על טיפול בקשישים (ועל האכלת קשישים נגד רצונם).

עיקר העבודה שלי כעת היא טיפול סיעודי בקשישים. בפרק ארוך מספרי "אדם חי" תיארתי כמה מההתנסויות שלי בעבודה הזו, וניסיתי להכניס את הקורא לעולם של הזקנה הסיעודית.

אלה אנשים שהעולם המוכר לנו הפך מהיר ותובעני מדי עבורם, הם נשארים מאחור. הם עברו או עדיין עוברים תהליכים של פרידה מכל מה שחוו כחייהם. עבודה ושורה ארוכה אחרת של תפקודים. גם הקשרים עם בני אדם אחרים נמוגים ברובם או לגמרי. לפעמים הזכרון נחלש מאוד. כל אחד מהם מתמודד בדרכו מול השאלה אילו חיים יש לי כעת, ומה יחסי אליהם.

העולם הרגשי הפנימי נחשף מתחת להריסות, ונעשה גלוי ועל פני השטח. אני אוהב להימצא בסביבה שבה הדברים היסודיים של החיים כל כך אמיתיים וגלויים. המבט מול המוות שכבר אי אפשר לטאטא את עובדת התקרבותו המתמדת. השאלה הלא מובנת מאליה האם אני באמת מתוכי בעצמי רוצה לחיות, לא רק מכח הפחד מהמוות או אחריות על אחרים. מה יחסי האמיתי לעובדה שאני חי. האם לוותר ולשקוע ולהסתגר ולחדול מלאכול ולייחל למוות, או להישאר חי עד כמה שניתן ולחוות ולטעום כל רגע של חיים ואור.

עולה השאלה האם יכולים לקבל אותי כשאני כבר לא תורם ולא עצמאי, כשצריך לטפל בי. הם אני ראוי לאהבה כמו שאני או רק בגלל שאני מספק דברים שכעת אני כבר לא יכול לספק. פחדים נחווים בצורה קשה גלויה ואמיתית. גם רגעי שמחה ומגע אנושי.

מאוד קשה לאנשים במצבים כאלה לחוות קשר לאנשים אחרים. הרבה פעמים קשה מאוד לדבר, לא תמיד זוכרים מי הוא האדם שאיתו מדברים. הרבה פעמים יש הסבת גב לעולם ולאנשים, התכנסות בעולם אישי סגור. מתוך תהליך של פרידה, או מהרגשה שאינני יכול להיות מובן, שאין מי שרוצה להבין. שויתרתי על הנסיון המאמץ להשתתף בעולם של האחרים ולתת להם להשתתף בשלי.

העבודה שלי מלבד הסיעוד עצמו היא לנסות בסבלנות רבה, עדינות ורגשיות והקשבה, להגיע אל האדם. לנסות להרגיש את הקצב שלו, את ההמייה הפנימית שלו, את מה שמתחולל בתוכו. לאט לאט לנסות לרכוש את אמונו שאני באמת רוצה להקשיב ולהבין ולראות. שאכפת לי באמת. לפעמים זה מחולל פלאים, ומי שהיה נראה כמסוגר לגמרי, לא מגיב, פתאום מגיב ומתקשר. לפעמים לא מתחולל שום פלא והאדם נשאר בודד ומסוגר ומנותק, ועדיין אני שמח שאני מנסה להיות קרוב אליו ככל שאפשר. אולי גם לו זה נותן משהו.

הכי נורא בעיני זה לעבור את תקופת החיים האחרונה, את שלבי הפרידה מהחיים, את ההתקרבות אל המוות, כשאתה בודד, מנותק. אני מאמין שזו יכולה להיות תקופת החיים המשמעותית ביותר. אולי רק בה נוגעים בחיים באמת. אף אדם בשום גיל לא מגיע לו להיות נדון לבדידות וניתוק כאלה. ובמיוחד לא לקשישים הרגישים, הרכים, הפגיעים, החלשים, התלויים, הנוגעים ללב, האנושיים כל כך.

.

* * *

.

יש קשישים רבים שמסרבים לאכול, סירוב חלקי או גמור.

