הרהורים על מהותה של ההלכה

ידיד יקר מאוד שלח אלי מאמר מעניין על המקום שתפשה צוואת רבי יהודה החסיד בספרות ההלכה, בשם "מקורות הידע ותמורות הזמן", מאת מעוז כהנא.

אפשר לקרוא את המאמר כאן.

אני מצרף קטעים מתוך מכתבים בעקבות המאמר:

יש איזשהו פער בין הדרך שאנחנו מסתכלים על ההלכה לבין מה שמתגלה לפעמים לגבי המהות שלה. כל זה עדיין לא ברור לי לגמרי. ברור לי שכדי לדעת מה זה בעצם הלכה חייבים מסורת נאמנה וחיה. לדעתי היום אין לנו כזו. 

יש לנו נטייה לראות בהלכה ספר של חוקים קבועים נוקשים ו"טהורים", מאיפה באה הנטייה הזו?

זה בא משרשים בכוחות הנפש, לא בטוח שמשרשים טובים, הרגש הדתי הטבעי בצורה הלא מעובדת ומתוקנת הוא היצר לעבודה זרה.

יש גם רקע תרבותי לזה, משהו בתרבות המערבית הרציונליסטית נוטה לפרש שספר חוקים שמקורו באלוהים יהיה ספר של חוקים קבועים ומדוייקים כמו חוקי המתימטיקה או הפיזיקה.

בהמון דברים אנחנו באופן לא מודע מפרשים גופי תורה לפי העברית המודרנית והנחות היסוד והשקפת העולם של התרבות האירופית המערבית המודרנית. למשל כשכתוב "עם ישראל" אוטומטית אנחנו מפרשים זאת לפי מושג הלאומיות המודרני שהתחדש לפני פחות משלוש מאות שנה. כשכתוב חטא וכפרה ואשמה אנחנו מפרשים זאת לפי המטענים של הנצרות הקתולית עמוסת רגשי האשמה, כי העברית המודרנית ירשה את המטענים האלה מלשונות אירופה.

גם כשמדברים על מצוות וחוקים אנחנו מפרשים זאת אוטומטית כפקודות מלמעלה כמו פקודה של מפקד בצבא או מלך, ולא כגילוי התכנית הרוחנית של העולם, כמו שאמרו בבראשית רבה שהסתכל בתורה וברא את העולם.

לדעתי גם לגבי ההבנה האמיתית מה זה בכלל הלכה אנחנו מפרשים באופן מעוות לפי השקפות עולם והנחות יסוד ששאין מקורן במסורת, אלא בתרבות המודרנית. אין לנו ידיעה איך באמת לפי המסורת התייחסו לזה וחיו את זה.

מכיוון שאני מרגיש שאיבדנו את הידיעה איך להתייחס להלכה, אני מנסה לחפש את זה לפי מבחן התוצאה. אם הפגישה שלנו עם ההלכה היום הוא הרסני, כנראה זו לא דרך המפגש הנכונה.

באמת טוב להסתכל שוב על מאמר כגון זה או נושאים דומים, שמראים שוב שהתפישה האוטומטית שלנו לגבי מה זו הלכה אינה "מסתדרת".

.

* * *

.

מה שכתבתי שאין לנו מסורת, התכוונתי אולי בעיקר שאנחנו לא יודעים איך זה לחיות ביחד עם הקב"ה. מהמאמר ששלחת גם, בין שאר מקומות, נראה קצת שההלכה זה לא הכתבה "מלמעלה" של הקב"ה, ואנחנו כאן למטה צריכים לקבל את זה כמו שזה. אלא זה כאילו יצירה משותפת שלנו ושלו ביחד. אם יש אדם גדול כמו רבי יהודה החסיד שחי ויוצר ומחדש ואנשים מתחברים אליו ואוהבים אותו, אז גם דבריו נכנסים להלכה למרות שהם לא שאובים מהתלמוד. וכל מה שאנשים בונים ומפתחים ומתקדמים וחושבים ויוצרים תרבות וקצב ותחושות ופעימה של החיים, הכל זה גם חלק מההלכה, וזה בכלל לא סותר את היותה אלוהית כי גם הוא משתתף ביצירה של זה. כמו מורה ותלמידים שיוצרים משהו ביחד בקבוצה. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך. וכתוב לפני שלמד היא תורת ה', ואחרי שלמד היא תורתו של התלמיד חכם.

