הרחבה 4 – עצמי כוזב ועצמי אמיתי

מתוך מאמר של ויניקוט בשם: "סילוף באגו במושגים של העצמי האמיתי והכוזב":

"יש ליצור איזון למושג "עצמי כוזב" על-ידי ניסוח של מה שעשוי להיקרא "עצמי אמתי". בשלב המוקדם ביותר, העצמי האמיתי הוא העמדה שממנה באה המחווה הספונטנית והרעיון האישי. המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק הוא יכול להיתפס כמוחשי; בעוד שקיומו של עצמי כוזב מביא לתחושה של אי-מוחשיות או של אפסיות.

העצמי האמיתי בא מן החיוּת של רקמות הגוף ומפעולות הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. הוא קשור הדוקות עם "התהליך הראשוני", ובתחילה אינו מגיב לגירויים חיצוניים אלא הוא ראשוני. אין טעם לנסח את רעיון העצמי האמיתי אלא למטרה של ניסיון להבנת העצמי הכוזב, כי הוא רק מקבץ יחדיו את פרטי החוויה של החיוּת."

נתקלתי רבות בנושא זה, וכעת אני עוסק בו גם בתוך עצמי.

אדם יכול לפתח אישיות שנראית כמו אישיות בריאה, לתפקד, להרגיש, להיות בן זוג והורה, לשאת באחריות ועוד. וכל זה הוא רק "עצמי כוזב". זה נראה כמו חי כמעט מכל בחינה, אבל זה לא. מפחיד לפעמים להתבונן כמה ההבדל לא ניכר, דק, ועם זאת הוא הבדל בין משהו חי למשהו מת.

מאוד קל להפנים עמוק מאוד שיש תנאים לאהבה. אני עשוי לעורר אהבה, או לפחות קבלה, או לפחות שיסבלו אותי ולא יעיפו אותי לכל הרוחות, רק אם אעמוד בשורה של תנאים, לרוב כאלה הקשורים בתפקוד שלי. אני צריך להיות פעיל, חזק, מתפקד, אחראי, נחמד, תורם, חברותי, מעניין, מקרין שמחת חיים ואהבת חיים, יודע להנות, סקסי, לא שמן מדי, לא כבד ועצוב מדי, ועוד ועוד ועוד. ביותר אני צריך לא להעז לחשוף דברים שאין לחשוף. דברים שאין האחרים רוצים או יכולים לסבול.

כדי לחיות אני משכנע את עצמי שאני כזה, עומד בכל התנאים. הרבה פעמים לגמרי שוכח מהיכן השקר התחיל ושיש בכלל שקר. זה מתחיל מגיל כל כך צעיר, שקשה מאוד למצוא איזשהו קצה חוט שיתן אפשרות לעמוד על זה. לפעמים גם אין סימפטומים משמעותיים ואפשר להמשיך ככה עוד ועוד.

הרגשה כגון: אם היו שואלים אותי מה באמת הייתי רוצה לעשות היום, הייתי חושב על להתכרבל במיטה עמוק ולא לקום, ושאף אחד לא ירצה ממני שום דבר.

זה מאפיין מובהק לחיים שכלואים בתוך עצמי כוזב. אין בו את מקורות האנרגיה של חיים אמיתיים, אין את הזרימה הנובעת מתוך עצמה.

מעטים יכולים לחשוב על מה באמת כמוס במקומות הכי אינטימיים של הרצונות שלי, של העולם הנפשי האישי הכמוס שלי בלבד, שאין אף אחד שיודע על קיומו. על אני התינוק. מעטים עוד יותר יכולים לחשוב על מה באמת התחושה שלי מול אפשרות שזה יתגלה לעולם. שם מונח המקום של הטיפול, להאמין שאפשר לאהוב אותי, לרצות בי, דווקא שם. בלי סיבה ותנאים. שמחכים לי, שיש לי מקום, שהעולם כולו רוצה שאפרח ואעשה פרי, מתוך המקום הזה דווקא.

.

בגלל חשיבותו אני מצרף כאן את המאמר המלא: . (ידידה שלחה לי את המאמר כפי שמצאה באינטרנט. אינני יודע את שם המתרגם/ת, ומתנצל על שלא הזכרתי אותו).

