על האושר

טולסטוי כתב בתחילת אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

לדעתי כשהוא מדבר כאן על האושר, אין כוונתו לאושר באמת, אלא למשפחות שחיות לפי מוסכמות וכללים מקובלים, וזה עובד בלי תקלות, ובעצם שום דבר לא קורה שם, אין שם באמת חיים והתרחשויות נפשיות ואין שום דבר ייחודי לספר. רק כשמגיעה האומללות, פני השטח נשרטים ועולה מה שבפנים, אז מתרחש הסיפור המיוחד של אותה משפחה.

לכאב יש מכנה משותף רחב. כשאני שומע או מספר על כאב, פחד, מצוקה, פצעים, אני מזדהה ומזדהים איתי. לכן יש טעם לספר. כשקורה משהו באמת טוב, זה כל כך ייחודי ואישי ושונה מכל דבר אחר, שקשה מאוד לשתף בזה. הדברים לא יהיו מובנים. אין להם מילים.

כמעט כל הספרים והשירים מדברים על הדרך שעוברים כדי להגיע אל האהוב הנחשק, או על געגועים אל מה שאיננו. כמעט שאין דיבור על החיים השוטפים ביחד. ואם יש, זה בדרך כלל על הבעיות. לא מדברים על הרגעים של טוב באמת, של מגע אמיתי, של אושר של ביחד עמוק וטוב שהולך ונבנה ומתפתח לאט לאט, בשגרת היומיום שהיא מלאה התרחשויות עמוקות ומלאות חיים ועושר וצבעים. של אהבה שצומחת ומרפאת, והופכת לאט לאט למשפחה ובית טובים באמת.

אני חווה עכשיו ביחד כזה. זה גורם לי פחות לכתוב. זה מציף החוצה גם כאבים שלא היתה להם מספיק תמיכה לצוף, וכעת בגלל שיש קבלה חמה ואוהבת בלי שיפוט הם יכולים לצוף ולקבל התייחסות ומרפא. על הכאבים האלה אני יכול לכתוב, אבל על רגעי האושר והשמחה הכל כך עמוקים וחיים אין לי איך לכתוב. זה כל כך אישי וייחודי, אני לא יודע איך לשתף בזה. לשתף בכאב זה מביא מעט נחמה. כשטוב אין את המוטיבציה הזו לכתיבה. אבל בכל זאת, לשתף זה ערך בפני עצמו. זה אולי גם יכול להביא תועלת למישהו. אני רוצה לספר, אבל אינני יודע איך לכתוב ומה לומר, מרגיש שכמה שלא אנסה לתאר זה יהיה סתם לחשוף דברים אישיים בלי שבאמת יקרה שיתוף אמיתי.

אז אני מבקש סליחה ממי שמשתתף איתי בכאב, שאני לא יכול לשתף אותו גם באושר. לפחות אני מדווח על זה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, כללי, פסיכותרפיה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על על האושר

  1. וואו, תודה על הפוסט הזה! בדיוק אתמול הייתי עצובה כי חשבתי שאולי כשנכנסים לתלם של זוגיות, מפסיקים להתפתח. והנה אתה כותב על רגעי אושר ושמחה "כל כך עמוקים וחיים" שגם מאפשרים לדברים לעלות ולהתרפא. שימחת אותי מאוד.
    דברים דומים לדברים שהבעת כאן כל כך יפה (פחות על ייחודיות ויותר על אמורפיות) כתב יהודה עמיחי:

    דיוק הכאב וטשטוש האושר
    מגע געגועים בכול

    20.
    דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
    על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
    אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
    זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר
    זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה
    כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
    אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
    הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף
    בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
    טשטוש האושר ודיוק הכאב
    ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
    את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

    יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח"


    ודבר אחרון, קראתי (לא זוכרת איפה) שמשפט הפתיחה של אנה קרנינה מופרך ברומן, שהזוגיות של לוין וקיטי היא תשובה עליו. כלומר הוא לא "מייצג" את דעתו האמיתית של טולסטוי. גם זה שימח אותי 🙂
    תגובה ארוכה ממישהי שמבקרת פה לראשונה… מקווה שלא הגזמתי. ושוב תודה.