זה כמו משפחה שחיים ביחד ויוצרים ביחד את כללי החיים המשותפים ואת האופי והאוירה והקצב והתחושות, וקובעים אותם ביחד. הוא הבעל ואנחנו האשה והילדים. הוא הקב"ה ואנחנו השכינה וכנסת ישראל  בת זוגו ואנחנו ילדיו. ההלכה היא המסגרת המשפחתית שמחברת אותנו להיות משפחה שגרה ביחד. בגלל שאין לנו מסורת חיה שמודלקת כמו נר מנר, אנחנו לא יודעים לחוות חיים משותפים כאלה, ואנחנו מרגישים שהקב"ה לבד אי שם בשמיים שלו קובע את ההלכות, והן נופלות עלינו מלמעלה, ואנחנו כאן לבד מקבלים מכתב, כמו איזשהו מכתב מהשלטונות, וצריכים להסתדר איתו איכשהו. ואולי לכן זה לא עובד. כל כך קשה לנו לבד גם ככה, ופתאום מנחיתים עלינו עוד דרישות ממקום מרוחק ולא מוכר שקיים אי שם רחוק בשמיים או בדורות קדמוניים מרוחקים, להקשות עלינו עוד יותר, במקום לבוא לכאן להיות ביחד איתנו ולהחזיק לנו את היד ולעזור לנו. וההלכה היא באמת הקרבה האישית הזו, רק שאנחנו לא יודעים איך להתחבר אליה ורואים בה רק עוד סיבה לריחוק וזרות.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על הרהורים על מהותה של ההלכה

  1. שמוליק הגיב:

    ניר
    יש לי כמה רעיונות מענינים לשינויים. מה רע בקצת ריפורמה? מדוע שרק חלק קטן מהמשפחה (האורתודוכסים) יקבע את הכללים?

    • nirstern הגיב:

      כעת אני כבר לא חרדי והמילה רפורמה היא לא סדין אדום מבחינתי…
      הרמב"ם עשה רפורמה גדולה ביהדות, וראיה לכך היא ההתנגדות העצומה שעורר בדורו.
      גם החסידות עשתה רפורמה גדולה, ונגעה גם בדברים שנחשבים כקו אדום, בהקפדה על קיום ההלכות המדוקדק והמקום המרכזי של לימוד הגמרא בהתמדה. וגם אליה התייחסו בהתנגדות עצומה.
      מבחינתי המבחן הוא אם הרפורמה מקורה באמת בלב טהור לרצות להתקרב, לחפש מה מרחיק ולשנות אותו, או להתמודד איכשהו עם התחושה שיש מרחק, התמודדת שרוצה להיות בונה וחיובית. אז היא ברוכה וכשרה. אם המקור הפנימי שלה הוא לתפוש מרחק ועצמאות ולהתנתק אפילו חלקית, להשאיר את ההלכה כמסורת של העם או משהו שמאחד חברתית וכיו"ב, אז בעיני אם זה אדם פרטי שמרגיש צורך כזה זה בסדר, אבל לומר זאת בשם התורה שכל עניינה הוא לקרב, זה נראה לי כזיוף וסילוף.

  2. שמוליק הגיב:

    האם תסכים אתי שלא סביר שרק קבוצה קטנה וכמעט אזוטרית היא שתקבע את ההלכה לעם ולעולם כולו?

    • nirstern הגיב:

      אני מסכים.
      אבל זה נקבע לפי כמה אכפתיות אמיתית יש וכמה נכונות להשקיע ולעמול בלימוד. אם רק אותה קבוצה היא זו שעמלה ברצינות ומאמץ ואכפתיות, ממילא היא זו שיש לה את עיקר ההשפעה. אין לי ספק שאם קבוצות אחרות היו גם כן עמלות ברצינות לא פחותה גם להן היתה השפעה גדולה.

      • שמוליק הגיב:

        ניר
        קיימת קבוצה שהערך הכמעט יחיד שלה הוא ההלכה ולכן היא עמלה רק בהלכה, אולם הקבוצה השניה רואה עולם רחב שכולל גם מרכיבים אחרים, כולל כאלו שמאוד חשובים לך, אז מדוע אתה נותן עדיפות לקבוצה הראשונה?

