הרחבה 9 – הרגש הדתי. הרצון והתנועה. חטא קשיות העורף. ארבעת היסודות.

אם נחשוב ונדמיין בתוכנו במקום הכי עמוק ורך ואישי ואינטימי שאנחנו יכולים לגעת בו, על מצב של בדידות מוחלטת לתמיד. בלי שום תקווה, בלי שום זכרון, בלי שום בריחה והסחת דעת.

בלתי אפשרי להביט ישר בעיניים על בדידות כזו.

התחושה היא של חוסר קיום מוחלט, אין מוחלט, זה יותר מפחיד ממוות. הסיבה שמוות מפחיד היא בגלל שאנחנו מדמיינים אותו כבדידות.

אם החוויה של בדידות מוחלטת היא שאני הופך לאין מוחלט, זה אומר שהחוויה שלי לגבי עצם קיומי היא שאני יכול לתפוס את עצמי קיים רק אם אני מחובר למשהו אחר. לאחרים. לאיזשהי רקמת חיים כללית. זה אומר שבחוויה הפנימית תחושות חיבור, יחס, דיאלוג, אהבה, הם מושגים זהים לתחושה של להיות קיים. 

מהבחינה החווייתית להיות קיים פירושו להיות קיים כאיבר בגוף כללי. אני לא אומר שום אמירה בדבר טיבו של הגוף הכללי הזה. הוא יכול להיות הטבע, או האלוהות, או האנושות, או אור האצילות שהאציל האינסוף ברוך הוא, או אללה, או ישו, או אלהי ישראל, או המכון הפסיכואנליטי, או האנרגיה הקוסמית, או חוצנים כלשהם, או הגלגולים הקודמים, או המפלגה הנאצית או הקומוניסטית או כל מפלגה אחרת, או קבוצת הכדורגל שלי, או העם שלי בתפישה לאומנית או פשיסטית, או החבר'ה שלי, או היחידה שלי בצבא, או הבחורה שאני יוצא איתה, או אמא שלי, או בני הגזע הלבן, או אשתי וילדי, או החבר הכי טוב שלי, או החבר הדמיוני שלי, או הכלב שלי, או הקשיש שהושטתי לו עזרה, או חברת ההיי-טק שאני עובד בה, או מה שאומרים במהדורת החדשות בטלויזיה, או כל דבר אחר.

יש באדם רגש שבגלל הרקע הדתי שלי אני מכנה אותו רגש דתי. מי שזה צורם באזניו ואינו רוצה שמישהו אחר יגדיר אותו בעל כרחו כקשור באיזשהי דרך לדתיות, יכול לכנות את הרגש הזה בכל שם אחר שנראה לו, יש לו הרבה שמות אחרים.

הרגש הזה יכול להתבטא בכל אחת מדרכים אלה שמניתי ובעוד אינספור אחרות, ולהיקרא בכל שם שהוא. יסודו הוא התחושה של השתייכות למשהו שהוא כללי יותר מהקיום הפרטי שלי כיחיד, שהיא כאמור כח הנפש העמוק והבסיסי ביותר, עצם גרעינה של חוויית הקיום.

מכח הרגש הזה אנשים קופצים על רימון יד שנצרתו השתחררה כדי להציל את חבריהם. מכוחו אנשים מושיטים יד למישהו בצרה. מכוחו אנשים דואגים לשכבות החלשות. מכוחו אנשים עוזבים אשה וילדים כדי לראות משחק כדורגל של הקבוצה "שלי". מכוחו אנשים יצאו למלחמות וסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם, העלו אנשים אחרים על המוקד באינקויזיציה, או הקימו משרפות ומחנות ריכוז. מכוחו אנשים משכילים ונבונים עומדים בתור כדי לקבל קמע מפוקפק ממיסטיקן ששרלטנותו צועקת בקול מחריש אזניים.

דבר גדול הוא להתרגל לזהות רגש זה אצל בני אדם, לעמוד על מה שגורם לו לצאת אל הפועל באופן בריא ובונה או באופן מעוות והרסני. לראות איך האנרגיה שלו אם היא לא מתועלת למקום אחד היא זורמת למקום אחר.

