הרחבה 6 – ענווה

מאמר בעניין ענווה (מהאתר "תלמוד מוסבר ומאמרים")

נאמר בגמרא במסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב' (בתרגום ועריכה): 

"יוסף בנו של רבי יהושע חלה ומת. אחר כך קם מן המתים. אמר לו אביו מה ראית (בעולם העליון)?

אמר לו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: עליונים למטה. אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה. ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים].

אמר לו [רבי יהושע לבנו] עולם ברור ראית.

[רבי יהושע שאל את בנו] ואנחנו תלמידי חכמים כיצד ראית אותנו?

אמר לו כמו שאנו חשובים ונכבדים כאן כך אנו חשובים ונכבדים שם".

נאמר במסכת אבות פ"ה משנה י"ט:

"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו.

ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.

עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע.

תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח), להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא.

אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה), ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך."

נמסר בשם הבעל שם טוב שהקשה על הלשון "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?".

ניסוח של "מה בין וכו'" מתאים כשיש שני דברים שנראים במבט ראשון אותו הדבר, ואנחנו מחפשים את ההבדל שיפריד ביניהם.

לדוגמה במשנה מסכת מגילה פרק א' משנה ה':

"אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.  אין בין שבת ליום הכיפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהיכרת."

אפשר לשאול מה בין חמור לפרד כי הם דומים ויש הבדלים מעטים שאפשר למנות אותם. אבל אי אפשר לשאול מה בין חמור למלפפון או מה בין אש למים. לכאורה היינו חושבים שאין שום דמיון בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. מהמשנה למדנו שיש דמיון גדול שהוא רב על ההבדלים. על זה שואל הבעל שם טוב מהו הדמיון.

עולם הצורות, "עולם האידאות" בפילוסופיה היוונית, ה"עולמות העליונים" במקורותינו, לדברי חז"ל בנוי כמו אילן. האצלת האור האלוהי נעשה בראשיתה אל צורה אחת שבה מרובה האור יותר מבכל האחרות. צורה זו נמשלת בגזע האילן. תחת צורה זו יש צורות אחרות, נמוכות יותר, שהן כחומר כלפיה והיא מתלבשת בהן כנפש בגוף, והן נמשלות לענפים הראשיים שיוצאים מהגזע. לכל אחת מהן יש מספר צורות תחתיהן שהן כחומר להן, והן ענפים משניים מהאילן, וכך הלאה עוד ועוד.

האור שופע מהצורות העליונות אל אלה שמתחתיהן, ועם זה הולך ומצטמצם [לא כתבתי מתמעט או נחשך, כי עניין הצמצום אינו כך בדיוק. אם בונים דגם מוקטן של ארמון גדול ומפואר. מצד אחד הדגם פחות מרשים ומשפיע על הנפש מהארמון עצמו, אבל החכם רואה בדגם את כל הזיו וההוד שיש בארמון הגדול, שהרי באמת לא חסר בו כלום].

כל נברא, כל ענף באילן, שואף להתעלות ולהיות קרוב יותר אל השורש. ככל שקרובים אל השורש כך חזקה יותר החוויה של להיות קיים, להיות מחובר, להיות "יש".

המזמור הראשון בתהילים פותח:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לא-יִבּוֹל וְכל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: לא-כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם-כַּמּץ אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: עַל-כֵּן לא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תאבֵד:

אחד מגדולי החכמים אמר שעניין זה נבחן בשפת הגוף של האדם. האם הוא כמוץ ברוח, או שהוא כעץ שתול. מחובר. "אשרי" כאן הוא מלשון עומד על אשורו. יציב, קיים, "יש". אבל זה גם הפירוש האמיתי של להיות מאושר.

בתחילת ספר משנה תורה להרמב"ם כתב:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להימצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם:

שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם."

להיות קיים במציאות, זה לא עניין של או קיים או אינו קיים. יש בזה הרבה מדרגות.

הקב"ה הוא לבדו קיים לחלוטין. קיום הנבראים ביחס לקיומו הוא כמו יחס קרני האור אל הנר. קיום הקרניים נובע כל רגע ורגע מקיום הנר. וככל שהן רחוקות ממנו יש בהן פחות אור.

כך קיום הנבראים נובע מהקב"ה, וככל שהם רחוקים יש בהם פחות קיום.

הסיבה שאנשים רוצים להקים משפחה, הוא כדי לחוות יותר את היותם קיימים.