סילוף באגו במושגים של העצמי האמיתי והכוזב

ד' ו' ויניקוט

Ego Distortion in Terms of True and False Self

D. W. Winnicott, 1960

בזמן האחרון גבר השימוש בפסיכואנליזה במושג של "העצמי הכוזב". העצמי הכוזב מתגבש בתינוק בשלבים הראשונים של תחילת יחסי האובייקט. מחוות התינוק מבטאות לעתים דחף ספונטני, שמקורו ב"עצמי האמיתי" הפוטנציאלי. הדרך שבה האם מגיבה ליכולתכול (omnipotence), המתגלה במחווה של התינוק, קובעת את תגובתו. האם הטובה דיה מקבלת את היכולתכול של התינוק ובמידה מסוימת מפרשת אותה, וחוזרת ועושה זאת פעם אחר פעם; אז העצמי האמיתי מתחיל לקבל חיים אצל התינוק. העצמי האמיתי הוא בעל ספונטניות, המתחברת לאירועים בעולם. האם שאינה טובה דיה אינה יכולה להגשים את היכולתכול של התינוק, והיא נכשלת שוב ושוב בפגישת המחווה של התינוק; במקום זאת היא מעמידה את המחווה שלה, שעל התינוק לפרשה באמצעות היענות. היענות זאת מצד התינוק היא השלב המוקדם של התפתחות העצמי הכוזב אצלו, ושייכת לאי יכולתה של האם לחוש את צורכי התינוק. כמו כן, התהליך המוביל ליכולת שימוש בסמלים אינו יוצא לדרך. תפקיד חיובי וחשוב מאוד של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי, באמצעות היענות לדרישות הסביבה ובבניית מראית עין של עצמי אמתי. ובכן, מקורו של העצמי הכוזב נראה כהגנה מפני מצב בלתי נסבל ניצול של העצמי האמיתי, שעלול לגרום להשמדתו.

חשיבות הזיהוי של אישיות בעלת עצמי כוזב באה לידי ביטוי כאשר אנו בוחנים ומעריכים מקרה לטיפול, או בהערכת מועמד לעבודה כפסיכיאטר או לעבודה כעובד סוציאלי פסיכיאטרי.

היסטוריה

מושג זה העצמי הכוזבלכשעצמו אינו חדש. הוא מופיע בצורות שונות בפסיכיאטריה תיאורִית, ובמיוחד בכמה מערכות דתיות ופילוסופיות. ברור שקיים מצב קליני אמתי הדורש לימוד, והמושג מציב בפני הפסיכואנליזה אתגר אטיולוגי. הפסיכואנליזה עוסקת בשאלות הבאות:

1. כיצד מתעורר העצמי הכוזב?

2. מה תפקידו?

3. מדוע העצמי הכוזב מודגש עד להפרזה במקרים מסוימים?

4. מדוע אנשים מסוימים אינם מפתחים מערכת של עצמי כוזב?

5. מה מקביל לעצמי הכוזב באנשים נורמלים?

6. מהו הדבר היכול להיקרא "עצמי אמתי"?

נראה לי שאפשר לזהות את הרעיון של עצמי כוזב, שהוא רעיון שמטופלינו מספקים לנו, כבר בהגדרות המוקדמות של פרויד. החלוקה לעצמי אמתי ולעצמי כוזב קשורה לדעתי עם חלוקתו של פרויד את העצמי לחלק מרכזי המופעל עלידי האינסטינקטים (או עלידי מה שפרויד מכנה סקסואליות פרהגניטלית וגניטלית), ולחלק הפונה כלפי חוץ ומקושר לעולם.

תרומה עצמית

תרומתי לנושא נובעת מעבודתי המקבילה כרופא ילדים עם אימהות ותינוקות, וכפסיכואנליסט שבין מטופליו שורה של מקרים גבוליים המטופלים בפסיכואנליזה, אך זקוקים בשלב ההעברה לחוות רגרסיה חריפה למצב של תלות.

הגעתי להכרה שמטופלים תלויים או רגרסיבים יכולים ללמד את האנליסט יותר בדבר הינקות המוקדמת מאשר אפשר ללמוד מהסתכלות ישירה בתינוקות, או ממגע עם אימהות לתינוקות. בו בזמן, מפגש קליני עם חוויות נורמליות ואנורמליות ביחסי אימהותתינוקות משפיע על התיאוריה האנליטית של המטפל; כי מה שמתרחש בהעברה (במצבים רגרסיביים אצל חלק מן המטופלים) הוא למעשה ביטוי של יחסי אםתינוק.

ניסיון קליני בפסיכיאטריה של מבוגרים עשוי להשפיע על הפסיכואנליסט וליצור פער בין הערכתו את המצב הקליני לבין הבנתו את האטיולוגיה של המטופל. הפער נובע מחוסר האפשרות לקבל תיאור מהימן של ההיסטוריה של הינקות המוקדמת ממטופל פסיכוטי או מאימו, או אפילו מצופים לא מעורבים. מטופלים באנליזה בשלב של ההעברה רגרסיבית לתלות חמורה, ממלאים את הפער עלידי הצגת ציפיותיהם וצורכיהם בשלבי התלות.

