הרחבה 1 – השכל והדמיון

את דרכי פעולת החלק המבוגר ניתן לחלק באופן כללי מאוד לשתי דרכים, בספרי הקבלה הן מכונות "שכל" ו"דמיון". כל אחת משתי דרכים אלה יש לה צורת פעולה סבילה של הסתכלות, וצורת פעילה יצירתית של הרכבה.

 

שתי דרכי הפעולה של השכל (הסתכלות ויצירה):

לדוגמה, אם יש לשתי מפלגות שני מצעים המציעים באופן רציני דרכי פעולה לניהול המדינה, אפשר לשמוע את שתיהן ולומר שגם אם אני מסכים לדרכה של אחת מהן עדיין אני מכבד גם את הדעה השנייה ונותן לה מקום כלשהו. אבל אם יהיה מי שיטען שאחת ועוד אחת הם שלוש או אחת (אם מדובר באדם שאינו מתימטיקאי מקצועי ואנו נשארים בגבולות המתימטיקה הפיתגוראית האינטואיטיבית המקובלת על הציבור הרחב), אני לא יכול לומר שאני מכבד גם את דעתו, אלא אם הוא יתעקש הוא ייחשב כפסיכוטי או מפגר וכיו"ב.

הידיעה שאחת ועוד אחת הם שתיים אינה מכח תצפית על המציאות, אני יודע שטריליון ועוד טריליון הם שני טריליון לא בגלל שאי פעם ספרתי חפצים בכמויות כאלה, השכל יודע זאת מעצמו, בלי צורך בתצפית על המציאות.

פעולת השכל שאומרת לי שאחת ועוד אחת הם שתיים, נקראת בספרי הקבלה "שכל עיוני". המונח "עיוני" כאן הוא מלשון עין, השכל יכול להסתכל על המציאות הבלתי גשמית של העולם ולראות אותה כמו איבר ראיה, כמו עין. אם אני רואה בעיני שכעת יום ומישהו אומר לי שכעת לילה, אני לא יכול לכבד את דעתו אלא אחשוב שהוא הוזה. כיוון שאת הידיעה שאחת ועוד אחת הם שתיים אני משיג בדרך שנחווית כמו ראיית העיניים, גם כלפי מי שיחלוק על זה אחשוב שהוא הוזה.

 

(הדיונים הפילוסופיים לגבי השאלה האם קיימת מציאות אובייקטיבית, מה היא, ומה הן דרכי תפישתה וידיעתה, אינם נוגעים לכאן. אני דן כעת בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה, ובוחן את החוויות האנושיות ולא את האמיתות הפילוסופיות. מבחינת החוויה הפסיכולוגית האנושית, החוויה הנפשית שלי היא שהידיעה שאחת ועוד אחת הם שתיים היא חוויה של ידיעה ברורה ואובייקטיבית על המציאות שאיני יכול לקבל מי שיחלוק עליה, כי החוויה היא שזו מציאות אובייקטיבית שאני רואה אותה באופן שאינו ניתן לערעור כמו שעין רואה את המציאות הפיזית, בעוד שהחוויה לגבי מצע של מפלגה אינה נחווית באופן כזה.

השיקולים האם מידע שהתקבל על ידי ראיה, בין של העין הפיזית ובין של עין השכל, הוא בהכרח אמיתי ואינו ניתן לערעור, והשאלה מה בכלל ההגדרה של "אמיתי", אינם חלק מהחוויה הנפשית האינטואיטיבית הפשוטה שהפסיכולוגיה עוסקת בה, ולכן אינם מעניין הדיון כאן.

מה שהזכרתי "מציאות בלתי גשמית", גם זה אינו נוגע לשאלות הפילוסופיות העוסקות בכך, אלא נוגע רק לחוויה הנפשית האנושית. אם החוויה שלי לגבי הידיעה שלי שאחת ועוד אחת הם שתיים היא חוויה של ראיית מציאות אובייקטיבית, ולכן איני יכול לכבד דעה אחרת לגביה, בהכרח יש לי חוויה פסיכולוגית של תפיסת האמיתות המתימטיות כמציאות אובייקטיבית. וכיוון שהאמיתות המתימטיות אינן מציאות פיזית, הן אינן עצם שיש לו משקל והוא מחזיר קרני אור, הרי שיש לי חוויה של ראיית מציאות שאינה פיזית.

