הגדרת היהדות את עצמה כדת האמת. על הנערים החטופים, על קריאות תלמודיות של לוינס, על רבי ברוך בער ליבוביץ.

מתוך מכתבים שכתבתי לאחרונה:

הגדרת היהדות את עצמה כדת האמת
היהדות מגדירה את עצמה דת האמת, גם בתנ"ך ביחס לדתות האליליות, וגם בהגות ימיה"ב, מול האיסלאם והנצרות.נכתב שהיחס בין היהדות לבין האיסלאם הוא כמו היחס בין אדם חי לבין אדם מצוייר, וזה מה שמגדיר אותה כדת האמיתית יותר מבין שתיהן.
אם אדם קם וקובע שדת אבותיו שהוא מורגל בה היא היא דת האמת ואין בלתה, וקורא לה "דת מוישה זוכמיר", ואדם אחר קם וקורא לדת שהוא מורגל בה "דת הערשעלע אוסטרופולער", והם קמים להרוג איש ברעהו מכח קביעות כאלה, לא לזה הכוונה בהבחנה בין דת אמת לדת שקר.
רבי יחזקאל לוינשטיין כבר דיבר על זה שהכינוי שבו קוראים לדת אין לו שום משמעות. אדם יכול כל ימיו לקיים מה שהוא מכריז עליו כמצוות לה' אלוהי ישראל לפי תורת ישראל כמו שנתן משה רבינו, ללבוש טלית ותפילין וללכת לבית הכנסת ולזכות שם לכבוד, וכשיגיע לשמיים אחרי מאה ועשרים יתגלה לו שלפי הגדרות התנ"ך ותורה שבעל פה עצמן, שאת שמן נשא, הוא עבד כל ימיו עבודה זרה. וגם להיפך, החפץ חיים אמר לקומוניסט אדוק שהוא הוא היהודי האמיתי, על פי ליבו ומעשיו ואמונתו. זה תלוי רק במהות ולא בשם שמכנים את זה. גם אין זה תלוי בספר או ברב שממנו לומדים, מה שמו ועמו וייחוסו. כבר כתבו בראשונים אפלטון אהוב, אריסטו אהוב (אצלם בניגוד למקובל ביהדות של היום, אפלטון ואריסטו נחשבו מורי אמת), אבל האמת אהובה מכל, וגם אם הרב שלי אמר כך, אלך אחר האמת ולא אחריו, אם אני רואה שהוא טעה.