לכן גם רודפים אחרי עושר וכבוד ומעמד וכח ושליטה על אחרים.

העולם הזה, העולם החומרי שאנו חיים בו, הנמוך מכל העולמות, נקרא עולם השקר, כיוון שיש בו השתקפות הפוכה של האילן.

באילן האמיתי, מי שיותר גבוה נותן ומשפיע ומגדל ומצמיח את זה שתחתיו. ממש כמו אבא וילדים. הצורה היא הורה של החומר שבו היא מתלבשת.

ביחזקאל מ"ח י"ט כתוב: "והעובד העיר – יעבדוהו מכל שבטי ישראל"

ובמסכת בבא בתרא קכ"ב עמוד א, פירשו ש"עובד העיר" הוא  הנשיא

וברשב"ם שם פירש שלמדו ש"עובד העיר" פירושו נשיא כיוון שעול רבים מוטל עליו. כמו שכתוב לגבי רחבעם: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה' (מלכים א יב)." הגבוה יותר הוא עבד כלפי מי שתחתיו, כיוון שעולו מוטל עליו.

החוויה השטחית של מי שחי בעולם הזה היא שככל שהוא נוטל יותר לעצמו, בעיקר אם ביכולתו ליטול משל אחרים, כך הוא גבוה יותר, וכך הוא יותר חווה שהוא חי ונמצא ועומד על אשורו.

זהו עולם הפוך. אילן הפוך.

כי באילן האמיתי, להיות גבוה יותר נקבע לפי מי נותן יותר, מיטיב יותר מאיר יותר. מגדל ומטפל כמו הורה.

העניו הוא זה שמשפיע שפע קיום אל המתגאה. המתגאה תלוי בו כדי לקבל אישור לקיומו. העניו אינו זקוק למאומה משל המתגאה. לכן העניו גבוה יותר באילן האמיתי, ואם חוויתו עמוק ואמיתית, הוא ירגיש קיים יותר ומאושר יותר.

מזה נבין את המשנה במסכת אבות.

גם תלמידי אברהם אבינו וגם תלמידי בלעם הרשע רוצים להתאמץ להגיע להיות גבוהים ככל יכולתם באילן. שניהם רוצים להרגיש יותר קיימים וחיים ומאושרים ובוטחים. להיות כעץ שתול על פלגי מים.

כל אחד מהם פועל כדי להשיג את אותו הדבר.

תלמידי בלעם הרשע רואים את האילן הפוך, ופועלים בהתאם: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה.

תלמידי אברהם אבינו רואים את האילן נכון, כמו שהוא בעולם העליון, ופועלים בהתאם: עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה.

מה ביניהם? שתלמידי אברהם אבינו אכן מגיעים למטרתם, להרגיש שהם באמת קיימים. להנחיל אהבי יש, ואוצרתיהם אמלא.

ויקרא רבה פרשה א:

"וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי מה טעם: (תהלים קיג) "המגביהי לשבת המשפילי לראות""

במסכת עירובין (י”ג:): “כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו. וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו”.

המאמר לכאורה תמוה, הרי מי שאינו רוצה גדולה ובורח ממנה, אם הגדולה רודפת אחריו זה עונש בשבילו שהרי זה היפך רצונו, ולמה ייענש על ענוותנותו. ולפי דברינו המאמר ברור.

כשמדברים בספרי קבלה וחסידות על "רוחניות וגשמיות", אין כוונתם במילים אלה, כמו שמשתמשים בהן בעברית המודרנית. מתכוונים לעניין האילן הישר וההפוך. "רוחניות" פירושה שרואים את האילן בכיוון הנכון, כמו שהוא נראה בעולמות שיותר גבוהים מהעולם הזה, "גשמיות פירושה לראות את האילן הפוך, כמו שהוא מצטייר בעולם הגשמי.

בספר תולדות יעקב יוסף, תלמיד הבעל שם טוב, כתב (פרשת בהר ח' – עמוד תי"ב):

"… מה ששמעתי ממורי זלה״ה. ביאור משנה מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו׳ (אבות פ״ה). כי גם תלמידיו של אברהם אבינו יש להם מעלה של תלמידי בלעם הרשע רק זה בגשמי וזה ברוחני.

