הרחבה 7 – חכמת שלמה, היכולת לדבר עם בעלי החיים, ופרויד.

בספר דבשת הגמל עמ' 74 כותבת נעמי קלנר:

במאמרו הטכני "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי", מסביר פרויד שעל המטפל להקשיב ב"תשומת לב מרחפת ואחידה" (כלל היסוד של הטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי הפרוידיאני הוא שהמטופל מתבקש להיות במצב רוח הנוטה לחולמני ולומר כל מה שעולה בדעתו בלי עריכה ובלי סלקציה, כזרם חופשי של אסוציאציות. מול דיבור זה של זרם אסוציאציות חופשיות מצד המטופל (שאינו דיאלוג בין המטופל למטפל, אלא רק דיבור סתם שאינו מופנה לשומע מסויים), מנחה פרויד את המטפל להקשיב בהקשבה מרחפת ואחידה. נ.ש.). 

פרויד חוזר פעמים אחדות ומדגיש כי על הקשבתו של המטפל להקביל ולהתאים עצמה לכלל היסוד של האסוציאציות החופשיות. פרויד מסכם את דבריו "בצורת נוסחה" המורה למטפל "…להפנות את הלא-מודע שלו אל הלא-מודע של המטופל כמעין איבר קולט, לכוון את עצמו אל המטופל כמו שמקלט הטלפון מכוון לאפרכסת" (פרויד, 1912ב; עמ' 95)

פרויד הכיר בכך שישנה לאנשים יכולת לא מודעת לקלוט מסרים לא מודעים מצד זולתם, באופן שאינו מתווך על ידי הלא מודע (Freud 1913:320; 1915d: 194). הוא שאף לצורת הקשבה המאפשרת את ניצולו של כושר זה.

בחלקו הראשון של מאמרו: "שני מאמרים אנציקלופדיים" פרויד מוסיף ומסביר:

"במהרה הורה הנסיון שהעמדה המועדפת ביותר שהרופא האנליטי יכול לאמץ לעצמו הינה להכניע את עצמו בפני הפעילות המנטאלית הלא-מודעת שלו עצמו, במצב של קשב מרחף באורח אחיד, להימנע ככל האפשר מרפלקסיה ומבנייה של ציפיות מודעות, בלא לנסות לקבוע בזכרונו דבר-מה מהדברים ששמע באופן מיוחד, ובאמצעים אלה לתפוס את תנועת הלא מודע של המטופל באמצעות הלא-מודע של עצמו" (Freud 1923: 239)"

 

אם למשל אני מסתכל על חברי השמח, אני חווה שאני רואה את השמחה שלו המשתקפת בהבעת פניו ובעיניו ממש כמו שאני רואה את צבע שערו, באופן בלתי אמצעי. השמחה אינה עצם פיזי שמחזיר קרני אור שהעיניים שפועלות כמו מצלמה תוכלנה לראות, ואיך יתכן שאני רואה אותה. בספרי הקבלה מוסבר שבתוך העיניים הפיזיות שוכנות עיניים נפשיות, וכיוון שהן עצמן נפשיות יש בכוחן לראות באופן ישיר עצמים נפשיים כמו למשל השמחה של החבר. גם השכל שרואה שאחת ועוד אחת הם שתיים הוא עוד רובד של עיניים, עיניים שכליות שעשויות משכל ולכן יש בכוחן לראות עצמים שכליים.

 

התפישה של פרויד דומה לזה, הלא-מודע שלי יכול לראות את הלא-מודע של הזולת יותר טוב ממה ששכלי יכול לראות את הלא-מודע של הזולת. שכלי יכול רק להסיק על הלא-מודע של הזולת באופן עקיף ולא לצפות בו ישירות.

ככל שאני מחובר יותר לנפש הבהמית שלי, מודע אליה יותר, רואה אותה כ"אני", כך קל לי יותר לראות את הנפש, או הלא-מודע, של זולתי. ככל שאני אוהב יותר את הנפש הבהמית של עצמי, כך המבט שלי על זו של זולתי יהיה מבט אוהב יותר. רואה יותר.

 .

* * *

 .

מה שפרויד כתב על היכולת של הלא-מודע של המטפל לקלוט בלי תיווך התודעה את הלא-מודע של המטופל הוא מפתח להבנת עניין תמוה בדברי חז"ל. חלק ממה שגרם להם לומר ששלמה המלך היה החכם באדם היה יכולתו לשוחח עם בעלי החיים. כשתלמידיהם של גדולי חכמי הקבלה רבי משה קורדובירו והאר"י ז"ל רצו לספר בשבח חכמתם אמרו בין השאר שהם ידעו להבין שיחת העופות והחיות. כשמנו חז"ל את שבחיו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו (מסכת סוכה כ"ח א'): "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים".

בזמננו אם יהיה מי שיוכל לשוחח עם חיות או דקלים גם אם יוכח שזה באמת, הדבר ייחשב לכל היותר גימיק מעניין, קוריוז. אף אחד לא יעלה על דעתו לראות בזה גילוי של חכמה גדולה ונשגבה במיוחד. אף אחד לא ישווה אותו לאיינשטיין או קאנט או ניטשה או ליאונרדו דה וינצ'י בגלל זה.

כדי להבין שיחת החיות צריך להתחבר עם רובד החיה שבתוכו. רובד החיה שבתוך עצמו יודע להבין את שיחת החיות כי הוא חיה כמותן, כמו שפרויד כותב שהלא-מודע שלי יכול לקלוט את הלא-מודע של הזולת. זו החכמה האמיתית, לגרום לשכלו להסתכל פנימה על עצמו, לגרום לשכלו להיות עניו ולא להתנשא מעל הרבדים הפרימיטיביים יותר, הענווה היא שבירת האגו, היהירות, שבירת החוויה שאני קיים באופן מוחלט ואין מקום לקיום אחר זולתי שיהיה קיים באותה מידה של היות. הענווה היא צמצום. הענווה מפנה מקום ריק שמתמלא מיד באהבה, והאהבה מחברת את האדם עם החיה שבתוכו לאחד כך הוא יודע לדבר עם החיות האחרות כי גם הוא בעצמו גם סוג של חיה. זו החכמה הגדולה ביותר.

האהבה קיימת, היא ממלאת את כל העולם, היא מרחב החלל-זמן שהכל בתוכו. היא האור הראשוני שנמצא בהכל. לא צריך לעשות שום דבר כדי להצמיח את האהבה, צריך רק ליצור לה כלי קיבול ומיד הוא מתמלא באהבה. האהבה היא כמו גשם שכל הזמן יורד, מי שיהיר וגבוה הוא כמו פסגת הר שהגשם לא נאסף שם, מי שעניו ונמוך הוא כמו תחתית העמק ששם הגשם נאסף לאגם. האדם מוקף קליפה סגורה, האהבה היא האור שמאיר עליו מבחוץ. אם הוא ישבור חלון בקליפה האהבה מיד תכנס לתוכו. לא צריך לעזור לה להכנס, צריך רק לסלק את מה שחוסם אותה. אם על ידי שבירה בכח, הבטה ישירה על העובדה של המוות, או יסורים וכאב, אם על ידי ענווה, אם על ידי לימוד. אם על ידי שמישהו אחר נותן לי יד ואוהב אותי ונוגע בי ומלמד אותי מה זו אהבה.

נתינת יד כזו היא הגדרת תפקידו האמיתי של המטפל בפסיכותרפיה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 7, הרחבות לספר "אדם חי", יהדות, פסיכותרפיה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s