פעם היו מחברים אותם לצינור הזנה דרך הבטן. היום כבר בהרבה מקומות לא עושים ככה. זה גורם להאריך את החיים עוד ועוד, כשהאדם כבר קרוב למצב של צמח, ולא רואים בזה טעם.

זה הביא למצב שלדעתי הוא בלתי נסבל, אינני רואה פתרון ברור שלו, וחשוב לי להעלות את נושא.

יש הנחיות של משרד הבריאות לא להאכיל קשישים בכח. בהרבה מקרים אם קשיש לא יאכל כראוי הוא ימות תוך ימים ספורים. מדובר באדם שלרוב הוא לא צלול, מבחינה משפטית אין לו כח להחליט מאומה והוא צריך אפוטרופוס. פעם הוא לא רוצה לאכול ופעם אחרת הוא כן, לא ברור בכלל מה הוא מבין ומה הוא רוצה.

הצוות לא יכול לקחת על עצמו שלא יאכל ושימות. הם מופקדים על שלומו, המשפחה תובעת מהם לשמור עליו ולטפל בו ולדאוג שיחיה. ההנהלה דורשת זאת. אומרים לאחות אין דבר כזה 'לא רוצה לאכול', הוא חייב לאכול, אחרת זה מסוכן לו.

המשפחה לא יכולה לומר תנו לסבא היקר למות. הוא הרי חייך אלינו, אולי הכיר אותנו, הוא דיבר קצת, אנחנו אוהבים אותו. איזה ילדים נהיה אם נסכים שהוא לא יאכל וימות. אם זה בן או בת זוג הוא חרד להיפרד מאהובו ולהשאר לבד. לפעמים הטיפול בבן הזוג הוא התוכן היחיד שנשאר למלא בו את החיים. ורגשי האשמה…

לפעמים יש לקרובים משאלה סמויה שהקשיש יעזוב כבר את העולם, וכדי להתמודד עם האשמה הם נלחמים בכל עוז להאריך את חייו.

אפשר להאכיל קשישים בכח גם בלי להפעיל כח פיזי אלים. הם חלשים מאוד מנטלית, תלויים מאוד בצוות המטפל. אם מפעילים עליהם לחץ מנטלי מספיק, הם נשברים ואוכלים נגד רצונם.

להאכיל בכח זו חוויה קרובה מאוד לאונס.

אני זוכר רגעים שהייתי בהתקף חרדה והגוף שלי סרב לגמרי לרעיון של אוכל. לחשוב איך הייתי מרגיש אם היו מכריחים אותי, זה נורא עד כדי חוסר אפשרות להעלות על הדעת. רוב הקשישים הם ברמה מסויימת של התקף חרדה.

אני רואה דברים מזעזעים סביב זה. יש קשישים שזה גורם להם לאבד את כל הקשר שנותר בהם לחיים ולרצון לחיות, זה גורם להם להסתגר ולהתנתק ולשקוע בדכאון, הם מרגישים מותקפים, מחוללים, מנסים באופן נוגע ללב להתגונן. זה גורם להם לשבירה מנטלית קשה, לנסיגות קשות ברמת הצלילות, לאבד את הכבוד העצמי וצלם אדם שבהם.

יש זמן שבו האדם באמת מיצה את רצון החיים שלו, הוא כבר רוצה להיפרד.
(ילקוט שמעוני משלי: מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאה לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נבול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת לפטור מן העולם.
אמר לה במה הארכת כל כך ימים אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום.
אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה הלכה ועשתה כך וביום השלישי חלתה ומתה")

לדעתי לגבי זה אין צורך שתהיה לו צלילות דעת שדרושה משפטית לקבלת החלטות חשובות. זה לא דבר שבא מהשכל. זה בא מהגוף עצמו, מהרבדים העמוקים של הנפש, מכל האורגניזם ביחד. אם הוא חדל מלאכול האורגניזם מאותת שהוא לא רוצה יותר לחיות, ולדעתי יש מקום לקבל את זה כהחלטה שלו וצריך לכבד את זה.