הערה זו נוגעת גם להמשך, כל פעם שיוזכר מושג שיש לו משמעות בתחומי הפילוסופיה או התיאולוגיה, כוונתי היא אך ורק לחוויה הפסיכולוגית שעומדת מאחרי מושג זה ולא למשמעויותיו האחרות.)

 

חשיבה שמגבשת דעה כמו למשל מצע של מפלגה, היא חשיבה יצירתית שמרכיבה קטעי הסתכלות שכלית שנצפו בשכל העיוני והם משמשים כאבני בניין שהשכל מצרף מהם תמונה, בעזרת חשיבה מילולית, חישובים שונים ועוד. הפעילות השכלית הזו מכונה בספרי הקבלה "השכל הדברי". "דברי" הוא מלשון דיבור, דרך הפעולה הזו של השכל משתמשת במילים כדי להרכיב את המחשבות, החשיבה באופן הזה היא חשיבה מילולית, כעין דיבור פנימי, או חישוב פנימי.

לעומת זאת השכל העיוני אינו משתמש במילים, הוא כמו עין שרואה באופן סביל ושקט. כל האמיתות המתימטיות והלוגיות הבסיסיות הפשוטות, שאינן מצריכות שום חישוב, ידיעתן היא פרי של השכל העיוני. השכל פשוט רואה כמו עין ש A שווה ל A, שאחת קטן משתיים, וכל כיוצא בזה. אין צורך להשתמש במילים כדי להשיג זאת בשכל ולא בשום חישובים, ואין לנו צורך בהוכחות לדברים מעין אלה, כמו שאיננו מרגישים צורך להוכיח שבצהרים השמש זורחת ובלילה חשוך.

 

הדמיון:

מלבד כח השכל, החלק המבוגר בתודעת האדם פועל בדרך נוספת המכונה במושגי תורת הקבלה וחלק מהפילוסופיה היהודית "דמיון" (בעברית המודרנית נשמר גם שימוש זה אבל נוספו גם שימושים אחרים למילה). גם בדמיון יש פעולה כעין ראייה של העין הפיזית המקבילה לפעולת השכל העיוני, ופעולה של הרכבה ויצירה המקבילה לצורת הפעולה של השכל הדברי.

ההבדל העיקרי בין השכל לדמיון, הוא בחוויה של דרך פעולתם והשגתם, הדמיון נחווה בדומה לפעולה של חוש המישוש, בעוד שהשכל נחווה בדומה לפעולה של חוש הראיה.

 

לדוגמה, פעולה של הדמיון היא הסתכלות על יצירת אמנות, או שמיעה של יצירה מוזיקלית, וכל כיוצא בזה. כל צרכן אמנות, חובב או מקצועי, יטען בתוקף שיצירת אמנות מופתית מכילה בתוכה חכמה רבה, תוכן רב. השכל הלוגי האנליטי הרציונלי במובנו הצר, אותו שכל שמשמש אותנו בלימוד מתימטיקה ולוגיקה ופיזיקה, לא יכול לראות או להגדיר את התוכן של יצירת אמנות.

יש אנשי מקצוע מלומדים וחכמים בתחומי האמנות השונים שדנים ברצינות רבה בתוכנן של יצירות האמנות, ויכולים לומר כך ולא אחרת ולהסביר. אם ננתח את המילים שהם אומרים בכלי ניתוח לוגיים חמורים נמצא שאין למילים וצירופיהן שום שחר, הכל חסר הגדרה חד משמעית ברורה ופשוטה ומדוייקת, הכל נשמע כמו משלים וחידות ורמזים. מי שמדבר על אמנות לרוב מתלונן על המצוקה שהוא נתון בה בגלל שהמילים לא יכולות לבטא מה שברצונו לומר, והוא מוכרח להשתמש בהן רק כרמזים ומשלים למי שמבין מעצמו.

