הרהורים על כלל ופרט – דת חברה ואינדיבידואליזם (המשך לרשימה הקודמת)

חשבתי על ההערה של עפרה על הרשימה הקודמת בעניין הדמיון בין הבלוז לתלמוד.

אלה מילים של שיר בלוז מהעתיקים, שנחשב אחד היסודיים והמגדירים:
You got to move
You got to move
You got to move, child
You got to move
But when the Lord
Gets ready
You got to move

You may be high
You may be low
You may be rich, child
You may be poor
But when the Lord gets ready
You've got to move

You see that woman
That walk the street
You see the policeman
Out on his beat
But when the Lord gets ready
You got to move

הביצוע הקלאסי של פרד מקדואל:
http://m.youtube.com/watch?v=mtlVSedpIRU

זה מאוד דומה לשיחות של רבי ירוחם על עבדות והכנעה. איך האדם נוטה להאחז, והאל, החיים, אומרים לו: הלאה. לנוע אל המוות. פחד המוות שעוצר את התנועה מכבה את החיים, שהם עצמם התנועה הזו. וזה החיבור לאל, לנוע איתו. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כל עיכוב זה לאחר רכבת, גם אם תנוע אחר כך אתה כבר בפיגור. כבר מעורבב קצת קפאון מוות עומד בחום אש החיים הנע שלך. עבדות הבורא ביסודה הוא לא לאחר את הרכבת. when the lord gets ready , כשקול דודי דופק, כשהקול קורא "לך לך",  לא לומר: פשטתי כותנתי איככה אלבשנה, ואז דודי כבר הלך לו.
זה הסוד הפנימי של התלמוד, והוא מתבטא בגוונים רבים בכל סוגיא.
וזה אותו עניין של לשמוע את כל הקולות והדעות, ולהיות ביחס עם כל רבדי האדם וההווויה ועם כל גווני הצל והאור. כי כשחותכים קול או דעה או גוון של חושך או כיעור אנושיים כלשהם ומנדים אותם מלהיות בתוך ההתייחסות של חוויית החיים, הופכים אותם לזרים, זה עצירת התנועה, זה איבון וקפיאה והאחזות. זה חומה, חיתוך, ניתוק, שהם מצבים סטטיים.  היפך החיבור שהוא מצב של תנועה בלתי פוסקת, כי הוא חיבור לחיים וחיים זה דבר צומח וזורם.

חשבתי מהיכן נובע הדמיון הזה. מה שהבאתי זו נקודה יסודית אחת אבל אפשר לפרט ולהאריך בלי סוף בדברים מקבילים. הרי זה לא שפרד מקדואל ישב על דף גמרא בנעוריו…

.
.

אדם ביסודו הוא חיית להקה, חיה חברתית, כמו שכתב אריסטו, שזה כמו נמלים ודבורים, שאם אחד מהם יבודד מהכלל הוא ימות מהר.
ויקטור פראנקל כתב על האדם המחפש משמעות. זה כח החיים הכי חזק. "משמעות" פירושה חיים שמיוסדים על חווייה של חיבור לכלל. של להיות דבורה פועלת בתוך הקן, הנחיל.
יש אנשים ש"נתפסים" לאידיאולוגיה, כמו קומוניזם או נציונליזם או שחוזרים בתשובה לדת כלשהי וכל כיו"ב. וטוענים שזה נותן לחייהם משמעות. החיים כבר לא סתמיים.
יש שומרי ראש שמוכנים להקריב חייהם עבור הנשמר, יש תרבות של סמוראים שהפכו את השעבוד לאדון שעבורו הם שכירי חרב, למעין דת. לשרת. להיות משרת ציבור. להקריב. להתנדב,  לפתוח עמותה למען נזקקים. להיות חברתי. זה נותן משמעות, כי זה לחיות כאיבר של הכלל ולא כפרט בודד.

כדי לחיות ביחד כלהקה, מכרחים לרסן דחפים של אלימות, תשוקות חסרות רסן, חמדה, עצלות, נצלנות, ועוד ועוד. ולבנות חוקי התנהגות ונימוס. שיהיה צפוי מראש ומנוטרל מסכנה מה אדם יגיב במצבים מסויימים של אינטראקציה עם פרט אחר. זה ההתחלה של תרבות.
התרבות היא הרוח והאופי והחוקים של חיי הכלל. לכן אנשים מוצאים בה משמעות. והיא הופכת לערך.