ובזה יובן [הפסוק] "וידבר ה׳ אל משה בהר סיני". כי אנשי הדעת שהוא בחינת משה צריך שינהיגו עצמן בשתי בחינות אלו: "בהר", "סיני" [כוונתו שיש שתי בחינות, האחת נרמזת במילה "בהר", והשניה נרמזת במילה "סיני". פירוש הפסוק לפי דרש זה הוא וידבר ה' אל אנשי הדעת שהם בחינת משה ואמר להם לנהוג בשתי בחינות, האחת היא "בהר", כלומר בגאווה, והשניה היא "סיני" כלומר בענווה]. דהיינו ברוחני לנהוג בגאוה כ"הר", ובחינת "סיני" שהוא שפלות ינהגו בגשמי והוא עצמו מדת תלמידי בלעם הרשע רק שהם עושין בהיפך שהם כ"הר" בגשמי וכ"סיני" ברוחני והבן.

.

.

* * *

.

.

עוד דברים שכתבתי בעניין הענווה, בגרסה הראשונה של הספר "אדם חי", והוסרו בעריכה:

כשאדם צעיר, מתפתח בו בשנות ילדותו ונעוריו וימי צעירותו השכל, הרוח. הוא צומח, מתפתח, משתאה על התגברות יכולותיו מיום ליום, על עוצמתו הגדלה והולכת.

מילד קטן וטיפש ונמוך ותלוי הוא מתעצם לבוגר צעיר פיקח ומלא כח. הוא זוכה להישגים שכילד קטן נראו בלתי אפשריים ומעוררי הערצה. הוא מלא בתחושת "אני", בתחושת חוזק, בתחושת קיום ומציאות. הוא מנסה את כוחו, שואף להראות לעצמו ולאחרים כמה הוא שווה, עד היכן הוא יכול להגיע, עם אילו אתגרים הוא יכול להתמודד.

הוא מלא מעצמו, ולכן הוא לא יודע לאהוב. הוא לא יכול לתפוס שיש צד שאומר שהוא בעצם לא קיים. הוא בכלל לא יודע להתמודד עם סתירות, בוודאי שלא להכילן. הוא הולך תמיד לצד אחד עד הסוף. נוטה להלחם.

הוא יכול להתאהב, אבל זה רק התאהבות, לא אהבה אמיתית, זה משחקי דמיון רומנטיים, כיבוש, סקס.

הוא צריך להזדקן קצת, על ידי יסורים, כשלונות, מכות, שריטות, וגם לימוד.

בתלמוד בבלי מסכת קידושין ל"ד א' מובא הפסוק: "מפני שיבה תקום". שיבה היא חכמה, חכמה לדעת איך לאהוב. נאמר שם שרבי יוחנן היה קם גם לפני זקנים ארמיים, כלומר שאינם יהודים ולא למדו תורה. הוא אמר שהוא קם בפניהם כי "כמה הרפתקאות עברו עליהם."

רש"י שם מפרט מה הן ההרפתקאות, לדבריו הכוונה היא "מקרים וצרות" והם גם ראו הרבה "ניסים ומופתים".

ניסים ומופתים אין הכוונה לניסים גלויים כמו מכות מצריים, אלא לדברים שלא מובנים כעין אלה שקורים לכל אחד בחיים, מאורעות שהם מעל להשגתנו ושליטתנו, שגורמים לנו להרגיש כמה אנחנו קטנים, כמה מועטה השליטה שלנו בחיים.

מי שהיה במצוקה קשה ואיבד תקווה לגמרי, ופתאום קרה באופן בלתי צפוי ובלתי סביר לגמרי משהו שהפך את הכל והעלה אותו מצרה עמוקה לאושר גדול, לא כפרי של מאמציו. הוא לומד על קטנותו. הוא לומד להגיד תודה.

מסכת סנהדרין צ"ב א':

"לעולם הוי קבל וקיים".

רש"י: הוי קבל – היה עניו ותחיה.

קבל – לשון אפל. עשה עצמך אפל ושפל."

שיר השירים רבה א' י"ט:

"מה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס."

האל צימצם את מוחלטות קיומו (לא בשלילתה או הגבלתה אלא בבריאת עוד צד מציאות סותר שקיים בה בעת ולפיו אינו אל מוחלט ואינסופי). בכך הוא נעשה אוהב. הוא נעשה בדיאלוג, במערכת יחסים. מחובר בחיבור של דעת.

גם הצעיר צריך לקבל חוויה של צמצום מוחלטות קיומו כדי להתחבר, לאהוב, להיות חלק ממשהו אחר, להתמזג, לתת שלא על מנת לקבל.

