על טיפול בקשישים (ועל המשמעות הנפשית של אוכל באופן כללי) – שני פרקים מהספר "אדם חי" שהוסרו בעריכה

אוכל

לעיל הבאתי את סיפורו של אברהם. הייתי רוצה לסיים במקום בו סיימתי, אבל יש לזה המשך.

.

כמה שבועות לאחר המסופר, אחרי הפסקה של כשבוע, באתי לאברהם. הוא היה שקוע, עצוב מאוד, מכונס מאוד בעצמו. מנותק, נראה שבור ומיואש. ישבתי לידו כשעה. כמעט שלא הצלחתי לדובב אותו. ידו נעה בתנועות עצבניות וחסרות תכלית ופשר.

יצאנו לטיול, הוא לא הגיב להערותי על האוויר, השמים, העצים והפרחים והנוף והכביש. בפעמים שקדמו הוא היה נלהב, כל פעם סימן לי באצבעו שנתקדם, השיב בהתלהבות ושמחה לכל הערה מצידי על הסובב. ספג רשמים. כעת הוא היה נראה כמובל בעל כרחו, דומם וכאוב. פצוע. כששאלתי אותו אם הוא מעוניין לצאת לקח לו זמן להגיב, רק לאחר זמן הוא חייך חיוך קלוש ואמר הברה שמובנה היה, נו, טוב, שיהיה.

.

קטפתי ענף רוזמרין, בפעם הקודמת הוא הריח בהנאה ואמר "נהדר", כעת קרבתי את הענף אל אפו, והוא נרתע בבהלה קשה. רק אחר כך נרגע והסכים להריח. הנחתי את הענף על ברכיו. כשחזרנו למחלקה, לפני הכניסה הוא הכניס את קצה הענף לפי והשאיר אותו כך תקוע בפיו. הוצאתי את הענף מפיו בעדינות והנחתי על ברכיו והוא שוב שם את קצהו בפיו. 

אני יודע את הסיבה. כשנכנסתי בבוקר ראיתי שהאכילו אותו בכח. בדרך כלל הוא מסרב לאכול, אבל יש פעמים שאחרי שידולים הוא מתרכך, לפעמים מאכילים אותו והוא לא מתנגד מאוד. אבל יש פעמים שהוא מתנגד בתוקף, ומאכילים אותו בכל זאת. אברהם הרך והעדין והמנומס, שתמיד אומר תודה כל כך יפה, שתמיד אומר שהכל בסדר, שתמיד מנסה להפיק רצון, היה מריר וזועם ומחולל, דמותו שידרה חוסר אונים שובר לב, הוא עשה תנועות בידו של הדיפת ידי האחות, ואמר "די כבר עם זה. מספיק עם זה. תעזבו אותי. מתי כבר תוציאו אותי מפה." התנועות לא היו מדוייקות וחזקות, ולא הפריעו לאחות.

כשהיא קמה הוא נותר מחולל, פגוע, שבור, מיואש, מנותק, עצוב. הוא שם את הענף בפיו בתקווה שזה יגן עליו שלא יאכילו אותו.

גם כשהוא עונה "הכל בסדר" יש נימה בדבריו של 'אל תאכילו אותי ואל תעשו לי שום דבר בכח.' הוא מפחד.

לאכול זה עניין מאוד רגיש ומורכב מבחינה נפשית. אדם בריא וצעיר מנותק ממה שקורה ברבדים האלה של הנפש ואינו יודע מה מתחולל בהם. אבל גם אצלו בזמן האוכל קורים הרבה דברים לא פשוטים. לכן הרבה אנשים משתדלים לאכול בחברת מישהו, ואם הם לבד הם לרוב יושבים עם עיתון או מול טלויזיה.

הם לא מודעים לכך אבל פעולות אלה נעשות כדי לשכך את ההדים הרחוקים של החרדה העמוקה שמתעוררת בשעת האוכל אי שם הרחק במעמקי רבדי הנפש.

לדעתי חלק מהצורך באוכל עם טעמים חזקים מגרים ומגוונים גם הוא נולד מהצורך להסיח את הדעת מהרגשות העמוקים שהדהודיהם המרוחקים נשמעים בעת האוכל.

אם עוקבים בהקשבה נפשית אחרי תינוק רך כשהוא יונק, קוצר הרוח לפני שהוא מצליח להכניס את השד לפיו, מה הוא חווה כשהוא יונק. כמה אמונה יש בזה. הוא רעב, הרעב עבורו הוא חוויה שאין לה גבולות, הוא לא יודע שעוד מעט הוא יאכל וזה יעבור, אין אצלו "עוד מעט" הוא חי רק את הרגע. אצלנו כשיש רעב מיד באה הידיעה שיש לנו אפשרות לאכול ועוד מעט נאכל והיא מרגיעה, יש לנו שליטה על המצב, אנחנו יודעים מה קורה ומה יקרה אחר כך, יודעים איך לפתור את זה. בלי תחושת השליטה הרעב הוא חוויה קשה מאוד. התינוק מביע את רעבו ואין לו ספק שהוא יקבל לאכול מיד. כשהוא מקבל, כמה הוא שקוע בחוויה, זה כל כך הרבה יותר מסיפוק הרעב לאוכל. זו הצלה מנפילה חסרת שליטה של אבדן וייסורים אל מעשה אהבה חושני, עוטף בנחמה וחום וטוב ונועם, בבטחון שלם. זו אולי החוויה הכי שלמה ומלאה ובסיסית של להיות נאהב.

כל זה קיים גם אצל המבוגר. הנפש בנויה טבעות טבעות כמו גזע של עץ, בעץ המבוגר קיימת גם בהווה טבעת הגזע הפנימית הקטנה של התינוק. זה לא רק זכרון, זה לא רק להיות דומה לתינוק, זה תינוק ממש. התינוק עצמו לא משתנה ולא גדל עם חלוף השנים, הא רק מתכסה בטבעות אחרות שגדלות סביבו, ברבדי תודעה בוגרים, באמצע של אותן טבעות הוא נשאר תינוק גם עכשיו. רק שעכשיו החוויה שלנו היא שחסרה לנו אמא שמניקה, שעוטפת באופן מושלם רך וחם ואוהב כל כך. התינוק שבנו עדיין זקוק לאמא כזו בדיוק כמו שהיה זקוק לה כשהיה בן יום, וחסרונה מכאיב לו כמו לתינוק בן יום.

.

יש אנשים בוגרים שמקשיבים לקול של אותו תינוק שבתוכם המתגעגע לאותן תחושות, למשל מי שכתב שורות אלה:

"יְהוָה לֹא-גָבַהּ לִבִּי וְלֹא-רָמוּ עֵינַי וְלֹא-הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. אִם-לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי." (תהילים קל"א).

"אָהַבְתִּי, כִּי-יִשְׁמַע יְהוָה אֶת-קוֹלִי תַּחֲנוּנָי… שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהוָה דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי-יְהוָה גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת-עֵינִי מִן-דִּמְעָה אֶת-רַגְלִי מִדֶּחִי." (תהילים קט"ז)

"הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ." (תהילים קכ"ג)

"בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו. הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי." (תהילים ק"ג)

"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת." (ח. נ. ביאליק)

התינוק הזה קבור בתוכנו תחת שכבות רבות ועבות מאוד, מושתק, מוזנח, כלוא במרתף עם קירות עבים. ובכל זאת שרידי ההד הקלוש של בכיו המושתק בשעת האוכל מתחזקים יחסית לשאר השעות.

אנשים חלשים, במצבי חרדה ארוכים וקיצוניים, עם מחלות נפש, קשישים סיעודיים, וכל שאר המצבים הדומים, נעשים רכים יותר, מחוברים יותר לעצמם, לאותו תינוק שבתוכם, ושעת האוכל אצלם הופכת לשעה הרבה יותר קשה מבחינה נפשית. גם תינוק בן שבוע לא קל לו בשעת האוכל, הרבה פעמים אמהות שמנסות להתחיל להניק נתקלות בקשיים מתסכלים, לתינוק אין זמן לחכות שנייה אחת עם היניקה, הוא לפעמים כל כך קצר רוח, בוכה במסכנות או זועם או מבוהל או סתם סוער בלי גבול, עד שכבר נעשה מאוד קשה לגרום לו להרגע לרגע רק כדי שיוכל להכניס לפה את השד ולהתחיל לינוק ולהרגע.

