רוחניות ותינוקיות

יש ראיית עולם שאקרא לה כאן לשם הנוחיות "רוחנית", שלפיה העולם כולו הוא אור ואהבה וטוב ואחדות חיה וחמימה. ויש ראיית עולם שאקרא לה כאן לשם הנוחייות "גשמית" או "ארצית", שלפיה העיקר הוא ההנאות הפרטיות, אגואיסטיות, גשמיות, פשוטות ו"שטחיות".

השאיפה לחיות בעולם שכולו טוב, מעין עולם הבא, קרוב לאלוהים, שבו אוהבים את כולם ונותנים לכולם ומתמסרים וחיים בקשר וקרבה לאל ולכל בני האדם, מבחינה פרוידיאנית מסורתית אפשר לראות בה שאיפה תינוקית מגונה, או לפחות לא בריאה, להישאר בגיל הינקות, עטוף בזרועות אמא מגינה ואוהבת ומלטפת. סרוב להתבגר ולקחת אחריות ולראות את המציאות הבוגרת כמו שהיא באמת. 

ההסתכלות הזו נחשבת ביהדות וכן בנצרות ובאסלם כמדרגה רוחנית גבוהה שמשבחים אותה. להיות צדיק, טהור עיניים מראות ברע (מי שלא רואה את הרע כלל והרע לא קיים מבחינתו). רק נותן לכולם ומתמסר לכולם, ונושא בעול עם כולם, ודומה לאלוהים ודבק בו וקרוב אליו והולך בדרכיו.

חיים דתיים יכולים ליצור קונפליקט בין השאיפה הרוחנית לשאיפות הגשמיות. השאיפות הגשמיות מרגישות מאויימות מהשאיפה הרוחנית שרוצה לצמצם ולהגביל ואולי להכרית לגמרי אותן. יש ערך דתי של התגברות על התאוות הגשמיות כגון אוכל ומין ועצלות ובידור שטחי וכו'. גם מי שמבין יותר מבחינה דתית ומבין שהתאוות האלה הן חלק בלתי נפרד מהחים וטבע האדם, ואין זה נכון ובריא להחניק ולהלחם חזיתית בהן, מדבר על התעלות שבה התפתחות רוחנית ועלייה במדרגות רוחניות גורמת שעם הזמן התאוות האלה מצטמצמות מעצמן כיוון שהן מפנות מקום לתענוגות רוחניים שהם אמיתיים ועמוקים ומלאים ומספקים וכו' הרבה יותר. יש גדולי תורה שאמרו שלא צריך לנסות להחניק בכח את תאוות האכילה, אבל מי שזוכה לטעם הנפלא של סוגיית גמרא בעמקות ממילא כבר לא מוצא תענוג גדול באכילה, כיוון שהוא קטן וריקני ועלוב וחיוור לעומת התענוגות הרוחניים.

מי שזוכה לטעם הנפלא של תפילה וכיו"ב, כבר ממילא פחות מתאווה לראות סרט או לטייל סתם, וכן הלאה.

אני מרגיש בתוכי רתיעה ומיאון ופחד מהעולם של החיים הגשמיים, הקטנים, קטנוניים, הארציים, החולפים. יש תחושה שהם סתמיים וחסרי משמעות וטפשיים וריקים. שההנאות שלהם עלובות וריקות, שהמאבקים הכרוכים בהם קטנוניים ולפעמים מרושעים. קרים ואגואיסטיים.

אני רוצה לחיות בעולם שבו יש אור ואמונה ואהבה ואחדות וחכמה, וקרבת אלוהים.

זה עניין דתי רוחני.

מצד שני זה בוודאי מעורב לגמרי עם בעיה נפשית. בינקות לא קיבלתי חום אמהי כמה שהייתי צריך, ואני מסרב להתבגר בלי לקבל את זה, וחולם על להיות עטוף בזרועות אם חמה ומלטפת ומגינה ומקבלת ללא סייג וללא צורך במאבקי קיום הישרדותיים ועמידה על זכויותי וכו' וכו'.