אחד המושגים היסודיים בקבלה הוא "כלל ופרט".
יש שיווי משקל סודי, מסתורי, אבסורדי, דיאלקטי, בין חוויית החיים של להיות פרט, יחיד במינו, אינדיבידואלי, שזה מחייב גם להיות חופשי לגמרי, נאמן רק לעצמו, אותנטי רק כלפי עצמו, נון-קונפורמיסט ואנרכיסט. לבין חוויית החיים של להיות פרט בחברה. "תורם לחברה". תרבותי, מהוגן ומנומס, מעורר כבוד בחברה, הולך בתלם.

יש הסתכלות, מייחסים את זה, בצדק או לא, לפרויד, שהאדם מצד עצמו היה בשמחה צועק ברחוב ומפריע לשכנים, צועק את דעתו בלי להקשיב, גונב ואונס ורוצח ומתערטל בפומבי וכו' וכו', ורק הכח החיצוני שבא מהחברה מכריח אותו לדכא או להדחיק את הדחפים האלה.

לחוות את הקיום גם כאיבר של החברה, מלבד חוויית הקיום הפרטי, זה צורך חיוני יותר מלנשום, זה הכח המניע הכי חזק. כל החרדה שכל כך שולטת בנו נובעת מהפחד להיות מנודה מהאנשים האחרים. מלהיות בודד לחלוטין. פחד מחולי ועוני ומוות בשורש יסודם הם פחד מבדידות קיצונית מוחלטת שבעקבות המצבים האלה. זה מקור כח השלטון העצום של הפחד הפנימי ממה יחשבו עלי, מה יגידו, איך אני נראה בדעת אחרים. הלוואי שיהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם.

הקול של ההורים בילדות הופך לקול פנימי בתוך האדם: אתה לא מתבייש? זה לא בסדר! איך אתה מתנהג? רגשות האשמה הם קול כזה, שהוא קול פנימי אבל אינו נובע מהפנימיות האותנטית העצמית, אלא הוא הפנמה של קול חיצוני, של החברה הכללית.

המוסר, חוקי החברה, יכולים להיות משהו רע, שמכבה את החיוניות. החיוניות תלויה בחופש פנימי מלא, בנאמנות לגרעין של העצמי האינדיבידואלי, בצמיחה מתוך המעיין הפנימי, בנאמנות לו. והקולות החיצוניים האלה משעבדים את האדם ולא נותנים לו לשמוע מה הוא באמת, מה הרצון האמיתי שלו, מה רוצה לצמוח מתוכו. הכי גרוע שהאדם כבר לא מבחין שהוא מנותק לגמרי מעצמו, שהוא בכלל לא יודע מה הוא באמת רוצה, מה זה עבורו באת לצמוח ולחיות. הוא בכלל לא מודע לכך שכל כולו הוא רק לעמוד בדרישות של החברה ושל הקולות הפנימיים שבתוכו שמייצגים את מוסכמות החברה או הציפיות של ההורים שגם הן נובעות מלחץ החברה ולא מתוך פנימיות ההורים, וכו' וכו'. הוא בטוח שלעמוד בדרישות האלה זה מה שהוא בעצמו רוצה. עד כדי כך הוא מפוחד. כמו יהודי בגטו שבטוח שכל מה שהוא באמת רוצה זה להשביע רצון את הנאצי כדי שיתן לו קליפת תפוח אדמה במקום לשסות בו את כלבו. אי אפשר להסביר לו שיש בתוכו רצונות אחרים, חלומות משלו, תקוות, הגשמה של עצמיותו. הוא באמת לא רוצה צאומה מלבד למצוא חן בעיני אותו נאצי. הרבה אנשים חיים כך מול הדרישות של הקול הפנימי של רגשי אשמה והחינוך בגיל מוקדם ומוסכמות החברה ומה שנחשב חובה מוסרית וכל כיו"ב.