בזמן האכילה הנפש נוגעת בשאלות האם אני אהוב עטוף ומחובק בחום, או בודד וזנוח, האם אני חמוד ומעורר אהבה או מעורר דחיה ורתיעה וגועל. כשאדם אוכל הוא זקוק לדעת שיש מישהו שרוצה שהוא יאכל כי הוא אוהב אותו. מה שמתרחש הוא גם ברמת הגוף ממש, האם אוהבים את הגוף שלי, האם הוא ראוי לאהבה, מעורר אהבה. בגיל מבוגר זה כבר נעשה גם שאלות פנימיות, האם אני אוהב את עצמי, האם אני אוהב את הגוף שלי. יש כאן שניים: "אני" ו"עצמי". ניסוח כמו 'האם אני אוהב את עצמי' מדבר על יחס בין "אני" המבוגר שבי ל"עצמי" התינוק שבי.

האכילה היא חיבור עם החיים, מימוש של החיים, היא מעלה את השאלה האם אני רוצה לחיות? האם טוב לי לחיות? האם אני אוהב את העובדה שאני חי?  אולי עמוק בפנים הייתי בעצם מעדיף למות רק שאני מפחד לסיים את חיי וסתם סוחב אותם הלאה. אולי הפגישה עם עובדת חיים עצמה, בזמן שאוכלים כדי לקיים אותה, היא סיבה לחרדה. החיים הם שבירים כל כך, מכילים אבדן ומוות וכאב ופגעים שונים ומשונים.

אוכל מתחבר בחוויה הבסיסית לסובבים שיושבים לידי על השולחן, הם מי שנכנס למשבצת הנפשית של אמא. האם הסובבים רוצים אותי בעולם, אוהבים אותי. גם אם אני אוכל בין זרים, זה כנראה עדיף מאשר לאכול מול כסא ריק.

אוכל ביסודו הוא הנאה, ההנאה הבסיסית והראשונית ביותר, האם מי שלידי רוצה שאהנה, האם מותר לי להנות. אולי זה מגעיל וטמא ואסור שאני אהנה, וכבר הגענו למקום ההרסני של רגשי האשמה.

.

בקרב חולי נפש או סובלים מבעיות נפשיות, הרבה פעמים שעת האוכל היא השעה הבעייתית ביותר במהלך היום. לרוב אפילו יותר מרחצה, שגם לה בעייתיות כבדה משלה, או משעת ההרדמות שיש לה את הבעייתיות שלה. לפעמים האוכל הוא המרכז להפרעה הנפשית, כמו באנורקסיה ובולמיה או אכילה רגשית שגורמת להשמנה קיצונית ועוד. פגיעות רגשיות יכולות להתבטא בשורה של הפרעות אכילה, שעת האוכל היא נקודה שבירה במיוחד בסדר היום שלנו.

אצל קשישים, שגופם ונפשם חלשים ורפים כעלה נידף, שהם תלויים לגמרי במטפלים, שהכרתם מעורפלת, דבר שמגביר מאוד את תחושת חוסר הבטחון והחולשה וחוסר האונים, שעת האוכל במקרים רבים קשה עד מאוד מבחינה נפשית. חרדה, מתח, כאב, מצוקה, ושלל רגשות מסובכים הם אורחים שכיחים מאוד בשעת הארוחה.

מתוך החולשה הקשה, שהיא לבדה סיבה מספקת למצב נפשי של חרדה, הקשישים הסיעודיים עומדים מול המוות כל הזמן. נמצאים בשלבים כלשהם, התחלתיים או מתקדמים מאוד, של פרידה מהחיים, הכנה למוות, התכנסות לעולם פנימי שמנותק מהכאן והעכשיו הסואן של מירוץ החיים, התנתקות מחיי הגוף, מאהבת הגוף, שהפך לבלה ומכוער ובוגד ומתפורר. שעומד תיכף למות ולהיקבר ולהיות מאכל לתולעים.

כשמוגש אוכל נוצר דיסוננס קשה בין הרעב לאוכל ולחיים לבין תהליכי הפרידה מהחיים ומהעולם, הויתור על חיי הגוף, השקיעה פנימה. לא קל לוותר על החיים. אחרי שהיסורים והחולשה וחוסר הברירה מכריחים להשלים במידת מה עם הפרידה מהחיים ולוותר, כשמוגש אוכל ומתעורר תיאבון לאוכל ואיתו תיאבון לחיים הדילמה שוב מתעוררת מחדש, ואיתה שוב מתעוררות החרדות הקשות שכרוכות בה. לפעמים המיאון לאכול הוא מנגנון הגנה מפני הצורך להתעמת מחדש עם שאלות כמו האם כבר ויתרתי על החיים והשלמתי עם המוות.

.

(כהערת אגב, המשמעות הנפשית המיוחדת של האכילה מתבטאת גם בצד ההפוך, אם רוצים לשמוח ביחד עם חברים, מקובל שאוכלים ביחד. חתונה ושאר שמחות שגורמות לנו לרצות לשתף בהן אחרים, השיתוף נעשה על ידי שאוכלים ושותים ביחד.

אם מישהו נכנס הביתה, כדי ליצור תחושת קרבה מציעים לו משהו לשתות או לאכול. ככה "מכבדים" אורח. אכילה או שתיה ביחד מקרבת בין זרים.

זה גם כן קשור לחוויה הראשונית של אכילה שהיא היניקה מאמא. האכילה קשורה לרגשות של חיבור רגשי ברמה העמוקה ביותר, היא מצב של התחברות רגשית, לא רק מילוי הכרס וסיפוק קלוריות.

לחם לשימוש תעשייתי אופים בתבנית של בלוק מלבני, כך יותר קל להוביל ולאחסן והפרוסות יוצאות בגודל שווה. למרות שזה כלכלי יותר, לחם שנמכר לציבור אופים בתבניות עגלגלות. ככה האנשים אוהבים את הלחם שלהם.)

 .

* * *

המדיניות בשנים האחרונות (ברוב המקומות האיכותיים) היא להימנע ככל האפשר מלהזין קשישים דרך צינור. זו הארכת חיים מלאכותית שיכולה להימשך שנים, אחרי שהחיים כבר היו אמורים להסתיים לפי הטבע, אחרי שההכרה והחשיבה וגם הנפש דועכים לגמרי, ולפעמים נוצרים במהלך הארכת החיים הזו מצבים מייסרים להחריד של כאב חזק תמידי, קשיי נשימה מייסרים וכו'.

יש במחלקות הסיעודיות פינה לאנשים שיש להם צינור הזנה, רובם חוברו לצינור לפני מספר שנים, כשעדיין המדיניות היתה להשתמש בפתרון הזה. הם יושבים שנים על שנים כשהם דוממים כל היום, ללא שום תקשורת עם הסובב בשום צורה, לא עוקבים בעיניהם, לא מגיבים לשום דבר. הם לא ממש במצב של צמח, עיניהם פקוחות, מבטם זגוגי וחסר כל תגובה, אבל בכל זאת ער. לפעמים הם נאנקים או צועקים באופן לא מובן. אי אפשר לדעת איפה כואב להם ובאיזו עוצמה, או אם משהו אחר מציק להם. אני בהחלט מבין את הרצון להימנע מהאכלה על ידי צינור.

 .

אבל מצד שני יש רבים שלא רוצים לאכול. אם יניחו להם לא לאכול, הם ימותו תוך ימים ספורים. אלה אנשים שחלקם צלולים ומתקשרים, אנשים אהובים ויקרים למשפחתם ולמטפלים בהם. המשפחה באה לבקר את האבא והסבא האהוב, הוא מחייך, מחבק, מלטף את הילדים והנכדים, מספר, מקשיב. הם מחבקים אותו. איך הם יכולים להסכים להניח לו לא לאכול ולמות תוך שבוע. הם אומרים לצוות, תשמרו על סבא שלנו, אנחנו מפקידים אותו בידיכם.