כל כח נפשי הוא שורש שיכול לצאת אל הפועל באופן בריא ומצמיח או באופן מעוות והרסני. למשל יש כח נפשי של צורך בחום ומגע. אותו כח עצמו יכול לצאת אל הפועל בללכת לזונה, או בלהכיר אשה באופן עמוק ונכון ולבנות איתה משפחה באופן יפה ובריא. ואם הכח מתועל לתעלה אחת והאנרגיה זורמת לשם כמו שצריך התעלה השניה מתייבשת. מי שהתחתן וחי באושר וסיפוק כבר לא צריך להתפרפר, ומי שבוגד באשתו מפסיק להימשך אליה ומאבד את מה שנשאר מהקרבה.

כך גם בעניין הכבוד העצמי הבריא מול היוהרה ורדיפת הכבוד שבא מאחרים, וכך הוא בכל כח נפשי.

הכח הדתי פועל גם הוא באופן כזה, בנתיבים שונים ומשונים, אם הוא דולף מצד אחד תיחלש זרימתו מצד אחר.

מי שחווה בכל עוז את היותו חבר המפלגה, יהיה פחות קשוב לבכי של ילד קטן. הוא כבר תיעל את הכח הנפשי שלו של התחברות אל הכללי והטוב בהתחברותו אל המפלגה, ולא נשארה בו אנרגיה של שאיפת חיבור לכללי ולטוב כדי שיוכל להתייחס לילד הבוכה. וכן להיפך, מי שעוסק בהקשבה לילד בוכה, לא יתפעל ממצעדי מפלגות, האנרגיה שלו כבר מתועלת למקום אחר.

הרגש הדתי הוא הכח הנפשי החזק ביותר של האדם. אנשים מסרו את נפשם לעינויים נוראים, כלא לכל החיים במרתפים, להישרף על המוקד, עבור אמונתם (הדתית או האידיאולוגית או הלאומנית, מבחינה פסיכולוגית זה היינו הך). אנשים פוצצו את עצמם כשאהידים, או יצאו למלחמה כששירת המנון מרוממת (עם התרגשות בסגנון דתי) על שפתותיהם (גם אם זה לא כדי להגן על ארצם אלא כדי לכבוש את רוסיה או לעשות מסע צלב). אנשים מוסרים את נפשם כדי להציל חבר שנפצע, כדי להציל תינוק שנפל לנהר, וגם עבור המפלגה, כנופיית הנוער, המדינה, לפעמים אפילו קבוצת הכדורגל. רואים בבירור שהכח הנפשי של ההשתייכות אל הכללי גובר על הרצון לעונג ונוחות וגם גובר על יצר ההישרדות הפיזית של הקיום הפרטי ורגש הדאגה למשפחה.

הרגש הזה הוא גם שגורם לנו לפחד כל כך ממוסכמות חברתיות. יש הרבה בני נוער שמבחינתם להיות מקובל בחברה או מנודה ממנה זה הדבר הקריטי ביותר. זה שאלת חיים ומוות לפעמים באופן ריאלי לגמרי. יש הרבה התאבדויות סביב זה.

כולנו מרגישים שלהיות מנודה מהחברה, נלעג, מוזר, דחוי, מורחק, שיעקמו עלינו את האף ,שירכלו עלינו, שישנאו אותנו, שיחשבו שאנחנו שמנים או מכוערים, זה נורא. כי להיות מחובר לחיים כלליים זה הדבר שעומד בשורש חווית הקיום שלנו, וכשלא השקענו הרבה מאוד עבודה ולימוד אנחנו מזהים את החיבור לדבר הכללי בזיהוי הכי שטחי ובולט, שהוא להיות מקובל בחברה.

זה יכול להביא אנשים טובים ונאורים לרצוח יהודים רק כי כולם עושים ככה ואני מוכרח להיות כמו כולם.

יש הנאה בלקבל על עצמי עול של מנהיג, מפלגה, קבוצת כדורגל, כת רוחנית כלשהי. אני נגאל ממגבלות הקיום הקטן והנפרד, הסגור והבודד, ומתמזג עם משהו גדול, קולקטיב. לכן יש הנאה בלתת למישהו לשטוף לי את המוח ולקבל עלי פיקוד, לכן זה משתלט וסוחף כל כך בקלות.