צורכי האגו וצורכי האיד

יש להדגיש שבהתייחסותי לצורכי התינוק איני מדבר על סיפוק האינסטינקטים, שאינם מוגדרים עדיין בבהירות כפנימיים לתינוק אלא הם חיצוניים בלבד. האגו של התינוק אוגר כוח, ומתקדם למצב שבו דרישות האיד יורגשו כחלק מן העצמי ולא כנובעות מן הסביבה. כאשר שלב זה מגיע, סיפוק האיד משמש לחיזוק חשוב של האגו, או של העצמי האמיתי; אך ריגושי איד עלולים להיות טראומטיים כאשר האגו עדיין אינו מוכן להכיל אותם או את הסיכונים הכרוכים בכך והתסכולים הנחווים עד לרגע שבו מתממש סיפוק האיד.

מטופל אחד אמר לי: "טיפול נאות (טיפול באגו) כפי שחוויתי בשעה זאת הוא ממש מזון (סיפוק האיד)". אילו הייתי מאכיל אותו ישירות הוא היה נענה, וזה היה פועל על ההגנה של העצמי הכוזב שלו; או שהוא היה מגיב ודוחה את גישושיי, ושומר על שלמות אישיותו עלידי בחירה בתסכול.

היו מקרים שהתבקשתי לכתוב חוות דעת על אדם הנמצא עתה בטיפול פסיכיאטרי כמבוגר, שהיה אצלי בהסתכלות כילד. לעתים קרובות ראיתי מרשימותיי שאפשר היה לצפות את מצבו העכשווי כבר מתוך היחסים בין האם לתינוק. (אינני מטפל ביחסי אבתינוק כי אני עוסק בינקות המוקדמת, בתופעות הקשורות לאם או לאב המתפקד כאם. בשלב זה אין חשיבות לאב כאדם זכרי).

דוגמה

דוגמה טובה היא אישה בגיל העמידה שהיה לה עצמי כוזב מוצלח ביותר; אך היא חשה כל חייה שעדיין לא החלה להתקיים, ושתמיד חיפשה דרך להגיע אל העצמי האמיתי שלה. היא עדיין ממשיכה באנליזה, הנמשכת זה שנים רבות. בשלב הראשון של אנליזה מחקרית זאת (שנמשכה שנתייםשלוש), מצאתי עצמי עוסק במה שהמטופלת כינתה "העצמי המטפל". "עצמי מטפל" זה:

מצא את הפסיכואנליזה;

ניסה את האנליזה, כמעֵין מבחן מורכב למהימנותו של האנליסט;

הביא אותה לאנליזה;

לאחר יותר משלוש שנים העביר בהדרגה את תפקידו לאנליסט (היה בתקופת הרגרסיה העמוקה, עם שבועות אחדים של דרגה גבוהה מאוד של תלות באנליסט);

נשאר בסביבה, וחידש את טיפולו בזמנים שהאנליסט נכשל (חלה, או יצא לחופשה וכדומה);

גורלו הסופי יידון בהמשך.

קל היה לי לזהות מהתפתחות הטיפול את האופי ההגנתי של העצמי הכוזב. תפקידו המגן הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו בדרך כלשהי. אפשר למיין את הארגונים של העצמי הכוזב כך:

בקיצוניות האחת: העצמי הכוזב מתחזה לאמתי, והצופים נוטים להאמין שהוא האדם האמיתי. עם זאת, העצמי הכוזב מתחיל להיכשל ביחסי יוםיום, ביחסי עבודה וקשרים ביןאישיים בנסיבות שבהן הציפייה היא לאדם שלם, חסר לעצמי הכוזב משהו חיוני. בקיצוניות זאת האני האמיתי מוסתר.

פחות קיצוני: העצמי הכוזב מגן על העצמי האמיתי; אך קיימת הכרה בעצמי האמיתי כפוטנציאל, ומתאפשרים לו חיים נסתרים. זוהי דוגמה ברורה למחלה קלינית כארגון תוך מטרה חיובית שמירה על הפרט למרות הנסיבות הסביבתיות הלאנורמליות.

לכיוון הבריאות: העצמי הכוזב דואג בעיקר לחפש תנאים שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי. אם אי אפשר למצוא תנאים כאלה, תתארגן הגנה חדשה נגד ניצול העצמי האמיתי; ואם יש בכך ספק, כי אז התוצאה הקלינית היא התאבדות. ההתאבדות בהקשר זה היא הרס העצמי השלם כדי להימנע מהשמדת האני האמיתי. כאשר ההתאבדות היא ההגנה האחרונה שנותרה נגד בגידה בעצמי האמיתי, הרי שתפקידו של העצמי הכוזב הוא לארגן את ההתאבדות. דבר זה, כמובן, כרוך בהשמדתו הוא, אך בו בזמן מבטל את הצורך בקיומו, מכיוון שתפקידו הוא להגן על העצמי האמיתי מפגיעה.

קרוב יותר לבריאות: העצמי הכוזב בנוי על הזדהויות (כמו למשל אצל המטופלת שהוזכרה, שסביבת ילדותה והאומנת שלה עיצבו את ארגון העצמי הכוזב).