הוא במעקב רפואי צמוד, אם מגלים ירידה בערכים בבדיקות הדם, מיד הרופאה מבררת אצל האחות האם הוא אוכל. האחות חייבת לדאוג שהוא יאכל. זו אחריותה. ואחריותה של הרופאה לוודא שהאחות מאכילה, אחרת הרופאה תואשם במותו. האחות לא יכולה לומר ניסיתי אבל הוא לא הסכים. הוא לא צלול, לא עקבי, מבחינה משפטית אין שום ערך ומשקל לדעתו. הוא לא מוסמך למכור נכס שלו וכל שכן שלא להחליט על מותו.

אם הוא לא אכל ויש ירידה בבדיקות הדם אומרים לאחות למה את לא דואגת שהוא יאכל, את רוצה שהוא ימות? זו אחריותך! ואם היא אומרת שהוא לא מסכים, אומרים לה: אין דבר כזה, אז תשכנעי אותו, תדאגי כך או אחרת שיאכל, אין ברירה, הרי אחרת הוא ימות.

יש הנחיה חד משמעית של משרד הבריאות האוסרת האכלה בכח. אכן כמעט לא קורה שממש מאכילים בכח, אבל לא צריך להאכיל ממש בכח כדי לכפות על קשיש חלוש ורופף כל כך לאכול. מספיקה הפעלת לחץ רגשי ומנטלי.

על הצוותים שראיתי במחלקות הסיעודיות יש לי רק דברים נפלאים לומר, אנשים מסורים וטובים להפליא שעושים הרבה מעבר לחובתם הרשמית ולמה שמשלמים להם עליו. הם סובלים בעצמם מההכרח להאכיל תוך לחץ ושיכנוע כבד. הם רגישים וטובים ורואים שזה קשה מאוד לקשישים ואם רק היו יכולים היו פותרים את הנושא בדרך אחרת. אין אף אחד שיכול או רוצה לקחת על אחריותו את ההחלטה להרשות לקשיש לא לאכול בידיעה שזה יגרום לו למות תוך ימים ספורים ובידיעה שהוא לא צלול בדעתו, וכמובן אפשר בהחלט להבין את זה.

אין אף אחד רע בסיפור הזה, ובכל זאת קורה הרבה רע. יש כמובן לא מעט קשישים שמסכימים לאכול ברצון, או שאחרי עידוד ושכנוע ועזרה בהתנעת תהליך האכילה הם מסכימים ואוכלים ולא קורה להם שום דבר רע. אבל מהתרשמותי בסביבות שליש מהם ממש לא רוצים לאכול באופן נחרץ, והאמת היא שכופים עליהם. לא מאכילים "בכח", פשוט מאכילים. הוא אומר שהוא לא רוצה ופשוט מאכילים בכל זאת, וכשהוא סוגר את הפה אומרים לו לא לסגור וכשהוא לא בולע וזה נשפך אומרים לו לבלוע, ומשכנעים ולוחצים. הם לא חזקים כדי לעמוד בלחץ ואוכלים בניגוד לרצונם. להאכיל מי שמסרב ופולט וסוגר את הפה, כשאתה מרחם עליו ולא רוצה להכריח אותו אבל גם לא יכול להרשות לו לא לאכול, זו משימה מתסכלת שסוחטת מאוד את העצבים והסבלנות. כשעושים זאת כל יום פעמים רבות, בשלב מסויים מוכרחים לאבד קצת את הסבלנות והרגישות.

 .

אלה אנשים שאין להם בחייהם מאומה מלבד ההתרחשויות במחלקה והיחסים עם הצוות, האוכל וההאכלה הם המרכיב העיקרי בהתרחשויות וביחסים אלה, כלומר הם עיקר תוכן חייהם. אלה אנשים שמאוד קשה לצעירים ובריאים לתפוש את מצב העולם הפנימי שלהם, כמה הוא רגיש וחלש ורופף ופגיע ושביר ותלוי בנסיבות החיצוניות כמו עלה נידף, איך כל דבר שבעינינו נתפס כקטן ושולי יכול לאיים עליהם בצורה כבדה עד מאוד ולהפוך את כל חייהם מקצה לקצה עד שייתפסו כסיוט גמור.

חלק מהם חווים את זה כצורה של אונס. מפחיד אותי לדמיין באופן חי את הרגשתי לו היו מאכילים אותי בכח. זה שהם לא צלולים במידה זו או אחרת רק גורם שהם חווים זאת בצורה חריפה יותר, בגלל חוסר הצלילות הם פגיעים ורגישים ותלויים יותר ומרגישים חסרי אונים לחלוטין מול זה. חוסר הצלילות לא גורם שהכאב והפגיעה יהיו מטושטשים ופחות חריפים. חלק מהם רק בגלל זה שוקעים למצב של חוסר תקשורת עם הסביבה, להרגשה שהם חיים בעולם עויין מאוד, שמעתי מקשישים שבעצמם הגדירו זאת כאילו הם שבויים בכלא הסורי והם רק רוצים לברוח. ראיתי יותר מאחד שזה גרם לו לפתח תחושות כאילו הוא חטוף בידי אנשים סדיסטים ואפלים, אלה אנשים שלפעמים לא צריך הרבה כדי שיאבדו את הקשר עם המציאות. יש שנשברים מזה נפשית בצורה מזעזעת, האנושיות שבהם, הכבוד שלהם כבני אדם, האישיות, החוזק המנטלי, הרצון, נשברים ואובדים, והם הופכים לשבר אדם. "רצונו של אדם כבודו", חוסר ההתחשבות ברצון הכי בסיסי מחסל את שאריות הכבוד שנותרו להם. שמעתי פעמים רבות שרק בגלל זה הם מחליטים שהם רוצים למות.

 .

הם לא אומרים דברים כאלה לצוות, הצוות לפעמים נעלב מזה ובצדק, הם אנשים שמתאמצים מאוד מאוד לדאוג לרווחתם של הקשישים ומתחשבים בהם ככל יכולתם, כשהם מאכילים הם מתכוונים רק לטובה, ואין להם שום ברירה. הקשישים נזהרים לא להעליב יותר מדי את הצוות, לא בגלל שמישהו יתנקם בהם, אבל הם כל כך תלויים וכל כך חשוב להם שיתייחסו אליהם ברצון טוב וחיוך ותשומת לב, שהם לא יעזו לומר דברים קשים. גם למשפחות הם לא אומרים. כל המצב של לאשפז הורה בבית אבות כל כך מסובך וטעון, כמעט אף פעם אי אפשר לדבר בפתיחות עם המשפחה על נושאים כאלה, ובוודאי הקשיש שמרגיש שהוא נטל על בני משפחתו ומרגיש אשמה והשפלה וחושש בסתר ליבו מי יודע כמה קשה להם לסבול את משא הטיפול בו, לא יזום מעצמו שיחה כזו.

 .

קשיש שלא היה מאושפז במחלקה הסיעודית ורק אכל שם פעם ביום, אמר לי שהוא חושב על התאבדות רק מרוב הפחד המתעורר בו כשהוא רואה איך מאכילים בכח. עוד לא הייתי אז די מנוסה ורמזתי בעדינות לבני משפחתו שאולי הוא חושש מהמחלקה הסיעודית. הם נזעקו: מה פתאום?! זה מקום נפלא עם אנשים נפלאים וטיפול נפלא. אמרתי שלפעמים יש חששות לא רציונליים, זה בסך הכל לא מעודד אדם לדעת שהוא מתאשפז במחלקה סיעודית.

