בעניין חומר וצורה

דברים שכתבתי באתר של קבוצת הלימוד בתלמוד, ובגלל חשיבותם בעיני אני מביא אותם גם כאן:

בתרבות המערבית במאות האחרונות נעשתה הפרדה חדה בין עניינים שברוח לעניינים של החומר. יש מדעי טבע ויש הגות רוחנית מופשטת שעוסקת ברעיונות. גם בחיים היומיומיים יש את התחום המעשי-טכני ואת התחום של חשיבה ורוח ורגש.

מבחינה פילוסופית עמדו על השאלה איך רוח וחומר מתחברים זה לזה, זה מכונה הבעיה הפסיכו-פיזית. בפשטנות אפשר לנסח את השאלה, לפי חוקי ניוטון רק חומר יכול להזיז חומר, אי אפשר להזיז חומר מכח מחשבה בלבד. אבל כשאני מזיז את היד שלי הרי אני מזיז חומר מכח המחשבה שאני רוצה להזיזו, כיצד זה ייתכן? נאמרו על זה כמה דברים חכמים, התקבל שזו חידה שאין לה פתרון, וזנחו אותה כעוד נושא שולי שאין תוצאות משמעותיות בעיסוק בו. 

החיבור הזה שיש ביני לבין היד שלי, ואין לי אותו ביני לבין חפץ אחר שאינו גופי ושלכן אינני יכול להזיזו מכח מחשבתי, הוא הוא המקום של החיים. נעשה שהתרגלנו לעצום עיניים מול החיים, לא להיישיר מבט עליהם, אלא להסתכל רק לצדדים, או לרעיונות מופשטים שהם לא דבר חי, או להסתכלות חומרית שגם היא אינה דבר חי.

הסיבה שאיננו מסתכלים על החיים עצמם היא כי אי אפשר להבין אותם בכלי המחשבה הרציונליים אנליטיים שהתרגלנו להשתמש בהם. אבל באמת כן אפשר להסתכל. לא להבין אבל להתבונן. לא בכלי ניתוח והסברה אנליטיים רציונליים אבל יש לנו כלים אחרים של התבוננות שיכולים להתבונן בזה.

הגמרא מתעניינת רק בזה. בכל פרט בחיים, בכל מישור שבהם, בכל דבר כלשהו בעולם, אפשר להסתכל איך יש בו חיבור של חומר וצורה, דהיינו חיים. יש בחיבור הזה קשיים, מערכות יחסים, דינמיקה, התרחשויות, שינויים, תנועה, מלחמה ושלום, עצב ושמחה, מוות וחיים. הגמרא נוגעת בתחומים הבסיסיים בחיי האדם, באוכל (ברכות), פרנסה במובן הרחב (תפילה), עבודת האדמה (זרעים), מהלך הזמן (מועד), חיי משפחה (נשים), חברה (נזיקין), וחיי אמונה מול הבורא והמימד הגבוה (קדשים וטהרות). בכל נושא מחפשים להכנס לפרטים הכי קטנים, ובכל פרט לראות איך חומר וצורה נוגעים זה בזה, נלחמים זה בזה, מתחברים וחיים או מתנתקים ומתים. מכאן אפשר לקבל ראייה על עוד אינספור פרטים קטנים שמתרחשים בחיים שלנו ולא דובר בהם בפירוש בגמרא. זה משנה לגמרי את ההסתכלות על כל דבר גם בחיי השגרה היומיומיים. כשאני שוטף כלים אני יכול לעשות את זה כפעולה טכנית מייגעת ומשעממת, ואני יכול לעשות את זה כחיבור חי שלי אל חיי הבית ובני הבית. כשאני קונה משהו בחנות אני יכול לעשות את זה כפעולה טכנית מעשית או כהתחברות חיה עם החפץ, הצורך שלי בו, היצרן, המוכר, הצורך שלהם, ועוד.

כשאנשים מחפשים איך להרגיש חיים, הרבה פעמים המקום שאליו הם פונים הוא מקום של יצירה, אמנות כלשהי. זו כעין "שמורת טבע" מוגדרת ומגודרת שנותרה בתרבות שלנו שעוסקת בחיבור בין צורות מופשטות לחומר, ונותנת אפשרות להתבונן ולגעת בתחושה של חיים, שהם מימוש פוטנציאל פנימי נפשי חסר גוף, שרוצה לצאת אל הפועל בהתגשמות ומימוש ולבישת גוף ונגיעה בעולם ובאנשים האחרים. להגיע למצב שכל רגע בחיים, גם השגרתי והפשוט והבסיסי, הוא אמנות, יצירה, מימוש, הגשמת מה שבפנים, הגשמת האהבה, בניית בית לה, חיים, זה רחוק מאיתנו.

