מתוך מכתב להומוסקסואל דתי

אני נרגש מהעוצמה שלך לא לוותר.
הזעקה של "למה זה פחות מעגונה" היא אמיתית מאוד. והעמידה על זה חשובה. זה קטרוג גדול מה שלא מרחמים ולא מבינים, ומראה שגם עניין שבלב כמו זה הוא בעצם מצוות אנשים מלומדה. יש הרגל ומסורת לדאוג לעגונות ועל זה לא.
לגבי השחתת זרע, באתר
      tshuvot.wordpress.com
כתבתי באריכות על השחתת זרע – (שם יש גם תשובה אחרת העוסקת במי שנמשך לבני מינו, עם בירור ארוך ומבוסס מה הפירוש של.תועבה ומעשה ארץ מצריים ועוד הרבה). בחלק הראשון של התשובה בעניין השחתת זרע כתבתי על העניין של פטור משום אונס וזה נושא כללי בתרה שלא מקובל על הממסד התורני – רבני). בחלק השני כתבתי על הגדר ההלכתי של הדין. התמצית היא שהעזר מקודש, שהוא מנושאי הכלים בעלי המשקל היותר מכריע להלכה למעשה בכל חלקי השו"ע (באורח חיים הוא נקרא אשל אברהם והמשנה ברורה מכריע כמעט בכל מקום על פיו) כותב שרק מי שנשוי ואשתו פורייה שייך בו דין השחתת זרע, ולכל האחרים מותר לגמרי לכתחילה מעיקר הדין, וזה לא נקרא השחתה כלל. והראתי שם באריכות שזו דעת כמעט כל הראשונים והפוסקים. ועסקתי בסוגיות הש"ס הנוגעות לזה באריכות. ממילא לפי זה להומוסקסואל מותר לגמרי ואין צורך בשום היתר מיוחד.
התשובה היתה למראה עיני רבנים ות"ח ובתגובות שם יש דיון בכל ההערות שהעלו. אין לי משהו להוסיף על מה שנכתב שם.

לדעתי גם זה נושא שהוא לא פחות רחמנות מעגונות. כמעט כל בחור מגיע לבשלות מינית כמה שנים לפני שמתאים שיתחתן, ובשנים האלה יש פחות מאחד ממאה שמצליח לא להוציא זרע. יש מעטים עם גישה בריאה שאומרים שאם אי אפשר להימנע אז אי אפשר וזהו, ומניחים את כל הנושא בצד. הרוב מסתבכים עם זה קשה מאוד וסובלים מאוד מאוד. בדרכים שונות. אין לי היכרות עם בני ישיבות ציוניות, אני מכיר רק את העולם החרדי. אבל אני מניח שאין הבדל גדול.
גם הרבנים שסוברים שיש איסור הלכתי, לדעתי חייבים איכשהו להתייחס למצוקה הנוראה הזו של רוב הבחורים. ההורים לא יכולים לדבר ולעשות מאומה, והרבנים כאן עומדים במקום ההורים, וגם בלי להתיר מה שלדעתם אסור, חייבים איכשהו לדבר, לנחם, לתמוך, לא להשאיר את הבחורים בודדים בייסוריהם. כשבחור פונה לרב לרוב הוא עונה אם באמת רוצים אז מצליחים. להתחזק בתורה ותפילה ואמונה ושמירת עיניים וטהרת המחשבה, ורצון חזק וכו' וכו'. אני שונא את השקר הזה ולא מקנא באחריתם של המשקרים אותו. אין לי ספק שאותו רב שמוכר את הסיסמאות האלה גם הוא הוציא זרע כשהיה בחור. זה כמו שאומרים להומוסקסואל שעם רצון חזק והתחזקות ביראת שמיים הוא יכול לתקן את הנטייה שלו.
בשני המקרים הבחור לא מצליח ומגיע למסקנה שאין לו אופי והוא חלש ועלוב וטמא וחוטא.
זו אכזריות ואטימות לב נוראה.
הכרתי רב נלהב ממשפחה רבנית חשובה, שהרצה לבחורות חוזרות בתשובה, מרקע מצוקה ובתים הרוסים, שרובן חזרו רק לפני כמה שבועות. והוא הפליג לדבר על קדושה וטהרה, והביא את דברי החזון איש בגנות תאוות האכילה שמחשיכה את אור התורה, והסיק שהן צריכות להימנע מאכילת שוקולד וממתקים כדי לזכות לאור הקדושה. אחרי הדרשה שאלתי אותו אם אשתו ובנותיו אוכלות שוקולד מדי פעם. הוא גמגם, הוא פשוט שכח את העובדה הזו בלהט קודש של הדרשה. אמרתי לו שלא מספיק להתנצל בפני. האם הוא מעלה בדעתו כמה ייסורים ונזק הוא גרם לבנות המסכנות האלה. כמה הנאות ורגעי נוחם ונחת כבר יש להן בחיים, וכמה מתח וייסורי נפש הן עוברות? לגזול את המעט שיש?
זה אותו כח נפש טמא ורע ואכזרי שמניע את הרבנים "לחזק" את הבחורים לא לשפוך זרע למרות שהם עצמם הוציאו ומוציאים.