הם לא קיבלו את זה ומיד נחפזו לשוחח עם הסבא, הוא כמובן מיד אישר להם שאין לו שום בעיה והוא ישמח מאוד להיות במחלקה הסיעודית. הם לא שקטו עד שאמרתי שטעיתי וביקשתי סליחה. הם מתייסרים ברגשי אשמה ובושה חריפים על כך שהם לא מטפלים בעצמם בסבא בבית. אם ייאמר בגלוי שהוא לא שמח להיות במחלקה הסיעודית הם יהיו במילכוד, מצד אחד חס וחלילה שבנים אוהבים וטובים כמוהם יזרקו את אבא שלהם למקום שהוא לא רוצה להיות בו, ומצד שני תוך זמן קצר הוא כבר לא יוכל לגור לבד, ולטפל בקשיש סיעודי בבית זו משימה שאנשים רבים וטובים בשום אופן לא יכולים לעמוד בה, ואפשר בהחלט להבין אותם.

 .

כמובן מאוד הגיוני ומוצדק שכשמגיעים למידה מסויימת של איבוד היכולות המחשבתיות ממנים לאדם אפוטרופוס שיחליט במקומו החלטות לגבי נושאים כלכליים, וכן לגבי החלטות כגון האם לבצע ניתוח מסכן חיים וכיוצא באלה. לדעתי ההחלטה האם לאכול או לא אינה צריכה להיכלל בזה ויש להשאיר אותה לאדם עצמו גם אם הוא לא צלול. זה דבר שבא מהנפש, כמעט מהגוף עצמו. האורגניזם החי מרגיש אם הוא רוצה לאכול או לא, ובנקודה הזו הוא אותנטי לגבי האם הוא רוצה לחיות או לא. את הקשר בין אכילה להמשך החיים הנפש עושה ברבדים עמוקים גם כשהשכל מטושטש מאוד. כל זמן שיש באדם כוחות חיים כלשהם אם הם נרתעים מלאכול זה אומר שהאורגניזם, הנפש והגוף וכוחות החיים, מחליטים שהגיע הזמן הטבעי שלהם לסיים את חייהם, ולדעתי יש לכבד את זה. אני מאמין גדול וקיצוני בערך האבסולוטי של קדושת חיי אדם, אבל לדעתי כאן אין סתירה לערך המקודש הזה. זה כמו שהגיעו למסקנה שלא נכון לחבר אנשים לצינור האכלה, יש הבדל בין שמירה על קדושת חיי אדם בלי שום פשרות לבין הארכה לא טבעית שלהם. צריך להתחשב בכך שחלק מהמושג הקדוש "חיי אדם" זה לא רק החיים הפיזיים אלא גם חיי הנפש והאנושיות שלו.

 .

יש לי תקווה שאולי הנושא יעלה יותר לשיח הגלוי, שהמשפחות יהיו מודעות יותר לעניין הזה, יקדישו לו יותר מחשבה אמיצה, ובמקרה שיבחרו בעמדה כזו ירגישו חירות לומר לצוות באופן חד משמעי בלי פחד ורגשי אשמה להניח להורה לאכול או לא לאכול כרצונו. הצוות בצדק לא יכול להוביל על דעת עצמו החלטה כזו, אלה אנשים שבסך הכל עבודתם לטפל בקשישים ולא לקחת על עצמם החלטות כל כך מסובכות וכבדות. יש לי חלום שיקומו בעתיד מקומות בהם זו תהיה המדיניות המוצהרת ומשפחות שבוחרות בזה יוכלו לאשפז שם את יקיריהם בלי להתמודד באופן שוטף בעצמן מול המערכת ומול עצמם וסביבתם עם הנושא הכאוב והקשה הזה.

 .

* * *

 .

נעמי אשה עדינה בת תשעים ושמונה. ידיה הן עור דק על עצמות דקיקות להפליא, מעוותות, מקופלות לתוך עצמן בצורה מוזרה. כואבות. כמובן לא מתפקדות. בכסא גלגלים, קטנטונת. רוב הזמן היא צלולה כמעט לגמרי, יכולה לקרוא. פותרת תרגילי חשבון פשוטים ואפילו תשבצים. משחקת דומינו ורמי-קוב בשעות התעסוקה המודרכת. מתעניינת מה כתוב בעיתון. פניה נבונות, עדינות ומאירות, עם הבעה נעימה ואנושית במיוחד. הדיבור שלה נבון ונעים, אנשים נהנים לשוחח איתה, היא מעוררת כבוד. לרוב היא במצב רוח חיובי, אפילו שמחה, מתעניינת בשלום הסובבים. עבדה במשרד החינוך בהכנת תוכניות לימודים.

 .

ישבתי לידה לפני ארוחת הצהריים. היא ישבה לשולחן, סידרו את כלי האוכל, וענדו סינר לצוואר כל סועד.

היא אמרה, אני כל כך רעבה. ניסיתי לדבר איתה על נושאים אחרים, אבל היא לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר. מתי יביאו את האוכל? בטח זה יקח המון זמן, הם בטח עוד לא הכינו בכלל, מי יודע עוד כמה זמן נחכה. אמרתי לה את שומעת את המיקסר? מרסקים למי שצריך, זה אומר שהאוכל כבר מוכן ותיכף יחלקו אותו.

עברו עוד כמה דקות שנדמו בעיניה כנצח. היא התחילה להתנשם בכבדות. העגלה יצאה מהמטבח וכמה מנות כבר הונחו על שולחנות.

נעמי לא יכלה לדבר, היא התנשמה בכבדות. עברו עוד כחמש דקות, והיא כבר היתה בהתקף חרדה.

– "קח אותי לחדר."

– "ומה עם האוכל?"

– "אני לא רעבה. אני מוכרחה לשכב. אין לי כח."

היא התנשמה בפראות וכבדות, הרגשתי איך החרדה מטלטלת אותה. אני לא יכול לקחת אותה לחדר. רק אחרי האוכל מכניסים לחדרים.

סוף סוף הוגש האוכל.

"את תאכלי הכל יפה חמודה, נכון?" נשמע קולה של האחות העסוקה. האחות ישבה לידה ובעודה שואלת דחפה כף לפיה. האוכל נשפך החוצה. "למה חמודה? למה את לא אוכלת? את רוצה שיהיה לך כח, נכון? אל תהיי ילדה רעה. הנה, ניר יושב כאן, אל תעשי בושות, תראי לו שאת אוכל יפה". ובעודה מדברת היא אוספת עם הכף את האוכל שנשפך על הסנטר ומכניסה אותו בכח לפה.

נעמי רוצה לחיות. באופן חד וברור. כשלא יורדים לחייה הם נעימים ובעלי תוכן. בארוחת הערב לרוב היא אוכלת ברצון.

 .

זכור לי בוקר בו נעמי אמרה שיניחו לה כי היא בצום. ההצהרה הפתטית עוררה גיחוך כללי.

– "איזה צום, נעמי? יום כיפור היום? תשעה באב?"

– "אני יודעת שלא. זה צום שלי. קיבלתי על עצמי צום."

– "איזה חטאים עשית? מה עשית בלילה שאנחנו לא יודעים? אתמול בערב אכלת יפה. אז כבר שברת את הצום". ותוך כדי כך כבר נדחפת הכף לפה.

כשסידרו אחרי ארוחת הבוקר נעמי ישב כל כך שבורה ואומללה. ישבתי לידה. היא הסתכלה ישר לתוך עיני, במבט כל כך מתחנן ושבור, ואמרה: "קח אותי מכאן."

– "לאן, הביתה?"

– "לא חשוב, לכל מקום, רק לא כאן."

אחזתי ברוך בכתפה, הבטתי לתוך עיניה, ואמרתי לה: "אני מבין אותך."

הקרבה התחילה קצת להרגיע אותה, זו הפעם הראשונה בשנותיה במחלקה שמישהו באמת מקשיב לה, מתייחס, מנסה באמת להבין מה עובר עליה.

העובדת קטעה את הרגע הרך והנדיר בקול רם ועסוק: "בואי נעמי, אנחנו הולכים להתעמלות."

נעמי הביטה בי במבט שביטא יאוש מזעזע ומר, חוסר אונים ומצוקה.

היא אמרה לעובדת: "אין לי כח, אני רוצה לשכב."