כל תרבות בסופו של דבר מתפתחת לדבר כזה שחונק ומכבה את האנשים. יצר הרע כפי שהתלמוד מלמד להכיר אותו, הוא כח עיוור חסר פשר של ניכור וזרות וניתוק והיפך חיים וכיבוי וייבוש כל לחלוחית. והוא שולט והופך כל תרבות לדבר כזה.

דת ותרבות זה בעצם אותו הדבר. העניין של דת זה להכיר בכח שהוא מעל בני האדם, והוא כללי. הכרה בכח כזה היא בעצם דבר אחד עם העניין של חיים כלהקה, כגוף קולקטיבי. כי גוף קולקטיבי קיים רק אם יש רוח קולקטיבית שמפעמת בו. הרוח הזו היא המושג של אל. גם אם קוראים לו סטאלין או היטלר או "התרבות המערבית" או לאומיות או אופנה, או כל שם אחר, בסופו של דבר מתכוונים לרוח כללית, שהפרט הוא איבר שלה ומכוחה הפרטים חיים באחדות.  ורוח כללית כזו זה ההגדרה הפסיכולוגית השורשית היסודית של מושג האל בתודעה האנושית. זה מושג אב בשפת הפסיכולוגים, אבל זה אב משותף, וזה הופך את כולם לאחים, למשפחת האדם.

תרבות זה מה שמחייב אותי כפרט כדי שאוכל להיות איבר בלהקה. זה בסיס מה שמהווה שפה משותפת עם שאר הפרטים, חוקים וסדר וערכים משותפים וטעם אסטטי משותף ודרך משותפת לחוות חוויות להצהיר אהבה להנות ממוזיקה וכיו"ב.

תרבות יכולה להישלט על ידי יצר הרע ולהפוך למקור לדיכוי והחנקה של החיים הפנימיים של הפרט כיחיד. ארץ כל כך תרבותית כמו גרמניה של תחילת המאה העשרים, יכלה להפוך לנאצית. העניין של לתת מקום כל כך חשוב לתרבות, לנימוס ודרך ארץ, לשמיעת בטהובן ושוברט, לציות לחובה המוסרית, לאידיאלים של טוב, בלי לתת מקום לטעם פרטי אישי חופשי באמת, לחיי רגש פרטיים עצמאיים, זה מוחק את היחיד, ואז כשעל התרבות מתשלט היטלר ממילא אנשים שהיו בעלי רמה מוסרית גבוהה פתאום משתעבדים לרוח שלו. הבעיה התחילה לא בכך שרובם הפכו לנאצים, אלא בכך שמי שלא אהב לשמוע בטהובן נחשב לפרימיטיבי ובעל טעם רע וראוי לנידוי על ידי מי שמכובד ומקובל.

בספרים כמו על תבונה ורגישות של ג'יין אוסטין, או אנה קרנינה של טולסטוי, לדעתי הנושא המרכזי הוא, היכולת של אדם בעל מעלה אמיתית לבנות מערכת ערכים ומוסר שלא נכפית על ידי מוסכמות החברה אלא נובעת באמת מתוך עצמיותו.

בתוך האדם עצמו יש רובד של תפישת עצמו כפרט בודד, ורובד של תפישת עצמו כאיבר של החברה. הרובד של הבודד משם יכול לנבוע רצון לגנוב את מה ששיך לאחר. אבל מהרובד של התפישה שאני איבר בחברה נובע באותנטיות גמורה שאני רוצה לא לגנוב, גם כשאין מי שיעניש אותי. ויותר מזה גם רוצה לתת משלי לאחרים. וזה לא רצון פחות אותנטי.

לפעמים חושבים שהרצון לקחת לעצמי משל האחרים הוא היותר אותנטי, והרצון לתת להם משלי הוא משהו שדורות של חינוך ותרבות הטביעו באדם ונדמה לו שזה מתוכו, אבל זה לא עצמי לו באמת.

ההיפך הוא הנכון, אין בזה ספק. הרצון לתת לאחרים הוא יותר אותנטי ופנימי. רובד הקיום כחוויית חיים של חלק מקבוצה הוא יותר פנימי וגרעיני ומהותי ובסיסי במהות האדם מאשר הרובד של לתפוש את עצמי כאינדיבידואל פרטי.