  3. נתנאל הגיב:

    נראה ברור שהמון דברים שנפסקו בשו"ע נאמרו בגמרא כתיאור של מעשים של יחידים. כגון רב ששת שזקיף כחויא וכדו'. ויש גם שהגמ' אומרת "לעולם יהיה אדם" ולא הכוונה לחייב אלא להורות הדרך הראויה. אבל הגמ' אומרת "חייב" המון פעמים. וכמו כן שמעתי פעם ש"אין טומנין" וכו' אינו איסור, אלא הוא תיאור של הנהגת ישראל, שכך עושים. והוא תיאור המסורת. אמנם בתורה שבכתב יש צו, דבר, ושם זה בלשון ציווי. כי האלוקי הוא קורא לאדם מתוכו, מצווה אותו במעשים ישרים. צו המצפון מה שנקרא.

    ברור שהתורה היא "בלבם אכתבנה", באמת, ותורתי בקרבם. היום התורה היא צו לצו קו קו, פרטים שלא מקושרים לכללים. הרב קוק מדבר הרבה על תחיית התורה. אבל כמו שאמרת, צריך להבין מה ענינה של ההלכה.
    התחדש לי במאמרם ז"ל :אל תקרי הליכות אלא הלכות" ששם הפסוק אומר "הליכות עולם לו" שהליכות העולם, כל תהלוכותיו, כל עניניו- הם לו, לקב"ה. וחז"ל משייכים הליכות אלו להלכות שאנו שונים. ההלכות, קרויות על שם ההליכות, שהולכים בהם, שמשקפות תפיסות עולם ודרכי הנהגה נשגבים. ההלכה היא לא פרט חיצוני, מוכתב, אלא הנהגה פנימית אמיתית, שהשונה אותן- עולם לו, הוא בן העולם הבא, העולם הפנימי. הוא חי את העולם והליכותיו. מה גדר שלוק, מהו צלי, מהי שבועה, מהי מלאכה. כל העולם והנהגותיו.
    החתירה צריכה להיות לקרוא את חכמינו כלשונן ולאשורם, ולגלות את עולמם מתוך המסורת שבידינו- דבריהם עצמם. ומגלים עולם מלא, עולם חי ונושם, שבגלות המרה התצמצם ונפרט לפרטים. עיין ברב קוק ותרווה נחת.

    העולם צועק כבר כמה שנים, עשרות, אולי מאות, מעומק הגלות השכינה מיללת לגאולת התורה. אבל לא ברפורמות. אלא בהתחקות אחרי מסורת. כל מיני רעיונות וכיווונים שנוצרים ממציאות חולה, מהגלות, לא יכולים להוות תורה. ולענ"ד זו טעות החסידים שחשבו שהרגשתם בריאה גם שלא מתוך מסורת חיה ובריאה כמו של חז"ל. מתוך תחושות אישיות ולא מושכלות.

    • אריק הגיב:

      נתנאל
      מהי "הנהגה פנימית אמיתית"?

      • נתנאל הגיב:

        יש חכמה חיצונית, שתופסת את ההתנהגות החיצונית, מכלילה כללים. חוק המשיכה, חוק שימור החומר וכדומה. מגדירה לא נוגעת במהות. התורה עוסקת במהות, בתוכן, בפנימיות. מה זה יהודי, מה זה גוי, מה זה יום השבת. רגישות למציאויות של"חוקר" המערבי כלל לא קיימות כי הוא עסוק בחיצוני, בחוקים הבולטים, הטכניים.
        כיון שהיא הנהגה שבנויה על חכמה פנימית- לכן היא אמיתית. כי אי אפשר לחיות רק מהקליפה.

        • שמוליק הגיב:

          ביכן מצאת בתורה הגדרה מהי 'נשמת שבת'? בתורה, שבת היא יום של אי עבודה, לא יום עונג, לא יום של הנשמה ולא הגדרה מאלו שאתה טוען שאתה מוצא בשבת.
          בתורה גם לא תמצא שום הבדל אונטולוגי בין יהודי לגוי. בין הקב"ה לישראל נכרתה ברית שנראית עסקית לחלוטין, נשמור מצוות ונקבל גשם ושפע חומרי, עיין פרשת והיה אם שמוע.

