הרחבה 3 – הרהור אודות השאלה הפילוסופית בדבר מציאות אובייקטיבית – בהקשר לחוויה הדתית.

מתוך מכתב לפרופ' רון מרגולין אודות ספרו הדת הפנימית:

בבעיה הפסיכו-פיזית למשל מודגם באופן יחסית ברור שהמושג "חיים" הוא לא דבר שהשכל יכול לעמוד מחוץ לו ולהתבונן עליו ולהגיע לתובנות עליו שניתן לאמרן במילים. אחת התופעות של הסוד הנקרא חיים הוא החיבור הלא מובן בין רוח לחומר. וכמובן יש עוד הרבה מאוד דרכים להראות שהחיים עצמם הם לא דבר שהשכל יכול לעמוד עליו כמו שהוא יכול על דברים אחרים בעולם.

החיים הם דבר שאנחנו נמצאים לגמרי בתוכו, ויכולים להשיג לגביו השגות רק מבפנים.

ההשגה מבפנים על חיים אפשר לקרוא לה חווייה, זה שם לא מוצלח כי הוא שחוק מאוד ומשתמשים בו בעיקר לדברים אחרים לגמרי, אבל אני לא מכיר שם יותר מוצלח. אני לא משתמש בה במובן אמוציונלי שטחי של ריגוש או הנאה וכיו"ב, אלא במובן הכי עמוק, שמשתתפים בו כאחד כל הכוחות של האדם כשהם מאוחדים. השכל יכול לעשות ביקורת על החוויה אם היא ריגוש או פנטזיה, ביחד עם זה הגוף עצמו חווה אותה, וכמובן גם כל הכוחות הרגשיים. "לחיות" יש לזה קשר עם הנאה ושמחה במובן הכי עמוק ושורשי ואמיתי ובריא, לכן משאילים את המילה גם לגבי הנאות ושמחות שטחיות וחיצוניות יותר.

יש לי גם חוויה דתית, שהיא מובנית בעצם החוויה שלי שאני אדם חי. אחרי הרבה הסתכלות על החוויה הזו מבפנים, לא בחשיבה פילוסופית אלא בצורה של לנסות לחיות אותה ולחוות בצורה מודעת ובוחנת את החוויות הכרוכות בה, הגעתי לחוויה לגבי החוויה הדתית שלי שהיא קיימת במקום שנחווה אצלי כעולם הסובייקטיבי שלי הפרטי כיחיד, במקום הכי עמוק שלו, ומשם היא מתרחבת גם ל"אתה", יחסי גומלין דיאלוגיים עם מה שמחוץ לי, אנשים וטבע, וגם לחוויה של יחס כלפי משהו טרנסצנדנטי שנמצא כמו משהו חי כללי מעבר למציאות האמפירית. וכל המישורים האלה יש ביניהם אחדות, שמתבטאת ביחסי גומלין ביניהם. אני מרגיש שהשורש של הנגיעה וההשגה שלי בזה מתחיל מהחוויה כלפי מה שעמוק בתוכי, ומשם זה מתרחב הלאה אל החוץ.

אני רואה לנכון לנקוט עמדה שמה שבאמת מעניין אותי זה רק לחיות. נדמה לי שגתה אמר שכל מה שלא מוסיף באופן ישיר לחיוניות שלי אינני מעוניין לדעת אותו. לכן למה שאתעניין בשאלה הפילוסופית הגדולה האם יש מציאות מחוץ לי שקיימת אובייקטיבית (או "כלשעצמה"), או שהכל קיים רק בתוך התודעה שלי. אני חווה כעת את החוויה שאני כותב אליך, ואם אני מסתכל על השאיפה שלי להיות אדם חי זה מספק אותי באותה מידה ממש גם אם תוצאות החקירה של גדולי הפילוסופים תהיינה שאני יכול לומר שאתה קיים אובייקטיבית מחוץ לי, או שאני מוכרח לומר שאתה קיים רק בתוך תודעתי.

מהמעט שהבנתי, העמדה של הזרם הפנומנולוגי בפילוסופיה היא שיש רק תופעות. ואין מובן ואין מקום לדיון אם הן קיימות אובייקטיבית כשלעצמן או רק סובייקטיבית בתודעתי. התופעות מופיעות לפני ותו לא. אני מחליף את המילה תופעות במילה חוויות, רק כדי לסמן שיש לי די סיפוק ושמחה וחיים ומהתופעות בלי צורך לחקור האם הן מייצגות עצמים "אובייקטיביים" או לא.

