רוני – פרק מ"אדם חי" שהוסר בעריכה

רוני

את רוני פגשתי כשהיתה בת כאחד עשר חודשים. קטנטונת, חמודה, עדינה, יפה. עם גבות חומות מעוגלות מעל לעיניה החומות הנבונות והעמוקות. נראית עדינה וקטנה אבל לא חלושה או רופסת, להיפך, יחד עם העדינות היה בה כח מיוחד, כח מנטלי של בגרות וחכמה ואצילות. הדרך בה היא החזיקה את ראשה וגופה הקרינה חוזק ויציבות, וכך הקרין גם מבטה. 

 

אמא שלה היתה חוקרת בכירה בפיסיקה, עסוקה מאוד, אשה קטנה, חכמה ומלאת רגש.

ביום הראשון שהיא היתה צריכה להשאיר את רוני לבד, אחרי כמה ימים שהיא נשארה איתה ולקחה אותה איתה, היא חיבקה אותה ברגש עז, חזק חזק, ליטפה ונישקה, ואז הלכה לאט אל הדלת, שולחת אליה מבטים, מלאים צער נוקב, געגועים עזים שכבר החלו, הררי דאגה חרדה ואשמה, זה היה נראה כמו פרידה טראגית לתמיד.

 

חשבתי שאין טעם לומר לאמא לא להיפרד בצורה כזו. תינוק יודע הכל, אם היא היתה מסתירה את רגשותיה רוני היתה יודעת מה היא מרגישה ונפגעת מכך שיש הסתרה של הרגשות. לגרום לאמא באמת לא להרגיש כך היה מצריך טיפול מעמיק וארוך טווח באמא, וזה לא היה דבר שאז עמד על הפרק.

בשלב מסויים בכל זאת ביקשתי לקצר את תהליך הפרידה ולעשות אותו פחות כבד וטראגי. האמא ניסתה לעשות כך, אבל פשוט לא הצליחה. היא אמרה שלום קליל, פנתה בצעד קליל ללכת לדלת, ואז בלי שיכלה להתגבר על עצמה הסתובבה, שלחה מבט מלא צער טראגי ואשמה, פלטה אנחה עמוקה וכבדה, ואז יצאה.

 

רוני כמובן זחלה במהירות אל הדלת, זו שסגרה על דמותה של אמא היוצאת, נצמדה אליה, ובכתה ובכתה ובכתה. בכי מבוגר וכאוב, בכי של פרידה קשה. של געגוע נוקב שאין לו מרפא. שום דבר לא הסיח את דעתה, נסיונות להסיח את דעתה נענו בהתפרצות בכי זועם במיוחד. היא כעסה: אתם חושבים שהמשחק האידיוטי הזה ישכיח ממני את האבל על אמא שלי?

זה היה מדהים, היא בכתה שעות על גבי שעות. כמה כח יכול להיות לתינוקת בת פחות משנה.

 

ביום הראשון רק הסתכלתי עליה בהשתתפות. ביום שאחריו  ישבתי לידה על הרצפה, במרחק שדי בו כדי לא להרגיז אותה, והשתתפתי איתה. כל יום ישבתי קצת יותר קרוב. לאחר כארבעה או חמישה ימים היא הניחה לי לקחת אותה על הידיים. כעבור עוד כמה ימים היא החלה להרגע כשהיא על הידיים שלי, אפילו לשחק וקצת גם לצחוק. כעבור עוד כמה ימים היא הסכימה לא לבכות, לאכול, לישון, אבל הכל רק כשהיא עלי.

כשניסיתי להניח אותה על השטיח או להושיב על כסא או להשכיב בעריסה היא פרצה בבכי. בכי נבגד, קשה, עמוק. ניסתה להאחז בי בידיים הקטנות שלה, להלחם ביאוש עיקש. היא לא הסכימה שמישהו אחר יקח אותה על הידיים. כשנתתי תשומת לב לתינוק אחר (או לאדם בוגר אחר, גם אם הוא אשתי החוקית) היא בכתה במחאה, למרות שהיא היתה על הידיים שלי ולא הוא.

