בעניין מהו "סוד" בתורה (ובביאור מהו "ערווה")

קראתי את הקונטרס שבעים אותיות, ושמחתי בו.

מאוד נגע אלי הביאור בחלק השני על חוסר הידיעה, שידיעה אמיתית היא רק פגישה ונגיעה ישירה בדבר עצמו, וכמה שפחות יודע, או שיותר יודע שאינו יודע, יש בו יותר פתח שמאפשר לגעת בדבר עצמו (פתחו לי פתח כחודו של מחט…).
זה שייך גם לעניין של ענווה, שלא רק מונע מהרצון לדעת עוד ולהרגיש שיודע יותר אלא שייך לצד של הנגיעה בכך שאינו יודע, ומזה זוכים לתורה. וזה גם עוד ביאור לעניין מה הוא סוד, שנכתב בספרי מקובלים שכל מה שכתוב בספרי קבלה אינו הסוד ,שהרי זה כבר כתוב בספרים וכל הרוצה יכול לקרוא. אלא הסוד הוא ההבנה שאינה ניתנת להאמר במילים כלל ואי אפשר להסבירה ורק מי שמבין מדעתו מבין אותה, והיא הסוד. כי היא הנגיעה הישירה, וכמו שמי שלא ראה אור או שלא אהב אי אפשר להסביר לו מהו אור ומה היא אהבה, ומי שאהב לא צריך הסבר.

היה לי מעט להוסיף ביאור לגבי מה שנכתב בחלק השני בעניין מהו סוד. זה התקשר לי לעניין אחר שהרהרתי בו לאחרונה בעקבות שיחה עם ת"ח בסוגיא ביבמות בעניין מהו הגדר ההלכתי והלמדני של המושג "ערווה", וניסיתי קצת לעמוד על עומקו של המושג הזה כי זה לרוב מאיר גם על הגדרים ההלכתיים.

בדרך של מבשרי אחזה אלוה, בפני זרים אשה יכולה להראות לבושה. ובלא בגדים מצד עדינות הנפש זה גרוע ממוות. אבל אם הוא בפני בעלה שיש ביניהם חיבור אהבה שלם אדרבה זה בחינת והאדם ידע את חוה אשתו וזה הדבר הכי מרומם והעונג הרוחני הכי גדול. (כתוב על אברהם שלא ראה את שרה, אבל על אדם וחווה כתוב שהיו ערומים ולא התבוששו, ואין כאן קושיא, ואכמ"ל).
והעניין הוא שהגוף הוא אספקלריא המאירה לנפש ולנשמה. ולכן הוא יפה, וזה שפירש"י קללת אלוהים תלוי משל לשני תאומים אחד מלך ואחד תלוי. שצורת גוף האדם היא אותה צורה של התגלות הבורא כמו שכתוב בספרי קבלה על אדם קדמון. וזה שפירש"י על רחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה, שיפת תואר זה תווי הפנים ויפת מראה הוא זיו קלסתר, שהוא אור הנשמה שמשתקף בנפש ומשם בתווי הגוף.
מי שרואה את יפי הנשמה משתקף ביפי הגוף עד כדי כך שאינו רואה כלל שום יופי מצד הגוף הגשמי עצמו, אדרבא אין שום סיבה להתבוששות בראיית הגוף ערום, וזה שייך באדם וחווה וכן בכל איש ואשה אם החיבור והקרבה ביניהם שלמים לגמרי. אבל כשיש זרות, אפילו במקצת, יפי הגוף נתפס מצד עצמו בלי שהוא בבואה של יפי הנשמה, ואז הוא מסתיר אותה. הוא חוסם את הצינור שדרכו היא יכולה וצריכה להתגלות, וחסימה זו היא קשה ממוות, כי החיים בעצמותם הם גילוי יפי הנשמה. וזה עניין רגש הצניעות, ולכן הגוף העירום צריך להיות סוד שיתגלה רק למי שאוהב אהבה שלמה ויש לו השגה ישירה (שבלי זה יש זרות וכמו שהתבאר בקונטרס שבעים אותיות) ומחובר בחיבור שלם ויש לו התכוונות של אהבה וכבוד וענווה והתבטלות כראוי. הערום מצד עצמו אינו רע, הוא יכול להיות טוב או רע לפי מי שהוא מתגלה לפניו. כשהוא בדרך רעה אז הוא נקרא ערווה. שהוא לשון משורש ערום, כמ"ש ואת ערום ועריה, ומיוחד לצד הרע שבו.

