בעניין הגישה החרדית לתורה ומצוות

מכתב שכתבתי בעניין זה לידיד:

אנסה לכתוב לך מהדברים שבליבי כעת, אלה דברים קשים וקיצוניים, אבל מה אעשה שזה מה שיש כעת בליבי.

בשערי קדושה מרבי חיים ויטאל (חלק א שער ב) כתב:

והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד:

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק:

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל. והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם:

.

.

.

ובכוזרי כתב:
אלה וכל הדומים להם הם החקים השכליים. אך הללו אינם כי אם הצעות והקדמות לתורה האלוהית הקודמות לה בטבע ובזמן אשר בלעדיהן לא תתכן כל הנהגה בכל חברה מחברות בני אדם, עד כי גם חברת שודדים לא יתכן שלא תקבל שלטון הצדק בדברים שבינם לבין עצמם – בלא זה לא תתמיד חברותם. רק כאשר המרו בני ישראל עד שהתחילו להקל במצוות השכליות ובדרכי ההתנהגות אשר אין כל חברה יכולה להתקיים בלעדיהן כאשר לא יוכל היחיד להתקיים בלא ספוק צרכיו הטבעיים מאכל ומשתה ותנועה ומנוחה ושנה ויקיצה, ועם זה החזיקו עוד בעבודת הקרבנות ובדומות לה מן המצוות האלוהיות השמעיות, הודיעם האלוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה באומרו להם מי יתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לאלוה על חסדו כי התורה האלוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית, ובחקה זו כבר נכללו מעשי הצדק וההודאה על חסד האלוה, ואיש החסר כל אלה מה לו כי יביא קרבנות או יקים מצוות השבת והמילה ודומיהן אשר השכל אינו מחיבן ואף לא דוחן, הלא הן המצוות שנתיחדו בהן ישראל כתוספת על המצוות השכליות ועל ידן הגיעה אליהם מעלת הענין האלוהי" (מאמר שני, מח).

ועיין עוד במשך חכמה שמות פר' בשלח ד"ה והמים להם חומה.

.

.

.

במשנה ברורה סי' קנ"ו הביא (בעקבות המג"א שם) מקצת מהמצוות שלא מובאות בשולחן ערוך, העתקתי רק מקצת מדבריו להראות באופן כללי על אילו עניינים מדובר שם:

כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו
הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה
שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית
מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב
אהבת הגר שנתגייר
השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך
והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת
לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם.
יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת
שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז]. הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור
שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק
הוי דן את חברך לכף זכות
צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל. ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן.

.

.

.

בתנ"ך כמדומני שמספר העמודים המדברים על המצוות השמעיות, כלומר כגון אלה שמוזכרות בשולחן ערוך, שהן החוקים שאינם מובנים מעצמם בשכל אנושי וכגון שעטנז ובשר בחלב, הוא לא יותר מחלק אחד ממאה. כל השאר מדבר על עניינים שרגילים לקרוא להם מוסר כמו בנביאים, או סיפורי צדיקים או ענייני יראת שמיים וחייהאמונה שבלב כמו משלי ותהילים, או אהבת הבורא והאדם (דהיינו האשה) כמו שיר השירים, או בין אדם לחברו כמו במגילת רות, וגם בחומש הרוב הוא בעניינים כאלה שנקראים בכלליות ענייני מוסר ומחשבה ויראת שמיים או ענייני אגדתא וכיו"ב.

השתרשה ביהדות תפישה, שההלכות הנזכרות בשולחן ערוך הן הבסיס, הן הגוף עצמו של היהדות. כל ענייני מוסר ויראת שמיים ואהבת הבורא וכל ענייני בין אדם לחבירו וכו', הם מעלות ומדרגות, שייתכן שהם מאוד חשובות, אבל זה בא רק אחרי הבסיס העיקרי שהוא קיום השולחן ערוך.
למשל קודם כל רוצים שאדם יהיה שלם בגופו, שלא יחסרו לו ידיים או רגליים או עיניים או אזניים חלילה, רק אחר כך דואגים שיהיה אדם טוב וחכם וכיו"ב. מי שמחלל שבת ואוכל חזיר וכיו"ב, נתפס שחסר לו בגוף היהדות עצמה, חסר לו בגופי תורה, הוא פרש מדרכי ציבור ואין לו שום התחלה של יהדות כלל. מי ששומר בדקדוק את כל סעיפי השו"ע אבל יש בליבו שנאת חינם או גאווה או חסרה לו יראת שמיים בדברים שמסורים ללב, לא מתייחסים אליו באותה חומרה. אומרים שבאמת הוא צריך להשתפר ולעבוד, אבל עדיין לא שמים אותו באותה מדרגה עם מחללי שבת ואוכלי חזיר ובועלי נדה וכיו"ב.
אפשר בצדק לומר שיש כח מיוחד, חשיבות ובסיסיות, בכל דבר שהוא מעשי בגוף, והוא קודם לדברים שבלב. אבל בענייני בין אדם לחבירו וגם בענייני יראת שמיים בלי ספק יש הרבה מאוד עניינים מעשיים לגמרי, על כל צעד ושעל.
.

.

עם כל כמה שבעלי המוסר וגדולי החסידות עוררו וזעקו כל ימיהם על עניין זה, עדיין לא עלתה בידם. עדיין מושרש חזק מאוד בלב שהחובה העיקרית כלפי היהדות, הקיום העיקרי שלה, זה קודם כל לשמור שבת ולאכול כשר ולשמור טהרת המשפחה וכיסוי ראש וללכת לבית הכנסת ולהניח תפילין ולצום ביוה"כ ולא לאכול חמץ ולא לאכול שרויה בפסח למי שנוהג כך וכל כיו"ב. ומי שמקיים את זה הוא כבר יוצא ידי חובה מבחינה דתית באופן הכי בסיסי. יש לו את המינימום הנדרש. זו המסגרת, וקודם כל מוכרחים שתהיה מסגרת, שיהיו כלים בסיסיים להכיל, שיהיה את הגוף עצמו. כל מה שנוגע לענייני מוסר ויראת שמיים ומידות זה התוכן והרוח, זה בא אחר כך, אם יש – מה טוב, ואם חסר אז מתישהו ננסה לשפר, אבל זה לא כמו שחסר בקיום ההלכות של השולחן ערוך.

המצוות של ענייני מוסר ויראת שמיים וכו', מבוארות באריכות רבה בתנ"ך, ומעט מאוד במשנה ובתלמוד. והטעם שלא דיברו במצוות אלה במשנה ואחר כך בתלמוד ובספרי הפוסקים ההלכתיים, הוא משום שהיה אז מובן מאליו שקודם כל לומדים תנ"ך. והפירוש של המצוות האלה מוטל על כל אחד באופן אישי ומיוחד לו למצוא כיצד הן נוגעות לחייו האישיים, הלימוד וההבנה בהן הוא באופן פשוט ואישי כל אחד לפי תפישתו, ושייך בהן הסיפורים והשירה והאריכות הפשוטה והלבבית של התנ"ך בעניינים אלה, ולא שייך בהן כמעט דרך המשא ומתן ההלכתי הלמדנית ודרשנית ומפולפלת ונסתרת וגבוהה שנוהגת במצוות השמעיות שנדונות במשנה ובתלמוד.

לדעתי ההרגשה שדווקא המצוות של השולחן ערוך הן הגוף והן המסגרת והן דווקא התנאי הראשוני והבסיסי של היהדות, זו עיוות וטעות. אין לזה שום מקור, זה לא כתוב בשום מקום. בשערי קדושה שהבאת ובכוזרי מבואר שזה להיפך. הבסיס, ההתחלה, המסגרת, הכלי שהוא בבחינת הגוף, זה דווקא המידות והאנושיות והבין אדם לחברו והמוסר הבסיסי והדרך ארץ הבסיסית. זו הקומה הראשונה, קומת הבסיס, להיות קודם כל בן אדם, והמצוות של השולחן ערוך הן הקומה השנייה, התוספת, הן הקדושה היתרה של המעלות העליונות והמדרגות הגבוהות. זה כתוב בעשרות ומאות מקומות בפירוש גמור, כל לומד שליבו ישר יראה את זה מיד. אין טעם להכביר ציטוטים, מי שלא רוצה לראות מישרין לא יועילו לו גם אינספור פסוקים מפורשים ככל שיהיו.
נשאלת השאלה למה קרה ההיפוך הזה ומה תרופתו?

רבי ירוחם מדבר הרבה על יצר הרע שהוא קורא לו "אצטלא דרבנן". מי שמרגיש שהוא לובש בגדי תלמיד חכם, שהוא אדם בעל מעלה רוחנית, מייד נופל ברשת היצר הרע הכי חמורה וקשה מכל מצודות היצר הרע.