בבריאות: העצמי הכוזב מיוצג עלידי כלל הארגון של הגישה החברתית המנומסת, שאינה מפגינה רגשות. השקעה רבה ביכולתו של הפרט לוותר על יכולתכול ועל התהליך הראשוני בכלל, למען ההישג של מקום בחברה שהעצמי האמיתי אינו מסוגל להשיגו או להחזיק בו.

עד כאן עסקתי בתיאורים קליניים. גם בתחום מצומצם זה חשוב להכיר בעצמי הכוזב. לדוגמה, חשוב שמטופלים שהם בעיקרם אישייויות כוזבות לא יופנו לטיפול לתלמידי פסיכואנליזה במסגרת הכשרתם. האבחנה של אישיות כוזבת חשובה יותר מאשר אבחנת המטופל במיונים הקלאסיים הפסיכיאטריים. בעבודת רווחה, כאשר יש לטפל בכל סוג של מקרה, האבחנה של אישיות כוזבת חשובה למניעת תסכול עמוק הקשור לכישלון הטיפול למרות עבודה נאותה לכאורה עלפי קווים מנחים אנליטיים. אבחנה זאת חשובה כמובן בבחירת תלמידים להכשרה בעבודה פסיכיאטרית: העצמי הכוזב המאורגן קשור לנוקשות בהגנות ומונע צמיחה בתקופת ההכשרה.

השכל mind והעצמי הכוזב

סכנה מיוחדת עולה מן הקשר הנפוץ בין הגישה האינטלקטואלית לבין העצמי הכוזב. כאשר העצמי הכוזב הופך למאורגן בפרט בעל אינטליגנציה גבוהה, קיימת נטייה חזקה לשכל להיות מקום מושבו של העצמי הכוזב, ובמקרה זה מתפתחת הפרדה בין הפעילות האינטלקטואלית לבין הקיום הפסיכוסומטי. (יש להניח שבאדם בריא אי אפשר לנצל את השכל לבריחה מן ההוויה הפסיכוסומטית).

כאשר מתרחשת אינורמליות כפולה זאת העצמי הכוזב מתארגן להסתיר את העצמי האמיתי, ונעשה ניסיון מצד הפרט לפתור את הבעיה האישית באמצעות שימוש באינטלקט, נוצרת תמונה קלינית מיוחדת המטעה בקלות. הסביבה עשויה לראות בצלחה האקדמית הגבוהה, ותתקשה להאמין במצוקה האמיתית של הפרט, החש שהוא "מזויף" ככול שהוא מצליח יותר. כאשר אנשים אלה הורסים את עצמם בדרך כלשהי במקום לממש את ההבטחה, אלה שפיתחו ציפיות גבוהות לגביהם נותרים מזועזעים.

אטיולוגיה

מושגים אלה מעניינים את המחקר הפסיכואנליטי בדרך שבה העצמי הכוזב מתפתח בתחילה, ביחסי אםתינוק, וחשוב יותר בדרך שבה העצמי הכוזב אינו הופך לתכונה המשמעותית בהתפתחות הנורמלית.

התיאוריה לגבי שלב חשוב זה בהתפתחות הפרט שייכת לציפיות של התינוק מאמו (או של המטופל מהאנליסט), ואינה שייכת לתיאוריה של מנגנונים מוקדמים של האגו כנגד דחפי האיד (למרות ששני הנושאים חופפים).

עלינו להביא בחשבון בתהליך ההתפתחותי את התנהגות האם ואת עמדותיה, כי בתחום זה התלות באם היא אמתית, וכמעט מלאה. אי אפשר להגיע למה שמתרחש באמצעות התייחסות לתינוק בלבד.

במעקב אחר האטיולוגיה של העצמי הכוזב, אנו בוחנים את השלב של תחילת יחסי האובייקט, שבו התינוק הוא לרוב לא מגובש, ובוודאי שלא מגובש לחלוטין; הלכידות של היסודות החושייםמוטוריים שייכת לעובדה שהאם מחזיקה את התינוק, לפעמים באורח פיזי אך כל הזמן באורח סימבולי. מחוות התינוק מבטאות לעתים דחף ספונטני, שמקורו בעצמי האמיתי, והמחווה מצביעה על קיום עצמי אמתי פוטנציאלי. עלינו לבחון את הדרך שבה האם מגיבה ליכולתכול זאת של התינוק המתגלה במחווה (או בקבוצה של ביטויים חושייםמוטוריים). חיבור בין תנועה ליסודות ארוטיים מתחיל להפוך לעובדה בשלב התפתחותי זה של הפרט.

תפקידה של האם

בבחינת תפקידה של האם, נוח להשוות בין שתי קצוות: באחת האם היא טובה דיה, ובשנייה האם אינה טובה דיה. מה המשמעות של "טובה דיה"?