          • נתנאל הגיב:

            לא ראיתי בדברי את הביטוי "נשמת שבת". עכ"פ אתה מגדיר הגדרות משלך, כנראה שלא מעיון בתורה. "וקראת לשבת עונג" הוא פסוק מפורש, וחכמים גם דרשוהו מהפסוקים, ובו נאמר "ויברך ויקדש אותו", שהוא דבר חיובי ועוד. זה רק מלמעלה בלי לעיין היטב, כבר נגד הגדרותיך.
            התורה מלאה בישראל וגוים כשני מחנות. עוד מימי האבות.
            אגב לשטות שנאמרה שיהודי הוא לא עם. אם כבר נדבקים לכתוב בתתנך מתואר עם ישראל כ"משפחה". ראית אפשרות להצטרף למשפחה? בכלל משמעות גר בתורה היא שהוא גר איתם וממילא מחויב להנהגתם, ולא שמצטרף למשפחה אשר העלתי מארץ מצרים. בני ישראל- ממש בנים. הרבה יותר חזק ממושג הלאום בזמננו, שהוא מאנשים שגרים במקום משותף ולא לכולם יש רקע משפחתי. אני לא טוען שזו ההגדרה, כי צריך לעיין בכל החומר, אבל ככה מלמעלה.
            אם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" נשמע לך עסקה חומרית, אתה לא קראת טוב, לדעתי.

  4. nirstern הגיב:

    נתנאל, תודה על הדברים שלך, אני נהנה ומחכים מהם.
    לא טענתי שהיהודים הם לא עם. אני רק שואל מה המשמעות שם המושג "עם" בשימושו בתורה וחז"ל, אני סבור שיש בשפה העברית המודרנית שימוש במילה הזו, שאנחנו מקבלים אותו בלי עיון כמובן מאליו, ולדעתי זה מטעה מאוד וצריך להבחין שהמושג הזה עבר התפתחויות רבות וצריך לחקור מה היתה משמעותו בלשון התנ"ך וחז"ל.
    דבר נוסף, יש בעניין הזה שני מושגים נפרדים. האחד הוא עם ישראל, והשני הוא ברית הר סיני.
    מהרמב"ם משמע שגיור אינו כניסה להיות נכלל בעם ישראל, אלא הוא כניסה לברית. הקב"ה הרי הציע לאומות אחרות להכנס גם לברית והן סרבו. אם הן היו נכנסות לברית זה אל היה אומר שכעת המואבים הם בנים של יעקב אבינו, ואל ברור שהם היו נקראים בכלל עם ישראל. המואבים סרבו להכנס לברית, אבל רות המואביה היתה בדעה אחרת. היא נכנסה לברית כרות המואביה. יכול להיות שגם אחרי כניסתה לברית עדיין מבחינת ההשתייכות שלה לעם, עדיין היא מואביה. רק היא מואביה כזו שגם איתה נכרתה ברית הר סיני.
    מצד שני יהודי שהוא בן של יעקב אבינו, ייתכן שאם הוא מחלל שבת בפרהסיה עדיין הוא שייך לעם ולמשפחה אבל הוא מחלל את ברית הר סיני. צריך לחקור מה הביאור של ההלכה שמי שמחלל שבת בפרהסיא עשאוהו כגוי לכל דבר.
    השאלה מה באמת חשוב, להיות שייך למשפחת יעקב, או להיות בתוך ברית הר סיני. על מי נאמרו כל המעלות והבחירה, על הבאים בברית או על צאצאי יעקב אבינו?