 

אם אני מביט על החדר שאני בו, חוש הראיה נותן לי מידע מדוייק לפי חווייתי על מה שנמצא בו, מיקומם של החפצים, סידורם, צורתם, צבעם, תכליתם וכיוצא בזה. אני יכול על סמך מידע זה בקלות ובבטחה להלך בחדר ולהשתמש בחפצים שבו. אם אעצום את עיני ואכנס לחדר לא מוכר ואנסה להכיר על ידי חוש המישוש את אותם דברים שחוש הראיה עוזר לי בדרך כלל להכיר, אקבל מידע שהרגשתי תהיה שהוא עמום ומעורפל.

יהיה לי קשה למצוא את דרכי ולהשתמש בחפצים.

מצד שני יש דברים שחוש המישוש גורם לי לחוויית ידיעה עדיפה על חוש הראיה. אם אני בוחן את טיבו של אריג ואיכותו, אם מדובר בהיכרות וחיבור של אהבה בין גבר לאשה, אם אני מעוניין בידיעת טעם של מאכל, וכל כיוצא בזה. הידיעה שחוש המישוש מעניק נתפסת כחיה יותר, כחווייתית יותר, כעמוקה יותר, כהתחברות. הוא מעניק חוויה עמוקה יותר וחיה יותר של חיבור אל הדבר שאני נוגע בו או טועם אותו או מריח אותו.

 

כשאדם מתבונן ביצירת אמנות, או מקשיב למוזיקה, הוא כאילו נוגע במציאות הלא גשמית של היצירה ממשש אותה וטועם אותה ומתחבר אליה בדרך שחווייתית דומה לפעולת חוש המישוש או הטעם.

 

החוויה היא כאילו יש "אני" פיזי שיכול לראות דברים או למשש ולטעום דברים, ויש אני שאינו פיזי שיכול לראות דברים בעין השכל העיוני או למשש ולטעום אותם בפעולה הנקראת במונחים קבליים פעולת הדמיון.

 

אם איש המדעים המדוייקים יסתכל היטב על פרח או יער או ים, הוא יוכל לדעת עליו דברים מדוייקים ושימושיים, שקל להעבירם לאנשים אחרים. הוא ישתמש בשכל ככלי למפגשו עם הדברים האלה. לעומתו מי שיש לו נפש של משורר יסתכל על דברים אלה, הוא לא יסתפק בחוויתו של המדען, וירצה "לחיות" את הפגישה עם הדברים האלה, לחוות אותה לעומקה, להתמזג, להתחבר, לגעת. לצורך כך הוא יתבונן ארוכות כשהוא ריק ממחשבות מילוליות, יספוג אל תוכו, אולי לבסוף יכתוב על זה שיר או יצייר את המראה. הוא ישתמש בדמיון ככלי להיפגש עם הדברים האלה. יקשה עליו להעביר את המידע שאסף לאנשים אחרים, כיוון שאין לדברים הגדרה מילולית ברורה והם אינם יכולים להיות מועברים במילים בשימוש הפשוט בהן. כדי להעבירם במילים צריך להשתמש בהן ככלים בשירות הדמיון, כשירה. הדמיון עוסק במגע של המילים, בצבע שלהן, במוזיקה שלהן, בטקסטורה שלהן, ורק על ידי הדמיון של הקורא יהיה ניתן לשמוע משמעות כלשהי בהן. משמעות שאינה מדוייקת אבל חווייתית ומספקת מבחינות שהשימוש השכלי אינו יכול לספק.

 

כמו שהאני הפיזי יכול לא רק לראות דברים או לקלוט אותם באחד החושים, אלא גם להרכיב וליצור דברים חדשים על ידי פעולות של הרכבה ובניין ויצירה הפועלות שינויים פיזיים בעולם, כך האני הלא פיזי (שקיים בוודאי כחוויה פסיכולוגית בלי תלות באמונתנו עד כמה הוא קיים "באמת" ומה היא הגדרתה של "אמת") יכול ליצור ולהרכיב דברים חדשים, אם זה על ידי תפישה מרוחקת אך מדוייקת בהם שהיא על ידי הכלי שנקרא השכל הדברי, ואם על ידי נגיעה כביכול מוחשית בהם על ידי פעולת הדמיון. זה הדמיון היוצר שבעזרתו אנו יוצרים יצירות אמנות (במובן הרחב ביותר של המילה).