פגישה אמיתית, חיה, נוגעת, שיש בה קרבה וחיים אמיתיים וחיבור אמיתי וחום ואהבה, עם הבורא, מוכרחה להתחיל בדברים הכי פשוטים של החיים. בענייני הגוף, באוכל וכיו"ב, ביחסים עם בני המשפחה, באהבה איתם, במגע איתם, בעניינים הכי פשוטים ובסיסיים, בפרטים הכי קטנים, ברגעים הכי קטנים, בכוחות הנפש הכי פשוטים ויסודיים ורגשיים וחוויתיים. לא בחכמה הגבוהה ובמילים גבוהות ותיאוריות משוכללות, אלא דווקא ברגשות הכי יסודיים ובסיסיים בקומת האדם. הרובד שנקרא חומרי או גשמי. שם האדם באמת נוגע במה שמחוץ לו, אם זה אדם אחר או הבורא. שם יש את החום והמגע והיחד האמיתי וזרימת החיים עצמם. כל מה שמעל זה, שמופשט יותר, שכללי יותר, שניתן להגדרה וסיכום וכתיבה, הוא רק תוספת להשלים ולשכלל ולספר, אבל הוא לא הפגישה עצמה עם האל, הוא דברים שבאים רק אחריה.
זה מה שפירשו על "סוף מעשה במחשבה תחילה", שסוף בחינת המעשה, הקצה הכי גשמי של הגשמיות, שם דווקא מונחת ה"מחשבה תחילה", שהיא רצון הבורא להיות טוב לברואיו ולהיות בקשר אהבה איתם, שזו הנקודה הראשונה של הבריאה.

יצר הרע הכי גדול הוא יצר הרע של עבודה זרה. היום לא משתחווים לפסלים, אבל כבר אמרו שזה לא אומר שבאמת אין בקרבנו את היצר הזה.
יש כתות שמציעות לאנשים מעשים שנותנים תחושות של קדושה וקרבה לאל. ללבוש בגדים לבנים, לטבול ולהיטהר, להשתחוות למשהו, להקריב לו דברים ולהביא לו מתנות, לעשות מעשים שמטהרים ומכפרים וגורמים לקדושה. ואחרי עשיית המעשים האלה האדם מרגיש קדוש וטהור ורוחני ומואר ונעלה ומופשט מהעניינים האפורים המכוערים והקטנוניים כמו כסף ותחרות חברתית וכל מיני תאוות ולחצים ומשכנתא ודוחו"ת חנייה וכאבי אזניים של הילדים וכו' וכו'.
אם יכריחו אותו באמצע טקס הטהרה המקודש העליון לעסוק בתלונות של השכן מלמטה על נזילה בצנרת, הוא יכעס או לפחות יהיה קצר רוח.
כולם רוצים תחושה של מגע כלשהו עם הרובד האלוהי של העולם. המגע האמיתי הוא דווקא בלעסוק כמו שצריך בתלונות של השכן על נזילה בצנרת. אבל היצר של עבודה זרה רוצה לעקור את האדם מהמגע האמיתי, ומציע זיוף קל ומושך ונוצץ בדמות טקסי טהרה וקדושה ואור רוחני גבוהים ומרגשים. זה קיצור דרך, במקום לעבוד מההתחלה, מהכי קטן ובסיסי, ורק אחרי שיש שם תיקון אמיתי לקצור את פירותיו בהשגות יותר מופשטות ומוארות, הולכים ישר אל האור הבוהק. בלי לעבוד מקודם את כל העבודה השחורה הנדרשת. בלי להזיע ולכתוש את עצמו במכתש ולבדוק את עצמו היטב כראוי כמו שכותב בתחילת המסילת ישרים בשער הזהירות.
וככל שאדם עוסק יותר באור גבוה וכו', כך בהכרח הוא פחות נמצא בדברים האמיתיים של החיים, והוא פחות "בן אדם".
ברוב הכתות האלה מתגלים לבסוף מעשים מכוערים של ניצול והתעללות וכיו"ב בחומרה שאינה מצוייה באנשים סתם.

לדעתי היצר הרע הזה עצמו הוא הסיבה לעיוות שחל ביהדות בדורות האחרונים. לעניות דעתי בתקופת הראשונים עדיין היהדות היתה בריאה, והעיוות הזה קרה רק אחר כך בהדרגה, ובדרכים אחרות במקומות שונים.

אני עצמי, וכן כל מי שהכרתי מקרוב די הצורך לחוות דעה בעניין זה, לא יכולתי להימנע מהשפעת קיום המצוות עלי באופן כזה.
יש כח עצום בציצית ותפילין. בקריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה בכוונה, ובברכות בכוונה, ובלימוד גמרא בעיון. בשמירת כשרות ושבת וטהרת המשפחה, בחגים וצומות, בנתינת צדקה, וכל כיו"ב. זה ממלא את הנפש בתחושה חריפה ומתוקה ומאירה מאוד של קדושה וקרבת הבורא.
התחושה הזו מזוייפת לגמרי, אין בה תערובת אמת ושקר אלא היא כולה שקר. אין לי ספק בכך, כיוון שראיתי מעצמי ומכל מי שהכרתי, שככל שהתחושה הזו חזקה יותר, כך האדם הוא פחות אבא טוב ובעל טוב ושכן טוב וחבר טוב. הוא פחות מתחשב, פחות חייכני ואמיתי ורגיש, נוכחותו פחות מביאה איתה שמחה אמיתית פשוטה ולבבית וחמה. הוא אולי נזהר מאוד בכל ענייני בין אדם לחברו וכו', אבל זה בצורה למדנית, או בצורה של צדיק שעושה מעשי צדיקות ומצווה. זה לא חי וטבעי ושמח בפשטות חמה ונוגעת ואנושית באמת. זה תמיד מלאכותי וחלול מבחינה רגשית.
מסופר שהסבא מסלובודקה כשהיה חולה וזקן היה לו בחור ששימש אותו. הוא ביקש מהבחור כוס מים. אחר כך שאל את הבחור למה הביא לו כוס מים. הבחור ענה שיש מצווה והדרת פני זקן ומצוות חסד וכו'. והוא אמר לבחור אתה אכזרי. בשביל להביא ליהודי זקן שמבקש כוס מים, אתה צריך להגיע עד לכך שכתוב בספר כך וכך. זה לא קורה אצלך באופן מיידי וטבעי בלי לחשוב על מה כתוב בספר? ואם זה יהודי חסידי אז הוא היה חושב שצדיק פלוני היה נוהג כך או זוכים לאור כלשהו אם עושים כך. זה אף פעם לא חי פשוט וטבעי וישר ומיידי.
אצל אנשים שאינם דתיים, למרות שכמובן אינם מושלמים, יש הבדל עצום, כרחוק מזרח ממערב, בעניין הזה. אני רואה ברור מאוד שככל שאדם עוסק יותר בתורה ומצוות כך הוא יורד באופן חריף מאוד במדרגתו כבן אדם. וזה בעיני הוכחה ברורה לכך שכל רגשי הקדושה שאנו טועמים בתורה ומצוות הם שמחת עבודה זרה בלבד. כשהעבודה לאל מקצרת את הדרך ועוקפת את החלק האמיתי, אין מגע אמיתי חם ונוגע וקרוב באמת, יש ריגוש כביכול רוחני שאין בו את המגע הפשוט החם באמת. הוא זר, ויש בו את מילוי היצר של עבודה זרה שיש בו סיפוק עצום והנאה עצומה.

.

.

.

מי ששומר את כל השולחן ערוך בדקדוק, הרבה פעמים עובר על ההלכות שמפורשות בפסוקים מפורשים רק שאינן סעיף במשנה ברורה, כל יום עבירות לאין שיעור, גם בדברים מעשיים לגמרי. בדיחה יהודית ישנה מאוד אומרת שאם היה כתוב בהגהת הרמ"א "ונהגו שלא לגנוב", היו נזהרים בזה הרבה יותר מאשר אם זה כתוב בעשרת הדברות. הוא עובר בדרך כלל כל יום יותר עבירות ממה שעובר חילוני ויותר חמורות. אבל כל המצוות שחילוני מקיים, כגון להגיע בזמן לגן לקחת את הילד, או לא להשליך לכלוך ברחוב, או להתייחס כראוי אל אשתו וילדיו, וכל כיו"ב, בגלל שהן דברים שמובנים בשכל אנושי לא נחשבות כמעשה דתי, ודווקא מצוות של החרדי בגלל שהן דברים שהשכל לא מבין, כגון בשר בחלב ותפילין, נחשבות כמעשה דתי.
וכבר דיבר בזה בחריפות ובאורך במורה נבוכים וגם בחובת הלבבות שזה לגמרי להיפך, ככל שהמצווה יותר מובנת ויותר באה מהשכל של האדם עצמו, כך היא יותר מצווה דתית ויותר עבודת הבורא ודבקות אמיתית בו והליכה בדרכיו. החילוני מקיים יותר מצוות ומקיים אותן בדרך יותר מובחרת, ובכל זאת החרדי מסתכל עליו כעל חוטא ופורק עול ורשע, ולכולם ברור שהחרדי הוא כאן מי שדתי ויהודי כראוי, ולא החילוני.