רבות מהגישות המודרניות החשובות בפסיכותרפיה שמות דגש על היחסים של האדם עם זולתו, אם זה זכרונות מוטבעים של יחסים מהילדות או החיים של היחסים בהווה, כגורם הבסיסי המרכזי שמניע את הנפש ומשפיע על בריאותה ואושרה.

* * *

בהתבוננות מעמיקה ניתן לראות שהכח הנפשי של החיבור עם הכללי והכח הנפשי של חיבור עם אדם אחר מסויים פרטי, הם בעיקרם אותו כח עצמו.

כשאדם מאוהב הוא כותב בגדול על קירות העיר אני אוהב את נורית. בדרך לחתונה הוא נותן נשיקה לנהג המונית וטיפ גדול למי שהביא את העוגה. הוא צועק אני אוהב אתכם אנשים, אני אוהב את העולם. הוא רוצה שכולם יבואו לחתונה, כל חבר שלא הגיע זה חסר וכואב.

יש שיר שמילותיו הן :"רינה – אני אוהב את השמיים/ רינה – אני אוהב את הספסל/ רינה – אני אוהב את סנדלייך/ את אור עינייך – את ארנקך אשר נפל."

זה תיאור חוויתי מדוייק של התפזרות רגש האהבה, הוא נוגע בפרטי, ברינה, אבל מהנגיעה הזו זה מיד מתפשט אל הכללי יותר.

אהבה מצמיחה הלאה. בהתחלה מתאהבים באשה, אחר כך בונים משפחה וילדים ואחר כך לומדים ומתפתחים ותופשים מקום בעולם הכללי, בחברה. אם הזרימה הזו נעצרת מערכת היחסים עם האשה תהיה בבעיה. זוג שאין להם ילדים והם הגיעו לשלב שהם מרגישים צורך בהם, נוצר אצלם עומס קשה על הזוגיות, היא מפסיקה לצמוח ולתת הרגשה שהיא חיה, היא נתקעת. אם כבר יש ילדים ואין להם עבודה או קשר עם אחרים או יצירתיות כלשהי, הם מבודדים רק הם עם ילדיהם, בשלב מסויים זה חונק ויוצר תחושת בדידות. הרגש רוצה לצמוח הלאה אל הכללי.

שירי אהבת מולדת או הווי פלוגתי או של קבוצת כדורגל או שירי בית כנסת כלפי האלוהים משתמשים באותם ביטויי אהבה שמשתמשים בהם בשירי אהבה לאהובה אחת פרטית. מבחינת היחיד מה שמחוץ ליחידותו הוא כבר נגיעה בכללי. הסיבה שהוא רוצה לנגוע ביחיד אחר אינה בגלל אותו יחיד בלבד, אלא בגלל שאותו יחיד הוא נקודת הממשק שלו עם כלל החיים שבחוץ, שהם המושא הסופי של קצה התפתחות הרגש הזה.

כשמתחתנים רוצים גם ילדים, ורוצים גם לתפוס מקום חברתי של מישהו נשוי שעובד ומפרנס ויש לו משפחה. הקשר לאשה האחת רוצה להתפתח הלאה, עוד שלב ועוד שלב ולגדול להיות יותר ויותר כללי.

הקשר עם האדם הפרטי האחד זה דגם בקנה מידה מוקטן של הקשר עם הכללי. זה צמצום שלו.

בדברי חז"ל איש ואשה אם זכו שכינה ביניהם. בית נאמן בישראל זה כמו בית המקדש. החתונה היא הקמת בית והיא חיבור אל העם הכללי ואל האל.

מקובל בזמננו לומר שאם מישהו עוזר בהתנדבות לחולים או עניים זה מעשה "ציוני". אצל דתיים אומרים שזה מעשה דתי. זה נתפס כחיבור אל הכללי ולא רק חיבור אל אותם ראובן ושמעון שקיבלו את העזרה.

מפני חשיבותם אני חוזר על דברי לעיל שהחיבור יכול להעשות רק אם הוא מתחיל מאדם אחד פרטי ומשם צומח, ואם מקצרים את הדרך ומתחילים מהכללי זו טעות מרה.

.

* * *

.

ברצוני כאן לגזור מהדברים שנאמרו כלי חשוב, הכרחי וחיוני, לבנייה נכונה של היחסים של האדם עם מה שמחוץ לו.

