרחש בזירה הפנימית, הטמעה ממציאות חיצונית אל תמונה שלה במציאות פנימית. משהו בנו השתנה.
    אני מנסה להבין מה בעצם קרה?
    יש הבדל אחד שנראה לי קצת חיצוני, והוא המודעות לסכנות, שהאנשים בעולם הפרימיטיבי לא היו מודעים אל המגוון העצום של הסכנות שמקיפות אותם כפי שאנו כיום מודעים לסכנות שונות ומשונות קרובות מאד ורחוקות יותר (וברור שזה משפיע על כולם מי פחות ומי יותר, ויש גם מי שחי בתחושת חרדה מתמדת), וגם חוסר התקשורת, כיום אסון שקורה בצד אחד של העולם או בעיר אחרת יש לו השפעה נפשית עלינו אפילו שאנו בכלל לא בטווח הסכנה. גם בעבר אם מישהו מת מסרטן אז זה לא אמור להפחיד את חברו, כי הוא אינו יודע מהו סרטן, הוא חושב שהאלים כעסו על חברו ועליו לא וכיו"ב. בהנחה שאם הם היו יודעים כמונו והם היו מגיבים כפי שאנו מגיבים כיום, אז ברור שהם היו חרדים יותר מאתנו.
    אולי בעבר זו היתה המציאות היחידה שהם הכירו, חיים חסרי אונים מול כוחות עצומים, לעיתים מאד אכזריים, שאין שום השפעה ושליטה עליהם, חיים ללא תוכניות ארוכות טווח, הם אפילו לא הגיעו למצב שצריך "להשלים" עם המציאות. זה נראה שככל שהאדם השכיל להבין את הטבע וייצר כלים להגן פיזית על עצמו (בעצם נטש בהדרגה את חוסר האונים המוחלט והתחיל לקחת אחריות נוספת לגורלו, ובהתאמה נטש את הצורך באלים וההסתמכות הבלעדית עליהם והרצון לפייס אותם, והפך בעצמו לסוג של אל) אז חלחלה הבנה/תקווה שאפשר לחמוק ברמה מסויימת מהגורל, כל פעם קצת יותר, ואז התפתחו ציפיות, תקווה מזיקה, ומחוסר ברירה צריך "להשלים" עם הסכנות שכן קיימות, נוצר סוג של פחד חדש שהוא לא מול הסכנה האמיתית שקורית כאן ועכשיו אלא מול הבבואה שלה, פחד מכשלון לשלוט בגורל, פחד של מי שיודע שיש לו אחריות והוא לא חסר אונים לגמרי, שיש מה לעשות והוא לא בטוח שהוא עושה כל מה שביכולתו, פחד לא להצליח להיות אל.
    אבל אני מרגיש שיש כאן הרבה מעבר לזה, אולי משהו שקשור בכך שהאדם גילה את מציאות עצמו, כלומר הפך בעל מודעות לעצמו ולעולמו הפנימי.
    סתם מחשבות שעלו בעקבות דבריך.

    • hamishpachton הגיב:

      תודה עמי, שמח לשמוע ממך, כתבת יפה ועמוק ונוגע, כדרכך

      • סבר הגיב:

        היי ניר משלומך?
        כל הבלוג שלך באמת דבר מדהים בעיניי התהליך הפשטות וכו.
        שאלתי אליך איך אתה מגדיר הלכות ומצוות כיום בציבור הדתי ועל המשמעויות שלהם וחובתינו כעם יהודי וכל עניין השכר שבתשלום

        • hamishpachton הגיב:

          שלום,
          תודה על ההתעניינות (-:
          השאלה שלך קצת כלליות מדי בשבילי, יותר קל לי להתייחס אם מדובר על נקודה מסויימת בחיים האישיים שלי, או של מישהו שאני יכול להרגיש חיבור לחווייה שלו, שבה נתקלים בבעייה שנוגעת ישירות בחיים

          • סבר הגיב:

            אוקיי..אשאל ככה,איך אתה רואה מנקודת עולמך כיום את עניין הלכות ושמירת המצוות?

            • hamishpachton הגיב:

              עוררת אותי להעלות כעת רשימה נוספת – מכתבים לאדם שמתחיל בדרכו לחזור בתשובה.
              מאוד לא נעים לי להעלות בפומבי דברים שנכתבו כמכתב פרטי ואישי.
              אבל מצד שני אני רואה שיש עוד מתעניינים וקשה לי לחזור שוב ושוב….
              שם הארכתי בנושא שנדמה לי שהעלית.
              בלשונית באתר הזה הנקראת פרקים מהספר אדם חי, יש קישור לקובץ שמכיל את כל הספר. בחלק השני שם יש דיון מפורט בשאלה של שמירת הלכה מעשית, מה עמדתי לגבי זה.

  6. עמי הגיב:

    תודה ניר,
    תודה על כל החכמה והיופי שאתה מביא לעולם
    אני אוהב אותך
    שנה טובה ומתוקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s