"אין לשכב עכשיו. מנקים את החדרים. את יודעת שאין לשכב עד אחרי ארוחת צהרים. מה זה לשכב? כל היום לשכב. אנחנו רוצים את החברה שלך, נעים לנו שאת איתנו."

.

בהתעמלות נתנו לה להחזיק רצועת גומי, למסור כדור, להרים כלפי מעלה את כפות הרגליים. היא היתה מבועתת, היה ניכר שהיא מתאמצת מתוך סבל ומצוקה קשים למלא את ההוראות רק כדי להימנע מעוד עימות שבו אין לה סיכוי לנצח. היה רגע של הפסקה והיא נרדמה. מיד המדריכה העירה אותה: "נעמי, לא לישון עכשיו, עכשיו עובדים!"

אחרי כמה פעמים שהיא נרדמה, המדריכה החליטה להניח לה לזמן מה כדי שתצבור כח להמשיך, אבל מטפלת פרטית של אחד המאושפזים החליטה להעיר אותה: "נעמי חמודה, לא לישון עכשיו. חבל. זה חשוב לך ההתעמלות. את יכולה לישון אחר כך."

היא התעוררה ונראתה כמו מתאגרף בשלביו האחרונים של קרב ארוך מדי, סופג מהלומות בקהות חושים.

 .

שוב התנודדה ועיניה נעצמו, ואז באה האחות עם הפירות. הנה נעמי, הפירות שלך, טעימים ובריאים, אל תישני. את אוהבת פירות, הנה תאכלי. למה את מתנגדת?! זה פירות! זה טעים! זה ויטמינים! חם היום וזה מרענן וטעים, הנה תראי, כולם אוכלים פירות, ושוב תוך כדי דיבור הכף בפה חסר האונים, והאוכל נשפך לסנטר, נאסף ומוחזר למקומו בכח.

אחר כך היא היתה מטושטשת לגמרי. הניחו לפניה משחקים לגיל הרך ולחצו עליה לעשות מה שצריך, הקריאו באזניה עיתון, היא שקעה בקהות חושים, התנתקה מהסביבה.

הגיע הזמן לסדר את חדר הפעילות באופן שיתאים לסוג הפעילות שעושים בחצי השני של הזמן, העבירו את נעמי למקום אחר והיא התעוררה בחרדה מהתנועה הפתאומית. אחרי שחזרה לנמנם הגיע עובד הנקיון והזיז אותה, הוא היה צריך לשטוף משהו שנשפך, והיא שוב נבהלה. לפעמים צריכים לשקול, לקחת מדידת לחץ דם, או לתת טיפול אחר כלשהו ומי שאחראי על זה מגיע וצריך לעשות את עבודתו.

בארוחת הצהרים היא לא היתה במצב שמאפשר לאכול. אחרי הארוחה היא גנחה בהיסטריה, אמרה רע לי, רע לי. כואב לי. כאב לה בחזה. כאב של חרדה ולחץ. ישבתי לידה.

– "תעזור לי."

– "מה אני יכול לעשות?"

– "אני רוצה למות."

 .

* * *

 .

בארוחת צהרים באחד הימים ישבתי ליד סמיואל. סמיואל ביקש לשרותים כחצי שעה לפני הארוחה. סמיואל היה פרופסור חשוב לכלכלה ונשא בעבר בתפקיד בכיר בבנק ישראל. אדם מכובד, נבון מאוד ומנומס מאוד. פה ושם היה יכול לשכוח באיזו עיר הוא או לחשוב שמישהו גנב לו את הטלפון, אבל בדרך כלל היה צלול ומודע למה שקורה.

הוא ביקש לשירותים. שאלו אותו אם פיפי או קקי, והוא אמר לדבר גדול. אמרו לו, עוד מעט.

הוא אמר לי בלשונו הגבוהה, זה מתסכל אותי. כי אני לא יודע מתי זה עוד מעט. זה יכול להיות גם עוד שעה או שעתיים, אבל בגלל שזה יכול להיות גם עוד שלוש או חמש דקות, אני מעדיף להאמין שזה יהיה עוד כמה דקות. אבל אני לא בטוח, וזה מתסכל.

 .

העובד שאמר 'עוד מעט' עבר לידנו, הוא היה עסוק מאוד בהכנות לקראת הארוחה. סמיואל הרים יד בנימוס, וכיון שהלה לא הגיב פנה אליו בנימוס "מתי תוכל לקחת אותי לשרותים?"

– "אחרי האוכל".

– "אבל אני צריך עכשיו, אני לא יכול לחכות אחרי האוכל."

– "אחרי האוכל אקח אותך, אני מבטיח."

זה עניין ממושך לקחת אותו לשרותים, להרים מכסא הגלגלים ולהושיב על האסלה, לחכות איתו שם עד שיסיים, ואחר כך לנקות ולהחזיר לכסא.

מוכרחים להכין את הארוחה ולהביא את כולם לאוכל בזמן, אי אפשר כעת להתפנות לעסוק בסמיואל עשרים דקות או אולי גם ארבעים דקות. ואז יהיה צורך מהשירותים להביא אותו לארוחה באיחור, דבר שיפריע לסיים את הארוחה בזמן לנקות את החדר ולאסוף את כל הכלים וכו'. ואז  שוב התהליך להעביר אותו מהאוכל לשינה, מה שכרוך בלהרים את גופו השוקל מאה וארבעים קילוגרם מהכסא ולהשכיב אותו כמו שצריך במיטה.

הוא חייב לחכות, אחרי האוכל יקחו אותו לשירותים ליד המיטה ומשם ישר למיטה.

– "אבל אני לא יכול לאכול ככה".

הוא מתאפק חזק שלא ייצא לו במכנסיים, איך אפשר ככה לאכול. סמיואל בדרך כלל משתף פעולה בזמן האוכל, אבל זה בהחלט לא זמן קל לו. ניכר שהוא מאוד מתוח וחרד, ויש לא מעט פעמים שצריך משא ומתן ארוך כדי לשכנע אותו לאכול לפחות חלק. אותו לא מאכילים בכח, הוא אדם שניהל משאים ומתנים בעניינים שנוגעים למליארדי שקלים, להחלטות חברתיות ומדיניות רבות משמעות, הוא יודע להתנסח, דיבורו מתון, יש לו קול עמוק ומלא בטחון, יש לעובדים יראת כבוד כלפיו. כשהוא לא אוכל נכנסים למשא ומתן, אומרים לו תאכל רק את הבשר והירקות ונוותר על הפתיתים. והוא עונה רק את הפתיתים. הם אומרים אבל בשר וירקות זה מאוד חשוב, והוא אומר היום אני לא יכול לאכול בשר וירקות. הם אומרים אז לא תקבל את הפודינג. והוא אומר בקול של משרת ציבור בכיר, או של מנכ"ל חברה גדולה: "אני הלכתי לקראתכם בהרבה דברים שאתם רציתם, לכן אני מבקש שאתם הפעם תלכו לקראתי בנקודה הזו". וכך הלאה. בסוף מגיעים להסכם כלשהו שחוסך את הצורך להשתמש בכח.

 .

בנושא השרותים הוא הבין שאין לו סיכוי, זה לא נושא של רצון טוב ולא נתון למשא ומתן, פשוט באמת אי אפשר. הוא היה רעב, אוכל לא יהיה עד הערב, הוא לא ידע אם הוא יצליח לא לעשות במכנסיים. אף אחד לא הבין עד כמה זה שובר את אישיותו מבפנים. עד כמה שאריות כבודו האנושי נשברות, ואיתן כח הרצון שלו, שאריות שמחת החיים שלו ובחירתו לחיות. הוא נראה אבוד ושבור, חלש מאוד, מנותק. מיואש. כאילו הרפה מאחיזתו בחיים. ויתר. אחות ניגשה:

"בוא. מה זה לא לאכול, אתה חייב לאכול. אסור לך לא לאכול, אתה תיחלש".

הוא הביט בה במבט מרוחק, מנותק, מוזר, כאילו אדיש, כנוע, כאילו הוא בתוך בקבוק זכוכית סגור.