צריך לשם כך יסורים, יסורים של אהבה, כמו שהבאתי ממסכת ברכות לעיל (בחלק א' בסיפור על יחיאל). צריך גם ללמוד, לחשוב, להתבונן. לקבל סדקים וקמטים. צריך ללמוד ענווה, מזה הוא נעשה כלי לאהבה וחיים ומציאות.

כשהשכל הרציונלי לומד ענווה, הוא יכול להכנס ליחס של אהבה עם התינוק שבו. הוא לומד לחוות שגם התינוק זה "אני" וגם השכל הרציונלי זה "אני". כל אחד הוא גם "אני" וגם "לא אני" בעת ובעונה אחת. קיים ולא קיים. אוהב.

האהבה של אדם בתוך עצמו היא שורש האהבה. משם מתחיל האור ומשם הוא נובע וזה המעיין ממנו הוא אחר כך מאיר החוצה.

לעיל כתבתי שהתשובה השניה, העמוקה, לשאלה איפה נמצא באמת מרכז האני היא שהוא בנקודה העלומה שבין השכל לנפש הבהמית. יש עוד דרך להסתכל על אותה תשובה, שהיא אומרת "גם וגם", גם ברוח וגם בנפש. כשאוהבים יש מקום לשניהם. איפה שאתה קיים שם אני לא קיים, אני מזיז את עצמי הצידה מפניך, מבטל את עצמי מפני רצונך, נותן לך את כל עצמי באהבה. איפה שאני קיים שם אתה באהבתך מפנה לי מקום והופך ללא קיים. כל אחד הופך לאין את עצמו ונותן מציאות וקיום וחיים לשני. ככה הקיומים הסותרים לכאורה שלנו יכולים לגור ביחד ויש מקום לכולם.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין ז' א':

""כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי""

(מלכים א ,ח) – כאשר אהבתנו היתה עזה, שכבנו על רוחב הסייף. עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות אין דיה לנו."

הצמצום הוא ענווה, גם מצידו של האל.

תלמוד בבלי מסכת מגילה ל"א א': "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו".

הענווה היא היכולת לתת קיום וחיים ומציאות לזולתו, לפנות לו מקום על חשבוני, לזוז אחורה מפניו, זה הכלי שבתוכו יכולה להתחיל לצמוח האהבה.

.

בצמצום מונח שכמה שאני קטן יותר כך אני גדול יותר.

ככל שאני יכול יותר לתפוס את האפשרות שאני לא קיים, ככל שאני יכול יותר לפנות מקום לזולתי, לזוז אחורה, לוותר, להקטין את עצמי, לתת שלא על מנת לקבל. לא רק לתת משהו ששייך לי אלא לתת את עצמי ממש, את עצמי כולי, את עובדת היותי בעצמה, לתת את זה מאהבה, ככה אני מגדיל את הקיום של מי שאני אוהב, של מי שאני נותן לו. אני בנתינתי הופך אותו ליותר קיים, ובעצם ככה אני נעשה מי שבורא אותו ומגדל אותו, הוא קיים מכח הנתינה שלי את עצמי לו, הוא גדל מכח ההקטנה שלי את עצמי כלפיו, ולכן קיומו נובע ממני ואני הגזע והוא הענף, אני במעלה רוחנית גבוהה יותר כי אני הנותן, אני הקרוב יותר לשורש. הוא תלוי בי ויונק ממני ואני מגדל אותו כמו אמא שמיניקה את עוללה, היא באמת זו הגדולה יותר. למרות שהיא זו שמשרתת אותו ולא הוא אותה, היא המוותרת ונותנת לו ולא הוא לה.

במדרש רבה נאמר שהתורה ניתנה במדבר כי אין אדם זוכה לתורה עד שיעשה את עצמו הפקר כמדבר. כל מי שרוצה מוזמן לבוא לקחת ולדרוך. אין הכוונה כמובן לחולשת אופי, אלא ליכולת לראות שכמה שאני יותר נותן כך יש לי יותר, שכמה שאני יותר נמוך כך אני יותר גבוה. יכולת כזו דורשת כח פנימי חזק ביותר, והיא ההיפך הגמור מחולשת אופי.