האם הטובה דיה מקבלת את היכולתכול של התינוק ובמידה מסוימת מפרשת אותה. היא חוזרת ועושה זאת פעם אחר פעם. אז העצמי האמיתי של התינוק מתחיל לקבל חיים, באמצעות הכוח המוענק לאגו החלש שלו. האם מכירה ביכולתכל של התינוק.

האם שאינה טובה דיה אינה יכולה להכיר ביכולתכל של התינוק, והיא נכשלת שוב ושוב בפגישת המחווה של התינוק; במקום זאת היא מעמידה את המחווה שלה, שעל התינוק לפרשה באמצעות היענות. היענות זאת מצד התינוק היא השלב המוקדם בהתפתחות של העצמי הכוזב, ושייך לאי יכולתה של האם לחוש את צורכי התינוק.

חלק חשוב בתיאוריה שלי הוא שהעצמי האמיתי אינו הופך למציאות חיה אלא כתוצאה מהצלחתה החוזרת של האם לפגוש את המחווה הספונטנית של התינוק או את ההזיות החושיות שלו.

במהלך זה של האירועים קיימים לפי הגדרתי שני קווי התפתחות אפשריים. האחד הוא שהסתגלותה של האם היא טובה דיה, וכתוצאה מכך התינוק מתחיל להאמין במציאות החיצונית כפי שהיא מופיעה ומתנהגת כאילו עלפי נס (בשל הסתגלות המוצלחת של האם למחווה של התינוק ולצרכיו, ופועלת בצורה שאינה מתנגשת עם היכולתכול של התינוק). על בסיס זה, התינוק יכול לוותר בהדרגה על היכולתכול. העצמי האמיתי הוא בעל ספונטניות, המתחברת לאירועים בעולם. התינוק יכול עתה ליהנות מן האשליה של יכולתכול באופן יצירתי ובתחושה של שליטה, ולהכיר בהדרגה את היסוד האשלייתי, את העובדה של משחק ודמיון. כאן הבסיס לתפקיד של הסֵמל המשמש באופן ספונטאני כהזיה של התינוק והן כאובייקט החיצוני שנוצר ולאחר מכן נטען בקתרזיס cathected. בין התינוק לבין האובייקט קיים משהו, או פעילות או תחושה כלשהי. ככל שדבר זה מחבר את התינוק לאובייקט (אל מול האובייקט החלקי האימהי), זהו הבסיס ליצירת סמלים. מצד שני, ככל שמשהו זה מפריד במקום לחבר, פעולתו האמורה להוביל ליצירת סמלים נחסמת.

במקרה השני, השייך יותר לסובייקט הנדון, הסתגלותה של האם להזיות ולדחפים הספונטניים של התינוק אינה טובה דיה. התהליך המוביל ליכולת שימוש בסמלים אינו יוצא לדרך (או מתפורר, והתינוק נסוג מן היתרונות שהושגו).

כאשר הסתגלותה של האם אינה טובה דיה, בתחילה יש ציפייה שהתינוק ימות באורח פיזי, כי ההטען הקתרזתי cathexis של האובייקט החיצוני אינו מותחל. התינוק נותר מבודד. אך למעשה התינוק חי, אך חי בצורה כוזבת. כבר מן השלבים המוקדמים ביותר אפשר לצפות במחאתו על שנכפה עליו קיום כוזב. התמונה הקלינית היא של רגזנות כללית, ושל הפרעות באכילה ובפעילויות אחרות, העשויות להיעלם קלינית אך להופיע מאוחר יותר בצורה חמורה יותר.

במקרה זה, שבו האם אינה מסתגלת בצורה טובה דיה, התינוק מפוּתֶה להיענות (להיכנע), העצמי הכוזב הנענה מגיב לדרישות הסביבה, והתינוק מקבל לכאורה תגובות אלה. באמצעות העצמי הכוזב התינוק בונה מערכת כוזבת של יחסים, ובאמצעות תהליכי הפנמה ישיג למראית עין עצמי אמתי. למעשה התינוק הילד עשוי לגדול ולהיות בדיוק כמו האם, המטפלת, האח, הדודה, או כל מי ששלט בתמונה באותו זמן. תפקיד חיובי וחשוב מאוד של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי דבר שהוא עושה באמצעות היענות לדרישות הסביבה.

בדוגמאות קיצוניות של התפתחות עצמי כוזב, העצמי האמיתי מוסתר עד כדי כך שהספונטניות אינה ממלאה כל תפקיד בחוויות החיים של התינוק. ההיענות היא התכונה העיקרית, תוך התמחות בחיקוי. כאשר מידת השסע באישיות התינוק אינה חריפה מדי, ייתכנו חיים כמעט אישיים באמצעות חיקוי, וייתכן שהילד יוכל לשחק תפקיד מסוים של העצמי האמיתי כאילו יש לו קיום משלו.