מי שעיניו פקוחות יכול לראות את זה בולט על כל צעד ושעל.

מתוך הרובד הפנימי הגרעיני של לחוות את חיי כחלק מהכלל, שמשם נובעת תחושת המשמעות של החיים, משם בלבד נובעים אושר ושמחה ואור וחום, משם יכול לצמוח מוסר פנימי אמיתי. דמויות כמו קונסטנטין לווין באנה קרנינה או אלינור דשווד בעל תבונה ורגישות, מצד אחד מורדות במוסכמות החברתיות של תקופתן, ומצד שני הן יותר מוסריות מהסובבים אותן, כי הן בונות לעצמן מוסריות שנובעת מפנימיותן האמיתית, ישרה ומוצקה ועקבית בכל מצב, עד העומק. דווקא בגלל שהן לא מצייתות למוסכמות הן יכולות לגעת בגרעין הפנימי שלהן ולהצמיח תוכו מוסר אמיתי חי וטבעי שהוא חלק אורגני מעולמן הפנימי, שהוא חלק גרעיני ומהותי והכי חשוב ממנו. לא רק מוסר חיצוני וצבוע ומתחסד ויבש כמו המוסר שנובע ממוסכמות החברה.
.

בושת פנים לגן עדן ועז פנים לגיהנום. כח הנפש היסודי של להתבייש יכול לשמש כלי בידי החברה לדכא את היחיד. או כלי בידי פרטים חזקים לדרוך על אחד ביישן. אבל ביסודו הוא הכח הכי קדוש ונעלה, הוא הביטוי של המקום בנפש, הנשמה, שבו האדם מרגיש שיסוד הוייתו הוא ההשתייכות לכלל, נתינת עצמו לכלל (או ליחיד האהוב, שזה הביטוי לכח הכללי). הבושה היא הרגש של לשים את עצמיותו הפרטית וייחודיותו ורצונותיו העצמיים בצד, להצניע אותם, שלא יתבלטו ויפרידו בינו לבין הכלל.

.

גם דת היא סוג של תרבות, או יותר נכון הצורה המקורית הטבעית של תרבות (בהתחלה כל עמי קדם היו מסודרים חברתית על בסיס דתי, רק אחרי תקופת החילון המודרנית, קראו לגרעין הפסיכולוגי של דת שקיים בהכרח בכל אדם והוא תשתית הכרחית לכל חברה, בשם תרבות או ערכים או לאומיות. אבל זה רק הבדל סמנטי).

לכן דת אינה רק חווייה אינדיבידואלית של קשר עם הבורא, אלא הופכת לקבוצה ולחברה ולדרך ארגון חברתית וממילא גם למוסכמות וכבר נכנס לשלוט ה"מה יגידו" וענייני חשיבות ומעמד חברתי ותדמית חברתית חיצונית וכו' וכו'. וככל שהדת מתפתחת היא הופכת לממוסדת יורת ולריקה יותר מתוכן אמיתי וחי ונעשית רתבות שהורסת את החיים הפנימיים החופשיים העצמאיים האינדיבידואליים.

המיוחד ביהדות המקורית, זו של התלמוד, בניגוד לזו של החרדים היום, שהיא אנטי תרבות וממסד. יש בה יסוד חזק אנרכיסטי. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. יש אינספור סיפורים על התנהגות מאוד יוצאת דופן של תנאים ואמוראים, של חוסר אכפתיות למהוגנות חיצונית ותדמית ומסוכמות וכו'.

הסבא מנובהרדוק שהיה אדם גדול באמת, הדגיש בעבודת השם את היסוד של לא לפחד מדעת הבריות. הוא שלח תלמידים להיפגש עם מנהל הבנק, ובפגישה הם ביקשו ממנו לקנות חמשה מסמרים. באמצע סעודת התרמה עם עשירים ונכבדים הוא חלץ נעליו ונשכב מלוא קומתו על הרצפה וכו' וכו'. אלה תרגילים לבסס בתוכו חופש מהפחד של מה יאמרו עליו הבריות (כמובן שאחר כך היה צריך להתרגל לא לפחד ממה יחשבו עליו התלמידים האחרים אם הוא לא יעשה תרגילים כאלה…). והוא כתב בכמה מקומות שבעינו זה כל יסוד עבודת האדם. כי הכל כבר נמצא בתוכו, והוא יכול להקשיב לפנימיותו ולדע הכל ולעשות הכל. המונע היחיד הוא הפחד מדעת הבריות. אם זה נשבר הכל כבר יש.