החטא שהתורה מדברת עליו יותר מכל האחרים הוא להיות "קשה עורף". זה גם החטא שעליו חרון האף הכי גדול.

קשה עורף פירושו שהוא מסתכל רק לכיוון אחד והוא מקובע ללכת רק לשם, אין לו גמישות להחליט כל רגע מחדש על הכיוון שלו באופן גמיש ופתוח.

אנשים אוהבים תנועה. תינוק אוהב שינענעו אותו בעריסה, ילד אוהב נדנדות ומגלשות ואופניים, מבוגר אוהב אופנוע ומכונית וסקי ומטוס וסירה.

המילה "רצון" הוא מלשון ריצה. הוא משול ליסוד הרוח במשל של ארבעת היסודות (עפר מים רוח ואש). "הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ." (קהלת א' ו')

התנועה היא חוויה של להיות חי. כי להיות חי זה להיות בקשר עם משהו. לנוע זה לנוע אל משהו. זה לצאת מהמצב של להיות עם עצמי לבד ולנוע לקראת פגישה עם משהו זולתי.

כשאני עומד במקום אני בודד. כשאני נע אני נע אל משהו אחר ובורח מהבדידות. תינוק בוכה כי לבד לו, אמא באה ולוקחת אותו לידיים. בלקיחה הוא מרגיש את התנועה שלו אליה. התנועה היא היציאה מהמצב של להיות לבד ולהרגיש שאני נע אל אמא. כשהוא כבר אצל אמא הוא מתחיל לבכות כי התנועה נעצרה והוא עדיין רוצה להגיע אל אמא. הוא תמיד רוצה עוד להתקרב אל אמא, עוד להתמזג איתה, להתאחד לגמרי, לחדור לה מתחת לעור, לחזור לרחם. אם הוא עוצר בדרך לשם הוא שוב מרגיש בודד כי הוא עוד לא הגיע לתכלית מחוז חפצו, לאיחוד והמיזוג המושלמים והמוחלטים. לכן למרות שהוא אחוז בידיים של אמא אם אין תנועה הוא שוב בוכה. הוא שוב לבד ומתוסכל. אז היא מנענעת אותו. התנועה נותנת את התחושה של לנוע אל אמא וזה מרגיע.

ביחסי מין האורגזמה מושגת על ידי תנועה. היצר המיני גורם שנרצה לנוע. אם עוצרים החיבור לא מושלם ואין התקדמות לחיבור יותר מוחלט מזה והלהט להתחבר נעצר ושוב משתלטת הבדידות. אז מתנועעים עוד ועוד בתנועה של הלוך וחזור. סובב סובב לו הרוח, לדרום ולצפון וחוזר חלילה.

תנועה מרגיעה כאב, גורמת הנאה, מרגשת, נותנת תחושת קיום וחיים. כי הקיום בעצם מהותו הוא להתחבר, ולהתחבר זה לנוע. לצאת מהיחידות הפרטית הסגורה וללכת אל מי שמחוץ לה. אם אני מגיע למיזוג מושלם איתו זה כבר המוות, פירוק סופי של כל המסגרות שמגדירות את הקיום הפרטי היחידי. כל זמן שעוד לא הגיע המוות החיים הם תנועה, תנועה לקראת המיזוג המושלם.

הכח הזה מתעקם בדרך כלל, ובמקום לנוע בתנועה של אהבה אמיתית למקום הנכון ולחוות בתנועה חיים מספקים וממלאים, אנחנו רצים למקומות אחרים, בעלי ברק חיצוני מושך יותר. חולמים על מכונית נוצצת או בגד מעצבים, ולא על אויר או מים או פת לחם. חולמים על הישגים ספורטיביים ולא על בריאות טובה. אנחנו הופכים את הריצה לתכלית בפני עצמה, הדברים אותם אנו רוצים הופכים להיות רק קולב לתלות עליו את התירוץ לרצות ולחתור ולנוע. ברגע שאנחנו משיגים אותם הם מאבדים את הטעם ומיד אנחנו מתחילים לרצות דבר אחר.