היא ראתה שאין את ההתנגדות הרגילה, והכניסה את הכף לפיו. האוכל נשפך על הסנטר. היא אספה אותו עם הכף והכניסה לפה, משאירה את הכף בפה עד שיבלע.

"יופי, היום אתה אוכל יפה. אולי בגלל שניר יושב איתך. כל הכבוד".

 .

* * *

 .

אני נזכר בשעה של ישיבה ליד ברוריה. זה היה כשעה לפני ארוחת הצהריים. ברוריה בת תשעים ותשע, צלולה כמעט לגמרי, נבונה ועדינת נפש, תמיד מאוד מנומסת ושקטה, לא מבקשת לא מתלוננת ולא מכבידה.

היא אמרה "רע לי, אני לא יכולה יותר, אני מוכרחה לשכב." היא פשוט התעייפה מאוד. היתה התעמלות בבוקר, ברוריה השתתפה, ואחר כך הקשיבה לשיחה של המדריכה התעסוקתית. ברוריה לא יכולה להחזיק את גבה ישר, הוא שמוט בצורה עקומה, כסא הגלגלים גדול מדי למידותיה הזעירות. לא נוח לה לשבת בכסא הגלגלים, קשה לה להחזיק את עצמה יושבת, גופה זועק שהוא מוכרח כבר לשכב. מתחילים כאבים שהולכים ומתחזקים בכמה מקומות בגופה.

 .

שאלתי אם אפשר שהיא תשכב, אבל אמרו שזה בלתי אפשרי, מנקים עכשיו את החדרים, ובכלל יש סדר, לפני הצהרים אין דבר כזה ללכת לישון, כולם כל הזמן מבקשים לישון. עוד מעט יש אוכל ואחרי האוכל כולם הולכים לישון. היא ביקשה לפחות לצאת מההדרכה התעסוקתית, היא היתה חייבת קצת שקט. זה היה אפשרי, והחזרנו אותה למקומה הקבוע ליד השולחן במחלקה, במקום שאוכלים ונמצאים בכל הזמן שבו אין פעילות מיוחדת ושלא ישנים.

 .

היא אמרה אני כל כך לבד כל הזמן, למה זה ככה? פעם זה לא היה ככה. אני לא יכולה יותר.  

ישבתי לידה. היא אמרה ללא הפסק "אני מוכרחה לשכב, אני לא יכולה לחכות, אני מוכרחה לשכב. כואב לי, רע לי, אין לי כח."

זה היה כל כך אמיתי ונוקב, באמת היא לא יכלה לסבול בשום אופן להמשיך לשבת. זה לא היה גחמה או פינוק או נרגנות וחוסר סבלנות או חרדה או כל דבר אחר. היא באמת פשוט היתה זקוקה נואשות לשכיבה.

כל אחד מאיתנו אם יישב על כסא בלי לקום ממנו, אחרי כמה שעות הוא יתחיל לסבול. הוא יהיה מוכרח או לקום ולהתהלך או לשכב. נניח שהוא יושב על הכסא כבר ארבעים ושמונה שעות רצוף, גבו כואב מאוד, איבריו כואבים וממאנים בכל תוקף להמשיך לשבת באותה תנוחה, ואומרים לו שהוא חייב לשבת עוד עשרים שעות. איזו מצוקה, איזה עינוי. זה בדיוק מה שהיא הרגישה וביטאה. בחולשתה הזמן נמשך כאילו מדובר בעשרות רבות של שעות.

 .

ברוריה אשה מאוד עדינה אצילית ושקטה. התפלאתי שבפעם הזו היא לא פסקה להתלונן. היא אמנם לא צעקה ולא השתוללה, זה נמנע ממנה על פי טבעה, אבל היא לא פסקה מלומר בשקט, ביאוש מר ונוקב, בכאב כל כך חריף וערום וחד ואמיתי, "רע לי, רע לי, אני לא יכולה יותר, אני מוכרחה לשכב". היא שאלה, למי זה מפריע שאני אשכב. למה אני לא יכולה. למה אני לא יכולה לאכול בעוד שעתיים. למי זה מפריע. במי אני פוגעת. היא חזרה וביקשה "תוציא אותי מכאן. אני רוצה הביתה. לכל מקום רק לא כאן." עם כל זה היא שאלה כמה פעמים אם אני רוצה ללכת לעשות משהו אחר, אם היא מטריחה אותי ומכבידה עלי.

השעה הזו עברה כל כך לאט. כל דקה היתה ארוכה כנצח.

 .

* * *

 .

חשוב לי עד מאוד להבהיר שוב, אין אף אחד "רע"  במציאות הזו.

כוחות הנתינה והאמפתיה מתפתחים מאוד במקצוע הזה, מי שאין לו אותם מטבעו באופן מיוחד לרוב לא מגיע לעבודה הזו, ואם במקרה הגיע הוא לא יכול להתמיד בה ולהצליח בה.

כמעט כל האנשים שנתקלתי בהם בעבודתי, בכל התפקידים, הם אנשים טובי לב באופן מיוחד, נבונים, בעלי מקצוע מעולים, ושואפים בכנות בכל ליבם להיטיב עם המטופלים ככל האפשר. עובדים במסירות יוצאת מהכלל ועושים הרבה מעבר למה שהם חייבים. לכן אני לא מעיר כשאני רואה דברים כגון אלה שתיארתי, כיוון שאין למי להעיר, אין אף אחד שלא רוצה לתת למטופלים הרגשה טובה ככל האפשר. פשוט אין לאנשי הצוות שום אפשרות לעבוד בדרך אחרת, וזה לא אשמת אף אחד.

 .

ככה זה תמיד כשמדובר ב"מערכת". "מערכת" פירושה שיש צורך בתיפקוד מורכב ורחב שאינו יכול להעשות על ידי מעט אנשים שנמצאים כל הזמן בקשר שוטף. כדי לבצע את התיפקוד הוא חייב להתבצע על ידי אנשים רבים בתפקידים רבים. התיאום בין כולם גם הוא משימה מורכבת מדי לאדם אחד שיודע כל דבר שקורה בכל רגע נתון, ולכן התיאום נעשה על פי מערכת כללים קבועה מראש שחייבת להיות נוקשה. אם למי שהוא בורג במערכת יהיה מותר לחרוג מהכללים לפי שיקול דעתו ייווצר תוהו ובוהו מסוכן. זה הופך את התפקוד למכני. ברגע שהוא מכני הוא טוב לפי הסטטיסטיקה, ברוב המקרים, אבל מתישהו יגיע רגע שבו יקרה דבר החורג מהסטטיסטיקה ואז האדם יירמס בגלגלי המערכת כמו מי שהחליק מפס ייצור של מכונה אל גלגלי השיניים.

אין כאן אף אחד שהוא הצד הרע, כל אחד בתפקידו משתדל להיות אנושי וטוב ולעשות כמיטב יכולתו לרווחת המטופלים. לכולם כואב על המקרים בהם המערכת רומסת את היחיד. פשוט זה אופיה של מערכת.

גם במערכות הבריאות החינוך הרווחה וכו' זה כך. ככל שהמערכת ממונה על תחום יותר רגיש ופגיע כך ירבו המקרים של אנשים שנרמסים על ידה בצורות אנושות.

 .

יש כמובן גם צד שני. יש אנשים שכן מתאימים לסטטיסטיקה ולשיקולים שעל פיהם נקבעו כללי המערכת והם מקבלים ממנה תועלת חיונית מאוד. זכורה לי קשישה שהתגוררה לבדה עם מטפלת צמודה והגיעה למחלקה הסיעודית באופן זמני בעקבות חופשה ממושכת שאותה מטפלת נאלצה לקחת. לאחר כשבוע מצבה השתפר באופן ניכר, היא נעשתה חיונית יותר, פעילה ומתקשרת יותר, פחות שקועה ומדוכאת. קרוב לוודאי שחלק גדול מהשינוי הוא בגלל התזונה. כשהיתה לבדה היא אכלה מעט מאוד, המטפלת לא הכריחה אותה לאכול יותר, והיא היתה על גבול התת-תזונה. אוכל בריא ומזין בכמות מספקת בוודאי יכול לגרום לשיפור בשמחת החיים ובחיוניות. כמובן יש השפעה חיובית גם להימצאות בחברה של הרבה אנשים, ולסדר יום פעיל ובנוי יותר. זה לא מקרה יוצא דופן, אני מביא את הצד הזה רק להצביע על המורכבות, ועל הצורך לשקול היטב כל מקרה לגופו.