היה לאחרונה אבל כבד על נערים שנחטפו ונרצחו. הייתי שייך לזה כי הכרתי אישית את אחת המשפחות. לפני שנודע שנרצחו, והיה ידוע רק שנחטפו, היה זמן קשה מאוד של חוסר ידיעה מה עלה בגורלם. המשפחות הן של בני תורה, והיה דיבור תורני על העניין. דיברו הרבה על להתחזק באמונה, להיות חזקים, לחזק, להתחזק, להאמין, לא להתייאש, להיות אופטימיים. עם ישראל. וכו' וכו'. על האבל עצמו אי אפשר לומר מאומה כמובן, זה אישי לגמרי ואף אחד לא יכול לדעת מה קורה בין כתלי הלב ובחדרי חדרים. אני מדבר רק על האנשים שמסביב, ששואלים מה הגישה ה"יהודית" לגבי מצבים כאלה. האמת היא שבשעות כאלה לא "חזקים". זה מצב שבו אדם חלש מאוד. מר מאוד, כואב מאוד, מפחד מאוד. אומלל ונופל ונמצא בחושך. ובודד. אנחנו לא רבי עקיבא שחייך כסרקו את בשרו במסרקות ברזל. וגם אצלו זה היה רק כשהיסורים היו לגבי עצמו, ולא לגבי דאגתו לבנו. יעקב דאג מאוד ליוסף בשנים שלא ידע מה עלה בגורלו, והיה מר על זה. הוא היה אנושי. ואמיתי.
להיות חלש ברגעים כאלה זה יותר אמיתי מהחוזק האידיאולוגי שנדמה לאנשים שמצופה מהם, כי הוא בא ממקום יותר פנימי ואמיתי בנפש. מהאמצע הרך, העמוק, האנושי, הפנימי. החוזק המדומיין וקצר המועד שמנסי להפגין, הוא ממקום חיצוני בעולם הפנימי, מקום של אידיאולוגיה. של חינוך שהיה מבוסס על דוגמות וסיסמאות שאין להם שום כיסוי אמיתי והן מספקות איזשהי רחיפה קצרת מועד, משהו שגורם ריגוש חזק, שמחפה לזמן קצר על הכאב והבדידות.
זהו, יום אחרי הלוויה הכל נשכח, אנשים חוזרים לשגרת יומם, מפגן האחדות והאמונה והחוזק המדהים מסתיים בדממה פרוזאית. איש איש לעסקיו. והמשפחות לאבלן האמיתי, הבודד והשקט והמר והחשוך. ויהיה גם מחר ואחרי מחר. ההמולה תשכך והכאב יצוף. יש אור בקצה החושך הזה, יש נחמה לכאב. אבל זה מתרחש לאט לאט. ככל שפוגשים את המרירות והכאב יותר כך יש יותר סיכוי בזמן הנכון לעכל ולעבור הלאה ומתישהו להגיע לאיזשהי נחמת אמת, איזשהי חזרה של החיים לצמיחה והמשכיות אמיתית, פשוטה וטבעית ושקטה ויומיומית.
זה העניין של דת אמת, היהדות לא מצווה לדבוק בשום אידיאולוגיה מלאכותית, שום סיסמאות ודוגמות ודרישות מאולצות וריגושים "עילאיים" ו"קדושים" שאינם בכלל המציאות האנושית הפשוטה והטבעית. אנחנו בני אנוש רגילים, זו האמת. בני אנוש חלשים ברגעים כאלה וכואבים ומרים. זו האמת. דת האמת הוא ציווי להיות כאלה בלי לחפש מזור מלאכותי בפראזות ואידיאולוגיות שעוקרות את האדם מהאמת של המצב האנושי הפשוט. הציווי של דת אמת הוא מה לא להיות. לא להיות מזוייף. לא לברוח מהאמת. לא לנסות להתנהג לפי תבניות שכתובות בספר כלשהו או סיפור כלשהו על מישהו. להיות רק מה שאתה באמת . זה הכל. וזה לא קל בכלל. זה כל מה שכתוב בספר התורה למי שקורא אותו בלי פניות. כל הדברים האחרים הם קריאה מזוייפת.
זו לא "אמת" מיוחדת כלשהי שאפשר לומר שהיא מיוחדת דווקא לתורת ישראל הנלמדת בבתי המדרש ורק מי שלובש חליפה וכיפה ולומד אצל הרב ה"נכון" יודע אותה. זה דבר שמשותף להרבה אנשים בהרבה מקומות ותרבויות. ובהרבה מבתי המדרשות נעדר. לאנשים שמחפשים את הייחוד הלאומי שלהם, את הסיבה להגדיר את הקבוצה שלהם נגד אחרים, חסר בזה משהופרטי ומיוחד שייחד אותם מהאחרים. אבל שוב, זו דת אמת, לא משהו שבודים כדי ליצור קבוצה שתרגיש עליונות על אחרים.
גם מה שכתבתי מקודם, שהראשונים דיברו על ללכת אחר האמת ולא אחר דברי רב כלשהו, לפי מה אדע שהאמת היא כפי מה שאני רואה ולא כפי מה שהרב אמר?
האמת במובן הזה היא האותנטיות האנושית. אם אדם בחלק הכי אמיתי ופנימי ועמוק וגרעיני של נפשו, לא באיזשהי שכבה חיצונית שמחפשת נוחות זמנית ושטחית ורגעית, רואה ברור כשמש שהאמת היא כך, אם יעשה אחרת מכפי שמורה לו ליבו, יחטא לתחושת האמת הפנימית של עצמו ויחתור תחת יסוד קיומו האנושי כאיש אמת. אין מבחן אובייקטיבי מחוץ לזה שיכול לקבוע אמת אחרת.במצב כזה הכרה בטעות היא רק אם על  ידי התפתחות והתבגרות פנימית, יתכן גם בעזרת מורה או חבר שמלמד ומראה, לא רק מפעיל סמכות, רואה האדם שיש בתוכו מקום עמוק יותר, גרעין פנימי יותר, עצמי יותר, ששם ראיית האמת היא שונה ממה שראה מקודם ממקום פחות פנימי ועמוק.