.

* * *

.

מה שתיארתי לגבי החוויה הפסיכולוגית של דרכי ואופני פעולת החלק המבוגר של התודעה האנושית, השכל והדמיון, שכל אחד מהם פועל בדרך של הסתכלות סבילה וגם בדרך של פעילות היצירתית, נכון גם לגבי הנפש הבהמית, חלק התינוק שבאדם. יש לנפש הבהמית את השכל שלה ואת הדמיון שלה.

ניסוח זה יכול להישמע קצת תמוה ולא מבוסס. אמנם בדיקה מדוקדקת של החוויה הפסיכולוגית של שימושנו בשכל, מעלה שהוא כמו עין שרואה את המציאות הלא פיזית שבחוץ. כל בעל חיים רואה בדרך כלשהי את מה שמחוץ לו, וגם את המציאות הלא פיזית. כלב זר שנפגשתי בו באקראי יודע לרוב במידה כלשהי של דיוק אם אני מפחד ממנו או מאיים עליו או אדיש אליו או רוצה בטובתו. מניין הוא יודע זאת, הרי זו אינפורמציה על אובייקטים שאינם פיזיים, ועיניים פיזיות שרואות רק החזר קרני אור פיזיות מעצמים פיזיים אינן יכולות לראות זאת. בהכרח יש לו יכולת ראייה לא פיזית על אובייקטים שאינם פיזיים. החוויה המדוייקת של פעולת השכל מעלה שזו ההגדרה הפסיכולוגית חווייתית לשימוש בשכל.

כלב מבחין בכך שאוהבים אותו ומגיב בכשכוש בזנב וליקוק בפנים. האהבה היא אובייקט לא פיזי, והוא מבחין בה על ידי יכולת ראיה של דברים לא פיזיים, שהיא ההגדרה הפסיכולוגית לשכל. בוודאי תינוק מבחין אם אוהבים אותו. מהיום הראשון תינוק מגיב למגע אנושי רך ורגיש וחמים אחרת מאשר למגע מכאני. זו ההגדרה של שכל או דמיון.

 

על ידי התבוננות קלה ניתן להבחין מתי השכל הוא שכל של הנפש הבהמית ומתי הוא שכל של החלק המבוגר, וכן לגבי הדמיון. פעולת הנפש הבהמית פשוטה ופרימיטיבית, כמו של בעל חיים, רואה רק את הקרוב והמיידי בראייה שאינה ערה לגוונים דקים ומורכבויות. ניתן גם לחוש את הפעולה עצמה במקום שבמובהק יכול להיות מובחן כחלק הזה.

 

שמעתי לפני שנים רבות סיפור על אשה פשוטה מאוד, חסרת השכלה, שעבדה כמנקה בבנק הממשלתי. שכחו שם בחדר לא נעול ערימות גדולות של שטרות כסף שיועדו לגריסה. אז לא היו מצלמות, היא היתה לבדה בבניין, ויכלה לקחת שטרות רבים ככל חפצה. להבנתה שום אדם לא היה נפגע מכך ולא היתה דרך שמישהו יגלה זאת. למרות זאת היא הודיעה על השטרות ולא לקחה מאומה לעצמה. כששאלו אותה למה היא לא לקחה, היא השיבה, "כי זה לא שלי."

נניח לצורך הדוגמה שהיא לא אמרה כך מכח חינוך קפדני שהוטבע בה ולא מחמת פחד, אלא כי כך אמרה לה פנימיותה. המצפון שלה. זו אפשרות שיכולה להיות במציאות.

מניין לה הידע הזה, שלא לוקחים משהו שלא שלך? מישהו מתוחכם יותר יכול לומר שהיא טיפשה.