בתלמוד רואים הרבה את היסוד הזה.

הסוד הוא השמירה על היסוד של "כלל ופרט".

חוויית החיים שלי כפרט אינדיבידואלי לגמרי חופשי ואותנטי, בעצמאות מחשבתית ונפשית מוחלטת, נאמן רק לעצמיותי האישית, קובע בעצמי את המוסר והערכים  והמוסכמות שלי כמו שכתב ניטשה, לא מפחד כלל ממה יחשבו עלי ומה יגידו ואיזה מקום יתנו לי בחברה.  מגשים את עצמי. נותן מקום ולגיטימיות והתייחסות לכל תנועה נפשית שלי, כולל גם הדברים המכוערים והקשים והאפלים.

החוויה הזו יכולה להיות בלי שום סתירה עם חוויית החיים שלי כאיבר של החברה והקולקטיב, של רצון לתת מעצמי לאחרים ולכלל, לתת את עצמי כולי. לאהוב, להיות טוב, לשמור על יושר וכבוד ומוסריות חסרי פשרות.

יכולה להיות אחדות אורגנית והרמונית בין שני הרבדים האלה. הם צריכים זה את זה. בלי הרובד הפרטי החווייה של לחיות כאיבר בקולקטיב הופכת את האדם לרובוט ריק ויבש בשרות מוסכמות החברה או מצוות הדת, זה איבוד האנושיות ויכול להיגרר גם למקמות של להיות נאצי או שהיד מתאבד וטרוריסט או אינקוויזיטור או חבר במשמרות הצניעות של העדה החרדית.

בלי הרובד של להיות איבר מהכלל, בדרך כלשהי, לאו דווקא מה שנקרא בפירוש בשם דת יש תהום שחורה של בדידות מוחלטת, ספיקות מכרסמים בלי שום נקודת אחיזה ואמת ויציבות, תחושה של להיות אבוד, חוסר משמעות. ריקנות, דכאון וחושך. תופעות מוכרות אצל צעירים שמורדים בסדר החברתי הרקוב והמלאכותי והיבש של הוריהם, ונשארים בלי חיבור לסדר חברתי כלשהו.

היהדות במקורה היא תרבות וסדר חברתי, שיודעת להשאיר את החופש והכבוד והמקום לאינדיבידואל ולחירות האישית. היא לא תרבות קבועה ומקודשת וסטאטית וממסדית.
היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. (ע"ז ב' ב')

אמר אבא אליהו זכור לטוב (אליהו רבא ט') מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה בין גוי בין ישראל בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו (מדרש חז"ל מובא בשערי קודשה מרבי חיים ויטאל חלק ב' שער ב')

אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות (מסכת אבות)

מסכת שבת פ"ח א' (מתורגם):
"אותו מין ראה את רבא שהיה מעיין בסוגיא, והאצבע שלו (של רבא, בזמן שהיה שקוע בעיון) היתה מתחת לרגלו (של רבא) והיה ממעך עם הרגל את אצבעו בלי להרגיש בכך מתוך טרדת העיון, ויצא מאצבעו דם. אמר המין לרבא: עם פזיז שהקדמתם את פיכם לאזניכם (במעמד הר סיני אמרתם נעשה ונשמע), עדיין בפזיזותכם נשארתם. בתחילה היה לכם לשמוע, אם תוכלו תקבלו ואם לא לא תקבלו."
המין ראה בהתנהגות של רבא יסוד של פראות וחוסר תרבות. והבין שהיסוד הזה טמון בשורש הכי גרעיני של היהדות, באמירת נעשה ונשמע.
ורבא ענה לו, אנחנו שהלכנו בשלמות (רש"י: התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו) כתוב בנו ותומת ישרים תנחם, אותם אנשים שהולכים בעלילות (כלומר עושים חשבון ומתונים וחושבים ובודקים ומודדים לפני שהם מתחייבים – תרבותיים ולא פראיים), כתוב בהם וסלף בוגדים ישדם.