בספר מסילת ישרים מאת הרמח"ל, בשלב הראשון של המסילה, שער הכניסה לחיים נכונים, הוא כותב דברים נכוחים עמוקים מאוד ונוקבים בעניין זה:

"כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו

והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה". והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה): תכבד העבודה על האנשים, שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה."

הרצון הוא הרובד הנפשי הפנימי של התנועה הפיזית. תנועה פיזית על מגלשה או אופנוע זו סתם הנאה. הרצון, התנועה הנפשית, הוא ליבת חוויית הקיום, ההיות, המציאות של האני. לכן החירות היא ערך עליון, לכן אומרים 'חירות או מוות'. לגזול ממני את חירותי זה לגזול ממני את האפשרות לרצות, וזה גזילה של עצם היותי קיים.

אם אני מרגיש שהקיום שלי מוחלט, קשיח, אטום כמו אבן, בלי צד שני, בלי אפשרות אחרת, אז גם הרצון שלי כזה. אני רוצה וזהו. זה לא פתוח לשינויים והתגמשויות. ככה אני רוצה, ואם הרצון זה עצם היותי קיים אז אני לא אזוז ממה שאני רוצה כדי לא לפגוע בחווייתי שאני קיים. זה "עם קשה עורף". מקובע על מטרה ואינו זז. זה סוס שוטף במרוצתו, ישר קדימה, ומוכן לרוץ גם ישר לתוך התהום, אין לו יכולת להסתכל ימינה ושמאלה ולשקול מחדש בזמן אמת לפי המצב.

אם הפנמתי את העניין של הצמצום, אם שברתי את המוחלטות של קיומי, למדתי ענווה, הבנתי שיש גם צד נוסף חוץ מהצד שאני קיים, שיש סדק במוחלטות של היותי קיים, שיש אפשרות לוותר על קיומי כדי לאפשר מקום למישהו אחר, וזה דווקא מגדיל אותי ועושה אותי לפי האמת העמוקה רק יותר קיים, ולא פחות קיים כמו שנדמה בתפיסה השטחית. אז אני יכול גם להשתלט על הרצון שלי ולא להיות עבד שלו. לעצור אותו כשצריך.

תא סרטני הוא תא שעושה מה שהוא רוצה בלי קשר לגוף. בעיני עצמו הקיום שלו מוחלט, אין צד אחר, אין הקשבה, אין גמישות, אין ויתורים. הוא תקוע כמו קוץ. הוא אוייב של כולם וכולם אוייבים שלו. הוא הורג את סביבתו והורג גם את עצמו.

תא חי בריא תמיד מקשיב לגוף, ומתאים את עצמו אליו כל רגע מחדש. אם צריך לייצר יותר אינסולין תאי הלבלב מייצרים יותר, אם צריך פחות הם מייצרים פחות. הם מקבלים דם וחמצן ומזון לפי כמה שצריך וכמה שיש וכמה שמתאים, ונותנים מה שיש להם לפי הצורך באותו רגע. הם לא קובעים את כל זה לבדם. הם במשא ומתן מתמיד, בהתאמה מתמדת כל רגע ורגע מחדש. כל רגע מה עושים ואיך מתנהגים נשקל מחדש לפי המציאות והמגע עם הסביבה.

אם הולכים יד ביד עם תינוק שרק כעת למד ללכת, או עם קשיש, או עושים ביחד איתו משהו, זה קשה, מעיק על הסבלנות. אם מסבירים משהו מסובך למי שאינו שולט בשפה או לקשיש שקשה לו לשמוע או להבין או לאדם איטי במחשבתו, זה קשה.

לכל אחד יש קצב פנימי משלו. מאוד קשה להתאים את הקצב הפנימי שלי לקצב של מישהו אחר ששונה מאוד משלי. הקושי הזה הוא כי אני קשה עורף, כי אני תא סרטני שלא רוצה להתאים את עצמו להסתנכרן עם מה שבא איתו במגע אלא רוצה לפעול לפי הרצון העצמי שלו באופן מנותק מסביבתו, כסוס שוטף במרוצתו.

יש שלב שבו הזקנה או מצב הבריאות גורמים שהקצב של אדם נעשה איטי יותר. התפקוד, החשיבה. כל מי שמסביב ממשיך בקצב הקודם והוא נשאר מאחורה, לבד. אנשים לא יודעים להשתמש בקצבים שונים לפי מי שהם נמצאים איתו באותו הרגע.