רבי ירוחם ליבוביץ' היה מפורסם בדור שלפני השואה כאחד הגאונים הגדולים ביותר. היה לו מוח מבריק וחריף ועמוק וזריז שאין כדוגמתו, ולימודו היה בחברת התלמידים העילויים החריפים והעמקנים ביותר. במלחמת העולם הראשונה הוא הוכרח לגלות מהישיבה ולנדוד בדרכים. הוא הגיע למקום שלא היו בו תלמידי חכמים כלל. התקבצה סביבו קבוצה של נערים צעירים שלא היו מוכשרים בלימוד ולא ידעו כמעט מאומה, והוא לימד אתם דברים פשוטים מאוד בסבלנות עצומה. הוא הוריד את רמת לימודו לרמה שלהם וצמצם את מה שהוא אומר באופן שיהיה בדיוק לפי רמתם וכוחם ויכולת הבנתם ורק לפי מה שמועיל להתפתחותם, בלי להתחשב כלל בצורך העצמי שלו ללימוד ברמה גבוהה יותר.

במכתב מאותה תקופה הוא כתב לרבו על מעשיו, וסיפר לו שהוא מרגיש קושי בכך שהוא לומד כל כך לאט וברמה כל כך נמוכה.

הוא קיבל מרבו מכתב נזעם בו הוא גער בו בחריפות רבה. אם לא הבנת שהכי נמוך זה הכי גבוה, אם אתה לא רואה את הגדלות שבזה וזה לא מעורר בך אושר ושמחה ותחושת התעלות, סימן שלא הבנת ולא הפנמת מאומה ממה שלימדתי אותך. מי ששם את עצמו משרת של הנמוכים ביותר הוא הגדול ביותר. הקדוש ברוך הוא בעצמו עוסק בלשרת אותנו, הוא דואג לנו לאוכל ומים ולפינוי האשפה ומשגיח על פתיחת נקבינו להוציא צואה, ולכל מחסורנו בפרוטרוט. הוא מתנהג אלינו כמו אמא שמחליפה חיתולים מלאים צואה ומנקה את האף לתינוק קטן שאין בו שום תבונה ושום הכרת תודה. וזה הדבר שמגלה את גדולתו יותר מהכל. רבי ירוחם חזר על המכתב הזה לפני תלמידיו בהזדמנויות רבות.

ושוב, יש להחזיר את כל הנאמר לנקודת ההתחלה הפנימית שמשם הכל נובע ובה הכל תלוי. ההתחלה של האהבה, הנביעה שלה, מקום חציבת מימיה, הכל הוא קודם כל ולפני הכל בתוך עצמי, במערכת היחסים בין החלק המבוגר שבי לבין התינוק שבי. אם השכל המבוגר מבטל את עצמו מול התינוק, נותן את עצמו לתינוק, הופך את עצמו למשרת של התינוק, לאמא שמגדלת ומחנכת ומלמדת ומטפחת מתוך ענווה ושרות ונתינת עצמה ואהבה, ששמה את חי הילד לפני חיי עצמה, שרואה בו את התכלית והעיקר ומה שחשוב, אם כך השכל חווה את עצמו ביחס לתינוק שבו, הוא נעשה בעצמו גדול וקיים וחשוב לא פחות מהתינוק. מבחינות מסויימות אפילו יותר. אחד מצדדי הסתירה אומר שהשכל הוא זה שיותר גדול ויותר חשוב. והתינוק לומד ככה לאהוב אותו ולצמצם את עצמו ביחס אליו, לכבד אותו ולשמוע בקולו.

התינוק שבתוכנו יכול להיות עצלן ומפונק ולהוט אחרי תענוגות ואגוצנטרי ולפעמים אכזרי, הכבוד כלפי השכל גורם לו להקשיב ולשלוט בעצמו בלי צורך בשליטה כוחנית אלא מתוך האהבה והכבוד כלפי שכלו. ככה התינוק גדל ומתפתח ולומד לאהוב לא רק את עצמו. משם הוא יכול לנבוע באהבה גם הלאה אל האנשים האחרים ואל כלל המציאות.

לעיל הבאתי את המשל שאמרו בעלי המוסר על צדיק גדול שמתפלל ביום הכיפורים בדבקות עצומה, ויש בו, לרוב בלי שהוא מודע לכך, שכבה פרימיטיבית של כוחות גוף נמוכים שלא משתתפת בזה וחושבת על הלביבות שבסוף הצום. ושאלתי מה רוצים מהתינוק שחושב על לביבות, הרי הוא רק תינוק והוא לא יכול אחרת. אבל באמת תינוק יכול לאהוב את מה שמחוץ לו, לחשוב על תודה ואהבה וכבוד ולהתרפק בדבקות. זה יכול להיבנות אם השכל מתנהג נכון אל הנפש הבהמית ואז מתפתחים הכוחות האלה בה.