.

.
בדקתי היטב בעצמי, וכן בכל מי שהכרתי, ומצאתי שאצלי ואצל כל מי שאני מכיר, אין שום דרך שבעולם לקיים הלכות השולחן ערוך בלי שמייד ישתלט יצר העבודה זרה באופן בלתי נמנע. ובהכרח יעקור את האדם מלהיות אנושי וחי ופשוט וטבעי וחם ונוגע בקרובים לו וטוב אליהם באמת ולא רק באופן מלאכותי ומאולץ וחלול ובעיקר מנותק ומנוכר, כמו שעושים המקיימים עניינים אלה מסיבות דתיות. כל כך כח רוחני חזק יש למצוות האלה, וכשאין בסיס מספיק הן סוחפות באופן שאי אפשר לעמוד בפניו.

זכור לי שבתחילת דרכי כחוזר בתשובה, התקרבתי לרב גדול שהיה מגדולי המשגיחים המוסריים בישיבות הליטאיות. הוא היה רב מפורסם מאוד וידוע כצדיק עצום, ובמיוחד מצטיין במידות טובות ובבין אדם לחברו, והוא הטיף הרבה מאוד בעניינים אלה (לא מדובר ברב וולבה). אז הייתי בניתוק מהמשפחה, הייתי יתום מאב, והוא היה לי במקום אבא והייתי קשור אליו רגשית מאוד, ומדבר איתו במשך יותר משנה כל יום כמה פעמים. באופן פתאומי ומיידי הוכרחתי לעבור דירה למקום מרוחק, זה נודע לי ביום חמישי, וכבר במוצאי שבת הייתי צריך לעבור דירה.
בשבת ניגשתי לאותו רב כדי להיפרד, הוא לא ידע שאני עובר דירה, ואמרתי לו ברגש רב שכבר במוצאי שבת אני עובר דירה. הוא ענה לי בפנים חתומות, בכמעט נזיפה: "בשבת לא נפרדים", וחזר מייד ללימודו.
עד עכשיו אני זוכר את זה בכאב.
איך אדם רגיש וחכם ועמוק ובעל לב ובעל נפש, שכל ימיו עוסק במוסר ובענייני בין אדם לחברו, ומתאמץ להיות הכי עדין ורגיש ומדקדק ומהדר בזה, יכול להיות כל כך גס ואכזרי? ולטעות כל כך בדברי תורה. הרי לפגוע רגשית ככה זו עבירה על כמה וכמה לאווין מהחמורים ביותר שבתורה, וכל זה רק עבור דקדוק שלכל היותר הוא מדרבנן, ושאף אדם אינו יודע אותו לא מקפיד עליו, וקרוב לוודאי שאינו הלכה מחייבת הלכתית. והרי היה יכול לומר בהארת פנים וברגש, איננו יכולים כעת להיפרד כי לא נפרדים בשבת, אבל מותר לי לומר לך שאתה יקר לי וכו' וכו'. בעולם החילוני רק אדם גס ורשע מאוד היה יכול לנהוג ככה.
אין לי ספק שזה בגלל העניין של "אצטלא דרבנן", שהוא רב ולמדן וצדיק ועובד השם. ותחושת הסיפוק הרוחני והאור והקדושה ו"קרבת ה'" המזוייפת והמתוקה שהעיסוק שלו בעבודת ה' וצידקות נתנו לו, סימאו את עיניו וערלו את ליבו. זו לא גאווה במובן הפשוט, הרב היה ענוותן ועבד על ענווה כל ימיו, ואני מאמין שבאמת לא היתה בו גאווה במובן הפשוט. מה שערל את ליבו היה העבודה זרה, התחושה של רוחניות ואור, של מגע עם משהו אלוהי, עם אור אלוהי. זו התמכרות. זה כמו מכור לסמים שמאבד צלם אדם לגמרי וגם אי אפשר להסביר לו מה לא טוב אצלו. וזה כמו שאמר הנביא שמי שעובד לעץ ואבן יהיה בעצמו כמו עץ ואבן בלי לב ואינו שומע ואינו רואה. כמוהם יהיו עושיהם.

.

כחרדי עבדתי כיועץ למשפחות בענייני זוגיות וגידול ילדים. אי אפשר לתאר את גודל הזוועה והכיעור שמתרחשים בחדרי חדרים, ומוסתרים בקפידה ובכל מחיר. אין השוואה בין מה שקורה בעולם החילוני לבין מה שקורה בעולם החרדי בענייני משפחה וילדים ובכלל בין אדם לחברו. אם החרדים בעצמם היו יודעים מה קורה הם היו בעצמם מפרקים מייד את החברה החרדית. זה סדום ועמורה ממש. כמובן לא אצל כולם, יש הרבה מאוד אנשים יקרים וטובים ואנושיים מאוד בעולם החרדי. אבל אם מסתכלים על הממוצע, על כמות המקרים וחומרתם, העולם החילוני אנושי וטוב כרחוק שמיים מארץ לעומת העולם החרדי. למרות שכלפי חוץ זה נראה להיפך, כי אצל החילונים הרבה פחות טורחים להסתיר ולהכחיש, ואצל החרדים לא רק שמסתירים, אלא גם עובדים קשה להעמיד חזות חיצונית כאילו אצלם הכל טהור וקדוש ויפה ועושים תעמולה מתמידה גם בתוך המחנה, בכיוון הזה.

למשל, פגיעות מיניות בילדים קטנים נפוצות הרבה יותר ממה שנדמה. גברים חרדים הרבה פעמים נמצאים בתסכול מיני חמור בגלל שהיחסים בתוך המשפחה הרבה פעמים לא בריאים. היה ילד אחד שהכרתי שנפגע מינית מהמלמד בתלמוד תורה. דיברתי עם ההורים, משפחה חשובה ומיוחסת של בני תורה, הם לא נרעשו מאוד מזה, הכי חשוב היה להסתיר, שלא ייצא קול על המשפחה ויפגע בשמה הטוב ומעמדה. הילד ישכח, מה כבר קרה לו. זה לא נראה להם נזק גדול. פניתי לגדולי תורה מפורסמים, הם גם לא ראו בזה סוף העולם. עדיף ככה מאשר שהמלמד ייכשל באשת איש ואז יהיה דין של אסורה לבעלה ובועלה וכו' ותהרס משפחה. הם לא חשבו שהילד נהרס. הוא יגדל וישכח. זו רק עבירה של זרע לבטלה וממילא מן הסתם הוא יעבור על זה בדרכים כשלהן. הם לא ראו הכרח להעביר את המלמד מתפקידו לגמרי, ולכל היותר שקלו להזהיר אותו. כיצד ייתכן עיוורון כזה למה שקורה לנפשו של הילד? מהיכן זה מגיע? הרי מדובר באנשים עדינים וחכמים ומתכוונים לטובה בכנות ולב שלם בלי ספק.
או מה שקורה לילדים למשפחות תורניות חשובות שלא רוצים או לא יכולים להתמיד בלימוד. דברים כאלה לא ייתכנו כלל אצל אנשים רגילים בחברה החילונית.
או כשנלחמתי במקרים שהלעיטו צעירים בתרופות פסיכיאטריות כדי שיילכו בתלם וישמעו בקול הוריהם ומחנכיהם. ההורים והרבנים לא הבינו מה כל כך נורא בזה. לא ראו בכלל מה זו נפש ומה הם חיי נפש. הכרתי נער ששמו אותו במקום שבלי ספק הזיק לנפשו בצורה קיצונית, כשניסיתי לזעוק על זה הרבנים אמרו שיותר חשוב שלא יחלל שבת מאשר בריאותו הנפשית. חילול שבת זה לנצח נצחים, ובריאותו הנפשית זה רק בעולם הזה. כיצד תיתכן אכזריות כזו?

.

.