  2. nirstern הגיב:

    תודה גדולה על התגובה (:
    לא ממש האמנתי בזוגיות, אחרי פעמיים ארוכות שלא היו טובות והסתיימו רע מאוד. היו יותר משנתיים שהייתי בטוח שלא אנסה יותר ואסיים את החיים לבד ודי השלמתי עם זה. מתישהו משהו עמוק מבפנים, חזק ממני, סרב לזה והכריח אותי לחפש ולנסות שוב. לא פחד מבדידות, על זה עבדתי ודי הסתדרתי, משהו יותר עמוק, כנראה החיים עצמם. הייתי מלא פחד, הרגשתי שאני מונע על ידי כח עיוור שגורר אותי מהאזניים נגד רצוני.
    ואיכשהו זה קורה כל כך טוב, גם אחרי תקופת ההתלהבות הראשונית. גם כשמתגלות החולשות והבעיות. יש רצון גדול ועמוק ומתוק להתקרבות שגדלה והולכת כל הזמן, אמיתיות וחשיפה שגדלות והולכות, טיפול וגידול הדדי שמעמיק והולך. ויש בזה שמחה ועונג שנוגעים כל פעם יותר ומחדש. ומצד שני אין העקה והכבדה והלחצה וציפיות. אנחנו מרגישים שגילינו את החיים רק כעת. זה סוג של נס בעיני.

    את אנה קרנינה קראתי כשהייתי נער צעיר ואני לא זוכר את הפרטים. אני זוכר שאז ראיתי בזה ספר על טוב ורע. סוג של תנ"ך. אולי בגלל שהייתי נער. חשבתי שהאהבה של אנה קרנינה היא דוגמה לאהבה רעה, ולעומתה הוא מציב את האהבה של קיטי ולוין שהיא אהבה טובה. אי אפשר לנסח את ההבדל ביניהן באופן קצר וסכמטי. אפשר כמובן לומר שאצל קיטי ולוין זה מבוסס על רצון לתת, על רצון לעשות טוב לשני, ולא כמו אצל אנה שזה מבוסס על רצון לקבל משהו, לקחת משהו. או שאצל קיטי זה בנוי על ראיית המציאות ולא על פנטזיה, ולכן זה שתול על האדמה ולא עף תלוש באויר. אנה וורונסקי בכלל לא ראו באמת זה את זה. הם באו למצוץ ולהשתכר כמו דבורה מפרח, ולא לגדל כמו שהורה בא לגדל ילד ולחפש איך לעשות אותו מאושר ובנוי, ואולי לכן הם לא טרחו לחפש לראות באמת את האישיות והצרכים והנפש זה של זה. אבל אלה וכל כיוצא בהם הם ניסוחים ריקים וכלליים שלא אומרים מאומה. זו הגדולה בעיני של הספר שהוא מראה את ההבדל באופן עמוק וברור למרות שאי אפשר בעצם לנסח אותו ולהבין אותו בהבנה אינטלקטואלית ניתוחית.
    אז זה היה בעיני ספר לימוד לחיים, היכולת הזו לראות את הטוב והרע ולבחור בטוב הגדירה לי מה זו אמונה דתית.
    גם למערכות היחסים הקודמות באתי בגישה כזו, וגם בת הזוג באה ככה, וזה לא עבד בכלל. במקום להאיר על עצמנו ולראות ולהתחבר, היינו עיוורים לעצמנו ולשני והנסיונות להתקרב פצעו והרחיקו והזיקו. אין לי שום לקח חכם להפיק מזה, זה לא שלמדתי מהטעויות. אין לי שום הסבר למה כעת זה כל כך טוב. אני רק משתאה, מרגיש קטן ואומר תודה.