אבל בסופו של דבר לפי היהדות הוא דיאלוג. הקב"ה נוגע באדם. האצבע שלו נוגעת עד הכי עמוק, הופכת הכל. שום דבר לא חוזר למה שהיה. אחרי הכאב הנורא יש צמיחה, חדשה. קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. לקרוא לו באמת זה שמהמקום הכי כואב וחלש ואבוד והרוס ורצוץ  ומבוהל שחווה את האבל, שם ממש נכנסת לאחר זמן איזשהי קרן של משהו חדש, של נגיעה יותר אמיתית ועמוקה בחיים עצמם. לאט לאט, בהרבה קושי. זו קבלת היסורים באהבה.

המעטפה של הססמאות ה"יהודיות" כביכול שחונכנו להן, על "חוסן" רגשי, אמוני ולאומי וכו' וכו', יכולה לקלקל את הדיאלוג, או לפחות לעכב אותו. כמו כששואלים מישהו בכנות "מה שלומך?" והוא נשאר עם תשובות כמו: הכל עשר, מצויין.

.

– – –

.

עמנואל לוינס.

מתוך סקרנות ניסיתי לקרוא מעט מדבריו. לא הצלחתי לקרוא יותר מכמה פסקאות. במקום שבמקרה נפלתי עליו הוא דיבר על הרעיון המשיחי. ופירש סוגיא בסנהדרין שאומרת שתלמידי רבי שילא אמרו שהמשיח נקרא שילה, ותלמיד רבי ינאי אמרו שנקרא ינון. ועוד.
הוא ניסה בדברים מחוכמים להגדיר מהו הרעיון המשיחי שתרמה היהדות לעולם. הסתכלות על משהו שמעבר, אפשרויות שלא נמצאות במה שכבר קיים, ועוד הרבה כיו"ב.
מי שאצלו האמונה היא לא רעיון פילוסופי מופשט אלא דבר מוחשי ופשוט לגמרי, כמו שהשמש מאירה על הארץ, מונח בזה עצמו שהוא רואה בחוש גם את הסתר הפנים, ממש כמו שינוק רואה את אביו ואמו עומדים מולו, מביטים בו ומסמנים לו בידיהם, אבל לא מתנפלים עליו בחיבוק ודיבורים ונשיקות ולוקחים אותו לידיהם ומביאים אותו הביתה. הוא כמובן מייד מצפה שהם יעשו כך. זה הרעיון המשיחי. פשוט לגמרי ומובן לגמרי בלי שום צורך בהתחכמות.
תלמידי רבי שילא אמרו שלמשיח קוראים שילה, ותלמידי רבי ינאי אמרו שקוראים לו ינון, כי בחלק הנפש התינוקי שיש אצלם, הציור של בורא העולם בצד האישי-אנושי-קרוב שלו, הצטייר להם בדמות רבם. והם דרשו כך בפסוק כיוון שהתינוקיות הזו היא האמת האנושית, וממילא דת האמת על זה מדברת, וקשר זה שלהם לרבם נחזה ונכתב בתורה כשניתנה. כי יש בו גילוי צד חשוב וכללי על האמת האנושית.
אני רואה בעצמי אדם ששייך לגרעין הקשה של היהדות החרדית השמרנית (החיצוניות החילונית שלי היא רק כי לדעתי חל עיוות ביהדות של היום שתולים הכל רק בסממנים החיצוניים, היפך העמדה של היהדות החרדית המקורית בעצמה). אבל מה שלדעתי אין ללוינס מקום לדבר על הרעיון המשיחי, אינו בגלל דוגמטיות ומונופול כאילו רק למי ש"מוסמך" והוא "משלנו" מותר לומר פירושים על התלמוד לפי דעתו. זה כמו שיש קבוצה של הורים שמדברים על ילדים ונישואין, ומגיע רווק צעיר בלי ילדים ואומר דברים מחוכמים על זוגיות והורות. מי ששייך לזה, שהוא הורה ונשוי, יכול מבחינתי לומר כל מה שהוא רוצה והכל יתקבל בכבוד ופתיחות. אבל מי שלא אוחז בעניין כלל, לא ייתכן שתהיה לו דעה משמעותית ומעניינת על דבר שהוא לא נגע בו מימיו. וטוב ומכובד יותר היה לו היה משתמש בכשרונותיו המיוחדים לדברים שיש לו שייכות לעסוק בהם.
גם במאמר של גרשם שלום על קבלה, ובדברים שכתב ישעיהו ליבוביץ על הרמב"ם, הרגשתי כעין זה. שאין להם התחלה של מושג כלשהו על מה מדובר, והם כותבים דברים מחוכמים שאין בינם לבין הטקסט שהם עוסקים בו ולא מאומה, וממילא אין כאן שום דעה שאפשר להתייחס אליה ביחס כלשהו.זה הזכיר לי הלצה ששמעתי על פרופסור ברלינאי שכתב מחקר על ריקודי בטן, והגיע למועדון בקהיר וקרה שם משהו מצחיק…זה לא הטלת ספק בחכמתו, או בזכותו לעסוק בזה. הוא פועל מרובד אחד, דק ומסויים, בתודעה האנושית, האינטלקט האנליטי לוגי רציונלי. ולא מודע לכך שהנושא שהוא עוסק בו שייך לרבדים אחרים לגמרי של כוחות הנפש האנושיים. שאצלו הם חסומים לגמרי ואין לו שום שיג ושיח בהם. המגוחכות והטפשות שלו נובעות מכך שאין ביכולתו להכיר בכך שהאינטלקט שלו הוא רק רובד אחד מהכוחות האנושיים ולא השליט העליון הלגיטימי היחיד על כל כוחות האדם כפי שנדמה לו.