ועוד מאמרים יסודיים כיוצ"ב לאין מספר.

הידיעה הזו היא סוד, זו אש שמלחשת מתחת לפני השטח, חיים פנימיים שרוחשים בין השיטין. אין לזה שום מתכון.
הרמב"ם כותב שההבדל בין היהדות לדתות דומות אחרות, הוא כמו ההבדל בין אדם חי לדמות אדם מצויירת. החיים האלה שלא רואים אותם בפני השטח החיצוניים, הם אותו ניצוץ שמאפשר לממסד הדתי לאהוב את הניצוץ האינדיבידואלי אנרכיסטי אישי של האינדיבידואל, לזוז הצידה כדי לתת לו מקום. להרחיב את מעגל מה מוסכם ומקובל ונחשב מהוגן מבחינה חברתית, כדי שיכיל גם את השונה, המיוחד, הנון קונפורמיסט. לקבל וגם לכבד כראוי ולחבק כראוי. זה סדר חברתי וממסדי שיש בו חיים, ניצוץ, גמישות, שובבות, הכלה של כל דבר, פתיחות לכל דבר, קבלה של כל שונה, של כל דעה, של כל מה שאנושי על כל גווניו וצדדיו. מתוך הידיעה שכולנו הרי נמות לא עוד הרבה זמן, שכולנו עשויים מאותה אדמה, שכולנו מתייסרים, שכולנו שווים, שהאל גדול וחכם וחי מכדי לחשוב באמת שאדם פלוני עדיף על רעהו בגלל שהוא מתאים למוסכמות כלשהן יותר מרעהו.
באתר על תשובות הלכתיות כתבתי תשובה הלכתית שמראה מקורות בראשונים הכותבים שאין איסור להוציא זרע לבטלה למי שאינו נשוי. מישהו כתב לי שאלה: האם כתבתי את התשובה הזו כשעדיין לבשתי חליפה ומגבעת, או שכתבתי אותה אחרי ששיניתי את לבושי לסגנון חילוני. היה נשמע שבזה תלוי האם הוא יכול לסמוך על זה. שאלו את החפץ חיים על חסידים ומתנגדים, הוא ענה שאחרי מאה ועשרים שנה שואלים את האדם האם נשאת ונתת באמונה וכו', ולא שואלים האם היית חסיד או מתנגד. מן הסתם גם לא ישאלו איזה כובע וחליפה לבשתי.