כך אפשר להגיע למקור של העצמי הכוזב, שעתה נראה כהגנה מפני מצב בלתי נסבל ניצול של העצמי האמיתי, שעלול לגרום להשמדתו (אם העצמי האמיתי אכן מושמד, זה כבר שייך לתינוק שאימו לא זאת בלבד שאינה טובה דיה, אלא שהיא טובה ורעה בצורה מתעתעת ולא יציבה. חלק מהמחלה של האם הוא הצורך לגרום לבלבול באלה הבאים אתה במגע, ולקיים אותו. דבר זה בולט במצב של העברה, כאשר המטופל מנסה לשגע את האנליסט. דבר זה עלול להגיע לדרגה שתחסל את שארית יכולתו של התינוק להגן על העצמי האמיתי).

במצב בריא, האם הנכנסת להיריון יוצרת בהדרגה הזדהות רבה עם תינוקה, המתפתחת בהיריון ומגיעה לשיאה עם הלידה, וחולפת במשך השבועות או החודשים שלאחר מכן. ההכוונה המיוחדת של האם כלפי תינוקה תלויה לא רק בבריאותה הנפשית אלא מושפעת גם מן הסביבה. במקרים פשוטים הגבר, בתמיכת העמדה החברתית של תפקידו הטבעי של הגבר, עוסק בשביל האם במציאות החיצונית, ומאפשר לה בכך לפנות פנימה לתקופת מה. לא אפתח נושא זה כאן, אך חשוב להבין את תפקיד האם. תפקיד זה לא התפתח עם התרבות או עם התפתחות של ההבנה האינטלקטואלית. האימהות מילאו תמיד תפקיד חיוני זה בצורה טובה דיה. תפקיד אימהי חיוני זה מאפשר לאם לדעת את צרכיו ואת ציפיותיו המוקדמות ביותר של התינוק וכאשר הוא נינוח היא חשה סיפוק. בשל הזדהות זאת עם התינוק היא יודעת כיצד להחזיק את תינוקה, דבר המאפשר לתינוק להתחיל את חייו במצב של "היות" ולא במצב של תגובתיות. כאן המקור לעצמי האמיתי, שאינו יכול להפוך למציאות ללא היחס הייחודי של האם, שאפשר לתאר אותו במילה פשוטה: מסירות.

העצמי האמיתי

יש ליצור איזון למושג "עצמי כוזב" עלידי ניסוח של מה שעשוי להיקרא "עצמי אמתי". בשלב המוקדם ביותר, העצמי האמיתי הוא העמדה שממנה באה המחווה הספונטנית והרעיון האישי. המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק הוא יכול להיתפס כמוחשי; בעוד שקיומו של עצמי כוזב מביא לתחושה של אימוחשיות או של אפסיות.

כאשר העצמי הכוזב מצליח בפעולתו, הוא מסתיר את העצמי האמיתי, או מוצא דרך לאפשר לעצמי האמיתי להתחיל לחיות. אפשר להשיג תוצאה כזאת בדרכים שונות; אך אנו רואים בעיקר את המקרים שבהם התחושה של דברים מוחשיים או בעלי ערך מגיעה במשך הטיפול. המטופלת שהזכרתי קודם לכן הגיעה בסיומה של אנליזה ארוכה לתחילת חייה. אין לה חוויות של ממש, אין לה עבר. היא מתחילה בחמישים שנים מבוזבזות; אך סוף סוף היא חשה אמתית, ולכן היא רוצה עתה לחיות.

העצמי האמיתי בא מן החיוּת של רקמות הגוף ומפעולות הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. הוא קשור הדוקות עם "התהליך הראשוני", ובתחילה אינו מגיב לגירויים חיצוניים אלא הוא ראשוני. אין טעם לנסח את רעיון העצמי האמיתי אלא למטרה של ניסיון להבנת העצמי הכוזב, כי הוא רק מקבץ יחדיו את פרטי החוויה של החיוּת.

דרגת התחכום של התינוק מגיעה בהדרגה לכך שנכון יותר לומר שהעצמי הכוזב מסתיר את המציאות הפנימית של התינוק מאשר לומר שהוא מסתיר את העצמי האמיתי. עתה יש לתינוק מעטפת מגדירה, יש לו פנים וחוץ, הוא הופך במידה רבה לנפרד מן הטיפול האימהי.

חשוב לציין שלפי התיאוריה הנפרסת כאן, המושג של מציאות פנימית אישית של אובייקטים מייצג שלב מאוחר יותר מאשר המושג של מה שנקרא העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מופיע ברגע שקיים ארגון מנטלי כלשהו של הפרט, ומשמעותו מעט יותר מאשר סך כל החיוּת החושיתמוטורית.