כשמסתכלים על הרובד הנכון שבו הדברים אמורים, הכל מאוד מאוד פשוט, ולא מצריך שום למדנות ופלפול והתחכמות.
– – –
כהמשך לזה אני מעתיק דברים שכתבתי למישהו ששאל על דרך הלימוד של רבי ברוך בער ליבוביץ:
הספר שהכי עזר לי בהבנת רבי ברוך בער, הוא השיחות של רבי ירוחם ליבוביץ'. ועלי שור חלק ב' של הרב שלמה וולבה עזר לי להכנס להבנה ברבי ירוחם.
רבי ירוחם לומד דברי חז"ל ממש כפשטם כמציאות מוחשית לגמרי, בלי להסתכל כאילו זה משל לרעיונות שכליים מופשטים. הרב בלוך מטעלז גם מדבר על כך שהדברים ברוחניות הם ממש כמו בגשמיות, מושגים כמו למעלה או למטה או קר או חם או גדול וקטן או ריח טוב או להיפך, או כבד וקל, כשמדברים עליהם במובן הרוחני, כמו למשל איש מכובד או איש קל, אדם חם או קר, איש המעלה או להיפך, איש גדול או להיפך וכו', וכו', קיימים ברוחניות ממש כמו בגשמיות והם לא רק משל לרעיון מופשט. למשל המאמר דברי חכמי כדרבנות כמסמרות נטועים, הוא מדבר על חדר מדרגות בבית קומות, שאין שם מעקה, ואדם יורד שם בחושך ואיך הוא מרגיש, ודברי חכמים הם המעקה ממש ולא רק כמשל ורעיון.
ולענ"ד גם רבי ברוך בער הוא יותר מאחרים למד את רבי חיים בדרך כזו, ולמשל בבבא בתרא פרק ב' בסוגיא של גירי דיליה, בשאלה מה ההבדל בין גירי דיליה שלרוב הפוס' הוא לא בגדר ד' אבות נזיקין ומה זה שונה מבור המתגלגל וכיו"ב,  הוא מפרש את צורת המעשה האם הוא עושה בתוך שלו בסגנון של משתמש בתולך שלו, או עושה בסגנון של לעשות כלפי חברו אל תוך של חברו כזורק חץ, זה הבדל רק בהסתכלות על הצורה של המעשה ואין בזה חילוק אנליטי לוגי המקובל בחשיבה מערבית, ובשום הגיון משפטי מערבי לא היו מקבלים חילוק כזה, שזה מבוסס על הסתכלות על צורה רוחנית של מעשה כאילו הרוחניות היא דבר גשמי וכמו על צורה גשמית, וזה מבוסס על דברי רבי חיים ויטאל שהגוף הוא רק בגד של הנפש, ובעצם אין חילוק ביניהם במובן שגם נפש זה כמו דבר גשמי, כמו שחומר יכול להיות מוצק או נוזל או גז, נפש רוחני הוא עוד מדרגה בסולם הזה עצמו והוא בבחינת חומר זך וכל הצורות שחלות על חומר שהן ההסתכלות שלנו על חומר שייכות גם בזה, ומזה נובע שהוא מסתכל על צורת מעשה מזיק כמו שמסתכלים על דבר גשמי ורואה בחוש שיש חילוק בין משתמש בתוך שלו לבין משתמש באופן של כמו זריקת חץ לתוך של חברו. למרות שבשני האופנים הוא מזיק ויודע שהוא מזיק ואין חילוק האם כוונתו להזיק או לא. אם הוא כותש שומשמין בתוך חצרו ומזעזע את הקרקע ומפיל כותל חברו, גם אם הוא מתכוון להפלת הכותל ולא להנאת שומשין, עדיין צורת המעשה היא משתמש בתוך שלו, ואין זה צורת מעשה של זורק חץ  על של חברו. מה שאין כן במבעיר אש בתוך שלו בלי הרחקה כראוי, שזה צורת זורק על של חברו בגלל שטבע האש לילך ולהזיק אע"פ שכוונתו לבשל בתוך חצרו באש הזו ולא לשרוף גורן חברו. וטבע האש לילך ולהזיק הכוונה שזו צורת הדבר בעצמותו, מה שאין כן בכותש שומשמין שזה רק מקרי שכעת הוא מזעזע קרקע חברו ואין זו עצם צורת הדבר.
וזה רק חילוק בצורה, כמו שתפוח עגול וירוק וגזר כתום ומארך, גם כאן זה חילוק על דרך זה שהצורה חלוקה, ואין שום "הגיון" או "שכל" במובן האנליטי משפטי בחילוק הזה. לכן בגלל שהרגל המחשבה המערבי אינו על דרך זו נחשב שאלה דברים שקשה להבין. ובאמת הם מאוד פשוטים, רק שהם על דרך המחשבה של העולם העתיק של התבוננות בצורת הדברים, שמוצאים גם אצל חכמי יוון הקדמונים בחלקם, ולא של ניתוח אנליטי שהתחדש רק עם הפילוסופים המאוחרים כגון דקארט ופסקל וכיו"ב ושאנחנו מורגלים בו ושבויים בו ולא יכולים לחשוב בדרך אחרת, ורק בגלל זה מתקשים בהבנת דברי רבי ברוך בער. גם לימדו היטב במורה נבוכים עם הבנת דרך המחשבה וההסתכלות שלו מועיל הרבה להתרגל בדרך המחשבה הקדמון, ודרכו אפשר גם לעמוד על דרך ההסתכלות של אריסטו, רק שהוא ספר שלא קל לבד להכנס בשעריו, ולא ידוע לי על ספר כלשהו שמועיל לזה.