 

מה שהרגשתי מהגוף הקטן הרגיש הרך והעמוק הזה היה שזה התפתח למצב דומה להתאהבות אובססיבית וטוטלית של נערה עם נפש פצועה. אחרי עמל הגעתי למצב שהיא שיחקה על השטיח כעשר דקות ואפילו לפעמים חייכה, כמובן רק אם אני שומר על קשר עין, או הסכימה לכחצי שעה של שכיבה בעגלה כשאני מנענע אותה. אחר כך היא חזרה לדרוש בכל תוקף להיות במקומה הטבעי, כלומר על הידיים שלי. היה ברור שזה לא יכול להימשך לאורך זמן.

 

ניסיתי במגע ובהרגשה ובמבט להגיע לתחושה של תקשורת איתה, שהיא תרגיש אותי משדר לה משהו, אבל זה היה כמו קיר אטום. היא לא היתה פתוחה לשום תשדורת רגשית ממני. היא היתה מכוננת רק לתשדורת אחת, של חיבוק אוהב עמוק וחם וצמוד, כשזה היה היא קלטה את זה, כשהיה משהו אחר היא לא קלטה מאומה. לכל דבר אחר היא היתה אטומה לגמרי.

הנחתי לה לבכות לפעמים לכשעתיים, בעגלה או בעריסה, וכמה פעמים גם יום שלם כמעט, זה לא הועיל במאומה. זה לא גרם לה לצנן את רגשותיה כלפי, היא היתה נועצת בי מבטים מלאי האשמה ותחושת נבגדות על שאני שובר את ליבה, כשלקחתי אותה לבסוף על הידיים היא נצמדה אלי חזק ונרגעה. על השטיח אי אפשר היה להניח אותה, היא מיד זחלה במהירות שלא תאומן למקום שאני בו, וניסתה בכח רב ותקיפות מבהילה לטפס עלי.

 

בעיה כזו מאוד קשה לטיפול כי מקור הבעיה לא נמצא אצלה. החלל הריק, החרדה, האובססיביות, ההרגשה שיש אשמה כבדה על מי שלא לוקח אותה על הידיים, מקורם באמא שלה. בגיל הזה אמא זה הכל, זה כל העולם, כל המציאות, זה כל בני האדם וגם האלוהים. כל זמן שאמא מרגישה ככה, אין לה בררה אלא להרגיש ככה גם היא.

החלטתי לעשות מה שנכון תמיד לעשות כשלא יודעים מה לעשות. להודות בזה שאין לי שום פתרון, ועדיין להיות ביחד, להיות נוכח ואמיתי.

למחרת אמא שלה השאירה אותה בידיים שלי, מיד אחרי שאמא יצאה, נתתי לעצמי חרות להתנהג באופן לגמרי אותנטי. היה בתוכי רצון גדול לחבק אותה ולהישאר איתה ככה, לנחם. אבל הרגשתי שמקום יותר עמוק בתוכי מרגיש שזה לא נכון. שזה שואב אותי למקום שמחניק אותי, לוקח ממני, מקום לא בריא, חיבור לא חופשי ולא חי. שהיא יונקת ממני רגשות באופן שמחליש אותי ומרעיל אותה. פעלתי בלי לדעת מה אני עושה ולמה, בלי  מחשבה, נתתי לידיים להוליך אותי. הידיים שלי הניחו אותה על השטיח. היא לא בכתה ולא שיחקה, לא היה לי ברור מה היא מרגישה. הרגשתי שאני רוצה להמשיך להסתכל עליה, לא להפנות אליה את הגב, וכך עשיתי.