לדעתי אין זה נכון לומר שהדת היא המצאה שקרית של אנשים חלשים שרוצים להיות תינוקות חסרי אחריות ולקבל נחמה מהורים בדויים בדמות אלוהויות שהם ממציאים.

אני גם לא רוצה לחיות בעולם שאין בו אל, שבו יש רק מלחמת קיום דרויניסטית ואין בו מקום לאהבה ואחדות ואור. אם כך הוא העולם אז עדיך לי לומר לו שלום ולהפרד סופית.

אבל אין סכנה כזו, אני רואה ברור לגמרי שבאמת יש בעולם אלוהים ואחדות ואור מוחלט. אין לי ספקות בזה.

מצד שני הראיה הפרוידיאנית גם היא אמיתית ונכונה. אני רואה בבירור שיש בי חסך רגשי מהינקות שגורם לי לפחד מהעולם של המבוגרים ומהתמודדויות כמו לפרנס את עצמי ולעמוד על שלי מול האנשים האחרים וכו'.

הנטיה לפחד מהגשמיות היא לא רק נחלתם של אנשים פגועים רגשית ועם חסכים מהינקות וכו'. רואים שציבורים דתיים מפתחים נטיות כאלה באופן ציבורי, ללבוש שחור לבן, צניעות, וכו'.

אני חושב שמבחינה דתית האמת היא שהחיים הגשמיים הקטנים והארציים וכו', והתענוגות שבמישור הזה, באמת אינם סותרים כלל לרוחניות ולתענוגות הרוחניים אלא משלימים אותם ואחד איתם. הם יכולים להיות בסתירה כשמסתכלים עליהם בצורה מעוותת, ועל זה נאמר כל מה שנאמר לגבי הצורך לכבוש את היצר ולהלחם בתאוות המין והאכילה וחמדת הממון וכו'.

אבל אם מסתכלים ישר ועמוק ועל כל ההיקף יכולים להגיע למצב שבו הדברים משלימים והם שני פנים של מטבע אחת וזקוקים זה לזה ואין ביניהם סתירה כלל. כך רואים מהתלמוד במקומות בהם הוא מספר על חיי חכמי התלמוד. הם נאבקו על כבוד וממון ושררה, ונהנו בחיוניות והשתוקקות חזקה מאוכל ומין. וכמובן גם חיו חיים רוחניים דתיים מלאים ועמוקים. ולא היה שום קונפליקט מסביב לזה.

הלואי שהייתי יכול להגיע לראיה בהירה וחיה ומוחשית של אמיתת העניין הזה כיצד החיים הארציים הם רק השלמה בריאה וחיה לחיים הדתיים רוחניים.

אצלי זה מעורבב, העניין הרוחני דתי של לרצות לפרוש מהצד הגשמי של החיים מעורב בפגיעה הנפשית של רצון להיות תינוק מוגן ועטוף בחום. הדברים תופסים טרמפ זה על זה ומעוותים זה את זה.

הנושא של חולשה וכח קשור לזה. מבחינה דתית החולשה היא הערך הגבוה ונחשב יותר. להיות רך כקנה, עניו ושפל ברך, להיות רודף שלום כאהרן וענוותן וסבלן כהלל. לאהוב את מי ששונא אותי, להיות נותן ולא לוקח, מוחל ולא מקפיד, וותרן בממונו ובגופו, עושה צדקה וחסד ולא כועס. חמלה, חסד, רחמים. כולם אחים. מי שמתנהג כך קרוב לאלוהים ואהוב עליו ואלוהים דואג לו מגן עליו ומובטח לו עולם הבא.

עולם שבו זה הערך העליון היחיד, הוא עולם שבו אני תינוק. אם אני מתנהג כך אני ראוי לאהבה ורחמים מצד כולם, ומי שלא אוהב אותי וחומל עלי ומקבל אותי, הוא לא בסדר.