נעזרתי הרבה גם בלימוד עם רבי אורי שרגא הלוי קלרמן שהיה ר"י בישיבת כפר חסידים, כמדומני שיצאו כתבים שלו, אינני מכיר אותם.

.

– – –

.

עוד עניין סביב האמיתיות של הדת.

יש לי שכן מבוגר שלאחרונה "התחזק" בדת. מה שמכנים "אדם פשוט". כואב לו לדעת שהייתי פעם אברך מזוקן וכעת אני בחזות חילונית, והוא מנסה לעיתים "לחזק" אותי.

הוא האריך לספר לי איך הבורא מאיר לנו את השמש ומחייה אותנו בכל נשימה וכו'. אמרתי לו שגם אני מרגיש כך ומלא הכרת תודה על זה. הוא המשיך שאם כך חובה עלינו לשמוע בקולו ולשמור שבת.

היה ברור לי שאם הייתי שומר שבת, ודורש בבית הכנסת על הלכות שבת, הוא לא היה מתעניין עד כמה אני מתרגש ומכיר תודה על כך שהבורא מזריח לנו את השמש ומחייה אותנו באהבה בכל נשימה ונשימה. ולא היה מעלה על דעתו ללמד אותי על זה. ואפילו אם היה יודע ששמירת השבת שלי לא נובעת באופן ישיר מההתרגשות על זריחת השמש, עדיין לא היה רואה בי פגם ולא היה מנסה לחזק אותי.

זה גם שייך לנושא של דת האמת. ההנחה ששמירת שבת חשובה יותר מהכרת התודה על זריחת השמש ועל כל נשימה. שיש טעם בשמירת שבת שמנותקת מההכרה של אמונה ואינה מביאה אליה כמו שמוכח מהנסיון (רוב ימי חייתי בין אברכים מדקדקים ומחמירים ביותר,  ולא ראיתי שזה מביא אותם להכרת תודה על כל נשימה ועל זריחת השמש, ולא התקיים בהם מתוך שלא לשמה בא לשמה, או מוטב אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירם למוטב. (הרב ולבה העיר שכתוב כאן שאדם יכול לשמור תורה ועדיין להיות במצב של אותי עזבו).