תינוק בגיל רך עדיין לא התפתח בו מאומה והוא באמת לא יכול לעסוק בתפילה אלא רק בלביבות. אבל חלק התינוק שבתוך המבוגר יכול יותר. אם השכל מפתח אותו הוא נעשה תינוק חכם הרבה יותר מתינוק שאך זה נולד. האהבה העמוקה ביותר שאדם יכול לחוות אינה בינו לבין תינוקו, אלא בינו לבין בן או בת הזוג שלו. מי שמרגיש שהאהבה הכי עמוקה ומשמעותית שהוא חווה בחייו היא כשנולד לו תינוק, החטיא את היכולת לאהוב את התינוק העמוק והחכם והנגיש רגשית שיש בתוך בן הזוג שלו.

*

בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ' עמוד ב' מובא הדיון הזה: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?

נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול.

נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול.

נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".

ורש"י שם מפרש: "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו".

לכאורה הדיון תמוה מאוד. הרי לפי השקפת היהדות מי שלומד חייב לקיים את מה שהוא לומד, ובלי ללמוד הרי אי אפשר לקיים שום דבר כי לא יודעים מה לקיים, ובהכרח צריך את שניהם, ואם כך מה אכפת לי מי "גדול". מה בכלל הפירוש של "גדול" בהקשר הזה. אי אפשר לנסוע במכונית בלי מנוע וגם אי אפשר בלי גלגלים, איזו משמעות יש לדיון מי "גדול" יותר, המנוע או הגלגלים.

אחרי שלמדנו מדברי רבי יצחק אייזיק חבר ש"תלמוד" הכוונה לכח הנפשי הבוגר של שכל או רוח, ו"מעשה" הכוונה לנפש הבהמית, הרי שמדובר על מערכת יחסים בין שתי ישויות נפשיות חיות שלכל אחת מהן רגשות, והיא יכולה לאהוב את השנייה או להתנכר אליה, להיות איתה בשלום או להעלב ולהפגע ממנה או לרצות לפגוע בה. הדיון הוא על ההיררכיה במערכת היחסים ביניהם בתוך עולמו הפנימי של האדם, כי אין שניים יכולים לדור בבית אחד ולקיים מערכת יחסים הרמונית של שיתוף פעולה בלי שתהיה היררכיה כלשהי ביניהם.

"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" זה כמו שאיש ואשה דנים מי הוא החשוב יותר בבית, ובסוף הם מחליטים שהאיש יותר חשוב, אבל זה רק בגלל שהוא מחשיב את האשה יותר ממנו וכל כולו אינו אלא לשרת אותה ולהעניק לה (תלמוד בבלי יבמות ס"ב ב': "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו'").

*

אחד מהדברים העמוקים ביותר ששמעתי, שחזרו והנחו אותי במצבים רבים, הוא סיפור שסופר על הגאון מוילנא.

מסופר שנכנסו אליו תלמידי חכמים ושאלו אותו איך הדרך לעשות חסד. הוא לא אמר מאומה אלא התחיל למלא כוס של יין, כשהכוס התמלאה עד גדותיה הוא המשיך למזוג את היין והיין נשפך החוצה.

העבודה האמיתית היא לא להתחיל מלרוץ אל האחרים כדי לאהוב אותם, לטפל בהם, לתת להם, להתחבר אליהם. העבודה חייבת להתחיל מלמלא את עצמי. מללמוד לאהוב את התינוק שבתוכי. מלבנות את חיי שיהיו בצמיחה בריאה ובתפקוד נכון. אחרי שזה יהיה מלא זה יגלוש מעצמו גם אל אחרים בלי צורך לעשות מאומה.

בהקשר הזה אפשר להביא את אמירתו של החפץ חיים: בצעירותי רציתי לתקן את העולם. כשהתבגרתי יותר רציתי לתקן את בני עירי. אחר כך רציתי לתקן את משפחתי. היום אני מבין שמה שעלי לרצות הוא רק לתקן את עצמי.

.

*

.

כיוון שהזכרתי את נושא הענווה, יש הכרח להדגיש, הענווה יכולה להיות דבר לא בריא.