אין לי שום טענות לגבי המטפלים, אין להם שום ברירה. גם המשפחות לא יכולות להתמודד עם זה. מי יכול לומר אז תנו לסבא לא לאכול אם הוא לא רוצה ואם הוא ימות עוד שבוע אז זה בסדר. אני רק מעלה את הנושא הכאוב כחומר למחשבה. אין מקום לעצימת עיניים, אלה בני אדם, אנחנו מקווים שהורינו יאריכו ימים וגם אנחנו, אלו בעיות שנוגעות כמעט לכל אחד מאיתנו.

יש לי חלום להקים מסגרת אלטרנטיבית לטיפול בקשישים, עם אופי משפחתי ביתי, שבה יהיה ברור מראש שכל אחד אוכל רק אם הוא רוצה, ושאכן תוחלת החיים שם קצרה יותר. ההחלטה לאשפז את סבא במקום כזה תהיה כשהוא עדיין רוצה לאכול, זו לא החלטה שהיום אני מחליט ומחר הוא ימות. ותהיה תמיכה מצד הסביבה לזה ולא ביקורת ושיפוטיות כמו שיש היום.

(עיין עוד כאן)

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה טיפול בקשישים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על על טיפול בקשישים (ועל האכלת קשישים נגד רצונם).

  1. gkeshet הגיב:

    איזו רשומה מרגשת ורגישה. השאלה באמת מטרידה מאד. וכשקשישים אומרים שהיה להם די והם רוצים כבר למות, אולי הם בעצם חולים בדיכאון ואם היו מטפלים בהם בהתאם הם היו רוצים לאכול וגם לחיות?

    • nirstern הגיב:

      תודה,
      בוודאי אם אפשר לטפל זה הפתרון הכי טוב.
      מנסיוני זה כמעט לא קורה, למרבה הצער. הקשישים לרוב חלשים מנטלית מכדי שיזמו בעצמם טיפול. הצוות או המשפחות לא יוזמים טיפול כזה. זה יקר מאוד, מחלקה סיעודית זה כבר הון תועפות גם בלי זה. גם מדובר באנשים שהסביבה רואה בהם משהו שכבר עבר זמנו ומצפים לסוף, ולא משהו שמשקיעים בו בשביל עתיד יותר טוב.
      הרבה פעמים יש בעיות בתקשורת, או שהזכרון חלש והאדם לא זוכר מה דיברו איתו אתמול, כך שטיפול בשיחות זה מסובך. גם כמעט שאין פסיכולוגים שעוסקים בגריאטריה. פסיכיאטרים רק מסממים בתרופות.
      טיפול פסיכולוגי לא יכול לעשות ניסים וליצור יש מאין. אם לאדם יש משאבים טיפול יכול לעזור לו להשתמש בהם, אבל אם לאדם אין שום אנשים קרובים, שום דרך לעשות משהו משמעותי, שום דרך נעימה להעביר את הזמן, יסורים מתמידים מבעיות בריאות בדידות וחרדה, קשה לפסיכולוג למצוא דרך לגרום לו להיות שמח בטיפול של שעת שיחה בשבוע.
      אם מישהו, לא מטפל מקצועי, סתם אדם, היה בא כל יום, מעניק חום ותקשורת, עושה ביחד עם הקשיש דברים, מתעניין בו. זה באמת היה יכול להוציא אותו מהדכאון ולהאריך את חייו. אבל למי יש לתת כל כך הרבה?
      יש מדריכות תעסוקתיות שזה אמור להיות תפקידן. הרבה מהן מדריכות באופן קבוצתי, כמו גננת, בלי יחס אישי באמת. יש כאלה שמעניקות התעניינות אישית באמת, והן אכן עושות נפלאות.
      בכל אופן עדיין במציאות יש הרבה קשישים שאין מי שיוציא אותם מהדכאון, ועליהם דיברתי.
      .
      כעת פרסמתי פרק מספרי "אדם חי" (פרק שהוסר בעריכה) ועוסק בשאלה הזו יותר בהרחבה כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s