ברור שיהיה גרוע מאוד אם המטופלים ישנו באופן לא מסודר במשך כל היום, גרוע מאוד אם לא יהיה סדר יום מובנה. ההתעמלות והפעילות התעסוקתית הן דבר מאוד חשוב.

יש רפיון ועצלות ודכאון טבעיים, שטוב על ידי הושטת יד מעודדת ומחזקת לגרום לקשישים לא לשקוע בהם. קורה הרבה שקשיש אומר לפני פעילות כלשהי "אין לי כח, אני לא רוצה", ואחרי ששכנעו אותו והוא השתתף, הוא נהנה שמח על כך.

.

* * *

 .

כשיש ילד קטן שאינו יכול לגדול במשפחתו, מתאמצים למצוא לו משפחה אומנת או מאמצת, ולא לגדל אותו במוסד. ילד זכאי לגדול בחיק משפחה ולא במוסד.

גם קשיש זכאי באותה מידה לסיים את חייו בחיק משפחה ולא במוסד. אם אי אפשר שזה יהיה במשפחתו, למה שלא יחפשו עבורו משפחה מאמצת.

כמובן יש יותר ביקוש לאמץ ילדים, אבל הרי עלות החזקת קשיש במחלקה גבוהה מאוד, ותמורת פיצוי כספי הדומה לעלות החזקת קשיש במחלקה מסתבר שיימצאו לא מעט משפחות שירצו לאמץ קשיש או קשישה. כמובן שיהיה צורך בפיקוח הדוק לוודא שהם מאמצים באהבה, ולא רק בגלל מניע כלכלי. גם לגבי משפחות אומנה לילדים כמובן יש הרבה מקרים של יחס לא טוב וצריך פיקוח הדוק.

לדעתי אין זה באמת הדבר החשוב ביותר שיהיה מעקב רפואי כל-כך צמוד ורופא שנמצא באותו בניין שהקשיש דר בו. גם אם במסגרת ביתית תוחלת החיים הממוצעת תהיה קצרה במעט, איכות החיים שהדבר מאפשר לדעתי חשיבותה מכרעת. אני מאוד מקווה שבעתיד יתפתח מודל של בית אבות קטן לכעשרה קשישים במסגרת אישית משפחתית.

 .

* * *

 .

הפסיכיאטר הדגול ארווין יאלום, בספרו "להביט בשמש", עמ' 136 של המהדורה העברית (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, בתרגום שרה ריפין) כותב: "שנים רבות אחרי כן (אחרי הכירותו עם רולו מיי), כשפיתחתי חרדת מוות במהלך עבודתי עם חולי סרטן סופני, החלטתי לעבור אצלו טיפול.

דיברנו הרבה מאוד על המוות ועל החרדה שעבודתי עם מטופלים גוססים כה רבים עוררה בי. הבידוד הנלווה למוות הוא שרדף אותי יותר מכל. ובשלב מסויים, כשחוויתי חרדה לילית קשה, בנסיעותי לרגל הרצאות, השתדלתי לשהות בלילה במוטל מבודד לא רחוק ממשרדו, ולקיים איתו פגישות לפני אותו לילה ואחריו.

כצפוי, במהלך אותו לילה חשתי חרדה כללית חזקה מאוד וחלמתי חלומות מפחידים, שכללו דימויי רדיפה ויד מבעיתה של מכשפה המשתרבבת דרך החלון. וכו'"

למי מהעובדים יש מודעות עצמית וכלי התמודדות ברמה של ארווין יאלום? הם בודדים בעמידתם מול המוות היומיומי. לרוב האנשים הקרובים להם לא יכולים לשמוע הרבה על הנושא. המקצוע אינו מתוגמל בצורה מכובדת, העבודה קשה מאוד ובמשמרות. אין כמעט הכרה במאמצים ובקושי הרב. הם לא יכולים לממן לעצמם טיפול אצל מישהו כמו רולו מיי. אין מי שיכיר בזכותם לזה וידאג שהם יקבלו את התמיכה וההנחייה שהם זקוקים לה. מציאות קשה זו גורמת שהעובדים מוכרחים לפתח מנגנוני הגנה, ולרוב הם בצורה של להעמיד מחיצה רגשית כלשהי בינם לבין הנוטים למות שבהם הם מטפלים.

 .

אחרי יום אחד במחלקה סיעודית מנפנפים את הרשמים, את המחשבות ה"אסורות" על מותי שלי, שמתגנבות אי שם לירכתי התודעה, מנסים להתאוורר, לשכוח, לא להביא את זה הביתה. זה מאמץ, גם אם מצליחים, זה לא במאה אחוז. כשעובדים שם עוד יום ועוד יום במשך שנים, בסוף זה מחלחל.

בעיירה היהודית של פעם, היו קבוצות ללימוד תורה אחרי התפילה. חלק למדו משניות, וקבוצתם נקראה ביידיש "חבר'ה משניות", וכך היה גם "חבר'ה תהילים" שאמרו תהילים אחרי התפילה ועוד.

הדרשנים שדרשו להוכיח את הציבור היו אומרים באירוניה שאם מישהו מת כל הסובבים אומרים שהוא שייך ל"חבר'ה געשטורבען" (בעברית: "חברה מתים"). כלומר הוא שייך לאותה קבוצה ייחודית ומצומצמת של אנשים שהמוות קשור אליהם. זה "הם". אני לא. אנחנו לא. מה לנו ולזה.

 .

כך נעשה שעם כל האהבה והמסירות, מבחינות רגשיות מסויימות הרגש מצד הצוות כלפי הקשישים הופך להיות כאל "הם". לכן מתאפשרת ההאכלה בכח אותה תיארתי, למרות שהמאכילים אינם חלילה אכזרים או רעי לב או אטומים, אלא להיפך, אנשים טובים באופן מופלא ונדיר.

כל מחיצה החוצצת בינינו לבין רגשותינו ואנושיותנו, כל מנגנון הגנה, יש לו מחיר גבוה מאוד. הוא חוצץ בינינו לבין מה שמפחיד אותנו ובאותו זמן הוא חוצץ גם בינינו לבין חוויית החיים, האהבה, המגע והחיבור לנפש של אחרים ולנפש שלנו עצמנו.

הפחד מהמוות, ההתעלמות ממנו, הבריחה ממנו, יוצרים אצל כל אדם מחיצות רבות, שכבות של חרדות על גבי חרדות, שכבות רבות של מנגנוני הגנה הכחשה והדחקה. זו הסיבה העיקרית לבדידות וניכור השולטים כל כך בחיינו ובתרבותנו, ניכור מנפשנו שלנו ומנפשם של אחרים, מנגיעה אמיתית בחוויית החיים.

אם לומדים להתמודד נכון, הטיפול באנשים הנוטים למות מכריח לעבד את נוכחות המוות בחיינו, את פחדנו ממנו. ההתמודדות עם הנושא והיישרת המבט אליו, בניית היכולת לגעת במקומות בנפש המודאגים מהמוות הבלתי נמנע ההולך וקרב, לתקשר עם עצמנו ועם אחרים בנושא המוות והפחד ממנו, להשתחרר מהחרדות והחומות, עבודה זו יכולה להפוך את חיינו למאירים ומלאים, משמעותיים ומשוחררים, מאושרים ועליזים.

אני מקווה מאוד שבאחד הימים אוכל לתרום את חלקי בעבודת הדרכה של העוסקים במקצועות טיפול באנשים הקרובים אל המוות, כדי שהיא תוכל להיות באמת כלי לשחרר את העובד בה מהפחדים והחומות, ולא תגרום לו להצמיח חומות עבות יותר.