    תודה על השיר של עמיחי. לא הכרתי אותו. חשבתי לנסות כאתגר לכתוב סיפור על זוגיות טובה, לא דווקא ביוגרפי, סתם כדי לראות מה יוצא. והרגשתי שזה הרבה מעבר ליכולותי אפילו לדמיין בכלליות איך עושים דבר כזה. עמיחי כותב שהוא רוצה לתאר את האושר, אבל איפה התוצאות של הרצון הזה? כנראה גם הוא, למרות יכולותיו הכבירות, רק רצה ולא הצליח.
    בברכות החתונה אומרים: "שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
    כלומר תשמח את החתן והכלה שהם רעים אהובים, כמו ששימחת את אדם וחווה שיצרת, בגן עדן.
    ואומרים מפרשים שכל זוג אם הם באמת זוג, הם כמו אדם וחווה בגן עדן, שהם לבד שם בעולם שלהם ואין אף אחד אחר איתם. אולי בגלל זה זה סוג של סוד שאין עליו שום דיבור. פעם חשבתי שזה שאף פעם לא שומעים דיבור על זה זו הוכחה שאין דבר כזה. אולי לא (:

    • ותודה מקרב לב על התשובה המלאה פניני חוכמה ואמת. אגב, הייתה לי קודם פליטת קולמוס, זאת לא הייתה פעם ראשונה שביקרתי כאן, רק פעם ראשונה שהגבתי כאן.
      התיאור שלך את נס הגילוי ההדדי והקשר הוא מפעים.
      אהבתי מאוד מה שכתבת כאן: "אנה וורונסקי בכלל לא ראו באמת זה את זה. הם באו למצוץ ולהשתכר כמו דבורה מפרח, ולא לגדל כמו שהורה בא לגדל ילד ולחפש איך לעשות אותו מאושר ובנוי, ואולי לכן הם לא טרחו לחפש לראות באמת את האישיות והצרכים והנפש זה של זה. אבל אלה וכל כיוצא בהם הם ניסוחים ריקים וכלליים שלא אומרים מאומה. זו הגדולה בעיני של הספר שהוא מראה את ההבדל באופן עמוק וברור למרות שאי אפשר בעצם לנסח אותו ולהבין אותו בהבנה אינטלקטואלית ניתוחית." ובעיקר את ההסתייגות מניסוחים כלליים. ואולי הגדולה של הספר שהוא חותר תחת הכוונות של טולסטוי עצמו, כי הוא כנראה רצה להציב אידיאל שלם בדמותו של לוין, אבל זה לא שהוא 'שכנע' (לפחות אותי) שאהבתם של קיטי ולוין היא ה'נכונה' (כלומר היא כן – אבל לא במובן שאפשרויות אחרות שגויות).
      לגבי עמיחי, אני קוראת אותו שנים, ופעם היה לי הרושם שיש בשירים שלו הרבה שמחה ואהבה טובה וממומשת (וגם הכרתי אותו בחייו והוא כן היה איש כזה של שמחה ואהבה), היום אני רואה יותר כמו שהוא כתב בכותרת של מחזור השירים הזה, 'מגע געגועים בכול' אצלו.
      וכמה נפלאה הפרשנות לגבי האוהבים שהם לבדם כמו אדם וחוה בגן עדן! אני שמחה כל כך להתוודע לרעיון הזה.

  3. מ. הגיב:

    ניר, שלום,

    ניכר שדבריך נובעים מלב רגיש וכנה. אם תרשיני לשאול: מדוע אדם משכיל כמוך זקוק לטולסטוי כדי להתבטא על אושר? האם זה נובע מלימוד תורני המתחיל בציטוט ממקור או שמא בצניעותך אינך משוכנע שאתה מסוגל להתבטא על הנושא?

    • nirstern הגיב:

      אולי התרגלתי מהלימוד התורני להתחיל ממקור כלשהו, זה אולי נותן קצת הרגשה של להצטרף לאריג גדול שכבר מזמן התחילו לארוג אותו ואנשים גדולים ארגו בו, ואני בא ומוסיף או פורם עוד קשר קטן. זה יותר נעים מלהרגיש שאני מדבר לבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s