לגברים יותר קשה להיות גמישים, להתאים את עצמם, להקשיב, לזרום ביחד עם מישהו אחר, להתחבר בדרך של לשנות את הרצון והקצב כל רגע מחדש בזמן אמת. לכן יותר קשה להם לטפל בתינוקות או בקשישים. לאנשים משכילים שפיתחו את השכל הרציונלי עוד יותר קשה להיות גמישים. קשה למצוא אותם עובדים בעבודות כמו טיפול מעשי בתינוקות או בקשישים.

בנו של החפץ חיים סיפר שאביו כשהיה כבר ישיש מאוד נשא את אשתו השנייה. בפעם הראשונה שהם בנו סוכה ביחד הוא שאל אותה היכן לבנות את הסוכה. היא אמרה אולי שם. מיד הוא בנה בעצמו את הסוכה שם בזריזות רבה. אחרי שהוא בנה היא אמרה בינה לבין עצמה רק כמהרהרת, אולי אם היינו בונים בצד השני היה יותר נוח. בעודה מהרהרת בקול היא רואה להפתעתה שהוא כבר מפרק את הסוכה ומיד בונה אותה בצד השני. היא אמרה לו לא היית צריך לטרוח, זה לא הבדל גדול וזה לא חשוב. אחרי שהוא בנה בצד השני היא הפטירה באירוניה עצמית, למה הטרחתי אותך, בצד הראשון היה יותר נוח. בעודה מדברת והוא כבר מפרק את הסוכה ובונה אותה מחדש בצד הראשון.

זה ביטוי נפלא של דעת. חיבור. ככה חיים בחיבור עם מי שאיתי. זורמים, חיים לפי מה שקורה בזמן אמת, לא מקובעים.

אנשים מתקבעים על מצבי נפש, על גישה מול העולם, על יחס אל העולם, אל אנשים מסויימים בו, על רצונות, על כל דבר. נאחזים בפינה שנקלעו אליה בכל כוחם. בחרדה. אם אוותר על מה שרציתי, על מה שנאחזתי בו, על הפינה שתפסתי, שברחתי אליה, שנתקעתי בה, אז רצוני ייעקר מקבעונו. ורצוני זה היותי קיים, זה יכחיד את הקיום שלי. החרדה מקבעת ומשתקת וגורמת ללפיתה צפודה שלא משחררים.

אין להם את התפישה של הצמצום, גדלות המוחין, שלכל דבר יש גם צד שני, שלוותר על חיי זה גם לזכות בחיי, שלוותר על רצוני זה להגיע למטרתי האמיתית, שהיא להתחבר. שלהרפות מהאחיזה המקובעת בישן, לשחרר את הלפיתה, זה גם לזכות בשפע חדש, צמיחה חדשה. שלתת את מה שנדמה לי שאני הכי רוצה זה להתעשר, להשתחרר, לזכות לפקיחת עיניים. שלהמית את החיים השטחיים זה לזכות לחיים עמוקים יותר ומאירים יותר. שלוותר על עצמי ולפנות מקום לזולתי זה להתאחד איתו ולזכות לקיום של עצמי הרבה יותר מלא וחי.

פעמים כל כך רבות אני רואה באיזו עוצמה אדירה של כח אדם נאחז במה שכבר לא קיים, במה שכבר לא רלוונטי, במה שלא נכון לעכשיו, במה שלא נכון לו, במה שקובר אותו, שמנתק אותו מהחיים, מכל היקרים לו, נאחז במה שהורג אותו. ואני רוצה לומר לו תעזוב, תרפה, תשתחרר, תזרום, תרים עיניים ותסתכל ימינה ושמאלה, תראה את ההווה, את מה שלידך. אל תהיה אובססיבי. אנשים מחכים לך כאן ועכשיו, מושיטים לך יד, רוצים אותך, זקוקים לך, תפתח עיניים ותראה אותם. הנפש שלך מחכה לך. והאדם נאחז במה שהוא מקובע עליו כאילו חייו תלויים בזה, לא משחרר, ובכך הורס את חייו וחיי הקרובים לו.