לגבי הטענה שהעלית בשם הרב שיש איסור קריבה לנדה. זה תמוה מאוד, כי וודאי אין לחדש איסורים דרבנן על סמך שבעינינו זה דומה. כתוב בפירוש שהם אמרו את זה דווקא בנדה
ולא באופן כללי בכל ביאה אסורה. ובחזון איש בכמה מקומות כתב בחריפות נגד מי שרוצה להמציא מדעתו דינים חדשים כי לפי דעתו "זה אותו הגיון" כמו הדין שכתוב. הוא כותב שזו כפירה בתורה.
ברכות ה' א':
"ואמר רבי לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"
והארכתי בזה בתלמוד מוסבר ומאמרים על ברכות לה א.
ויקרא רבה פרשה כ"ב:
"מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים""
דינים דרבנן הם גופי תורה שניתנו בהר סיני למשה בעל פה ועברו במסורת, וגם גדרים וסייגים ותקנות שנראה שנתחדשו בזמן מאוחר, ניתנו מסיני. ורק להם הותר לקבוע גזרות ודינים, והטעמים שגילו לנו הם רק מקצת מטעמם ורוח קדשם שרובו אין לנו יכולת להבין ולא רשות לקבוע דינים. ודווקא במקום שאמרו ואיך שאמרו.
כמו שבדינים דאורייתא לא עולה על הדעת להוסיף דינים שלא כתובים, כי לדעתנו זה אותו הגיון, כך גם בדרבנן. ולכן זו כפירה בתורה. כמדומני שהחזון איש דיבר על מי שרצה לומר שיש לקבוע יום תענית על השואה שלפי ההגיון שלו זה לא פחות מתשעה באב. והכפירה היא שהוא סובר שדינים דרבנן הם מהגיון דומה להגיון שלו ולכן גם הוא יכול לקבוע דינים חדשים. וזה ממש כמו הרפורמים שסוברים כך גם לגבי דינים דאורייתא, כי אין הפרש בין דרבנן לדאורייתא. והם אמרו רק על נדה וחלילה להמציא מה שלא נאמר בהר סיני ולומר גם לגבי משכב זכר שיהיו דיני הרחקות, רק כי בהגיון שלנו נדמה לנו שזה אותו דבר. זה יסוד פשוט בהלכה ומפורש בהרבה פוסקים, ותמוה בעיני שטועים בדבר כמו זה.

לגבי השאלה האם נטיה הומוסקסואלית ניתנת לשינוי, אין לי מקור על זה. אבל לדעתי אין שום מקור להיפך. מה שיש איסור לא מוכיח שזה ניתן לשינוי, כמו שהארכתי בתשובה.
לדעתי לא כולם אותו דבר. אולי יש כאלה שאצלם זה מרקע ביולוגי או גנטי, ואחרים מרקע נפשי או מבחירה. ידוע שיש הומוסקסואליות אצל בעלי חיים. הכרתי בעצמי כלב זכר שהתנהג באופן מובהק וברור מאוד כהומוסקסואל. יש גם מקרים של הומוסקסואלים שעברו תהליך נפשי שבסופו נעשו לא הומוסקסואלים, אבל כמובן זה לא מוכיח כלום על אחרים.
גם מי שאצלו זה מרקע נפשי זה לא אומר שהוא יכול בהחלטה לשנות את זה. אנשים עם דכאון קליני לא יכולים להפוך לשמחים מכח החלטה. לדעתי גם מבחינה מוסרית אנושית, וגם מבחינת הגדרים ההלכתיים, רק האדם עצמו נאמן להעיד על עצמו האם זה ניתן לשינוי או לא. ואין לשום אדם ושום רב זכות להתיימר לקבוע עבורו במקומו. האם רב יכול לקבוע בשבילי האם אני יכול להפוך למוזיקלי או לספורטאי אלוף או לאדם שאוהב לאכול דגים או לבעל חוש הומור או לעצוב וחלוש או לשמח ואנרגטי, או לרגשני או לרציונלי קר, או כל כיו"ב?
האם אני חייב לצטט מקור אם אני אומר שאני לא יכול להפוך לאחד מאלה, או שדי בכך שאני אומר זאת על עצמי. אחרי שאני כזה מכח קביעתי כריבון יחיד לגבי מי שאני, ואין זה עסק של אף אחד למה אני כזה, רק אחרי זה, תבוא ההלכה ותאמר מה ההנהגה של אדם כזה.
זה יסוד פשוט בתורה, שהתורה ניתנה לבני אדם, היא דיאלוג של הבורא עם בני אדם. וקודם כל יש כאן אדם, מי שהוא, ורק אחרי זה הוא כאדם בא להתייצב מול האל והתורה ולנהל יחס עימו.