.

.

 .

על בדידות נוכח המוות

סיפורי המקרים שאני מביא כאן אינם לקט מקרי של מקרים מנסיוני שיש בהם עניין, אלא הם מכוונים לצייר נקודה אחר נקודה ציור של תמונה שלמה של השקפת עולם וגישה לטיפול. בחלק השני אנסה לבאר קצת יותר את התמונה הזו בתיאור תיאורטי. לכן השמטתי מקרים רבים שיש בהם עניין אבל אינם מציירים נקודה חיונית לתמונה הכללית שברצוני לשרטט בספר זה.

ברצוני להעלות כאן נושא שאינו שייך לציור התמונה הכללית, ולכן גם לא אנסה לצייר מקרה שמדגים את העניין הזה. זו פשוט קריאה לנוכח סבל של אנשים רבים מאוד.

יש מקרים רבים של אנשים על ערש דווי, הנוטים למות, בגילאים שונים, שברוב המכריע של המקרים מוכרחים למות מתוך בדידות נוראה, למרות שהם מוקפים בני משפחה וידידים אוהבים.

הגוסס לרוב מרגיש שהוא מכביד על אוהביו, מצער אותם, הוא עומד מול המוות וחושב עליו וחווה הרבה רגשות סביבו, והוא סבור שבני משפחתו מן הסתם לא רוצים להתמודד עם הנושא הזה, הם הרי בריאים וצעירים ולמה שיצטרכו להעציב את עצמם ולהכביד על עצמם בעניין כזה. לכן הוא משחק תפקיד מולם כאילו הכל בסדר, כאילו הכל כמו שהיה פעם. אם קשה לו להעמיד פנים, אולי הוא מסוגר ושתקן. הוא רוצה לגונן עליהם מפני הצער וחרדת המוות, אין לו בטחון שהם רוצים להשתתף איתו בנטל, והוא לא רוצה להטריח עליהם לעשות דבר שהם לא רוצים. לפעמים הוא כועס ומריר על גורלו ומרגיש שהוא כועס ומריר כלפי מי שבריא וצעיר ושמח ואינו מודע לקרבת המוות.

בני המשפחה לרוב היו בסתר ליבם מאוד משתוקקים לדבר איתו שיחה אמיתית על הרגשתו ומצבו והתייחסותו למוות. אבל הם לא יודעים איך לגשת לנושא. מחרידה אותם המחשבה על מה הוא אולי מרגיש בסתר ליבו, מול המוות, הם מפחדים לצער אותו עוד יותר. הם רוצים לגונן עליו ולכן חוששים מלהעלות שום נושא לשיחה שקשור עם מוות וסבל. הם חוששים שאם ידברו על המוות איתו הוא ירגיש מה הם בכלל מבינים, איזה מושג יש להם בכלל, הם הרי לא עומדים למות, הם עוד בעולם של החיים, אלה שסבורים שלעולם לא ימותו, ואיך הם משם בשטחיותם וקלות דעתם ושמחתם והיותם במקום מבטחים, משם הם חושבים להשתתף איתי במקום בו אני נמצא. אני הרי באמת עומד למות.

הם מפחדים שיאשים אותם, שהם עוד צעירים ובריאים, שיכעס עליהם, הם חושבים אולי הוא לא רוצה להיזכר במוות, אולי נוח לו לשכוח, למה שנזכיר לו את זה. איך מדברים על זה בלי שזה יישמע שאנחנו נורא מרחמים עליו. איך מגשרים על הפער הכביר בין החוויה שלו לגבי זה, שהוא באמת עומד למות, לבין מה שלנו יש לומר על זה, מהמקום הבטוח והשטחי שאנחנו בו. לפעמים הם באמת כל כך מפחדים מלחשוב על מותם שלהם שהם כועסים ומרירים על מצבו של הקרוב הגוסס שמכריח אותם להתמודד עם הנושא, שמעכיר את שלוותם ומפר את שמחתם.

 .

לרוב כל צד רוצה לגונן על הצד השני, או על עצמו מפני תרעומתו והאשמותיו של הצד השני כלפיו, מרגיש שאין אפשרות לשפה משותפת, והשיחות נעשות סתמיות וריקות, ושני הצדדים עוברים את התהליך בלי תקשורת הדדית. כמה זה חבל וכואב. הדבר הכי נורא לגבי המוות הוא הבדידות. לרוב זה מה שגורם להבדל בין מוות חשוך ומריר לבין מוות שיש בו אור. למה מי שיש לו משפחה אוהבת וקרובה גם הוא צריך למות מתוך בדידות. גם עבור בני המשפחה, הפרידה הכואבת יכולה להיות הרבה יותר בריאה ובעלת צדדיים חיוביים וניתנת לעיכול אם היא מלווה בתקשורת עמוקה ומשמעותית.

 .

מוכרח שיהיו מטפלים שעברו הכשרה לתפקיד הזה, שיוכלו לשוחח עם הגוסס ועם בני משפחתו, לדעת לפתוח את נושא המוות, לגעת במורכבות של המצב, ולהנחות את הגוסס וקרוביו למקום של אפשרות לדבר ביניהם.

לרוב לפני שיוכלו לשוחח ביניהם, יהיה צורך שהגוסס ידבר על הכל עם המטפל, על החרדה והעמידה מול המוות והיחס אליו בלי שום מחסומים ומעצורים. אחרי עיבוד של הדברים העוצמתיים האלה עם המטפל, יהיה אחר כך יותר קל למצוא איך לשוחח על זה גם עם בני המשפחה. המטפל אולי יצטרך גם לשוחח עם בני המשפחה שיחות הכנה על רגשותיהם לפני שהוא מביא אותם לשיחה עם הגוסס עצמו. זה קצת דומה לטיפול זוגי מבחינת הטכניקה של בניית ויכולת שיחה. לפעמים עולים גם נושאים כאובים אחרים מהעבר, מטענים וטינות ופגיעות שמצויים לרוב בכל היסטוריה משפחתית, מתעורר צורך לסגור חשבונות, לבקש סליחות, להצטדק וכו'.

 .

רוב הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים כיום לא עוברים הכשרה להתמודד עם מצבים כאלה והם חסרי אונים מולם. האנשים נמצאים לבד לגמרי במצבים כאלה. לא מוכרחים פסיכולוג מוסמך לעבודה כזו, רוב מה שפסיכולוג לומד אינו רלוונטי כלל לכאן.

גם לא חייבים "מלווה רוחני", אין שום קשר הכרחי בין סיום החיים לרוחניות ובוודאי לא לדת כלשהי. צריך פשוט אנשים עם גישה חיובית ובריאה, בגרות ובריאות נפשית בסיסית, שמישהו שלא מפחד נתן להם יד ואיפשר להם לדבר בלי פחד על התחושות שלהם עצמם מול המוות, ואחר כך נתן להם יד ולקח אותם לראות במציאות אנשים שנוטים למות ועזר להם לא להיבהל. העיקר הוא לעבור את מחסום הפחד, משעה שהם ירגישו שהם לא משתתקים ומתבלבלים בגלל הפחד, ויקנו מעט גישה, הם יוכלו לסייע באופן פשוט אנושי וטבעי במצבים כאלה.

מי שבאמת מעוניין לעבוד בתפקיד כזה לרוב זה עצמו מוכיח שהוא מתאים ויכול, וזה גם החלק החשוב ביותר בארגז הכלים שלו.

יש לי תקווה שיקומו מקומות להכשיר אנשים כאלה ולהעמיד לפני הציבור את האפשרות לקבל עזרה במצבים כאלה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה טיפול בקשישים, פסיכותרפיה, פרק מ"אדם חי", עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על טיפול בקשישים (ועל המשמעות הנפשית של אוכל באופן כללי) – שני פרקים מהספר "אדם חי" שהוסרו בעריכה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אם תוכל לחזור אלי למייל
    ll025808080@gmail.com
    ,usv rcv/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s