יש דוגמאות כעין אלה לאין מספר, יכולתי לכתוב ספר שלם רק על זה. לאחרונה ראיתי את הסרט זמן פוניבז', המתאר את חיי הבחורים בישיבה ונעשה על ידי בוגר הישיבה. כמה בחורים מתארים כיצד אין להם עם מי לדבר, כיצד הם בודדים, והאוירה היא כזו שלא שייך לדבר עם בחורים אחרים על רגשות כלשהם. אחד מהם אומר שבחור שמגיע לישיבה נהפך לזאב, הכוונה לזאב בודד, ששורד ומתחרה ושותק. הבחורים שדיברו מייצגים משהו כללי. התורה הרי אמורה להשפיע על לומדיה להיות אוהבים ואהובים, נעימים ומרבי שלום, אנושיים וטובים, חמימים ורכים וטובים ורחמנים זה לזה, הרבה יותר מאשר לו לא למדו. וכיצד ייתכן שיש ללימוד התורה והמוסר ותפילה ושמירת הלכה ברמה גבוהה מאוד בהתעמקות מסירות והתמדה רבה השפעה הפוכה באופן קיצוני כזה (ובסרט לא דובר כלל על המחלוקות הנוראות בין ה"שונאים ל"מחבלים", ובין ראשי הישיבה לבין עצמם, והמעשים הנוראים שנעשים בעקבות זאת).
בוודאי החרדים מטבע ברייתם אינם פחות טובים. הם אנשים כמו כולם. שמירת ההלכות והלימוד הם הם שגורמים להם את זה. וזה מכריח שהלימוד ושמירת ההלכה נעשית בדרך של עבודה זרה ולא עבודת הבורא באמת, שגורמת לאדם להידמות לבורא ולהיות כמוהו רחום וחנון וותרן וסלחן ואוהב וחם ומאיר כו'.

לקיים בלי להבין, זה יחס של זרות וניכור, של עבודה זרה. המצוות השכליות שבין אדם לחברו, פשוט להיות איש טוב, אבא ובעל וחבר טוב, כמו שכל אדם מבין גם אם הוא חילוני או נכרי, זה קיום מצוות עם הבנה, שהוא יחס של חיבור ואהבה וקרבה בין מי שמצווה למי שמקיים. כמו שאמר הלל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך זו כל התורה כולה, והשאר הוא רק פירושה. וכן מבואר במורה נבוכים בעומק ואריכות. החרדים לוקחים רק את החלק של לקיים בלי להבין, רק את המצוות כמו בשר וחלב וחזיר ושבת וכו', ומוותרים על המצוות המובנות. לוקחים רק את לימדו הגמרא שהוא בעצם לימוד בלי להבין שום דבר. מי שלומד מסכת שבת לא מבין יותר מה היא שבת ממי שלא למד אותה. הוא רק יודע לחלק חילוקים דקים מה נחשב מלאכת מכה בפטיש ומה נחשב מלאכת בונה. אבל מה עניין שבת באמת מבחינת החיים הוא לא לומד להבין. וכן אם לומד מסכת קידושין הוא לא מבין יותר מה זה איש ואשה ואהבה וחיבור ומשפחה וכו'. וזנחו לגמרי את לימוד התנ"ך שמדבר אל האדם בפשטות באופן מובן וברור על החיים והאהבה והמוסר והאמת ועבודת האל וכו' וכו'. ונעשה שכל עבודתם היא בלי להבין, מתוך יחס נפשי בעומק הנפש של זרות וניכור ופחד  ולחץ ודיכוי החיים. אין צמיחה ושמחה אמיתית וחיים מלבלבים באמת. כי יצר העבודה זרה השתלט, בגלל שעוסקים באור בוהק ומסנוור, ואין כלים מתאימים להכיל אותו, הוא מעורר בהם את יצר העבודה זרה בתוקף נורא שאי אפשר לעמוד בפניו.

כמובן יש הרבה חרדים שהם בני אדם נפלאים וחמים וטובים מאוד, אבל זה למרות שהם חרדים ולא בגלל זה, הלב הטוב והאופי הטוב שלהם מגן עליהם מההשחתה שהחיים החרדיים גורמים. יש גם לא מעט חרדים שיודעים לשים גבולות בקיום המצוות ולימוד התורה באופן שזה מגן עליהם חלקית מפני הנזק שבזה לנפש ולאנושיות.

הדברים ברורים בעיני כי ראיתי בעצמי שככה זה משפיע עלי. במשך שנים רבות נדדתי בין זרמים שונים ביהדות החרדית, חיפשתי במקומות רבים וגישות רבות ורבנים רבים, ניסיתי כך ואחרת ושוב ושוב, ברצינות וכנות ועמל רב וקרבנות גדולים. שטחתי את מצוקתי לפני גדולי תורה רבים מזרמים שונים, ובפני אנשים חרדים בעלי לב ונפש וחכמה וביקשתי עצה ועזרה, וניסיתי בכל כוחי להקשיב וללמוד.  ולמרות שראיתי את ההשפעה המזיקה על הנפש והאנושיות והשכל הישר, ראיתי שאינני יכול למנוע אותה.

.

מההתמכרות הזו לעבודה זרה, באה התפישה המסולפת שההלכות של השולחן ערוך הן היסוד, והן הן גופי היהדות, ולהיות בן אדם טוב במובן האנושי הפשוט זה רק מעלה עליונה שאולי זוכים לה בהמשך הדרך, ובכל מקרה לא זה מה שקובע אם אדם נחשב דתי או חילוני מבחינת היהדות.

.

יש אפילו מי שחושב שלכתחילה לפי היהדות חשוב הקיום המעשי ולא מה שבלב, שהיא כביכול "דת מעשית". זה אכן הגיע לידי כך, מרוב חושך וחורבן, והתפישה הדתית החרדית אכן מסתכלת בעיקר על הקיום המעשי, וחיי האמונה והלב נדחקים לצד. אבל חז"ל אמרו רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב), ואמרו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה וכו', והתורה מצווחת על זה בפסוקים לאין מספר, ולמשל דברים פרק י': וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ

והרי יסוד היהדות הוא קריאת שמע, ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך. וכל הנביאים צווחו על זה וכל ספר תהילים לא מדבר כמעט על הקיום המעשי, וגם לא שיר השירים, וכו' וכו' וכו'.

כיצד ייתכן שאנשים מלומדים ונבונים מאוד שהקדישו את כל חייהם ללימוד התורה ברצינות ומסירות נפש טועים להתעלם ממאות פסוקים מפורשים לגמרי, אם לא שיצר העבודה זרה הבוער מסמא את עיניהם?

.

.

* * *

.

.

אדם שמוגדר חברתית כחילוני, מחלל שבת ואוכל חזיר וכו', על פי רוב הוא יותר דתי וחרדי ומקיים מצוות מבחינת התורה והיהדות מאדם שמוגדר חברתית כחרדי, גם בלי להשתמש בעניין של תינוק שנשבה שמלמד עליו זכות שאיננו יודע כי לא לימדו אותו.
כי החילוני יש לו פחות עסק בעבודה זרה, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וממילא האנושיות הפשוטה הטבעית שלו פחות מושחתת, ופחות מתקלקל טוב הלב הטבעי שלו, ויותר קל לו לבחור בטוב במובן האמיתי הפשוט, לתת כוס מים לאדם זקן לא בגלל שכתוב כך בספר כלשהו אלא פשוט מהרגש האנושי הבסיסי. וממילא הוא מקיים יותר מצוות בסיסיות ועיקריות של גופי תורה, יותר בכמות ויותר באיכות, וממילא הוא היהודי והחרדי הכשר, יותר ממי שקורא לעצמו כל היום בשמות אלה בלי שבאמת יש מאחרי המילים תוכן אמיתי. לא כתוב בתורה ללבוש בגדי חרדים או כיפה או ציצית ולומר על עצמו שהוא דתי וחרדי וצדיק ויהודי ומצביע למפלגה חרדית וכו'. כתוב והלכת בדרכיו להיות חנון ורחום, להיות טוב ועושה חסד ורחמים, ואמר הנביא למה לי רוב זבחיכם וכו' וכו'.

וממילא החילוני יש לו את רוב המצוות העיקריות ויש לו את קיום התורה ועבודת הבורא. יהדות זה לא תנועה לאומית, זה רק יחס כלפי בורא העולם והאדם. אין הבדל אם הוא קורא לעצמו יהודי או לא, או מבדיל את עצמו מעמים אחרים או לא, או משמר מסורת עתיקה כלשהי או לא או שומר על עמו מהתבוללות או לא וכל כיו"ב.

.

.