זה חסר שחר לגמרי להשוות נטייה הומוסקסואלית למידות רעות.
לאדם בעולם ניתנה בחירה בין טוב ורע. הטוב הוא החיבור עם האנשים והעולם והבורא. הרע הוא הניתוק. לכל אדם מטבעו יש כוחות נפש שמוכרחים לצאת לפועל במעשה. אם הוא בחר בטוב הכוחות ממילא בלי מאמץ יוצאים בדרך של חיבור, ואם בחר ברע הם ממילא ייצאו בדרך של ניתוק. למשל הכח המיני, אדם שבחר בטוב ובחיבור ירצה מעצמו להוציא אותו עם בת זוג קבועה שיש איתה קשר נפשי עמוק וימאס בזנות. ואדם רע שבחר בניתק ירצה זנות אקראית בלי לב.
חמדת הממון, אדם שבחר בטוב ובחיבור ירצה להיות אשרי הנהנה מיגיע כפיו ולהתעשר ביושר ומעצמו ימאס בגזל. ואדם שבחר בניתוק ירצה לגזול.
וכך כל עבודת תיקון המידות. הכל הוא אך ורק זרימה חופשית וטבעית של כל כוחות הנפש כשהם מלאים וחזקים ושוקקי חיים ושמחים. כשבוחרים בטוב הם זורמים בתעלה של הטוב, וכשבוחרים ברע אותם כוחות עצמם זורמים בתעלה של הרע.  אין שום מקום, לעולם, חס וחלילה, לשנות את טבעו, לשבור או לדכא כוחות נפש טבעיים שפועמים בו, לכפות על עצמו להיות משהו אחר ממי שהוא.
רבי ירוחם ליבוביץ האריך ביסוד העצום הזה, והרב וולבה אחריו ביאר וביסס את היסוד באריכות. ופשוט אצלי, כמו שאצלם, שאין שום התחלה ומבוא ביהדות ותורה ועבודת השם בלי שברור היסוד הזה. זה ההבדל הכי יסודי בין היהדות למה שאינו יהדות, ורק מכח זה היא דת אמת, שבאה להפריח ולטפח ולהגדיל את האדם ואנושיותו, שיהיה ירוק ומלבלב וחי. תורת חיים מפי אלוהים חיים שחפץ בחיים. ולא לדכא אותו ולחנוק ולייבש את חיוניותו ולהחריב את אנושיותו מכל הבחינות, כמו שרואים בכל הדתות הממוסדות, כולל מה שזייפו את היהדות בימינו.
אצל מי שהוא הומוסקסואל זה לא שאם יבחר בטוב ובחיבור עם אדם והבורא ממילא ירצה להיות עם אשה וימאס באיש.
כמו שאדם טוב ממילא מואס ברצח וגזל וזנות. בלי מאמץ ובלי לדחוק את טבעו אלא בקלות ושמחה. כמו הפסוק לא אותי קראת יעקב כייגעת בי ישראל, שפירש המגיד מדובנא שאם זה מייגע זה לא עבודת האל.
הקושי הוא לבחור בטוב באמת ובשלמות ובפנימיות, אבל אחרי כן המידות בשמחה וקלות וטבעיות רוצות לחיות בדרך הטוב. הומוסקסואל יכול להיות צדיק גמור וטוב גמור וקרוב לבורא לגמרי, ועדיין נטייתו תהיה לאהוב את בן מינו. כי זה בטבעו, בלי להכנס לשאלה אם זה גנטי או נפשי או ניתן לשינוי או לא. גם בלי תשובה לכל השאלות הללו, אם זה לא קשור למידת צדקותו, ממילא זה נחשב לטבעו, ולא למידה רעה.
יש מי שאוהב לאכול בקר ואחר דג ואחר עוף. נניח שאני אוהב בשר חזיר. אסור לי לאכול אותו אבל אין איסור שהוא יהיה לטעמי. גם אם אהיה צדיק כמו משה רבינו לא ישתנה הטעם שלי באוכל, אמשיך לאהוב קישואים יותר מחצילים ובשר חזיר יותר מבשר פרה.
אבל אם אהיה צדיק כמו משה רבינו לא אוהב רצח וגזל וזנות. כי הכוחות הטבעיים הם לא עצם הרצח גזל וזנות, אלא כעס וחמדת ממון ורצון לקשר מיני. והם יכולים לפרוח היטב ובחיוניות מלאה בלי שיחסר מאומה גם בצורה של כעס כשר וצבירת עושר ביושר וביאה על אישתו בקדושה וטהרה.  זה ההבדל בין מידה רעה לטבע, אהבת בשר חזיר היא טבע, וכמובן אין זה מכריח להתיר חזיר. ולא מידה רעה. ואולי אצטרך לדכא את טבעי אם לא אוכל חזיר, אבל זה דיכוי שנובע מגדר הלכתי של איסור מעשי, במסגרת ההלכה המעשית לפעמים נדירות יש מקום לשבירת הטבע באופן מעשי חיצוני בלבד, לא נפשי ופנימי. כמו שביאר הרמב"ם שהתורה כותבת שגשמים זה ברכה למרות שלרוכל זה קללה. כך לעיתים יש מקרה של שבירת טבע מעשית למרות שזה היפך תכלית התורה.. אבל לא בעבודה שבלב ובעבודת המידות וכוחות הנפש. שם אסור לעולם לדכא את הטבע באופן רגשי ואין שום חיוב כזה אף פעם.