העצמי האמיתי מפתח מהר מאוד מורכבות, ומתייחס למציאות החיצונית בתהליכים טבעיים, המתפתחים בתינוק במהלך הזמן. התינוק נעשה מסוגל להגיב לגירוי ללא טראומה, כי לגירוי קיים משלים במציאות האינטרהפסיכית של הפרט. התינוק מקבל את הגירויים כהשלכות אך שלב זה לא בהכרח מגיע, או מגיע בחלקו בלבד, או מגיע ואובד שוב. משהגיע שלב זה, התינוק מסוגל להחזיק בתחושת היכולתכול גם כאשר הוא מגיב לגורמים סביבתיים שנצפים כחיצוניים לו. כל זה מתרחש שנים לפני המסוגלות של הילד לפרש אינטלקטואלית את פעולת המקריות.

כל תקופה בחיים שבה לא הופרע העצמי האמיתי מביאה לחיזוק התחושה של היות מוחשי, ואתה צומחת המסוגלוּת מצד התינוק לסבול שתי מערכות של תופעות:

1) נתק בהמשכיות של חיי העצמי האמיתי (אפשר לראות כאן דוגמה להיות הלידה תהליך טראומטי, כאשר לדוגמה יש עיכוב ללא איבוד הכרה).

2) חוויות תגובתיות או של העצמי הכוזב, הקשורות לסביבה על בסיס של היענות. זה הופך לחלק מן התינוק שיכול ללמוד להגיד "טַה" (לפני גיל שנה); או במילים אחרות, אפשר ללמדו להכיר בקיום הסביבה שהופכת למקובלת אינטלקטואלית. ייתכנו גם תחושות של הכרת תודה.

המקבילה הנורמלית לעצמי הכוזב

בדרך זו, בתהליכים טבעיים, התינוק מפתח ארגוןאגו המותאם לסביבה; אך אין זה מתרחש אוטומטית, וזה יכול להתרחש רק כאשר העצמי האמיתי הפך למציאות חיה בשל ההסתגלות הטובה דיה של האם לצורכי החיים של התינוק. יש היבט של היענות בחיים הבריאים של העצמי האמיתי, ביכולתו של התינוק להיענות מבלי להיות חשוף. היכולת להתפשר היא הישג. המקבילה לעצמי הכוזב בהתפתחות הנורמלית היא מה שעשוי להתפתח בילד לסגנון חברתי, המעיד על הסתגלות. בבריאות, סגנון חברתי כזה מייצג פשרה. בו בזמן, בבריאות, הפשרה אינה מוּתרת עוד כאשר הסוגיות הופכות לחיוניות. כאשר קורה דבר כזה, העצמי האמיתי מסוגל להשתלט על העצמי הנענה. אנו פוגשים בעיה קלינית כזו בתקופת ההתבגרות.

דרגות העצמי הכוזב

אם נקבל תיאור זה של שני הקצוות ודרך התהוותם, לא יקשה עלינו לאפשר בעבודתנו הקלינית את קיומה של דרגה גבוהה או נמוכה של הגנת העצמי הכוזב, החל מן ההיבט הבריא של נימוס ועד לעצמי הכוזב הנענה והמנותק, שחושבים אותו בטעות שהנו הילד כולו. אפשר לראות בקלות שלעתים הגנה של העצמי הכוזב עשויה לשמש בסיס לסוג של סובלימציה, לדוגמה כאשר הילד הופך לשחקן בבגרותו. יש שחקנים המסוגלים להיות הם עצמם וגם לשחק תפקיד, ויש ביניהם היכולים רק להציג, וחשים אבודים כשאינם בתפקיד או כשאין מוחאים להם כף או מעריכים אותם (כלומר מכירים בהם כקיימים).

הפרט הבריא, שיש בעצמי שלו היבט של היענות אך עם זאת הוא ישות יוצרת וספונטנית, קיימת בו גם מסוגלות לשימוש בסמלים. כלומר, הבריאות קשורה הדוקות עם המסוגלות של הפרט ללכת בתחום ביניים בין החלום למציאות, במקום שנקרא חיי תרבות. בניגוד לכך, כאשר קיימת רמה גבוהה של ניתוק בין העצמי האמיתי לבין העצמי הכוזב המסתיר את העצמי האמיתי, נמצא מסוגלות מועטה לשימוש בסמלים, ועוני בחיי התרבות. במקום עיסוקים תרבותיים נראה באנשים אלה אישקט קיצוני, אי יכולת להתרכז, וצורך לאסוף התנגשויות מן המציאות החיצונית כך שזמןהחיים של הפרט יתמלא בתגובות להתנגשויות אלה.

יישום קליני

הדגשנו את החשיבות בהכרה של האישיות בעלת העצמי הכוזב כאשר אנו מאבחנים למטרת הערכת מקרה לטיפול, או בהערכת מועמד לעבודת פסיכיאטרית או לעבודה סוציאלית פסיכיאטרית.