    הרי רוב צאצאי יעקב מתו ביציאת מצרים כי לא היו ראויים להכנס לברית הר סיני, ואבד זכרם. ומצד שני רות המואביה הרי אינה מצאצאי יעקב ולא נעשתה כזו על ידי הגיור שהוא רק כניסה לברית, ונכדה דוד המלך והמשיח.
    ועוד, שאם הולכים אחר אם יהודיה, אחרי הרבה דורות של כל האבות ואבותיהם ואמותיהם נכרים זה כבר לא גדר של משפחה, אלא משהו הלכתי רוחני שאינו נכלל במושגים הפשוטים של השפה המודרנית שלנו אלא הוא גדר רוחני הלכתי שצריך לעיין בו כמו בכל סוגיא למדנית.
    גם לומר שמדובר במשפחה זה לא פשוט בכלל, למה רבקה אמנו היא כן מהמשפחה של "עם ישראל" ואילו אח שלה ואבא שלה הם לא במשפחה?
    זה בגלל שהיא טובה והם רעים, הרי שזה תלוי בבחירה של הלב יותר מאשר בייחוס משפחתי בעלמא.
    ישמעאל ועשיו אינם במשפחה. צאצאי יעקב כולם כן במשפחה רק בגלל שמיטתו שלמה ואין בהם פגם רוחני כמו שהיה בישמעאל ועשיו, אבל האם יש הבטחה שלעולם לא יפול בצאצאיהם בעתיד? הרי כתוב שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ מאלה שאין להם, ויש רשימה ארוכה של כאלה שאין להם. הרי מבואר שצאצא של יעקב יכול לאבד חלקו לעולם הבא, ויכול גם להכרת משורש החיים. ומצד שני יש גרים שאינם מהמשפחה, ויש נשמות הגרים, שאלה אנשים שמבחינת בחירתם ומעלתם וזכות לבבם הם חפצא של באים בברית הר סיני, ורואים בהם בבחינת "בכח", בפוטנציאל, שהם גרים, רק שלמעשה עדיין לא עשו את הטבילה והמילה ועדיין לא נכנסו בפועל לברית, ולעתיד לבוא זה יקרה.
    אם נעמיד מצד אחד יהודי כופר ומשומד ומוסר ומחלל שבת בפרהסיא, שכתוב שהוא במצב של כרת נצחי ואין לו חלק לעולם הבא והוא יהיה בגהנום לנצח, ומצד שני נעמיד אדם צדיק לגמרי שהוא מנשמות הגרים ורואים בו גר בכח, ויש הבטחה שלעתיד לבוא היא יכלל בברית ויזכה לעוה"ב. וכעת הוא מחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעוה"ב. מי יותר חשוב וקרוב בעיני הקב"ה?
    הסוגיא הזו מאוד לא פשוטה, אני לא קובע בה מסמרות, היא לא מבוררת לי כל הצורך, רחוק מכך. אני רק טוען, שלהתעלם מהמורכבות הזו, בדווקא לסרב להודות כמה זה מורכב, להתלהם ולכעוס ברגע שמזכירים שיש כאן צדדים שאינם כמו מה שמקובל ברחוב בהשפקה שטחית, זה לפעמים אולי בא משורש של כח נפשי של לאומנות, שלדעתי אסור לערבב אותו בעניינים של תורה, ובמהותו הוא היפך תורה וחכמה וענווה ורחמנות וגמילות חסדים וכיו"ב מידות של יהודים…