יש רבים שאומרים שאכן הגישה הליטאית המקובלת קיצונית מדי ומובילה לתופעות מעין אלה, ולכן יש ללכת בגישה רכה יותר, מקילה יותר, מאוזנת יותר, מעורבת עם הבריות יותר, מדגישה יותר את הצד של דרך ארץ ודרכי נועם ואנושיות וטבעיות וכו'. כמובן אינני מכיר את כל הדרכים שנוקטות בגישה מעין זו ואינני יכול לחוות דעה על מה שאינני מכיר. מה שכן הכרתי מגישות כאלה, לא מצאתי בהן טעם. התרשמתי שהם אכן פחות שקועים בעבודה זרה ופחות ניזוקים ממנה, אבל לא הבנתי מה הם מרוויחים בכך שהם מקיימים את ההלכה בצורה מקילה וגמישה ופשרנית. את ההלכה כמו שהיא כתובה בשולחן ערוך לרוב אינם מקיימים, ההלכה לא סובלת פשרות וחצאי דברים וקיום שטחי של "בערך" או "לפי הרגש" או "בהתאם לערכים הומאניים" וכיו"ב. יש גדרים מאוד מדוייקים, שכדי לדעת אותם צריך ללמוד הרבה מאוד ולדקדק היטב ולהתמסר לזה. ואם לא מדייקים היטב בדקדוק נמרץ, לפי גדרי ההלכה בשולחן ערוך נחשב  שלא מקיימים כלל. מי שמגדיר את עצמו כשומר שבת, אבל לחתוך ניירות טואלט לפני השבת, או לדקדק איך מכינים תה או איך פותחים בקבוק, נראה לו מוגזם וקיצוני ואת זה אינו עושה, לפי ההלכה הוא מחלל שבת גמור, בדיוק כמו מי שנוסע במכונית או מדליק אור. להמציא "הווי יהודי" בדוי של חיקוי שטחי וחלקי של הצורה החיצונית של שמירת ההלכה, אינני מוצא בזה טעם.

ולא ראיתי שהם מגיעים למדרגה של קיום אמיתי של המצוות השמעיות (אלו שאינן מובנות בשכל אנושי פשוט ונקראות חוקים, כגון שעטנז ובשר בחלב ושמירת שבת וכיו"ב), שכדי לקיים אותן שלא בדרך של עבודה זרה צריך לבנות קרבה נפשית אל הבורא כך שהקיום לא יהיה מתוך חוסר הבנה וניכור ופחד (אפילו אם הוא רק ברבדים הנפשיים העמוקים ביותר), שיהיה באמת חי וטבעי, ונובע טבעי וחי ושמח מתוך הנפש ברבדיה עמוקים הפנימיים, ולשם כך צריך שתהיה אמונה חיה בבורא ובתורה ברבדים האלה, מה שקוראים בעלי המוסר אמונה חושית. עבור התורה, וכך לדעתי בכלל בחיים האנושיים בעיני כל אדם שעיניו בראשו, האדם עצמו הוא הרבדים הכי בסיסיים ופשוטים ועמוקים, ומה שנקרא "פרימיטיביים", של הנפש. מה שקיים שם זה האדם, ולא מה שקיים בשכל החיצוני האינטלקטואלי. מי שמחליט בשכל האינטלקטואלי שיש בו אמונה בבורא, וחושב שמה שקורה ברבדים העמוקים של הנפש הוא רק עניין של "מדרגה" ולא זה מה שקובע אלא מה שהוא מוציא בשפתיו, טועה טעות גדולה. בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני. זו לא תוכחה על חסרון במדרגה אלא על כך שאין מאומה, אין אמונה ועבודת ה' כלל אם אינה בליבו באמת, והכל רק מהשפה ולחוץ.

ממה שראיתי היה נראה לי שהם מקיימים את המצוות גם כן בדרך של עבודה זרה, כמו החרדים, רק מודעים לכך שיש בזה סכנה ובעיה, ולכן מצמצמים בקיום המצוות ומנסים לעשותן ככל האפשר בשטחיות וקלילות ופשרנות. ולעניות דעתי מוטב להניח לקיום המצוות כל עיקר, מאשר לנסות ללכת בדרכים כאלה.

גם מי שלא מגדיר את עצמו כרפורמי, ממה שראיתי דרכים מעין אלה נובעות מאותו כח נפשי של הרפורמה. לא רוצים לוותר על קיום המצוות מסיבות לאומיות או תרבותיות או סתם כי רוצים להיות מוגדרים ככשרים וחיוביים מבחינה דתית,

או כדי לפטור את עצמם מחיפוש נוקב וכאוב ואמיתי בנוגע לדרישות הנפשיות ולכיסופים הנפשיים שלהם בנוגע לאמונה, ורוצים לסדר לעצמם מסגרת שמקובלת גם על אנשים אחרים שתתן להם אישור שהם "בסדר" מבחינה דתית ותעשה להם סדר בתחום המסוכסך והקשה הזה.

ומצד שני מרגישים בצדק שקיום של השולחן ערוך בדרך החרדית הבלתי מתפשרת מסוכן לחיוניות הנפשית הבריאה שלהם, ובוחרים בפתרון של לבדות יהדות בגרסה קלה ומרוככת, שבעיני הוא קל ולא אמיתי.

* * *

במכות דף כ"ד, דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה כו', בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו'.  בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע.

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.

בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.

ורש"י פירש: והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו.

ולא מובן למה לא היו יכולים לקיים את כל התרי"ג, הרי אנחנו מקיימים את כל התרי"ג ולא קשה לנו?
ולמה אם אדם שומר את כל התרי"ג מצוות, או אפילו רק שש מצוות, הוא לא יכול לזכות, כי אינו צדיק מספיק, ואם ישמור רק מצווה אחת אז הוא יוכל לזכות אפילו שאינו כל כך צדיק. הרי לכאורה להיפך, ככל ששומרים יותר מצוות ככה יותר זוכים, ועל ידי שמירת המצוות נעשים יותר צדיקים, וככל שישמור יותר מצוות כך יהפוך ליותר צדיק?
אם מעיינים היטב ברש"י הזה, כתוב בו לגמרי ההיפך ממה שאנחנו מחונכים עליו כדבר הכי בסיסי שהמצוות ככל שמקיימים יותר מהן מוסיפות כח וצדיקות יותר.
אלא בהכרח כתוב כאן מה שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות, או ישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ועוד הרבה מאמרים כיוצא. מי שאינו צדיק ומקיים יותר מצוות ממה שהבסיס האנושי שלו יכול לשאת, המצוות הופכות לו לסם המוות, על ידי שהן נהפכות לעבודה זרה. ואז מוטב לו שלא לקיים אותן כלל.
זו בוודאי פשוטה של גמרא זו, והיה על גדולי הראשונים המפרשים על הדף או הפוסקים להתייחס לסוגיא זו ולפרש אותה אחרת אם לדעתם אין הכוונה כאן ממש לחדול מקיום ההלכות, והיה עליהם לצעוק ולהרעיש ולהזהיר שלא יפרשו את הסוגיא כפשוטה. ובאמת כל גדולי המפרשים והפוסקים שתקו בעניין זה.
מצד שני כמובן אם הפירוש האמיתי בסוגיא זו הוא שאנחנו שאיננו צדיקים כמו הקדמונים צריכים לחדול מקיום ההלכות, היו כל בני ישראל חדלים מלקיים את ההלכות, והעובדה ששמרו על קיום ההלכה מוכיחה שלא סברו שכך הפירוש של סוגיא זו.

יש אחד מהתנאים שסבר הלכה ומורין כן כמו סוגיא זו, ואחר כך אומות העולם יסדו על בסיס דמותו (אחרי לא מעט סילופים) דת, ששאר התנאים לא קיבלו אותה כענף כשר של היהדות.
לדעתי הטעם שהתנאים האחרים השאירו סוגיא זו כהלכה ואין מורים כן, הוא משום שעם ישראל סחוף ודווי בגלות קשה, ונודד ומתפזר ממקום למקום, ואם לא היו מקפידים על שמירת ההלכות היו מאבדים את הזהות שלהם כיהודים ונטמעים באומות העולם. ומי בכלל יכול לקיים את ההלכה האחת שהסוגיא מחייבת, צדיק באמונתו יחיה, הרי גם לזה אין מדרגתנו מגעת, ואם ממילא לא מקיימים שום דבר ואין שום עבודת הבורא אמיתית, יותר טוב שישארו עם שמירת המצוות החיצונית הניכרת שהיא משונה מדרכי שאר האומות, ולכן דווקא זו השמעית ולא השכלית, וזה יאחוז אותם כציבור מובדל עם זהות מוגדרת. אבל אם יש יחיד בעל מדרגה שרוצה באמת לעבוד את הבורא, ולא כעבודה זרה, הסוגיא הזו מורה לו את הדרך, ולכן לא אמרו בשום מקום חשוב וקדמון שאינה להלכה או שאינה כפשוטה.