בספר החטא ועונשו מתואר צעיר שחושב שמבחינה רציונלית נכון שהוא ירצח זקנה מרושעת מלווה בריבית ויטול לעצמו את ממונה. היא קמצנית ומרושעת, צוברת ממון רק כדי לשמור אותו אצלה, אין לשום אדם שום הנאה ממנה, היא לא תחסר לאף אחד. היא אינה תורמת לאנושות מאומה, וגם לא לעצמה, חייה אין בהם שום הנאה גם לא לעצמה. לעומת זאת הוא מרוב עוני אינו יכול לחיות וסובל יסורים איומים, ואם יהיה לו ממון הוא יוכל לחיות ולהנות ולגרום הנאה ותועלת לאנשים אחרים רבים. מכח שיקולים שכליים כעין אלה הוא רוצח אותה. הספר עוקב בראייה פסיכולוגית עמוקה מאין כמוה כיצד קול פנימי בתוכו מתעורר ואומר שאסור לרצוח. פשוט אסור לרצוח. נקודה. בלי שום חישוב ושום שיקול, כך היא האמת ותו לא. הוא מראה שהקול הזה הוא התשתית האמיתית העמוקה של נפשו, וכיוון שהוא חטא לו כל התשתית הנפשית שלו מתמוטטת.

 

יש אנשים פשוטים שקפצו לאש או לנהר כדי להציל מישהו בלי שיקול כמה אחוזי סכנה יש לחייו וכמה לחיי המציל. יש חיילים פשוטים שכשנפל רימון שהשתחררה נצרתו קפצו עליו כדי להציל את חבריהם במחיר חייהם. מהיכן הם שאבו את המידע שכך האמת לנהוג? יש אנשים שלא סיכנו את עצמם להציל במצבים כאלה, ואחר כך קול פנימי כרסם בהם ונטל מהם את שמחת החיים, את הטעם באוכל ואת שלוות השינה. הוא אמר להם שלא כך האמת והנכון. מניין הקול הזה שואב את הידיעות שלו לגבי מה נכון?

(בוודאי אצל רוב האנשים ברוב המצבים לא מתגלים רגשות כאלה. ובהרבה פעמים כשזה כן מתגלה זה תוצאה של חינוך והשפעה תרבותית חברתית שהוטבעה בנו. אבל די בכך שקורה לעיתים נדירות שמתגלה ביטוי אותנטי של תובנה כזו שבאה מהפנימיות האותנטית, בצירוף העובדה שאצל כמעט כל האנשים גילוי כזה פורט על מיתרים בעמק נפשם והם מכבדים אותו, כדי להוכיח שיש משהו אצל רוב האנשים בתוכם ששייכות לגביו תובנות כאלה, כמו שהתפרצות הר געש מוכיחה שיש לבה רותחת בבטן האדמה וחוקר יכול לשאול מניין היא הגיעה לשם, ומה שאין התפרצות לבה ברוב המקומות אינו סותר את דבריו)

 

זו דוגמה לפעולתו של השכל של הנפש הבהמית. זה שכל פשוט מאוד, לא מתוחכם, שקולט דברים בצורה פרימיטיבית ואינו יודע לנמק אותם. הוא קולט אמיתות מוסריות שנחוות כמציאות לא פיזית שקיימת בצורה לא פיזית כלשהי, ואחרי שהוא חווה שהוא רואה אותם הוא מרגיש שהן האמת. כמו שאם השכל המתימטי חווה שהוא "רואה" שאחת ועוד אחת הם שתיים הוא חווה שזו "האמת", אמת מוחלטת שאינה ניתנת לערעור, שמחייבת, כיוון שלחוויתו זו מציאות לא פיזית שקיימת בדרך אובייקטיבית מוחלטת כלשהי. כל עין השכל של הנפש הבהמית רואה אמיתות כמו לא רוצחים או לא לוקחים דבר שאינו שלי, וכיוון שהחוויה היא של ראייה של משהו שקיים אובייקטיבית וזה מייצר חוויה של אמת, זה מפעיל מנגנון פסיכולוגי שמופעל מול מה שנחווה כאמת וכתוצאה מכך יש חוויה פסיוכלוגית שהאמת היא דבר שמחייב  ואי אפשר להמרות את פיו.