להיות מסוגל להיות בעל כח, לעשות שריר, לקחת בעצמי ולפעמים בכח את מה שמגיע לי, זה התבגרות, חשיפת עצמי לביקורת, להאשמות, להיות עומד על הרגליים של עצמי ואחראי על עצמי ודואג בעצמי לכל האינטרסים שלי והצרכים והתענוגות והרצונות של עצמי. בלי לצפות שמישהו מבחוץ יקח על זה אחריות ויעזור לי. זה להפרד מהמצב הינקותי. וזה בריא.

יש בחינה מסויימת בעולם האנושי, לא בהסתכלות על יחידים בפני עצמם אלא בהסתכלות על החברה האנושית באופן כללי כחברה, שבו אפשר לראות חברת בני אדם כדבר שמתנהל סביב דברים שטחיים וריקים וטפשיים וקטנוניים, מעמד, שררה, תענוגות מין ואוכל, צבירת ממון וכו'. חרדה, הכחשה, שקר. וזו מערכת עם כללי משחק מגובשים ונוקשים שבנוייה סביב הדברים האלה, שמריצים סביבם את האנשים רצוא ושוב במעגלים בלי שהם רואים מאומה מחוץ לזה. ללמוד, להגיע למקצוע מכובד ומכניס, להתחתן כראוי, להגיע לפנסיה כראוי וכו', בקיצור "להצליח". ואני מרגיש שאני לא רוצה להכנס בכלל לתחום שבו המערכת המאוסה הזו קיימת. וההתנכרות והניתוק שלי, מנתקים אותי מהעולם ומהאנשים ומהחיים. זה גם מנתק אותי מעצמי ומהשמחה וחוויית הנגיעה בחיים.

הניתוק מעצמי הוא משום שיש בתוכי חלק שכן רוצה להשתתף עם כולם, כמו ילד ביישן ובוגר טרם זמנו, ואולי בעצם גם מתנשא, שעומד מהצד בגן, ובעצם רוצה מאוד להשתתף עם כולם בכל ההמולה של להתגלש ולקפוץ ולרוץ וכו'.

כדי להתחיל להבריא אני צריך לראות בבירור שמבחינה דתית רוחנית אין כאן סתירה. שהקטן והארצי והגשמי הוא לא פחות חלק מהחיים ולא פחות קרוב לאלוהים ולא פחות קדוש וטהור וטוב ומלא משמעות מהרוחני והעמוק והגבוה וכו'. שהכח הוא צד לא פחות טהור וקדוש וחיובי מבחינה דתית מאשר החולשה. להתגבר כארי ולהיות עז כנמר.

ואז אולי הפגיעות הנפשיות תיפתח בפניהן דלת להתחיל להעלות ארוכה כמו פצע בגוף שהזמן מעלה לו ארוכה אם אין גורם שכל הזמן מפריע לריפוי.

.

.

אולי אפשר לומר שבגלל המרחק בין הקוטב הכי רוחני לבין הקוטב הכי גשמי, שמקשה להכיל את כל הספקטרום שביניהן כדבר אחד טוב וחי ואחיד בערכו וחיוניותו וחיבורו לחיים ולאדם, היו חטא העגל וחטא המרגלים. בחטא העגל ניסו לקצץ בצד הרוחני ולהנמיך אותו לקרב אותו לצד הגשמי על ידי הפיכת האל לדבר שאפש רלראות בחושים. ובחטא המרגלים אל רצו להכנס לחיות בארץ, שיש בה חרישה וזריעה וכסף וזהב, ורצו להשאר במקום הרוחני של המדבר וענני הכבוד ואכילת המן וכו'.

אני חושב שבמקורות הראשוניים של הדתות היתה השגה ששני הקטבים הם אחד ואינם סותרים, אבל בגלל שדרושה גדלות מוחין להכיל את הכל בלי לראות בזה סתירה, התלמידים והממשיכים נטו לרוב לחטא המרגלים, לפחד מה שגופני ולהתרחק ממנו ולנסות לכבות אותו. ויש כמובן שהלכו גם לצד חטא העגל כמו כת יעקב פרנק ואחרים.

.

.