כעת בחיי אני משתדל ללכת לקיצוניות ההפוכה כמו שכותב הרמב"ם, אחרי שהתמכרתי לעבודה זרה וניזוקתי קשה בגלל זה, ואני משתדל לחזור בתשובה, אני משתדל לא לעסוק כלל בענייני לימוד ותיאוריות ורוחניות ותורה ומצוות וכל כיו"ב. ואני גם לא מעוניין כלל להשפיע על אנשים ללכת בדרכי, וכל שכן אנשים דתיים. בכלל כל מה שהוא "דרך", או כל תיאוריה ושיטה מלומדת שהיא, לא דווקא יהדות או דת בכלל, אם זה לא סתם חיים פשוטים וטבעיים של האדם בעצמו, בעיני זה שייך לתחום העבודה זרה. התורה אצל רבותינו הראשונים, וגם אצל חלק מהאחרונים וגדולי החסידות, אינה דרך או שיטה. הם אומרים דברים מפנימיותם, לפי השגתם באותו רגע ובאותו מקום של החיים, ואחר כך אומרים דברים אחרים, והכל זה נביעה מהחיים ולא הגדרת שיטה או דרך כלשהי. אומרים על הביטוי ים התלמוד שהוא כמו ים שכל מי שעובר בו לא משאיר דרך כבושה להולכים אחריו. אבל קשה לסרב לך, לכן ניסיתי לכתוב מה שבליבי כעת, ואני מקווה שזה לא יזיק יותר מדי…

.

.

.

אני מעתיק כאן מה שכתבתי בתגובה, כי חשוב לי שלא ידלגו על זה:

לגבי "אותו תנא"…  אני לא מתכוון שאני בדווקא אוחז ממנו או משיטתו, וגם אין לי ידע אפילו מועט מה בדיוק הוא אמר, ומה מהדברים המיוחסים לו מקורו ממנו ומה הוסיפו אחרים. אני גם לא מתעמק בזה כי אין לי כעת שאיפה למצוא מישהו ללכת בדרכו הקבועה והמסויימת בדווקא. הזכרתי אותו רק כי ניסיתי קצת לדמיין מה היו יכולים להיות הלכי הרוח במציאות שעליהם מעידה הסוגיא הזו במכות. חשבתי, אם החברה הדתית אז היתה כמו היום, ורבינא ורב אשי קובעים סוגיא כזו בתלמוד, איך הציבור אמור להגיב על זה? למה לא צעקו כל תלמידי החכמים געוואלד? ואם הפירוש שאני שומע בסוגיא אינו נכון למה לא היתה דרישה מייד לבאר את הדברים כראוי כדי שלא יבוא אפיקורס כמוני ויפרש אותם שלא כהלכה. וחשבתי אולי העובדה שבין התנאים היו גם אנשים כמוהו, מחזקת קצת את ההרגשה שהתרחשו שם דברים מורכבים ולא היתה אחידות דעה בנושאים האלה.

לגבי השאלה האם אני מתכוון שאין לקיים את המצוות הבסיסיות, קראתי פעם שחכם אחד כתב שכמו שמי הנחל סבורים שהם קובעים את כיוון זרימתם, אבל באמת פני השטח של הגבעות הם אלה שקובעים את כיוון זרימת המים, כך מה שקורה בעמקי הנפש, הוא זה שקובע את מהלך המחשבות, למרות שהן סבורות שהן קובעות זאת בעצמן. כמו למשך צייר שבונה תמונה של נוף, זה לא באמת תיאור מדוייק של הנוף כמו שהוא, אלא עשוי כדי להיות ראי להלכי נפש פנימיים ורגשיים. אני עובר כעת תהליכים נפשיים, ומה שאני כותב הוא שיקוף שלהם, זה לא הבעת דעה מגובשת וברורה עם ביקורת להיות מאוזן ולשקול את כל הצדדים. גם אם זה מנוסח כמו משנה סדורה ודעה ברורה, זה לא כך. כעת המערך הרגשי שלי נמצא בנקודה כזו שככה נראים לי הדברים וכעת זה מה שיש לי לומר רק כדי לבטא את רגשותי ומצבי הנפשי העכשווי. אני לא מנסה לנסח דרך ולהעמיד הגות כלשהי עם אמירה מאוזנת ואחראית ומדוייקת. אני לא מנסה לנסח שום דרך אלא רק לשתף הלך נפש ותהליך פנימי נפשי שהוא דינמי ומשתנה מעת לעת, וכל אחד יקח מזה רק מה שדעתו מקבלת ויתקן את הדברים שיהיו נכונים בשבילו כפי שיקול דעתו .חשוב לי מאוד שככה יתייחסו לזה.

.

אני עוסק כעת בנסיון להשתחרר מדפוסים נפשיים שיסודם הוא מתקופות ילדות מוקדמות, ואי אפשר להאשים בהם את החברה החרדית, רק שעל הבסיס הרעוע הראשוני שלי, התלבש עניין שקיים לענ"ד כתנועה נפשית כללית ציבורית בציבור החרדי, וזה העצים את הבעיה הנפשית האישית שלי.

ראיתי שגם אחרי שהפסקתי להגדיר את עצמי כשייך לחברה החרדית ושיניתי את הלבוש, המשכתי להתנהג בדפוסים האלה. זה קשור לשאיפה לרוץ קדימה ברוחניות והשגות ומדרגות, בכל תחום שהוא, בלי לשתף בהתקדמות את כל הרבדים של הנפש והחיים, בעיקר את אלה הארציים והגשמיים וה"אנושיים" יותר, שכלול בהם גם היחסים למשפחה וכל בין אדם לחברו במובן הטבעי הפשוט החי,  וכו'.

וזה קשור גם לפן אחר של אותה מטבע עצמה, הזדהות וחוויה פנימית שאומרת שהעצמי האישי שלי נקבע בהתאם לתבנית קבועה שמקורה מבחוץ, ברצונות של אנשים אחרים, בתמונה קבועה מראש על איך אני אמור להרגיש ולחשוב ולהתנהג, בהסתגלות פנימית למה שמצופה ממני ותחושה שההענות למה שמצופה הוא העצמי האמיתי שלי והציפיות האלה כאילו נובעות מתוכי וכאילו הן העצמי האמיתי שלי. מה שמסתיר ממני את העצמי האמיתי האותנטי שלי וחוסם את זרימת החיים וחיוניות הלשד שלהם והשמחה האמיתית הטבעית שלהם והיכולת להתחבר לקרובים אלי בצורה טבעית חיה ושמחה.

בתהליך הזה היה חשוב לי להגדיר את הדעה העכשוית שלי על החברה החרדית שהכרתי והושפעתי ממנה, אבל כמובן בגלל שזה כלי בעבודה פסיכולוגית עצמית ולא הגות שמנסה להיות מדוייקת וקובעת הלכות, ייתכן שחטאתי בקיצוניות יתר וכו'.

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על בעניין הגישה החרדית לתורה ומצוות

  1. שראל הגיב:

    כחרדי שמרגיש שהמכתב הזה נכתב איליו- אני מרשה לעצמי לתהות:
    האם יוכל לצמוח בימינו "חרדי חדש"?
    האם ההשתייכות החברתית תוכל לעמוד מן הצד ולא להפריע לחיים הטבעיים הבריאים?
    פשוט רחמנות על מגזר שלם שנידון לניוון נפשי.
    מתי יבוא מנהיג כריזמטי שיוביל קבוצה, מתוך החרדיות, לשינוי נכון?

  2. אהרון הגיב:

    דבריך הם מענינים ומרתקים, ואני גם כחרדי רשמית, חש את הבעיה הזו, רק עדיין אני חושב שהלכת קיצוני מדי.
    האם אתה מתכוין שעל האדם לא לקיים גם את המצוות הבסיסיות ביותר, או להמנע מהאיסורים הבסיסים ביותר?
    אותו תנא שאתה מדבר עליו, אמר, כי לא בא לגרוע על המצוות רק להוסיף עליהם, רק הבאים אחריו שרצו ששיטתו תתקבל אצל הגויים אמרו כן.
    כמו כן, אותו תנא, הגישה שלו לצורת ההתנהלות בין אדם לחבירו אינה טבעית כלל, הוא בעצם לקח את הענין שאתה מדבר עליו ןהפך את זה עצמו לדת, לקח את הבן אדם לחבירו והפך אותה לדת, האם אמירה שאם מישהו יסטור לך על הלחי עליך להביא לו את הלחי השניה,זה משהו שמתקשר אצלך לנפש בריאה ולמשהו טבעי?.