 

אני מייחס תובנות כמו אלה לפעולת השכל של הנפש הבהמית ולא לפעולת הנפש של החלק המבוגר בגלל האופי של התובנות. לאחר התנסות ממושכת בתשומת לב לאבחנה בין פעולת השכל של החלק הבוגר לבין פעולת השכל של הנפש הבהמית, לומדים להכיר את שני סוגי התובנות לפי אופיין. התובנות של השכל של הנפש הבהמית הן תמיד פשוטות לגמרי, מונוליטיות, ככה זה וזהו. פשוט. בלי שיקולים, בלי יכולת להוכיח, בלי צורך בהוכחות, בלי שום ניתוח. לא הורגים וזהו, בלי שום ניואנסים ותנאים וחילוקים וכו'. החוויה של התובנה היא של תפישת משהו שנמצא מאוד קרוב, מאוד מחובר להוויה.

יש עוד סימן מובהק, לגבי תובנות כאלה תיתכן שמיעתו של קול פנימי אחר שבא להתווכח איתן. אותו קול בהחטא ועונשו שטען שנכון לרצוח את הזקנה, אותו קול שממאן להודיע על מציאת שטרות כסף וטוען שיותר הגיוני ונכון לקחת אותם לעצמי וכן הלאה. אותו קול מזוהה חווייתית באופן מובהק כקולו של החלק הרציונלי המבוגר, וכיוון שהוא עומד בניגוד לחלק שאומר שלא לרצוח ולא לגנוב ניתן בנקל לזהות שהקול הזה הוא הקול של הנפש הבהמית.

 

מכיוון שכל עסקנו הוא רק בתיאור החוויה הפסיכולוגית לגבי המציאות ודרכי ההתייחסות אליה ולא בתיאור מדעי ביולוגי או פילוסופי המתיימר להיות "אמיתי" או "תקף" או "מבוסס", יש משמעות מכרעת לחוויה הפסיכולוגית בדבר מיקומה של הפעילות בקומת האדם (המונח "קומת האדם" הוא מונח קבלי שפירושו באופן גס ופשטני מיפוי של רבדי התודעה האנושית, מיפוי שקושר את תמונת מפת הרובד הלא-פיזי עם תמונת הגוף הפיזי).

כשאדם חושב על בעיה מתימטית, על מהלך בשחמט, על השקעות פיננסיות וכל כיוצא בזה, החוויה היא שהפעילות קשורה לראש. אומרים "אני שובר את הראש" וכיוצא בזה.

כשיש עניין רגשי כמו אהבה, געגועים, שמחה, וכל כיוצא בזה, החוויה היא שהפעילות קשורה ללב.

לעומת זאת יש דברים שהחוויה קושרת אותם לבטן. מטופלים אומרים, הבטן שלי מלאה מתחים או חרדות או עצבים. אנשים אומרים  אני מרגיש את זה בבטן, אני יודע את זה מהבטן, אני שומר את כל העלבונות ממנו בבטן. יש ציירים שאומרים אני מצייר ישר מהבטן, כשכוונתם לציור אינטואיטיבי שאינו עובר עיבוד דרך החשיבה העליונה יותר.

בתנ"ך וחז"ל מדובר על "מוסר כליות", הכליות הן המקום בקומת האדם שבו מרגישים את הפעילות כשעולה בתוכנו נקיפות מצפון.

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג:

"זימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה שנאמר: "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי (תהלים ט"ז ז')""

מדרש משלי (בובר) פרשה יב:

""מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה" – אמר רב הונא מה ראה הכתוב לומר וליועצי ולא אמר וליועץ? אמר ר' לוי אלו שתי כליות שהן מיעצין אותו, אחד לטובה ואחד לרעה, של ימין לטוב, ושל שמאל לרעה. זהו שכתוב: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י ב).

וכן אמר דוד: "ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק" (תהלים ז י), וכי שני לבבות יש לו לאדם? הוי אומר אחד יצר טוב ואחד יצר הרע, וכליות אלו שתי כליותיו של אדם שהם מיעצים אותו, שנאמר: "וליועצי שלום שמחה", ולא עוד אלא שנקראו צדיקים, אימתי בזמן שמיעצין לאדם טובה, דכתיב: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב (תהלים לב יא)."