זה בדיוק כל העניין של התורה והאמונה ולימוד הגמרא. להפוך כל דבר בחיים לקיום מצווה, דהיינו לדבר חי, דבר שיש בו חיבור, מימוש, הגשמת הצורה בחומר, הגשמת חלום, ששמחה והתממשות וצמיחה והתמלאות. לכן התורה היא עץ חיים ודרכי חיים והיא מחיה את לומדיה, כי היא מפנה את המבט לראות בכל דבר את הצורה וחומר והיחסים ביניהם.

.

* * *

.

זה יסוד האמונה. האל מתחבר אל העולם באותה דרך מסתורית, חיה ולוהטת ומלאה אינסוף פנים, של צורה וחומר. אל מופשט שהוא רוח בלבד הוא אל זר. עבודה לאל כזה היא עבודה זרה. אין לו חיבור ממשי לאדם מבפנים. לכן כל כך חששו מהלימוד במורה נבוכים שמצייר אל כזה. הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב שגדולים וטובים מהרמב"ם האמינו שלאל יש גוף ואין מקום לקרוא להם מינים. הסתכלות הרמב"ם על אל מופשט היא אמיתית, אבל זה סוד גבוה מאוד, שצריך בסיס בריא מאוד של אמנוה חושית חיה כדי שהוא לא יגרום למוות רוחני. לחפש איך לראות בכל דבר את החומר והצורה והנגיעה ביניהם זה לראות בכל דבר את האלוקות והאמונה. זה מה שעושה הגמרא ולכן הדרך ללמוד אותה היא לראות איך כל סוגיא עוסקת בחומר וצורה.

דיברנו על כך שבית דין של דיני ממונות פוסק שמי שמוחזק בממון הממון שלו, בלי לחפש הוכחות וחקירות. כי החזקה בממון זה ציור של בעלות עליו.

בית דין של מלך אינו כך. משפט שלמה לגבי שתי האמהות שכל אחת טענה שהתינוק שלה, השתמש בחכמה לברר של מי באמת התינוק, ולא פסק על סמך ראיית צורה בעלמא כמו בית דין הלכתי (הבאנו את הגמרא בסנהדרין ל"ח לגבי הרודף אחר חברו לבית ויצא כשדם על החרב, שבית דין הלכתי לא פוסק לפי מה שמבורר וידוע אלא רק לפי ראיית העין את הצורה, וכשיש ראיית עין אז פוסקים לפיה גם אם אין בירור ודאי, כמו למשל שבמנאפים אין צריך שיראו כמכחול בשפופרת אלא די שראו אותם כדרך המנאפים).

בית דין של הלכה מתייחס לחלק הכי בסיסי וחי באדם, החלק של ילד קטן, שהוא שורש החיות גם באדם הבוגר. אצל ילדים קטנים מאוד החוויה של בעלות תלויה לגמרי בהחזקה. מי שהצעצוע ביד שלו זה שלו. אם ילד אחר חטף לו הוא בוכה כי כעת זה נעשה של הילד האחר והוא צריך להיפרד והוא מתאבל ומתקומם. ההלכה מדברת עם החלק הזה, מחברת אותנו אליו. זה חלק שחווה הכל לפי הצורות שמלובשות בחומר, ולכן הגמרא עוסקת תמיד בחומר וצורה.

יש בנו גם חלק שכלי יותר, שמחפש לדעת מה "באמת". אל החלק הזה דיבר שלמה במשפט המלך, ושם הוא פוסק לפי החכמה ולא לפי הצורה לחוד.

זו מדרגה שגם היא חלק מקומת האדם ויש גם לגביה מצווה, אבל כידוע בספר שמואל נזפו בעם שרצו מלך ככל העמים, שהם לא עמדו במדרגה של לחיות בעיקר במקום של ילדים קטנים שנוהגים רק לפי הצורות של ההלכה, שרק הקב"ה הוא מלכם, והיה להם צורך במלך בשר ודם.