    • נתנאל הגיב:

      נתחיל מהסוף…
      לדעתי כח של לאומנות הוא כח של חסד נפלא, שנקרא בלשון חכמים "עניי עירך קודמים". הכרת המעגלים במציאות העולם היא יסוד כל פעולה בו. (קשה לי לדעת על איזה מישור מדברים. מדבריך נראה שאתה מאמין בדברי חכמים עדיין אז מסתמא הוכחות מדבריהם מקובלות עליך.) ולרוב בדברי חכמים על הבדל בין יהודי לגוי, במובן הפשוט והמוכר של הענין. לענין חילולי שבת וכו'. ההתכחשות המודרנית היום ממציאות העמים והבדליהם, בנוסח ג'ון לנון "ללא מדינות", היא בחינת מיטת סדום, שמשווה את השונים, והיא עקירת כל הבריאה, כל הדעת שגורמת להבדלה. אני מבין שרוח דבריך נובעים מהשפעה כזו של הסובבים אותך עכשיו, ומהרצון לכפור ב"קדושת ישראל".
      לדעתי אין קשר לכל מה שנגיד בסוגיית גרים, שברור שגוי שעושה הכל מדעתו עליו אמר הרמב"ם שאינו לא מחכמיהם ולא מחסידיהם. ולגיור דרוש קבלה בבי"ד של ישראל, וגם גר תושב, מה שנקרא "גוי טוב" לא נקרא גר תושב אם לא קבלו בבי"ד של יהודונים, ומתוך ידיעה שהם מקבלי התורה.
      אמנם בענין של גר התחדש הצטרפות למשפחה, אמנם זו הצטרפות, ולא השארות במקומו. ועדיין כולי האי ואולי, אמרו חכמים קשים גרים לישראל, וכן בעשרה יוחסים "גירי", ועיין שם בכל הפרק כמה חשוב היה היחוס בעיני חכמים. אמנם היחוס כמחייב תוכן, במעשה שמובא שם שהבדילו לפי מידות היהודי, ביישנים וכו'. אבל כל ספר בראשית מלא בענין "זרע", ובנים, וברור שמציאות משפחה ועם הוא מציאות חיה ונושמת בתורה. כולל "גזענות" נגד עמים כמו מואבי ועמוני, ועמלק. אמנם גם הרעיון קיים, אבל הוא כנשמה לגוף ממשי- זרע אברהם.
      אני יודע שנושא הגיור הוא סוגיה ענפה ומורכבת, אבל ההתלהמות מגיעה מהנקודה שהזכרת בדיוק- האם התורה לאומנית או כללית- לאומית, לכל אדם ישר לב וטוב דרך. ונראה ברור מההלכות, ומדברי הנביאים, והתורה הקדושה שיש זרע, יש עם בני ישראל, ויש הבדלה בין ישראל לעמים. לא כקבוצה תיאורטית, שחבר אני לכל אשר יראוך, אלא עם לבדד ישכון, עם שמקבל את הגרים והוא פטרון על קבלתם (לדבריך מה הפטרונות של קבלה בבי"ד) והם מצטרפים לגורלו ההסטורי (דווים וסחופים), כמציאות על במת ההסטוריה.
      לא נראה לי שרוממות ישראל (גם לשיטתך) תגיע דרך הכללת כל הגוים ה"טובים" שבמשך כל ההסטוריה ראינו כמה הם טובים, בתוך הקבוצה הזו.
      ברור שעם ישראל הוא לא משפיל הגוים, אלא מלמדם דעת, מציון תצא תורה, אמנם אם המורה לא יודע שהוא מורה, אין לימוד.
      לעצם הסוגיה לא נראה לי שכאן הצורה והמקום ללבן סוגיא זו. למרות שהיתי רוצה ללבנה (עכ"פ בלי בירור לכתוב רוח דברים כזו לא מתאים ללמדן כמוך, ואולי הושפעת מדרך ה"מחוכמים" לכתוב כיוונים ללא בירור).
      מה שרציתי בעיקר הוא להצביע על הנקודה. אתה בעצמך כתבת במכתב לחבר חרדי שהעיסוק שלך בענין עם ישראל נובע ממקום נפשי. והוא לשיטתך שחזרת להיות "בשר" מענין נפשי ותחושת מחנק בחרדיות. אני חי בתוך הציבור, ומבין את התחושה. חוסר חיות, חיוניות, רגש אמיתי חי ונושם. אני לא שופט אותך. אבל לדעתי התיקון כרגע, חייב לבוא מתוך תורה. כל אחד שלומד את הסוגיות, רואה עולם חי. אנשים חיו את התורה. כל מיני שיקולים שכיום לא קיימים. רב אשי התפלל בישיבה תוך כדי שיעור וכך גם קרא קריאת שמע (סוף פרק תפילת השחר). מערכת החיים שלהם היתה שונה משלנו לגמרי. המסורת לא אבדה- היא בתוך הדברים. מי שלמדן כמוך יכול לשחזר, יכול למצוא עקיבות. ברמב"ם ולימוד הסוגיות לאמיתתן. ומתוך כך התורה חוזרת וחיה. בקיום כזה של ההלכות. אני מבין את המצוקה, אבל הנתיב הזה, של לחזור לבשר הוא נסיגה, שאני מקווה תוביל לעליה. תוביל לגישה חופשית לתורה, אבל השרך היא לא הבנה שאין תורה, וגוי טוב דינו כיהודי טוב.
      בעולם החילוני כוחות החיים רעננים ובולטים והעולם הדתי חושש מפניהם מתוך הבנה שהם סותרים לתורה שכביכול דוגלת בפרישות, וסגפנות, או מה שנקרא בעגת הישיבות "צולקייט". היום ב"ה הדור הצעיר חי, תוסס, ורואה שהתורה לא סותרת את זה. עכשיו זה אולי בסוג של פשרנות חרדית, אבל לדעתי חכמים ולמדנים צריכים להראות שהתורה אומרת חיים.אתה חוזר לבשר של דור אנוש כי אתה לא חי שהתורה אומרת כך. לא כבשר אלא כבן של אברהם יצחק ויעקב. מתוך לימוד דרכי חכמים האמיתייים,חכמי הש"ס, בעלי המסורת החיה עוד מביהמ"ק, מזמן הנבואה. וזה חבל. כולי תקוה, ואני גם די בטוח, שאחר הרגיעה,תבוא חשקת התורה, לראות אותה לאמיתתה, ולחיות לאורה. לדעתי זו עבודת העמקנים, יראי השם של דורינו, לחיות נשמות, להאיר באור התורה האמיתי.

      לכל הענין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s