לגבי עצם המאבק.
לפי דעתי ונסיוני, כמעט לא שייך לשנות דעה של רבנים. לכל היותר תצליחת לסחוט מהם אמירה של "אתה צודק", וזה רק אומר שאין להם נימוק לומר אחרת ממך, אבל זה יסתיים באמירה הזו. הם לא יעשו כלום ולא יאמרו כלום לאף אחד ולא יתנו לך שום גיבוי ותמיכה.
גם אם תיאורטית הם באמת יסכימו איתך מבפנים ובלב שלם וירצו לפרסם שכך דעתם, זה לא ישנה מאומה. זו רק אשליה שהרבנים קובעים את הלך הרוח בציבור שמגדיר את עצמו כתלמידיהם. הציבור הולך לפי הרוחות שנושבות בו, ואם במקרה רב מסויים מתאים להם, הם ממליכים אותו, ואם לא יתאים להם יתעלמו ממנו או גרוע מזה. וגם מהרב שהמליכו הם בוחרים רק מה שנוח להם לשמוע, ומהשאר מתעלמים לגמרי. הייתי קרוב אישית לרבנים שמבחוץ חושבים שהם הובילו ציבור. הרב ש"ך, הרב שלמה זלמן אוירבך ובנו רבי שמואל, הרב וולבה, ועוד. כולם אמרו בפירוש שגם הציבור שעושה מהם דגל וממליך אותם, לא מקשיב להם כלל ועיקר, ורק בוחר מה שהוא רוצה מדבריהם ומסלף הכל ואין להם שום כח והשפעה עליו. וראיתי בעיני עד כמה זה נכון.
הסטייפעלער והרב ש"ך ניהלו מלחמת חרמה חריפה ועצומה במשך שנים רבות  נגד העניין שלא מקבלים ספרדים בישיבות וסמינרים ליטאיים. לא היתה ישיבה אחת או סמינר אחד ליטאיים ששמעו להם. ואין קץ לדוגמאות כאלה.