זו עוד זוית לאותו עניין, שמהעיסוק בסוגיות הגמרא דווקא בדרך של חומר וצורה מתחברים לאמונה ולחיים, וזו תכלית נתינת התורה והלימוד בה.

.

* * *

.

ההסתכלות של חומר וצורה קשורה גם לעניין החיבור אל הגוף. התרגלנו לראות בעצמנו רק מוח או לכל היותר רגש, והגוף הוא רק מכשיר טכני להסיע את המוח ממקום למקום, כמו חמור או מכונית. אין לנו את החוויה שהגוף הוא גם שותף מלא בהיותנו חיים. זה מאוד מרוקן את החוויה של להיות חי. כתוב גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. כשהתלמוד הוא בדרך של התבוננות על איך הצורה מתחברת אל החומר, הוא מביא לידי חיבור של הרוח בחומר, לידי עשיית מצוות וקיום הלימוד. זה הלומד על מנת לעשות. אם לא לומדים כך אלא מנתחים בשכל מופשט בלי לחפש איך מדובר על חיבור הצורה לחומר, זהו לימוד שלא על מנת לעשות.

אם למשל אדם צריך למצוא רעיון. אם זה כדי לתרץ קושיא חמורה בסוגיא, או למצוא דרך איך לסדר את חדר הילדים באופן מיטבי, או איך לייצר מכשיר כלשהו או לעצב דבר כלשהו וכו' וכו'. הוא צריך "להתרכז", להיות זמן מה בשקט, שלא יפריעו לו, בלי הסחות דעת. הוא מתאמץ להתרכז עד שפתאום צץ הרעיון הנכון במוחו.

מה בדיוק קורה כשהוא "מתרכז"? הוא בעצם חדל מלחשוב. הוא עוצר את הפעילות של המחשבה, מתכוון להרגיש את המצוקה של החיפוש אחר הרעיון, מכוון את עצמו למקום כלשהו, מדומם את מחשבתו מול אותו מקום. עד שפתאום מאותו המקום נופל אל מוחו הרעיון.

המוח האנליטי הוא חסימה ומחיצה לגבי המקום שיכול לצפות בעולם הצורות. צריך לדומם אותו, צריך להתכוון כוונה הדומה לכוונה של תפילה, להיות מבקש, עניו, להרגיש את החסרון. ואז מכח הפנייה וההתכוונות זוכים לשפע והרעיון בא.

גם אם הרעיון הוא עיצוב מסויים של אביזר אופנתי, הוא נוצר על ידי הקב"ה ונמצא בעולם הצורות, ומי שזכה ברעיון "קוטף" את הצורה משם ומלביש אותה בחומר, ויש לה חיים והאנשים אוהבים אותה. אם הרעיון לעיצוב לא בא בדרך זו אלא על ידי נסיון לנתח באופן אנליטי מה האנשים יאהבו, זה לא רעיון יצירתי אלא חיקוי, ולא יהיו בו חיים ומשיכה של האנשים.

יש סיפור חסידי על צבעי בעיירה, שהיה שואל את הרבי בראש השנה באילו גוונים לצבוע השנה את הקירות והרבי היה אומר לו והוא היה מצליח מאוד. שנה אחת הוא החליט שהוא יודע לבד ולא שאל את הרבי והאנשים לא היו מרוצים מעבודתו. הוא פנה לרבי שהסביר לו שבראש השנה הוא עולה לשמיים וושומע מאחרי הפרגוד אילו צבעים הם אלה שהאנשים יאהבו השנה.

על ידי לימוד דרך ההתבוננות של הגמרא למצוא את המקום של התלבשות צורה בחומר בכל פרט ובכל עניין, לומדים להשתחרר ולהתחבר למקום שממנו באים הרעיונות היצירתיים בלי צורך "להתרכז" במיוחד במאמץ רב ובקושי כדי לצאת מדרך החשיבה הרגילה המערבית שחוסמת את החיבור לעולם הצורות, אלא לחיות באופן רגיל מתוך חיבור לשם, ושכל מחשבה ופעולה יהיו מתוך חיבור לשם ויהיו בכל פרט וכל מעשה חיים יצירתיים ומלאים וצומחים ומתחדשים. זה בעצם חיבור לשפע האלוהי שנובע אלינו דרך הצורות.

ועיין עוד בעניין זה כאן

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חומר וצורה, יהדות, פסיכותרפיה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s