הוא לא רואה בגלל חרדה, נדמה לו שקיומו תלוי באחיזה הזו. הוא מפחד לזוז. הוא חלש מכדי לזוז. הוא שקוע ודכאוני ועצוב מכדי לזוז. או שהוא לא רואה בגלל חזירות, חמדנות, הוא פשוט לא מוכן לוותר על מה שהוא רוצה. או שהוא חושב שזה פגיעה בכבודו. או משום שיש לו לב אבן והוא לא יכול להגמיש אותו רק כי הוא צפוד ומאובן. או שהוא פשוט צעיר, מרגיש חזק ותוסס ודוהר מלא אונים, מה לו להקשיב ולהתאים את עצמו, העולם שייך לצעירים, אני מצפצף, שהאחרים יתאימו את עצמם אלי, מה אכפת לי, זו בעיה שלהם.

.

.

* * *

.

.

ארבעת היסודות:

כבר הזכרתי שחכמי הקבלה, וכן חלק מחכמי יוון ועוד מחכמי קדם, ראו את טבע האדם והעולם כמחולק לארבעה כוחות עיקריים. סדרם מלמטה למעלה עפר, מים, רוח ואש. וכל כח יכול לצאת אל הפועל בדרך בריאה או בדרך מעוותת.

כח האש הוא הגבוה ביותר, הוא קשור לשכל הגבוה של אדם. כבר הארכתי לבאר איך הוא יכול לצאת לפועל בצורה של יהירות, כמו אש של מדורה שרוצה לעלות למעלה ויכולה להיות הרסנית אם לא שמים לה גבולות, או בצורה של ענווה, כמו האש של השמש שמאירה ומחממת כלפי מטה.

 

כח הרוח גם הוא קשור לכוחות של חלק הרוח של האדם. לעיל הארכתי באופנים שהוא מתבטא בחיינו. כח הרוח קשור גם לצורך החיוני שלנו בחיבור מילולי בין בני אדם, בתנועת הדיבור. הדרך המתוקנת שלו היא לדעת לשתוק, לדבר עם העיניים, מבפנים, במילים שיוצאות מהלב ונכנסות אל הלב. בדיבור שכמובן משתמש ככלי גם בחלק הרציונלי אבל כולל בתוכו חיבור לרבדים הפנימיים.

כשהדיבור ריק מחיבור לנפש, כשהוא רק סיבוב וטחינה של גלגלי השכל, הוא לא באמת מספק את הצמא הבריא שלנו לדיבור עם אנשים, הוא כמו לשתות מים מלוחים כשצמאים, משאיר ריקנות שגורם למשבי רוחות מתגברים והולכים.

 

שני היסודות הנמוכים יותר, המים והעפר, קשורים אל הנפש הבהמית.

המים הוא הכח של התענוג וההנאה. הדרך המתוקנת שלו היא שהנפש הבהמית מקבלת באהבה את התענוג שמשפיע עליה החלק המבוגר באהבה, רואה בו ביטוי של אהבה, ומקבלת ממנו סיפוק ממלא.

ילד שנותנים לו מתנות והנאות כביטוי של נתינת הלב עצמו באהבה אליו, מקבל דרך התענוגות את הביטוי של נתינת הלב אליו, זה ממלא אותו והוא מסופק ושבע ומשיב אהבה.

כך גם בין בני זוג. אם התענוג שהם גורמים זה לזה הוא ריק מתוכן פנימי של אהבה וחיבור אמיתי, הוא רק גירוי חלול שמגרה את הצמא ולא מספק ומרווה, וגורם להיגררות חסרת סיפוק ומעצור שהיא הרסנית ומרוקנת.

 

יסוד העפר בצורתו הלא בריאה מתבטא בעצלות, בנטיה לפסיביות, שקיעה דכאון ויאוש. גם כאן התיקון הוא על ידי השפעת אהבה של החלק הגבוה יותר, שנותן את עצמו לחלק של הנפש הבהמית ועל ידי זה הוא נעשה שמח וקל וחי ורענן ופעיל.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 9, הרחבות לספר "אדם חי", יהדות, פסיכותרפיה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הרחבה 9 – הרגש הדתי. הרצון והתנועה. חטא קשיות העורף. ארבעת היסודות.

  1. שראל הגיב:

    קנית אותי

    פשוט לא להאמין שיש את הבלוג הזה בעולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s