אם תאמר לאנשים שרב פלוני סובר כמוך בעניין הומוסקסואליות ונניח שהוא באמת כך והוא גם מוכן לאשר את זה. הם יצחקו לך בפנים ואמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט ומי זה פה ממציא לנו חידושים שלא שמענו. אנו הרי יודעים בוודאות שהומוסקסואליות זה תועבה וסטייה ואין דבר כזה דתי הומו, ואם הרב פלוני לא יודע דבר כזה פשוט אולי כדאי שילמד עוד קצת לפני שיקרא לעצמו רב. כמובן הרוב לא ידברו בנוסח כזה או לא יאמרו מאומה, אבל בלב זה מה שיחשבו וככה יתנהגו.
הרב רון יוסף עוסק ברצינות ומסירות וכשרון רב במשך שנים רבות בנסיון לשנות דעת רבנים ודרך זה דעת הציבור. אני מאמין שתשמע מנסיונו שזו מלאכה קשה ביותר, שמדובר על מאמצים שדורשים שנים רבות, להגיע לשינוי קטן מאוד. זו מלאכת קודש חשובה מאוד כמובן, אבל היא נעשית לשם שמיים ולמען הכלל. כי זה יצטבר עם עוד מאמצים של עוד אנשים ואחרי הרבה מאוד מאמץ הציבור יזכה בסוף לשינוי, או לכל הפחות הקטרוג יקטן כי יש מי שמחה וזעק. אבל למצב האישי שלך זה לא יתרום מאומה. להיפך, ירדפו אותך הרבה יותר ככל שתתעסק בזה, ושום רב לא יגן עליך מזה ולא ישפיע על הרודפים. הרב רון יוסף מקריב את עצמו למען הכלל וסובל רדיפות קשות והוא בודד במערכה למרות שהוא כבר עמל רבות להשפיע על רבנים ועל חלק מהם הצליח להשפיע ולזכות להסכמתם ותמיכתם.
לדעתי זו מלחמה בטחנות רוח. יותר טוב לבנות עד כמה שניתן את העולם הפנימי שלך. זה דורש עצמאות נפשית וגם עצמאות תורנית. גם הרבנים והלמדנים רוויים בהומופוביה.  יהיה הכרח ללמוד דברים בעצמך ולסמוך על דעת עצמך. זה קשה מאוד.
ולבחור אנשים כלבבך שמבינים וחושבים ובעלי נפש ולב, ולהיות חבר שלהם, ואחרי זמן רב, אם תצליח לבנות בתוך נפשך אמונה בעצמך ובדעתך ובדרכך, משהו שלם ורגוע ועם חוזק שקט ובריא, באופן שמאפשר לחיים להתנהל ולצמוח ולשמוח, בתוך מעגל האור שלך, בלי יחס או קטטה לחושך שבחוץ, ולשתות מהנביעה של עצמך ושל מי שקרוב אליך,
אז תהיה כמו נר מאיר. תקרין שלמות וחיים ואור ותוכן. ואנשים ירצו לשתות מהמעיין שלך ולקבל ממך חיזוק, וירצו להתקרב אליך ולכבד אותך. הם יהיו מעטים כמובן, אבל זה מה שיש. אנחנו בגלות.
והאמת העמוקה היא שהמעט והזך הוא הרב. כמה פעמים ויתרתי לומר שיעור מכובד בפני רבים, לטובת חברותא עם תלמיד אחד, שהוא זך ומבין, והוא הרבה יותר מהציבור הגדול שאינו זך. זה קשה מאוד, בודד מאוד. כואב להרגיש שאתה צריך לבנות לעצמך לבד ובכוחות עצמך מעיין ומעגל וחברה ודרך, ואילו לאחרים שאינם טובים ממך במאומה כאילו יש את כל זה מהמוכן והם מקובלים בחברה ואהודים ומוערכים.
שלך גדול משלהם, הם יותר בודדים ממך. רק מבחוץ נדמה לך ששפר חלקם. הם מנוכרים זה מזה, וגרוע מכך, בודדים מעצמם, מנוכרים ומרוחקים מעצמיותם, וחיי החברה שלהם, גם התורניים, הם רק שכבה חיצונית דקה ושטחית שאינה ממלאת את הנפש. למרות שמבחוץ הם נראים שמחים. אם תצליח מכח ההכרח שבמצבך לבנות משהו פנימי, עצמאי, להתחבר לעצמך, ללמוד לסמוך על עצמך, לעמוד על הרגליים שלך בלבד, נפשית ותורנית וחברתית, תהיה הרבה יותר מאושר מהם.
כאמור לדעתי אם טובת עצמך לנגד עיניך, עדיף להמנע מפעילות ציבורית ולהתכנס לעולם אישי משלך. לדעתי זו גם טובת הכלל. הגר"א אמר שהדרך הכי טובה לתת לאחרים זה למלא את עצמך עד שבעודף גולש החוצה וממילא אחרים גם הם מתבשמים. כל אדם שזכה למשהו משלו פנימי ואמיתי מאיר ממילא לרבים וזה האור הכי מועיל וטוב להם.
אם אתה בדווקא מרגיש שליבך נושא אותך להיות מהנושאים בעול ציבור להאבק לשם שמיים עבור הציבור להשפיע על דעת הקהל ורבניו בדרכי עסקנות ציבורית ולא רק בדרכי השתלמות פנימית אישית, למרות שזה יגרום שתהיה נרדף ומושמץ ומבוזה הרבה יותר מאשר כעת, למה לא לאחד כוחות עם הרב רון יוסף שעוסק בזה? יש לו כבר את כל הידע וכל התשובות והטענות על כל מה שרבנים שואלים, והרבה נסיון, והוא כבר הצליח לא מעט. והוא בוודאי צריך מאוד עזרה מאדם כמוך.  