בתרבות שלנו ענווה הרבה פעמים היא מידה שמדברים בגנותה. מחנכים ישירות ובעקיפין אל תהיה חלש אופי, אל תהיה סמרטוט, אל תהיה חסר חוט שדרה, אל תהיה עם רגשי נחיתות, עם ערך עצמי נחות, אל תהיה "פראייר". תלמד לעמוד על שלך, תקח אחריות על זה. תהיה אסרטיבי. זה חינוך נכון וצודק. אלה המסרים שמרחפים בחלל האויר כי בעיות של חוסר בטחון עצמי ורגשי נחיתות נפוצות מאוד. חוסר בטחון עצמי, חוסר חוט שדרה, חוסר הכרה בערך עצמו, רגשי נחיתות, כולם הם חוליים שצריך לרפא

ענווה אמיתית כמעט שלא רואים. אותה לא מבינים, ולכן עליה גם לא מדברים. ענווה אמיתית אין לה ולא מאומה עם חוסר ערך עצמי ונחיתות וחוסר בטחון עצמי וחולשה. צריך בחינה עצמית קפדנית נוקבת ובלתי פוסקת להפריד בין כל אלה לבין ענווה.

ענווה אמיתית דורשת אומץ עצום, כח וחוזק עצומים, עצמאות מחשבתית ומנטלית מוחלטת, ראיה צלולה לגמרי של האמת, אי-תלות בדעת אחרים, חכמה עמוקה עד מאוד. צריך בטחון מלא בכך שיש לי הכל, שאף אחד לא יכול לקחת לי מאומה, שאני לא תלוי כלל בדעת אחרים ובמעשיהם, שהכל נמצא אצלי במעיין הפנימי שלי וכמה שאתן לאחרים המעיין ינבע עוד ויהיה לי ולהם רק יותר. צריך להיות עשיר גדול כדי להיות מסוגל לתת בלי גבולות, צריך להיות גבוה עד השמיים כדי להיות יכול מהכרה אמיתית להנמיך את עצמי מתחת למי שמולי.

במשנה האחרונה של מסכת סוטה נאמר: "משמת רבי (הכוונה לרבי יהודה הנשיא, שהיה במעמד של מלך והתנהג בעושר וכבוד יוצאי דופן כאחד מגדולי מלכי האומות שבאותה תקופה) בטלה ענווה ויראת חטא."

כמובן אין הכוונה שמאז אין יותר אף אחד ענוותן. אלא הכוונה היא שאם אנו שואלים את הקדוש ברוך למה התכוונת כשכתבת בתורה "ענווה", הוא יוכל להצביע על אדם מסויים ולומר פשוט תסתכלו עליו ותדעו הכל. הוא התגלמות מלאה ונקיה מכל רבב של האידיאל של הענווה.

רב יוסף שהיה כמה דורות אחרי שחוברה המשנה והתקבלה כספר היסוד של התורה שבעל פה, אמר שצריך לשנות את נוסח לשון המשנה, צעד מרחיק לכת ונדיר מאוד. הוא אמר שצריך לכתוב במשנה רק: 'משמת רבי בטלה יראת חטא' ויש למחוק את המילה ענווה. רב יוסף נימק את דבריו, אי אפשר לומר משמת רבי בטלה ענווה, כיוון שאני קיים.

רגע רגע, רב יוסף, במחילה מכבודך, אם משהו כתוב במשנה לא כל כך בקלות מוחקים אותו. אולי כתבו כך במשנה כי באמת יש איזשהי דקות קלה של חוסר שלמות במידת הענווה שבמחילה מכבודך אולי קיים אצלך, אולי יש צד מסויים של ענווה שלא מתבטא באישיותך. אתה באמת כל כך בטוח שאין כזה?

ורב יוסף משיב בענווה רבה: כן, אני בטוח לגמרי, אני מושלם לגמרי בלי שום ספק. אתם יכולים לשנות את נוסח המשנה בלי חשש.

הרי לנו שענווה וחוסר ערך עצמי אינם אותו הדבר.

* * *

המשורר אברהם בן יצחק ביטא בשיר מופלא את הגובה, את הגאות וההוד והשגב והאצילות, שיש בענווה אמיתית:

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ

כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם

הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם

וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם

וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן

אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר

וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם

לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה

וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

*

.

עוד על ענווה מזוית אחרת, אפשר לראות במאמר באתר תלמוד מוסבר ומאמרים כאן

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 6, הרחבות לספר "אדם חי", יהדות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s