כל זה נובע מיצר עבודה זרה, שמסיט את הנקודה הדתית שבאדם למקום שאינו מהלב, שאינו אנושי ופנימי, לסממנים חיצוניים של קבוצה שמוגדרת בהשפלת מי שאינו שייך לה. למקום שהוא הפניית עורף קשה למי שמחייה אותנו בכל נשימה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הגדרת היהדות את עצמה כדת האמת. על הנערים החטופים, על קריאות תלמודיות של לוינס, על רבי ברוך בער ליבוביץ.

  1. ספרן הגיב:

    'אור לישרים' מאת הרב אורי קלרמן

    http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?142063&

  2. עפרה שי הגיב:

    תודה ניר, המאמר הראשון מצויין, יוצא מן הלב ונכנס אל הלב. בעניין לוינס יש לי קצת מחלוקת, כי הקריאות התלמודיות שלו מאוד עמוקות וקירבו אותי לתלמוד עד כדי כך שכיום אני לומדת דף יומי. אני ״שייכת״ לעולם החילוני, אבל בתוכי, אני ממש כמוך העולם החרדי, הוא חלק ממני, וזה טוב לי, אם כי מעמיד לפני אתגרים. אנשים כמוך והדברים שאתה כותב, מהווים עזרה גדולה בהתמודדות עם האתגרים האלה. בברכה, עפרה שי

  3. hamishpachton הגיב:

    תודה על התגובה שלך,
    אני מצטער שכתבתי על לוינס בצורה כזו, בעצם כמעט לא קראתי מאומה מדבריו וכתבתי על מה שאני לא מכיר כלל. מה שכתבתי לא אומר מאומה עליו, אדם שקורא משהו, משתקף לו בזה משהו מעצמו, ומה שסיפרתי הוא רק על עצמי ועל התגובה שלי, שכך השתקף לי מהמקום שאני בו. בוודאי אם למישהו הדברים שם נוגעים ומדברים, חלילה שאומר על זה משהו שלילי.

    • hamishpachton הגיב:

      זה כמו שמישהו מגיע לכאן מארץ צפונית ומתלונן כמה חם במקום הזה, ומישהו אחר מגיע מארץ דרומית ומתלונן כמה קר כאן. זה רק מעיד עליו ועל הרגליו ולא יותר.

  4. hamishpachton הגיב:

    שאלו אותי לגבי הנערים החטופים למה כתבתי שאני מרגיש שייך רק בגלל שאני מכיר את אחת המשפחות. האם לא כל אחד שייך לזה?
    יצא לי להכיר קצת את המחלקה האונקולוגית של ילדים. ילדים קטנים ונערים מלבלבים נאבקים במוות מייסר וארוך, ביסורי שאול. בהקרנות וכימותרפיה וכאבים נוראים ובחילות וכו'. .הורים שהרופאים אומרים להם שיש 10 אחוז שהילד יחיה. הורים שאומרים להם שבלי ניתוח צפוי מוות תוך שלוש שנים, וניתוח יכול להאריך בהרבה אבל גם יש סיכוי של 50 אחוז שהילד ימות תוך כדי הניתוח. והם צריכים להחליט ולחתום. או להחליט על טיפולים מייסרים של השתלות מח עצם ועוד שכרוך בהם כאבי תופת, שאי להם מילים והסיכוי שיעזרו אפסי, וכו' וכו'.
    זו רק דוגמה כמובן, יש סבל אנושי קשה מלהכיל באופנים רבים ושונים, וכמעט בכל מקום.
    לא ראיתי כמות כזו ועוצמה כזו של הזדהות עם הצער של הילדים במחלקה, יחסית להזדהות עם הנערים החטופים והוריהם. אפילו שכנים ומכרים של הילדים במחלקה, לא מזועזעים ומזדהים בעוצמות כאלה.
    זה בגלל שבהזדהות עם החטופים מעורב רגש לאומי ביחד עם הרגש האנושי של הזדהות עם כאב.
    רגש לאומי שלובש צורות שכאלה זר לי, ומכיוון שיש רבבות רבות של מתייסרים בארץ, ואיננני יכול להיות מזועזע כל כך מכל מקרה ומקרה, כך גם אינני מזועזע יותר מכך ממקרה כמו הנערים החטופים. למרות שהוא מודגש כל כך על ידי התקשורת. בעיני זו לא הזדהות אמיתית. אבל מכיון שאני מכיר אישית וודאי אני מזועזע וכואב מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s