היא הסתכלה עלי, חיכתה כמה דקות בלי לבכות. הסתכלה מסביב. לא ידעה מה לעשות. לזחול אל המשחקים לא היה לה מתאים, אבל גם לא לבכות כרגיל. משהו ממני שידר לה שזו לא כמו הפעמים האחרות שהנחתי אותה על השטיח, שהפעם אני אמיתי לגמרי, שאני פועל לגמרי מבפנים, ושמה שאני עושה פשוט ככה זה, זו האמת עצמה, זה לא איזשהו רצון שלי שאפשר להלחם בו או לפחות למחות נגדו על ידי בכי ומבטים נוקבים. הפעם אין אפשרות אחרת, זו המציאות עצמה. היא קצת קלטה את זה.

אחרי כעשר דקות היא התחילה לבכות. זה היה הבכי הרגיל שלה. הנחתי לה לבכות עד שנרדמה. היא יכלה לבכות שעות על גבי שעות, אבל הפעם היא נרדמה תוך פחות משעה.

 

בפנים עמוק הרגשתי שאני באמת אוהב אותה. שאני מבין ורואה ובאמת אכפת לי. כשהנחתי אותה על השטיח זה לא היה ביטוי של אין לי כח וסבלנות אלייך יותר, או שטכנית אני פשוט לא יכול להחזיק אותך כל הזמן. זה היה ביטוי של האהבה מהמקום העמוק והאמיתי ביותר, עשיתי למענה את מה שנכון ובריא לה, בלי להתחשב במה שקל או קשה לי או לה, בלי רגשי אשמה וחובה, בלי רחמנות רגשנית שהיא בעצם רק חולשה מנטלית. ההנחה שלי אותה על השטיח שידרה דרך תנועת הידיים אני אוהב אותך לא במסלול של להאחז ולחבק כדי להפיג את החרדה והבדידות, יש לאהבה שלי אלייך מסלול אחר, בריא ונכון וחופשי.

 

היא קלטה ונרגעה. זה חזר על עצמו כשהיא התעוררה וגם אחר כך. הבעיה היתה רק התעסוקה. אחרי ההנחה מלאת המשמעות על השטיח היא היתה רגועה באופן עמוק אבל לא היתה במצב רוח לשחק. לאחר זמן מה היא השתעממה והתחילה לבכות מחוסר המעש, ומשם שוב חזרה אחורה לדינמיקה הקודמת.

אבל כעת הכל היה אחרת, היתה לנו נקודה של יחס בריא, של אמת. נתתי לה להתרגל, לא הייתי עקבי כמו שיועצים פעמים רבות. זה לא היה משהו שהיא צריכה ללמוד מתוך עקביות, לא היתה כאן בדיקת גבולות ולא היה כלל נושא של הצבת גבולות. לכן לפעמים כשבכתה לקחתי אותה על הידיים ואימצתי אותה אלי בחום זמן ארוך, ולפעמים הנחתי לה לבכות. התנהגתי רק לפי מה שהלב והרגש והגוף שלי הניעו אותי, בלי מחשבה ותוכנית. רוני עמוקה ונבונה וטובה, יש בתוכה כאב, והיא כל כך קטנה ורגישה. היא לא התנהגה מתוך ניצול המצב ולימוד שבכי מפיק רווחים (דברים שלפעמים קורים אצל תינוקות, גם רכים בהרבה ממנה). היא קיבלה את היחס שלי, ואחרי כמה ימים של התרגלות התחילה לשחק על השטיח, והזמן ששיחקה בלי לבכות הלך והתארך. כל כך הייתי מאושר לשחק איתה, להיות יכול לעבור לשחק עם תינוק אחר ולחזור אליה בלי שהיא בוכה ומקנאה, לראות אותה צוחקת.

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבות לספר "אדם חי", פסיכותרפיה, פרק מ"אדם חי", עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על רוני – פרק מ"אדם חי" שהוסר בעריכה

  1. מיכל הגיב:

    מדהים. כמה חוכמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s