 

הראש הוא מקום פעילות מובהק של השכל והדמיון של החלק המבוגר (קליטה של יצירה אמנותית מורכבת ומפותחת נחווית כפעילות שהראש משתתף בה ביחד עם הלב). הבטן או הכליות הם מקום פעילות מובהק של השכל והדמיון של החלק התינוקי או הנפש הבהמית. הלב הוא עניין מורכב יותר, יש חלק מהלב שקשור לחלק המבוגר, ויש חלק אחר מהלב שקשור לנפש הבהמית. בין שני חלקי הלב האלה יש מקום באמצע הלב שבו מתרחש המפגש בין שני החלקים. הנושא של הלב דורש הסבר ארוך ואינו מעניין הדיון בשלב זה.

.

פעולה מורכבת משני חלקים ושני אופני תפישה בו זמנית:

אם אני מסתכל על פניו של חברי השמח, אני חווה שאני רואה את השמחה עצמה על פניו. אני לא חווה שאני מסיק שהוא שמח מכח פענוח רמזים כגון האם זוויות הפה מוטות למעלה או למטה וכל כיוצא בזה.

השמחה אינה עצם פיזי שמחזיר קרני אור ושהעין הפיזית יכולה לראות אותו, החוויה של ראיית מבע השמחה על פניו של החבר אינה חוויה של פענוח רמזים כלשהם אלא של ראייה מיידית בלתי אמצעית כמו ראייה בעין. שוב, אינני בא לטעון מבחינה פילוסופית (אונטולוגית או אפיסטמולוגית) שיש אכן "באמת" (בהגדרה המדעית או הפילוסופית של המושג אמת) מציאות אובייקטיבית של עצם שאינו פיזי הנקרא שמחה, ושיש "באמת" עין נפשית שיכולה לראות את העצם הזה. אני רק טוען שזו החוויה הנפשית הפסיכולוגית שלנו, ושמבחינת החוויה הזו יש בעולם עצמים כגון שמחה ויש לנו עין נפשית שיכולה לראות אותם כמו שעין פיזית רואה עצמים פיזיים.

 

ראיה כזו של השמחה יכולה להיות מורכבת וישתתפו בה חלקים שונים, השכל המבוגר רואה את השמחה ומציין זאת כעובדה ברורה. הוא יכול לעשות חישוב, למה הוא שמח, אתמול הוא היה עצוב, מעניין מה קרה מאז. אני מזהה שהוא מספיק שמח עד כדי שאוכל לבקש ממנו כעת הלוואה, וכו'.

הדמיון המבוגר רואה את השמחה באופן קרוב, באופן שדומה למגע, וחש השתתפות וחווה שמחה גם הוא, או שחווה עצב אם האיש השמח הוא שונא ואוייב.

הנפש הבהמית גם היא רואה את השמחה בשכל ובדמיון שלה, היא יכולה גם להשתתף בשמחה מצידה, ואז ההשתתפות לא תהיה נחווית כמו ריגוש בלב הגורר קריאת שמחה כמו התגובה של הדמיון בחלק הבוגר, אלא כעין תחושה חמה ונעימה ומעורפלת שמתפשטת בבטן. שאולי יכולה לגרום לרצות לרקוד.

כמובן תיתכן גם תגובה של קנאה או חרדה או כל תגובה אחת, ותגובות אלה יכולות להיות בחלק הבוגר, ואז התחושות האלה יהיו נחוות כריגוש מודע וברור בלב, או בנפש הבהמית ואז הן תהיינה מעורפלות, דומות לתחושה גופנית, לעיתים מופיעות ממש כתחושות גופניות כמו קלילות גופנית במקרה של תגובה חיובית, או כובד בגוף, חולשה ועייפות, כאבים, מתח בשרירים וכל כיוצא בזה במקרה של תגובה שלילית.

 .

קישור למאמר בנושא שכתבתי באתר תלמוד מוסבר ומאמרים כאן.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 1, הרחבות לספר "אדם חי", עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s