ולפי זה "פשט" בתורה הוא כמו אשה שלבושה בכל בגדיה וגם בסודר העליון. ורמז הוא בלא הסודר. ודרש הוא שהיא רק בבגדיה התחתונים, וסוד הוא בלא בגדים כלל. וגילוי סוד למי שאינו ראוי, הוא כמו גילוי גוף אשה למי שאינו באמת אוהב ומכבד ומתבטל לגמרי. וכל שאין נגיעה ישירה בהשגה חיה ונוגעת, זה בבחינת ערווה כמו באשה בשר ודם שכל מי שאין לו יחס כזה כלפיה היא מתבוששת מפניו והוא ניאוף ופריצות וערווה, וזו פגיעה בכבוד שמיים.

לימוד זכות ששמעתי מהרב שלמה וולבה שכמעט כל מה שנפוץ היום לימוד בספרי קבלה הוא בעצם לימוד פשט ולא לימוד רמז דרש וכל שכן סוד. כי הם רק לומדים את פירוש המילים ותו לא, ולימוד כזה לעולם הוא לימוד פשט ותו לא ואין נפק"מ באיזה ספר לומדים. רק שעוברים על ביטול תורה כי בלימוד כזה לא קונים קנייני תורה כראוי, והיה להם ללמוד בספרים שנועדו ללימוד פשט, כגון חומש משנה גמרא ופוסקים, ששם ע"י לימוד פשט קונים קנייני תורה של ממש.
לענ"ד יש כאן עדיין אזהרה גדולה דווקא למי שהוא בעל נפש ובר הכי להשיג יותר מלבוש הפשט. שכדי שההשגה תהיה ישירה וחיה ואמיתית כמש"נ בקונטרס שבעים אותיות, מלבד הלימוד והעיון צריך בסיס של חיים לשם כך. ועל זה אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, שעל ידי העסק כראוי במלאכה ודרך ארץ ובניית הקשר כראוי במשפחה וייסורים רבים וקבלתם באהבה וכל כיו"ב, נעשה בסיס חי וממשי לנגיעה ישירה בדברים, ורק מבסיס כזה יש אפשרות שתהיה השגה ממשית ולא רק הסתכלות על מושכלות, שיש בה הרבה עונג רוחני אבל היא בחינת פילוסופיה ולא בחינת תורת חיים.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, מהו עניין "סוד" בתורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בעניין מהו "סוד" בתורה (ובביאור מהו "ערווה")

  1. עמי הגיב:

    שלום ניר היקר
    תודה, התענגתי לקרוא

    נזכרתי בגמרא בכתובות מח א: "שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן". החציצה ע"י לבוש מעידה על חציצה בשלימות של קירוב הנפשות, ולכן זה תרתי דסתרי, שמעשה שמבטא התדבקות וקירוב ויוצר תוספת קירוב, הפעולה שלו נעשית באופן שמסמל מרחק

    חסר לי קצת הסבר מה קרה לאחר חטא עץ הדעת, שאז לפתע נודע לאדם וחוה שהם ערומים והוצרכו לתפור להם חגורות, ואיך שינוי זה קשור במהות החטא.

    אשמח אם תוכל קצת להרחיב בזה אם אינו טורח

    בינתיים חשבתי קצת, ועלה בדעתי שיתכן וזה קשור לכך שאדם וחוה בעצם החטא השיגו דעת וידיעה, תכונת הדעת הזו יצרה סוג של הכרה שונה מההכרה הקודמת לחטא שהיתה מציאות של "סוד", וזה המרכיב של הזרות שנכנס ביניהם, ולכן הוזקקו ללבוש. הגילוי הפתאומי והמודעות לעצם היותם יחידות נפרדות, וממילא בעלי רצון נפרד, בניגוד למצב הקודם בו הם היוו יחידה אחת שלימה אף על פי שבמציאותם הפיזית הם התפלגו לשניים, היא הזרות שנכנסה ביניהם. עכשיו נפלה ביניהם חומה של עצמיות, וכדי לחזור למצב הטבעי הקודם של לחיות יחד במציאות של "סוד" הם צריכים לעבוד ולהתאמץ יחד להסיר את הלוט, את המחיצה, כדי לזכות להתאחד ולנגוע אחד בשני ממש ולגלות את ה"סוד" מחדש, להגיע לזה יש למעט ולצמצם את העצמי היכן שהוא על חשבון העצמיות של השני כדי שיתפנה מקום ל"אחד" שבהם, למקום בו הם מהווים יחידה אחת

    מעניין גם שבחז"ל מובא שה' פעל שינויים פיזיים בגוף האדם בעקבות החטא, בחגיגה יב א: "כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו". אולי המיעוט הפיזי רומז שעתה נוצר מצב שבו צריך למעט מהעצמיות כדי לגלות מחדש את ה"סוד".

    פסח כשר ושמח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s