כל מה שיש בדת יש באדם, באנושיות. הדת רק נותנת את שיווי המשקל בין חיי החברה והתרבות לחיי הפרט כדי שלא יהיו אוייבים זה לזה ויכבו זה את זה. את היכולת לצמוח שניתנת רק כששני היסודות האלה נמצאים בהרמוניה מפרה.
אצל השחורים העבדים בארה"ב, לא היתה תרבות מפותחת שיש בה כדי להחניק את חיי הנפש של הפרט. התרבות שהיתה להם באפריקה נשכחה ברובה מלחץ העבדות, ואת התרבות הלבנה לא יכלו לרכוש. ממצב כזה יכולים לצמוח אנשים חסרי תרבות ומוסר, חברת פושעים של כל דאלים גבר. אבל אצלם היה ניצוץ עליון שזכו בו כחברה כללית, וזה גרם להם שהתפתחה תרבות שנבעה באופן טבעי וחופשי ופשוט וישיר מגרעין האנושיות שלהם. והיה את השילוב בין חופש ועצמאות של העולם הפנימי של היחיד לבין תרבות כללית שהוא שייך אליה והיא מפרה ומחייה אותו. במצב כזה מה שנמצא בתוך גרעין האנושיות הפרטיתצ שיש בכל אדם יכול לפרוח מכח שייכותו לחברה ולתרבות, והאמת היא אחת אצל כולם וכל בני האדם דומים ביסוד שלהם ולכן אותה אמת שיש בתלמוד יש גם בתרבות של השחורים ומכאן הדמיון הרב והתמוה לכאורה ביניהם.
בבלוז יש מרכיב גדול מאוד של מוסכמות מבחינה מוזיקלית, יש סולם קבוע, מבנה קבוע של קצב ותיבות, צורות מאוד אופייניות ומובהקות של שירה והפקת קול וכו'. במוזיקה שיש בה מרכיב מסורתי חזק כמו המוזיקה הקלאסית האירופאית, מוצאים הרבה יותר גיוון בכלי ההבעה של השפה המוזיקלית. הרבה יותר שוני בין מלחין למלחין. בבלוז זה לא שיוצר ואמן אינדיבידואלי שר את המוזיקה האישית שלו, אלא הוא שר את הבלוז. אומרים פלוני שר את הבלוז, לא אומרים שהוא שר את השירים שלו. אומרים יש לו את הבלוז, לא אומרים יש לו את המוזיקה שלו. כולם שרים את אותו הבלוז. אצל מי ששקוע עמוק בעולם של הבלוז יש בעיה עם מי שמשלב בלוז עם סגנונות אחרים, או משנה את סגנון הבלוז המסורתי באופן אישי חדשני מדי. יש חוזק גדול של חיבור לרוח הכללית ולסגנון והצורות שהיא מכתיבה, יותר מכל סגנון מוזיקלי אחר שאני מכיר. אבל ביחד עם זה יש אותנטיות מאוד נקייה ועמוקה של חיבור למקום הכי אישי והכי פנימי וחשוף ונוקב של היחיד. גם זה יותר מכל מוזיקה אחרת שאני מכיר. שני הרבדים מפרים ומצמיחים ולא סותרים.
יש מוזקאים לבנים שמנגנים בלוז באופן נפלא ואמיתי וגם בנאמנות מלאה עמוקה לסגנון המקור. למשל פיטר גרין או אלן וילסון ויש עוד רבים.  קשה לי להאזין להם, אני לא מרגיש שזו מוזיקה שמחה. אני חווה את זה כמוזיקה יפיפיה ונוגעת ואמיתית ונפלאה, אבל עצובה. כמובן יש מקום גדול למוזיקה עצובה, אבל אני אישית כרגע זקוק דווקא למוזיקה שתשמח אותי. שאלו אותי האם אני גזען, מה זה קשור לצבע העור, הרי זה עניין אנושי. אבל מה אעשה שככה אני מרגיש. לדעתי זה משהו עליון, אור מלמעלה, ששורה על עם מסויים בתקופה מסויימת. למשל בצפת בתקופת האר"י היו הרבה מקובלים שבאופן בלתי תלוי זה בזה זכו להשגות עצומות בקבלה. או שבצרפת בתקופת האימפרסיוניסטים היו פתאום הרבה ציירים שזכו למשהו מאוד מיוחד באופן בלתי תלוי זה בזה. או בתקופת הרנסאנס באיטליה. או בספרות ברוסיה בתקופת טולסטוי ודוסטוייבסקי. או בזמן פריחת הישיבות בליטא, או תנועת החסידות באיזורים שפרחה. יש עניין כזה שרוח ממרום שורה על חבל ארץ מסויים או עם מסויים בתקופה מסויימת ושורה עליהם הרוח ופתאום צצים בתוכם נביאים רבים שמתנבאים באותו סגנון בלי שלמדו זה מזה.