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מתוך מכתב להומוסקסואל דתי

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    דברים מעניינים וחשובים מאוד שאני מזדהה עם רובם. רק הערה קטנה בעניין החיבור אשל אברהם שהזכרת בתחילת הדברים. מדובר בחיבור מרתק של ר' אברהם דוד וואהרמן, מגדולי התורה בגליציה שנתפש לחסידות והיה מתלמידיו של ר' יצחק לוי מברדיטשב. הוא היה מעירו של עגנון , בוצ'אץ', ועגנון מזכיר אותו כמה פעמים. הוא נחשב מגדולי הפוסקים החסידיים, אך אינני חושב שהמשנה ברורה מזכיר אותו אי פעם. האשל אברהם השגור בפי המשנה ברורה הוא האשל אברהם של בעל הפרי מגדים על המגן אברהם.

  2. hamishpachton הגיב:

    תודה על ההערה. אכן התבלבלתי.
    העניין הזה הוא לא דעה שמקורה ממני. לפני כ 25 שנים למדתי בכולל של רבי מענדיל אטיק בבתי וורשא. הוא אחד משני רבותי העיקריים בלימוד (השני הוא רבי אורי קלרמן ז"ל מכפר חסידים). הוא חזונאישניק שהכיר את החזון איש בעצמו, והיה תלמיד של רבי משה יהושע לנדא ומחזיק את עצמו תלמיד של רבי חיים גריינימן. הוא בעיני מאוד למדן ועמקן וחד מאוד ומקורי, ובמשך שנים החזקתי מעצמי תלמיד מובהק שלו. הוא מדקדק ביותר בהלכה ולומד שוב ושוב עניינים שמצוייה בהם מכשלה הלכה למעשה. הלכות תפילין הוא לומד פעם בשנתיים-שלוש ואז מזמין חדשים לפי דקדוקי הדקדוקים שהתחדשו, ותלמידי חכמים גדולים מתחרים מי יזכה בתפילין הישנות שלו.
    כשלמדו אצלו הלכות תפילין, למדו את הסוגיות עם הראשונים העיקריים ועם חזון איש, ואחר כך למדו את החיבור של הרב מבוטשאטש על הלכות תפילין, ודקדקו בו בכל אות והקדישו ללימודו יותר זמן מאשר לסוגיות עם הראשונים וחזו"א.
    כשזה נגע להלכה למעשה הוא פסק לפי דיוקים ודקדוקים ומשמעויות בלשונו של הבוטשאטשער, ולא לפי החזון איש וגם לא פתח כלל משנה ברורה.
    אצל החזואישניקים המשנה ברורה זה לא רק הפוסק שהתקבל כפוסק אחרון אלא גם משהו מקודש וחלק מה"אידיאולוגיה". החזון איש לא למד בספר אור שמח כי בעל האור שמח לא הקפיד בכבודו של המשנה ברורה כראוי לו, וזה היה אצלו מעיקרי האמונה להכיר בעוצם גדלותו של המשנה ברורה לא רק כצדיק ומנהיג אלא קודם כל כלמדן נסתר שגודלו הרבה מעבר למה שיש בדורות האחרונים, ואחר כך כפוסק ורק אחר כך כצדיק. באותו זמן גיליתי לראשונה את עמקותו המוסתרת המופלאה של המשנה ברורה והייתי עסוק בלכתוב ספר על השער הציון להראות שכל מראה מקום בו יש בו רמז ללמדנות עמוקה ומקורית ונוקבת עד השיתין על דרך ביאור הגר"א שצופן למדנות עצומה ברמזים של מראי מקום, ושבביאור הלכה מאחרי הדיונים על פרטים הלכתיים מסתתרים בהצנעה דברי למדנות עמוקים ביותר על יסודות למדניים עמוקים כלליים.
    מתוך קנאות לכבודו של המשנה ברורה, וביודעי שגם אצל רבי מענדיל המשנה ברורה הוא הפוסק המכריע בכל דבר, שאלתי את רבי מענדיל למה הוא מכריע שאלות הלכה למעשה רק לפי הרב מבוטשאטש ואפילו מתוך דיוקי דיוקים ומשמעויות בלשונו, ולא מסתכל כלל במשנה ברורה. והוא ענה שמקובל אצלו שהלכה כהרב מבוטשאטש, וגם המשנה ברורה מקבל שהוא הפוסק המכריע. כשהוא אומר "מקובל אצלו" מוכרח שהמקור לזה מהחזון איש, אין אצלו סמכות אחרת. אולי לכל היותר הרב מבריסק שהוא ישב אצלו הרבה והיה מקורב אליו. וזה חידוש ופלא גדול מאוד כי כידוע החזו"א לרוב לא למד ולא הביא אחרונים וכמובן גם לא את הרב מבוטשאטש. אבל מובטחני שכל מי שלמד אצל רבי מענדיל יאמר שאכן הוא היה פוסק לפי לשונו של הרב מבוטשאטש בהלכות תפילין.
    זה השאיר בי רושם גדול לגבי היחס לרב מבוטשאטש, הרבה שנים לפני שידעתי מה העזר מקודש כותב על הוצאת זרע.