טולסטוי בהתחייה כותב שגיבורו נכלודוב הפך מטוב לרע כי הפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לאחרים.  אני מרגיש שזו נקודת מפתח בעניין. חלק גדול ממה שהופך את המערכת הארצית של החיים לרעה, לעומדת בסתירה לצדדים האחרים של אמת ואהבה ורוחניות, הוא הכח של מה אחרים יחשבו עלי. זה כמובן לא הכל אבל זה חלק עיקרי.  אם כל אחד היה מאמין רק לעצמו ומפחד רק מפני האמת, החברה כולה ככלל, על כל צדדיה, גם ה"גשמיים" הית הנבנית מיחידים שהם אמיתיים והיתה כולה אמיתית. אם אדם מבטל את מה שהוא יודע מפני דעת האחרים, אם כל אחד עושה כך הרי אין דעתו של אף אחד שולטת אלא דעת של ריק שהוא לא שום אדם וזה אולי הכח הרע שמשתלט. על זה הרי אמרו הוי עז כנמר, לא להתבייש מאחרים כשהוא עושה את האמת.

.

.

אפשר די בקלות לנסח תיאוריה דתית שמאחדת את הצד הכי גשמי וקטן עם הצד הכי רוחני. כבר עסקתי בזה לא מעט. רבי ירוחם הניח יסודות חשובים בכיוון הזה, ואפשר לפתח אותם עוד.

אבל במחשבה ותיאוריה לא די. יש לזה ערך אבל זה רק התווית כיוון ולא התכלית עצמה. זה צריך להיות מונח במקום פנימי. בגוף עצמו. חז"ל אמרו שאברהם אבינו לא היה מי שלימד אותו והוא ידע הכל כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים. דווקא כליותיו ולא מוחו או ליבו. המוח הוא השכל והלב הוא הרגש, והכליות הן הגוף הפיזי עצמו. האיבר הדתי הכי פנימי ואמיתי וגרעיני שהוא האדם עצמו, הוא דווקא קשור לכוחות הגוף. זה שוב אותו עניין של אחדות בין הקוטב הכי רוחני לקוטב הכי גופני, בין התינוק שבי לבין המבוגר החכם שבי. אבל כדי לראות את האמת במקום הגופני, התינוק, שוב מגיעים למישור הפסיכולוגי של פצעים נפשיים מתקופת הינקות, שחוסמים את היכולת לראות. אם אז לא היה חום ואמהות חמה ועוטפת המקום הזה פצוע ויש בו חרדה וניתוק והוא לא רואה את היכולת להתחבר נכון אל העולם. לכן לא די במחשבה ולימוד אלא צריך גם טיפול נפשי, בחוויה מתקנת, אהבה וחום.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות, כללי, פסיכותרפיה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על רוחניות ותינוקיות

  1. עמי הגיב:

    שלום וברכה
    שני הקטבים מזכירים את המושגים חסד וגבורה, יתכן שיש בתוכן המושגים הללו ממה שתיארת כ"כ יפה ונוגע.
    מאד יתכן שהחיבור וההשלמה ביניהם היא לא משהו טבעי שנולדים אליו. כל אחד נולד עם נטייה לצד מסויים ומאורעות החיים מבססים ומחזקים צד זה או אחר. ההשלמה היא פרי מפואר שהולך ומבשיל כתוצאה מההתנגשויות התמידיות בין הצדדים שכרוכות בעמל כאב והתבגרות, במיוחד כאשר הבחירה הקלה יותר היא להסחף לצד זה או אחר, ושחסר ברקע מודל שיכול להוות דוגמא.
    האמונה בטוב והתקווה לגאולה עומדים ככח מאזן ומחייה מול הרצון להתייאש ולנטוש את המציאות הגשמית הקשה, וחיפוש המשמעות והפחד עומדים ככח מאזן מול הפקרות ושחיתות ומהווים דחיפה לכיוון רוחני, כוחות לכאורה מנוגדים שאמורים להוביל למצב ממוצע שמקבל ולא דוחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s