    • hamishpachton הגיב:

      שלום,

      לגבי "אותו תנא"… אני לא מתכוון שאני בדווקא אוחז ממנו או משיטתו, וגם אין לי ידע אפילו מועט מה בדיוק הוא אמר, ומה מהדברים המיוחסים לו מקורו ממנו ומה הוסיפו אחרים. אני גם לא מתעמק בזה כי אין לי כעת שאיפה למצוא מישהו ללכת בדרכו הקבועה והמסויימת בדווקא. הזכרתי אותו רק כי ניסיתי קצת לדמיין מה היו יכולים להיות הלכי הרוח במציאות שעליהם מעידה הסוגיא הזו במכות. חשבתי, אם החברה הדתית אז היתה כמו היום, ורבינא ורב אשי קובעים סוגיא כזו בתלמוד, איך הציבור אמור להגיב על זה? למה לא צעקו כל תלמידי החכמים געוואלד? ואם הפירוש שאני שומע בסוגיא אינו נכון למה לא היתה דרישה מייד לבאר את הדברים כראוי כדי שלא יבוא אפיקורס כמוני ויפרש אותם שלא כהלכה. וחשבתי אולי העובדה שבין התנאים היו גם אנשים כמוהו, מחזקת קצת את ההרגשה שהתרחשו שם דברים מורכבים ולא היתה אחידות דעה בנושאים האלה.

      לגבי השאלה האם אני מתכוון שאין לקיים את המצוות הבסיסיות, קראתי פעם שחכם אחד כתב שכמו שמי הנחל סבורים שהם קובעים את כיוון זרימתם, אבל באמת פני השטח של הגבעות הם אלה שקובעים את כיוון זרימת המים, כך מה שקורה בעמקי הנפש, הוא זה שקובע את מהלך המחשבות, למרות שהן סבורות שהן קובעות זאת בעצמן. כמו למשך צייר שבונה תמונה של נוף, זה לא באמת תיאור מדוייק של הנוף כמו שהוא, אלא עשוי כדי להיות ראי להלכי נפש פנימיים ורגשיים. אני עובר כעת תהליכים נפשיים, ומה שאני כותב הוא שיקוף שלהם, זה לא הבעת דעה מגובשת וברורה עם ביקורת להיות מאוזן ולשקול את כל הצדדים. גם אם זה מנוסח כמו משנה סדורה ודעה ברורה, זה לא כך. כעת המערך הרגשי שלי נמצא בנקודה כזו שככה נראים לי הדברים וכעת זה מה שיש לי לומר רק כדי לבטא את רגשותי ומצבי הנפשי העכשווי. אני לא מנסה לנסח דרך ולהעמיד הגות כלשהי עם אמירה מאוזנת ואחראית ומדוייקת. אני לא מנסה לנסח שום דרך אלא רק לשתף הלך נפש ותהליך פנימי נפשי שהוא דינמי ומשתנה מעת לעת, וכל אחד יקח מזה רק מה שדעתו מקבלת ויתקן את הדברים שיהיו נכונים בשבילו כפי שיקול דעתו .חשוב לי מאוד שככה יתייחסו לזה.

      .

      אני עוסק כעת בנסיון להשתחרר מדפוסים נפשיים שיסודם הוא מתקופות ילדות מוקדמות, ואי אפשר להאשים בהם את החברה החרדית, רק שעל הבסיס הרעוע הראשוני שלי, התלבש עניין שקיים לענ"ד כתנועה נפשית כללית ציבורית בציבור החרדי, וזה העצים את הבעיה הנפשית האישית שלי.

      ראיתי שגם אחרי שהפסקתי להגדיר את עצמי כשייך לחברה החרדית ושיניתי את הלבוש, המשכתי להתנהג בדפוסים האלה. זה קשור לשאיפה לרוץ קדימה ברוחניות והשגות ומדרגות, בכל תחום שהוא, בלי לשתף בהתקדמות את כל הרבדים של הנפש והחיים, בעיקר את אלה הארציים והגשמיים וה"אנושיים" יותר, שכלול בהם גם היחסים למשפחה וכל בין אדם לחברו במובן הטבעי הפשוט החי, וכו'.

      וזה קשור גם לפן אחר של אותה מטבע עצמה, הזדהות וחוויה פנימית שאומרת שהעצמי האישי שלי נקבע בהתאם לתבנית קבועה שמקורה מבחוץ, ברצונות של אנשים אחרים, בתמונה קבועה מראש על איך אני אמור להרגיש ולחשוב ולהתנהג, בהסתגלות פנימית למה שמצופה ממני ותחושה שההענות למה שמצופה הוא העצמי האמיתי שלי והציפיות האלה כאילו נובעות מתוכי וכאילו הן העצמי האמיתי שלי. מה שמסתיר ממני את העצמי האמיתי האותנטי שלי וחוסם את זרימת החיים וחיוניות הלשד שלהם והשמחה האמיתית הטבעית שלהם והיכולת להתחבר לקרובים אלי בצורה טבעית חיה ושמחה.

      בתהליך הזה היה חשוב לי להגדיר את הדעה העכשוית שלי על החברה החרדית שהכרתי והושפעתי ממנה, אבל כמובן בגלל שזה כלי בעבודה פסיכולוגית עצמית ולא הגות שמנסה להיות מדוייקת וקובעת הלכות, ייתכן שחטאתי בקיצוניות יתר וכו'.

      כל טוב,
      ניר

    • זלמן הגיב:

      לא צעקו כי התיחסו לדברים כאגדתא.

  3. כוכבי הגיב:

    ניר
    ראיתי פעם מי שאמר, כמדומה ניל פוסטמן, שבמדעי הטבע יש התקדמות אמיתית, אולם במדעי החברה והרוח קיימת תנועה מעגלית ורעיונות עולים ויורדים, נעלמים ומוזכרים וה"ה כאן.
    בשביל מה אם כן ניתנה תורה? הקושיה היא לא רק מדוע, אלא שלדבריך התורה מטעה ומסיטה את האדם לכיוונים לא נכונים.
    הטיעון שבתקופת הראשונים היה אחרת, לענ"ד אינו מבוסס, וגם בחז"ל צע"ג.

    • hamishpachton הגיב:

      אין לי ידיעה איך היה בתקופות קדומות. מהנביאים משמע שהם היו עומדים מחוץ לזרם העיקרי של החברה ולפעמים נרדפים על ידה ועיקר ביקורתם היה כנראה, אם הבנתי נכון, בערך בכיוון של הדברים שכתבתי. גם בתקופת תור הזהב יש כתבים עם ביקורת בכיוון דומה, ורואים שהבעיות האלה היו קיימות גם אז. אבל נדמה לי שמהגמרא אפשר לראות שהיו להם חיים בריאים מבחינה רוחנית ונפשית, אם כי כמובן מאוד קשה באמת לדעת. די ברור לי שמהתורה משנה גמרא עצמם אפשר ללמוד משהו בריא, וזה בבחינת ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וזכה נעשית לו סם חיים וכו', וממה שמעט הבנתי קשה לי לומר שהתורה בעצמוה מסיטה את האדם לכיוונים לא נכונים, אלא כמדומני שזה רק בגלל שסילפו אותה. זה הרושם שלי, וכמובן אינני יכול לומר שום דבר ברור על זה.

  4. זלמן הגיב:

    יורשה לי לתהות בקול רם, האם לכל החומרות בענינים שבינו לבינה אין השפעה הפוכה ממה שמנסים לייחס להם?

  5. כוכבי הגיב:

    נראה לי שהרמב"ם בפירושו על המשנה האחרונה במסכת מכות ניסה לתת פירוש אלטרנטיבי לרש"י, בבא דדוד והעמידן וכו'.

  6. זלמן הגיב:

    ניר
    שבתי וקראתי
    אתה יוצא מתוך הנחה מסוימת מהי מטרת התורה, האם אתה בטוח שכך חז"ל הבינו את התורה? האם אתה בטוח שהתורה הבינה את התורה כפי שאתה מבין או רוצה להבין אותה?
    פשטות דברי התורה הם שאם נשמע ונקיים את המצוות, יהיה לנו טוב. האם מוזכר שנהיה בעלי מדרגה?