בתלמוד, מצד אחד יש אחידות גדולה בדרכי העיון הלכתי ואיך מתנהלת סוגיא, ויש דרישה גבוהה של קיום מצוות עם כל דקדוקי ההלכות, וביחד עם זה יש מקום מלא לגמרי לעולם הפנימי של כל יחיד ביחידותו העצמאית החופשית ונאמנותו רק לעצמו. אם מישהו לא מסכים לדבר כלשהו הוא יחלוק עליו ואף נגד כולם ואף עד מוות, כמו שיש במקומות רבים. זה לא רק שיש מקום, יש דרישה מוחלטת לאדם להיות נאמן לעצמיותו ולאמת הפנימית שלו בלי שום פשרה, ויש כבוד ותמיכה וקבלה הכי עליונים למי שעושה כך. הפוך מכל ממסד חברתי שמעצם טבעו מדכא כל גילוי של ייחודיות אישית לא קונפורמיסטית.
קראתי סיפור נפלא על הרב מבריסק, שהיה נאמן ומסור לאביו רבי חיים מבריסק בצורה הכי קיצונית. מספרים שהאב היה יושב בבית הדין, בחדר הפנימי, והיה חדר חיצוני שבו היה קהל גדול ורועש של מתדיינים. והבן היה יושב מבחוץ במדרכה. וכשהאב היה זקוק לו למשהו היה קורא לו בלחש, והבן היה מייד מתייצב. שאלו אותו איך ייתכן שהוא שומע, והוא אמר שכשבאמת רוצים לשמוע אז שומעים. ופעם כשהבן למד עם אביו האב ביקש ממנו לקרוא קטע מהספר שהאב כתב. והבן אמר שלא יקרא. והאב שאל למה, והבן אמר אינני סבור שזה נכון אז למה שאקרא את זה.

זה כעת נושא בעבודה הפסיכולוגית שלי עם עצמי, המתח של מצד אחד צורך חזק בלהיות אינדיבידואליסט ופרטי ונאמן לעצמי, ומצד שני אני לא רוצה להיות בודד ומנותק מאנשים ומוזר ולא מקובל בעיני החברה. זה גם קשור למתח בין חיי המשפחה וההתמסרות המלאה להם לבין הצורך לעשות דברים שאני רוצה לעצמי, שקשורים לעולם הפרטי שלי בלבד. זה נתפש אצלי כל החיים כשבילים מפוצלים וסותרים, וכעת אני לאט לאט מנסה לגעת במקום של התאחדות בין שני השבילים האלה.
ביהדות ההסתכלות שלי לגמרי אוייבת של מה שקורה בחברה הדתית של היום, ואני חייב להיות מורד ומבקר ופורש מן הציבור ולהיות בודד ומנודה או נתפש בעיני מי שמסכים איתי כמהפכן ויצירתי ומחדש דרך וכיו"ב, בעוד שאני רק רוצה להישאר נאמן לישן כמו שהוא ולא לחדש כלום ולדעתי זה מה שאני עושה, והם אלה שמחדשים דרכי עקלקלות. ובגללם אני לא יכול לחיות פשוט ובשלום ואהבה בתוך קהילה יהודית בריאה ונורמלית ונעימה וכשרה, שזה כל חפצי.
בבלוז יש לי פחות קונפליקטים כאלה, ואני יכול להרגיש שאותם אנשים יקרים ששרים את השירים האלה הם חברים שלי בשלום שובה ונחת ובלי מלחמות וויכוחים ארוכים ומתסכלים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, חומר וצורה, יהדות, מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הרהורים על כלל ופרט – דת חברה ואינדיבידואליזם (המשך לרשימה הקודמת)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אם זה עוזר אני שותף לכאב ולצעקה שלך . אני לא מתייאש. ציפית לישועה?
    יאיר

  2. hamishpachton הגיב:

    הזכרתי את הסבא מנובהרדוק, מצאתי מקום עם סיפורים מעניינים עליו:
    http://www.shtaygen.net/horadot/sba/n_1.pdf

  3. hamishpachton הגיב:

    עוד הערה, לגבי השיר, הוא מזכיר את סגנון חז"ל בכך שהוא לא מדבר על הדבר אלא אומר את הדבר עצמו. זה לא תיאור חוויה של הדובר מול מציאות מסויימת, או ניתוח והסבר שלה, אלא זה יציקת המיצאות עצמה לתוך מילים והעמדתן כמו אבנים או איזה חפץ שמכיל בתוכו את המציאות כשהיא ברובד של שרשיה המילוליים. זו בעצם המהות של כל שירה בהבדל מסתם דיבור. והתורה נקראת שירה, וכל שירה אמיתית כך היא. אבל נדיר מאוד למצוא שירה כזו, בוודאי בדורות האחרונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s