    על סמך הזכרון הזה בלבד כתבתי שהמשנה ברורה מכריע בכל מקום כהרב מבוטשאטש, ולא על סמך דברים שכתובים במשנה ברורה עצמו. ואכן התחלף לי מלהט הרצון להוכיח כדברי, מה שהיה לי בזכרון שבכל מקום המשנ"ב מביא "אשל אברהם", ובוודאי פשוט שהכוונה לפמ"ג.
    קשה לי קצת לקבל שהמשנ"ב לא מביא כלל את הרב מבוטשאטש, יש לי בזכרון שכתוב משהו כמו "א"א בוטשאטש" או "וואהרמן", ולא למדתי הרבה פוסקים מהזמן שאחרי הרב מבוטשאטש, מלבד המשנ"ב, ולכן נדמה לי שזה מלשון המשנ"ב, אבל אני לא זוכר מקום כזה כרגע, ואין זה מספיק חשוב כדי להשקיע זמן לבדוק. כבר שנים לא פתחתי משנ"ב והזכרון שלי חלוד.

  3. hamishpachton הגיב:

    עד עכשיו לא הזכרתי את הגאון רבי מענדיל. היה לי קשר אישי איתו והוא תמך בי ותלה בי תקוות, ואני משער שמה שיצא ממני גורם לו כאב גדול, וזו בושה עבורו רק העובדה שהיה לו איזשהו קשר עם השייגעץ, אבל כנראה התרחקתי מספיק כדי לא לפחד כל כך, מן הסתם הוא והקרובים אליו לא מסתכלים כלל באינטרנט ומזמן שכחו ממני.
    הרב קלרמן נפטר, ואני מקווה שבעוה"ב הוא יראה שהכוונות שלי לטובה, ואולי יידע שבעיני הקב"ה יש אפשרות להכיל גם דרך כזו.

  4. hamishpachton הגיב:

    חשוב לי להבהיר שלדברי העזר מקודש אין בעיני משקל לגבי הכרעת ההלכה בעניין הזה.
    מה שבעיני הוא העיקר להלכה הם דברי הראשונים שהובאו בתשובת הרבי עקיבא איגר שהבאתי שם. והוא בעצמו כותב שם שיש להכריע את הדין כדבריהם כי הם רוב הראשונים המדברים בזה.
    בהתחלה חשבתי שכשמדברים על השחתת זרע מדברים על הזרע עצמו שיוצא מהגוף שעליו יש נדון אם מותר להשחיתו או לא.
    אם מבינים כך, אז בהכרח צריך לפרש את דברי הראשונים כמו שפירש הרבי עקיבא איגר שם. כמה פעמים למדתי את תשובתו ותמיד הייתי מוכרח להסכים לדבריו למרות שברור שהוא מעקם את לשון הראשונים וברור שאין כוונתם כמו דרכו. אני מאמין שגם הרבי עקיבא איגר בעצמו ראה שלשון הראשונים אינה מיושבת כלל, אבל אין מוצא אחר מלפרש אותם כדבריו.
    עד שראיתי בתשובת העזר מקודש שמסביר שנוזל הזרע כשלעצמו אינו מאומה, והוא לא שונה מכל רוק או מי רגליים או דם נדה או כל פרש אחר היוצא מהגוף. ואין שום צד בעולם להימנע מלהשחיתו. ומה שדיברו על השחתת זרע דיברו על התינוקות בעצמם אחרי שכבר נולדו. כאילו אנו צופים את העתיד ואומרים שחזקה שייצאו לאור עולם תינוקות ממעשה זה, ואם אותם תינוקות בסוף לא באו לעולם בגלל שמוציא הזרע רצה למנוע מהם מלבוא אל העולם, הרי הוא השחית אותם מצד העתיד. כמו מי שזורע מלח על השדה הרי הוא משחית את היבולים שיצמחו בעתיד, וכך הרבה שקוראים למי שמונע משהו שחזקתו שיהיה בעתיד שהוא משחית את אותו הדבר העתידי.
    לכן אם אין לאדם אשה או שאשתו אינה יכולה להוליד, ממילא אין כאן עתיד שיהיו תינוקות, אין חזקה שמהמעשה הזה ייצאו תינוקות, וממילא לא שייך כאן השחתה כלל. ועל שכבת הזרע מצד עצמה אין שום שייכות של השחתה שזה אינו מאומה מלבד טיפה סרוחה.

    אחרי שלמדתי שאפשר להסתכל כך על העניין, זה שפך אור על דברי הראשונים שהביא הרבי עקיבא איגר, וממילא דבריהם לפי זה מיושבים ואפשר לומר שהם ממש מפורשים להדיא שמי שאשתו אינה יכולה להוליד אין עליו דין של השחתת זרע. כמו שהארכתי בדבריהם בתשובה.

    אחרי שכך דעת הראשונים, כבר אין חשיבות הכרעה לדעות אחרונים מלבד מי שהתקבל כפוסק אחרון, ואין בדברי הנושאי כלים שהתקבלו שום דבר להיפך, ואדרבא מדוייק מדבריהם גם כן כך. וגם אין חשיבות לסוגיות הגמרא, כי גם אם נמצא מפורש בגמרא שאסור, הרי הראשונים ראו את הגמרא ובוודאי ידעו לפרש אותה. וכך גם להיפך, אם היה כתוב בראשונים שאסור, והייתי רואה סוגיות גמרא מפורשות להיתר, הייתי אומר שלהלכה אסור ובוודאי יש לי איזו טעות בפירוש דברי הגמרא.
    וכל מה שהארכתי בסוגיות ובדברי פוסקים ומפרשים זה רק להגדיל תורה ולהאדיר ולשפוך אור על הסוגיא מצד הלימוד לראות שכמעט כל דברי הראשונים והאחרונים מתפרשים כפתור ופרח על דרך זו. אבל מצד הדין הכל עומד רק על אותם ראשונים שהביא הרבי עקיבא איגר. ומי שיוכיח לי מכל מקום אחר וגם מהגמרא להיפך לא אכפת לי, כי אותם ראשונים ראו זאת והיה להם יישוב לזה גם אם אנחנו לא יודעים אותו. ואין מי שבכוחו להכריע נגדם. ואם יוכיחו לי שטעיתי בפירוש דברי אותם ראשונים אם כן הכל נופל והדין שאסור ואין לסמוך על כל הדיוקים ופירושי הסוגיות והפוסקים שהארכתי בהם.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ועוד הערה, ההבחנה בין אהבת טעמו של החזיר שאין בה פגם לאהבת הרציחה שיש בה פגם, היא ממש ההבחנה של הרבמ"ם בשמונה פרקים, פרק ו, בעניין החסיד והכובש את יצרו, שבמצוות שכליות גדולה מעלת החסיד הנוטה לקיום מצווה והמתרחק מטבעו מהרע, ובמצוות שכליות הכובש את יצרו גדול, כלומר מי שלא נמנע מהדברים האסורים מחמת טבעו והרגשותיו אלא בשל הציווי האלוקי. והדברים ארוכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s