  7. יחזקאל וולפסון הגיב:

    ניר יקר
    מאד נהניתי לקרוא את דברך ויש בהם הרבה אמת וחוכמה בעיני, יחד עם זאת
    אני מרגיש שאתה עדיין נלחם עם עצמך ועל כן אתה זורק אמירות קצת חלולות בעיני שחילוני יותר טוב מחרדי וכו',
    לי נדמה שהיה יותר טוב אם פשוט לא היית מאמין בתורה
    (אמנם אולי זה לא בבחירה…) במיוחד בכל מה שנוגע למצוות השמעיות, זו לא מדרגה, ואז כן היית רואה שאפשר לקבל הרבה מהתורה במה שזה העיקר מצוות של בין אדם לחברו או בקשר הפנימי בין האדם לה', חבל בעיני שאתה לא רואה טעם בקיום חלקי של מה שעוזר להיות יותר טוב ויותר קרוב לה' .גם אם זה לא טוב לך לפחות תראה שלהרבה אנשים זה כן עושה טוב וכן עוזר להם להיות אנשים טובים רגישים ומחוברים לעצמם ולה'. אני אישית מאמין שהתורה היא התרבות הפנימית של עם ישראל היא כוללת את האוצרות שלנו למרות שאינני מאמין בה בצורה של זו האמת ואותה חייבים לשמור כאמת מחייבת ומוחלטת של רצון ה' בעולם. ועל כן במה שמתאים ונכון ומחובר לי אני שמח לעשות והיכן שאני מרגיש את העבודה זרה שאתה מדבר עליה אני מתרחק.
    בתודה רבה על השיתוף העמוק והפנימי שלך

    יחזקאל וולפסון

  8. Avi הגיב:

    הרב יהודה אשלג
    מהות הדת ומטרתה
    "הטוב המוחלט""השגחתו ית' היא השגחה מטרתית"ב' דרכים: דרך יסורים ודרך תורה.מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרעהתפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעתהדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד.
    גירסת Word
    גירסת PDF
    תוכן הענינים
    הורד קובץ
    רשימת תרגומים
    שירותים
    כאן אני רוצה להשיב על שלש שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי. השניה, אם מטרתה מושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.

    ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו שהצבתי לי לנושא למאמר הזה. שהרי זיל קרי בי רב הוא, ומי הוא שאינו יודע מהי דת, ומכ"ש השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר, וכי מה יש להוסיף על זה.

    ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' הידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם, הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של הבנין הדתי בנוי ונשען עליו. וא"כ הגידו לי, איך אפשרי הדבר שנער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' הידיעות דקי העיון הללו, ומכ"ש באופן מספיק כזה שלא יצטרך להוסיף עליו עוד דעה והשכל במשך בל ימי חייו, אכן כאן הדבר קבור! כי ההנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורנו זה, והביא אותנו לידי מצב אשר הדור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו.

    "הטוב המוחלט"
    וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר במאמרים הקודמים ובעיקר על המבואר במאמר "מתן תורה" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרותובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.

    ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית' אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוצאת שום קורת רוח בעד עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סבה חדשה, כנודע.

    ומתוך שהבורא ית' מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא, שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחי' של "רצון לקבל", ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות.

    ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות: או הרגשה טובה או הרגשה רעה. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרמת להם מהבורא ית', ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית' טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.

    נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית', ועל כן גדרנו אותו ית' בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית', איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.

    "השגחתו ית' היא השגחה מטרתית"
    זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.

    וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו. וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור, כלומר שיש לו כח לעמוד על רגליו וללכת ושכל להשמר מפגע רע הנמצא על דרכו, משא"כ אדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול חושים. ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי ולדות אלו, ודאי היה אומר על ילוד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל ילוד הבהמה היה אומר שכאן נולד גבור גדול. דהיינו אם היה דן ע"פ שיעור חכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים.

    הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות שברא אינה אלא בדמות של "השגחה מטרתית", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם, ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל הניסיון, כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלימותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה, (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל).

    והנה נתבארו היטב דרכי השגחתו ית' בעולמנו שהיא בחי' השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה, ואדרבה דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים, הרי לעיניך, שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית.

    ב' דרכים: דרך יסורים ודרך תורה.
    והנה נתבאר אשר השי"ת הוא הטוב המוחלט, והוא משגיח עלינו מתוך מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחי' השגחה מטרתית, שפירושו שהשגחתו ית' מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולו. ועם זה מובן, אשר תכלית זו בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר שאינה מספקת למטרתה, ח"ו.

    וזהו שאמרו חז"ל, שכינה בתחתונים צורך גבוה, כלומר, כיון שהשגחתו ית' היא מטרתית שהיא להביאנו בסופנו לדביקותו ית' שתשכון בתוכנו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו. שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו והיה חביב עליו מאד ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחכמה ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג וקיבץ כל בעלי הניגון והזמרה והכין לו בתי זמרה וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם, והנה גדל הבן ובא בשנים, והוא סכל ואין לו חפץ במושכלות והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש ביופי הבנינים והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר והוא חולה ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף.

    אולם עובדה כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם, מה שלא יתכן לאמר כלפי השי"ת אשר ענין אונאה אינה נוהגת בו כמובן, אשר ע"כ הכין לנו ב' דרכים של התפתחות: האחד הוא דרך יסורים, שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית', ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורים ומכאובים, וע"כ הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהוא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים.

    היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדביקותו ית' שישכון בתוכנו, והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורים ודרך תורה, כמבואר.

    אולם מבחי' המציאות המעשית, אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה.

    מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
    וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות עכ"ל, וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (אות י"ב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת ע"י העסק בתורה ומצוות מהי.

    ודע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבנו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבנו.

    כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מדה שוה בכל בריה ובריה, אולם כל ההבחן מבריה אחת לחברתה הוא רק בהכרה של הרע, שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, וע"כ לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

    וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר ית'.

    אולם מיאוס זה אינו שוה בכל נפש אלא מתחלק בינינו לשיעורים, כי האדם הפראי הבלתי מפותח כלל אינו מכיר את האגואיזם כתכונה רעה, ולפיכך משתמש עמה בגלוי בלי שום בושה ובלי שום גבול גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו, והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחי' רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו. והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצות של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית, וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתית, דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך לא תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחבת בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושות כולה

    התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
    ודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורנו (שנקרא ויז-א-טרגא) והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנק' אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הביקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון שבסולם.

    וכח השני, דוחף אותנו "מדעתנו", דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנק' ויז-א-פראנט) והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרנו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ג עש"ה). ואנו מרויחים בשנים: א' שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורנו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאות נרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשי"ת, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. והב' שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.

    הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד.
    רבים טועים ומשוים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, וע"כ ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו ע"י תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השי"ת לבדו, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר ית' עד להשואת הצורה אליו ית' שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה).

    וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחי' בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע, ואשר ע"כ המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה, מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחי' הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה ית' אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

    גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחי' התמיכה, כי עסק עפ"י שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים, משא"כ בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד, ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו, והבן זה היטב.

    והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער במעשים הללו, אולם אין זה אלא בחי' מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השואה ליוצרה. ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעוה"ז, בחיים חיותו כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר מתן תורה (אות ו') בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.

    אולם ענין שכר עוה"ב זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.

  9. ינון הגיב:

    נגעתי בי רבות במה שהעליתי. תודה רבה.

    הרב קוק התייחס רבות לסוגייא שבין רוחניות לבין טבעיות ואנושיות. למשל-

    אורות תשובה

    פרק יד פסקה ב

    "לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, וע"י זה המדות הרעות שולטות בו. ואח"כ כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, עם חפץ זכוך המדות, להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה"

    פרק טו פסקה י

    "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.
    ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא.
    על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה."

    בכלל הרב קוק נתן חשיבות למוסר הכליות הטבעי, עוד לפני שבגלל הגענו לעניין התורה והמצוות. כבר את השלב הטבעי הוא מכנה כחזרה בתשובה. לענ"ד זהו חידוש עצום.
    וכך הוא מפרט את הדרגות של התשובה

    פרק א

    "את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות :
    א) תשובה טבעית, ב) אמונית, ג) תשובה שכלית. 
    בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב. לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית. עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכחותיו. וכפי הנראה מקצוע של תשובה זו תלוי הוא, בקשר חזק, ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית. 
    יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מ"מ הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם. 
    אחרי התשובה הטבעית באה האמונית, היא החיה בעולם ממקור המסורת והדת, שהיא עוסקת הרבה בתשובה. התורה מבטיחה לשבי פשע סליחה. חטאות היחיד והצבור נמחים ע"י תשובה. הנביאים מלאים הם דברים נשגבים ע"ד התשובה. ככלל כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית. במעמקיה ישנם פרטים לאין חקר, אשר אך כלליהם היסודיים דורשים הרחבת דבורים ובאורים רבים. 
    התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש, גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא."

    בהערכה רבה
    ינון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s