תוצאות לגבי הפסיכואנליסט

אם שיקולים אלה הם אכן בעלי ערך, כי אז הפסיכואנליסט יושפע בדרכים הבאות:

א) באנליזה של אישיות כוזבת יש להכיר בעובדה שהאנליסט יכול רק לדבר עם העצמי הכוזב של המטופל על האני האמיתי שלו. אפשר להשוות זאת למטפלת המביאה את הילד, והאנליסט יכול רק לדבר אתה על בעיות הילד ולא להתקשר ישירות אתו. האנליזה יכולה להתחיל רק כאשר המטפלת משאירה את הילד בידי האנליסט, והילד מסוגל להישאר אתו ביחידות ולהתחיל לשחק.

ב) בנקודת המעבר, כאשר האנליסט מתחיל לבוא במגע עם העצמי האמיתי של המטופל, קיימת תקופה של תלות קיצונית. לעתים שלב זה מוחמץ בטיפול האנליטי. המטופל עשוי להיות חולה, או בדרך אחרת לאפשר לאנליסט לקבל עליו את התפקיד של העצמי הכוזב (המטפלת); אך האנליסט לא מבין ברגע זה את המתרחש, וכתוצאה מכך אחרים מקבלים עליהם את האחריות למטופל והוא נעשה תלוי בהם בתקופה של רגרסיה לתלות וההזדמנות מוחמצת.

ג) אנליסטים שאינם מוכנים להתמודד עם הצרכים הכבדים של מטופלים ההופכים לתלותיים בדרך זאת, חייבים לבחור את מטופליהם כך שלא יהיו ביניהם טיפוסים של עצמי כוזב.

בעבודה הפסיכואנליטית אפשר לראות עבודה המתמשכת בלי סוף כי היא נעשית על בסיס של עבודה עם העצמי הכוזב. במקרה אחד של מטופל שעבר אנליזה ממושכת לפני שהגיע אלי, עבודתי אתו התחילה באמת רק כאשר הבהרתי לו שאני מכיר באיקיומו. הוא העיר שבמשך השנים כל העבודה הטובה אתו הייתה לשווא, כי היא נעשתה בהנחה שהוא קיים, בעוד שהוא היה קיים רק בכזב. כאשר אמרתי שאני מכיר באיקיומו הוא חש שמתקשרים אתו בפעם הראשונה. כוונתו הייתה שהעצמי האמיתי שלו, שהיה מוסתר מאז הינקות, הגיע עתה לתקשורת עם האנליסט בדרך היחידה שלא הייתה מסוכנת. זאת הדרך הטיפוסית שבה מושג זה משפיע על העבודה הפסיכואנליטית.

הזכרתי היבטים אחרים של הבעיה הקלינית. לדוגמה, עקבתי בטיפול בגבר אחר ההתפתחות בהעברה של הקשר עם העצמי הכוזב, דרך המגע הראשון עם העצמי האמיתי, עד לאנליזה ישירה. במקרה זה, ההתרחקות הייתה חייבת להפוך לרגרסיה כפי שתוארה.

כעיקרון, אפשר להגדיר שבתחום העצמי הכוזב בעבודתנו האנליטית, אנו משיגים התקדמות רבה יותר עלידי הכרה באיקיומו של המטופל מאשר בעבודה ממושכת עם המטופל על בסיס מנגנוני ההגנה על האגו. העצמי הכוזב של המטופל יכול לשתף פעולה עם המטפל עד לאין סוף על בסיס אנליזה של הגָנות, כשהוא כביכול משחק בצד של המטפל. עבודה בלתי מספקת זאת נקטעת בדרך טובה רק כאשר המטפל יכול להצביע על החסר בתופעה עיקרית: "אין לך כלל פֶּה", "עדיין לא התחלת להתקיים", "אתה גבר רק באופן פיזי, אך אינך יודע דבר על גבריות מניסיונך האישי", וכדומה. הכרויות אלה בעובדה החיונית, המובהרות ברגעים המתאימים, סוללות את הדרך לתקשורת עם העצמי האמיתי. מטופל שעבר אנליזה ארוכה וחסרת תועלת על בסיס העצמי הכוזב המשתף פעולה עם אנליסט שהאמין שזוהי האישיות כולה, אמר לי: "הפעם היחידה שחשתי תקווה כלשהי הייתה כשאמרת לי שאינך רואה כל תקווה, והמשכת עם האנליזה".

אפשר לומר על בסיס זה כי העצמי הכוזב (כמו השלכות רבות בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות) משטה באנליסט אם הלה אינו שם לב כי עצמי זה, המקבל יחס כאילו הוא האדם השלם, לוקה בחסר של משהו, של אותו יסוד מרכזי החיוני למקוריות יצירתית.

היבטים רבים אחרים של מושג זה יורחבו עם הזמן. מטרתי כאן היא להדגיש את תפיסתי שהמושג של העצמי הכוזב המסתיר את העצמי האמיתי יחד עם התיאוריה של הסיבתיות לכך עשוי להשפיע רבות על העבודה הפסיכואנליטית, תוך השתלבות בתיאוריה הבסיסית.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, הרחבה 4, הרחבות לספר "אדם חי", פסיכותרפיה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s