אם אני רוצה לדעת יותר ומרגיש שלומר שהכל זה רק תופעות זה הרמת ידיים עצובה מול אוזלת היד שלי לדעת עוד, וזה משאיר אותי בבדידות של האקזיסטנציאליזם החילוני, אז מתאים לקרוא לזה תופעות. אבל אם אני מחבק את זה שיש לי רק תופעות כי הן נותנות לי חוויה מלאה שאני חי ויש לי מזה די שמחה ומילוי, אז אני יכול לקרוא להן חוויות ולשמוח בהן בלי לרצות עוד.

אני מרגיש שהשכל האנליטי רוצה שלא יהיה שום גבול בפניו, הוא לא מסכים לכך שהוא לא יכול לומר מאומה בשפה שלו על החיים עצמם. ואם הוא לא מצליח בזה הוא משליט את התסכול והבדידות שלו ומנסה להתפלסף על זה עוד ועוד. אני מרגיש שהנכון הוא פשוט לרסן אותו ולומר לו דע את מקומך, יש לך גבולות (וכמו שאמרו בחגיגה י"א ב', שאסור להסתכל במה שלמעלה ומה שלמטה מה שלפנים ומה שאחור). אם הוא מקבל ונרגע ומכיר בכך שהוא רק משרת את העניין של לחוות את ההיות חי, שנחווה על ידי הגוף וכל רבדי הנפש וקומת האדם כאחד, והשכל משתתף רק כאחד מהם ובטל לגביהם ומשרת אותם, ולא כשליט עליון ומרכזי, זה משכין שלום ועושה טוב.

אולי זה אותו עניין שהתכוונת אליו בעמוד 431 כשכתבת שהאני מצמצם את עצמו אבל אינו שולל את עצמו לחלוטין, כמו שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר.

אני לא מתכוון שאם החוויה היא כל מה שיש לנו, אז יש לקבל כל חוויה שהיא. השכל בעיקר, וגם רבדי חכמה אחרים באדם, משמשים כחוש טעם, שגם זו חוויה, חוויה של ביקורתיות. אם נחווית, על ידי עצמי או שמישהו מדווח לי, חוויה של התקשרות עם חוצנים ירוקים, השכל שלי לא יחוש בה טעם טוב כמו שחיכי לא יחוש טעם טוב ביין שהחמיץ, ולכן אחשוד בה ולא אהיה נוטה לקבל אותה כחוויה שנובעת מנגיעה אחדותית של כוחות האדם בחיים עצמם, אלא כהפרעה בפעולת הדמיון.

הקטע של א.ד. גורדון שהבאת בסיום הדברים נראה שמעמיד הכל על החוויה בלבד, ואומר יפה ועמוק שקל לומר שהכל דמיונות, "אבל כל דמיון של הרגשה, במקום שאין ההרגשה בכלל לקויה, יש לו שרשים ברגש ממשי או בתאווה ממשית והשורש הזה הוא המבוקש בנידון דידן."

הוספת אחריו קטע סיום מאוד יפה ועמוק ומאיר בעיני, שנראה לי שבו גם בנית בסופו של דבר את הכל על העניין של "חוויה", שתופשת את כל המקום של שדה הפילוסופיה לגבי הבחינה מה אמיתי ומה לא.

כתבת במשפט סיום הספר: "מוקדם של החיים הדתיים הפנימיים הוא חוויה שבה הנפש האנושית מרגישה וחושבת מתוך השגת חיים בלתי אמצעית באופן ש"ההוויה העולמית משיגה, מרגישה וחושבת לתוכה".

הנושא הזה מאוד קשה להיתפס במילים ולהיות מועבר מאדם לרעהו. אולי לכן יש מקום לעסוק בפילוסופיה, כי בלי זה לא תהיה לנו שפה חד משמעית וברורה לדבר בה זה עם זה. מצד שני המילים בקלות יכולות לשמש מחסום להעברת החווייה. לכן שמחתי לקרוא את המילים שלך, כיוון שראיתי בהן דייקנות ומשמעות וביחד עם זה עומק, והן מאירות, ועזרו לי להבין יותר את מה שרציתי לנסות לומר לפני כן.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 3, הרחבות לספר "אדם חי", יהדות, כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s