מתוך מכתב אל ידיד חרדי

לפני התקופה שכתבתי בבלוג "תלמוד מוסבר" היתה לי תקופה ששיניתי את הבגדים לבגדים לא חרדיים, אבל אז נפשית לגמרי הגדרתי את עצמי כחרדי, הרגשתי שאני חרדי בתחפושת, במחתרת. בתקופה של "תלמוד מוסבר" חשבתי לחזור ללבוש חרדי, אבל לא יצאתי מהבית ולא הייתי מוכרח להחליט כל כך.

ההגדרה האם אני חרדי או לא, מבחינת ההגיון אין לה בעצם שום משמעות אמיתית. אבל זה רק מבחינת השכל. מבחינת הנפש, יש לזה משקל גדול.

לדוגמה יש אנשים לא יהודים אתאיסטים שמתחתנים אצל איזה שופט. לפי השכל לפיסת הנייר הזו לא אמורה להיות שום חשיבות, או שבני הזוג אוהבים וקרובים שותפים ומחוייבים זה לזה מתוך עצמם או שלא. אבל עובדה שרוב האנשים בכל העולם ובכל התקופות מייחסים הרבה חשיבות לשאלה האם אנחנו "נשואים כדין" או לא, למרות שאם תשאל אין להם שום הסבר למה זה משנה.

אני מרגיש שבשבילי ההגדרה האם אני חרדי או לא יש לה משקל גדול מהבחינה הזו. גם אם אני לא יכול להסביר מה המשמעות של ההגדרה הזו.

עד לאחרונה לא היתה לי בכלל תפישה נפשית של אופציה כלשהי לא להיות חרדי.

שנים רבות חיפשתי איך להיות חרדי וביחד עם זה להרגיש שאני לא נחנק נפשית. לא מצאתי. אני כעת בתהליך מאוד מסובך וכואב וקשה של לנסות לקלוט נפשית את האפשרות של לחיות בתחושה פנימית שאני לא חרדי. אני מצד אחד שלם עם זה וברור לי מבפנים שזה נכון וחיוני לי, אבל כמובן יש בתוכי קול חזק שמאוד מפחד מזה ומאוד צועק נגד זה. הצורך להשתחרר ממשהו שאתה כבול אליו נפשית גורם לפעמים גם לבעוט בו, לאנרגיה של לתת לעצמי כח וחיזוקים והוכחות ושיכנועים למה לא היה לי נכון וטוב להיות חרדי כי הנה החרדים כאלה גרועים וכו'. זה אולי קצת דומה למה שעוברים כשיש גירושין מבת זוג שמאוד קשורים אליה ובפנים גם מאוד אוהבים אותה אם כי היה גיהנום הרסני לחיות איתה.

התהליך של היסדקות הוודאות שאני חרדי, של משהו מאוד מבפנים שדרש לפתוח את האופציה להיות חילוני, מול הכח העצום של הוודאות המוחלטת שאני חרדי, וחייב להיות כזה, גרם לי להיות חולה. זו היתה מחלה אוטו-אימונית לא מוסברת שגרמה לחולשה קיצונית ועוד ייסורים, וגם מצב נפשי לא פשוט. כעת זה מאוד השתפר ואני רואה בבירור שזה היה הכל פסיכוסומטי, גם אז הנחתי שמן הסתם זה ככה.

אני בשום אופן לא רוצה להשפיע על אף אחד שהוא חרדי להטיל סימני שאלה לגבי זה. זה שאני אישית לא הצלחתי זה לא אומר מבחינתי שאי אפשר או שלא נכון להיות חרדי חי ובריא ואמיתי. אלה בעיות וחולשות ומבנה אישיות פרטיים שלי, ואין בזה שום "אמת" שנוגעת לאף אחד אחר.

אצלך הרגשתי שאולי יש סיכוי כלשהו שתוכל להגיע למצב של להגדיר את הזהות החרדית בצורה אחרת שמאפשרת לך ולעוד אנשים חיים בריאים. זה פוטנציאל שיקר לי עד מאוד. לא רק בשבילך אלא גם כמהלך של ציבור. אפילו כמהלך היסטורי ביהדות. אני דואג מאוד מאוד לילדי ונכדי החרדים, לכל האנשים החרדים שקשה להם, וגם לאלה שמקשים על אחרים, וליהדות ולתורה עצמה. אני לא יכולתי יותר לשאת בעול של התקווה לשנות מבפנים, הרגשתי שאני מוכרח לדאוג לעצמי. אבל אני מרגיש בוגד כלפי דרך ואנשים אחרים שזנחתי מלשאת בעול איתם.

ברור לי שבאופן אישי מאוד לא פשוט לך. אתה רואה דרך אחרת אבל אתה בשלב של מלחמה, עם עצמך ועם הסביבה. אתה נושא בעול של המלחמה הזו ומקריב ובודד ומתלבט ומתייסר, זה לא הגיע לשלב של חיים שלמים ורגועים לא בתוך עצמך ולא מבחינת הציבור.

אני מרגיש שאם אנשים קרובים נפגשים ומדברים אין אפשרות שהם לא יושפעו זה מזה. גם אם לא מבחינת נימוקים שכליים, גם אם כל אחד יישאר איתן לגמרי בדרכו ודעתו גם מבחינה נפשית, אבל ברור שהנפש קולטת רשמים מכל אדם שמשמעותי לי, ונזרעים בה זרעים מהכיוונים והאנרגיות שלו. גם אם הזרעים לא יבואו לידי ביטוי הם שם ויש להם השפעה ומשקל וכח כלשהו.

אני חושש מאוד שפגישה איתי תחליש אותך בדרכך, תיתן עוד משקל בעולם הפנימי שלך לאפשרות של לא להיות חרדי. ברור שאתה לבד אחראי על עצמך ומחליט ושוקל ואני לא צריך לקחת פטרונות להגן עליך, אבל גם אם תחליט שאתה לא מקבל ממני שום דבר שהוא נגד דרכך, השפעה כלשהי על הכח הנפשי הפנימי לא יכולה שלא להיות, וגם אם זו אחריות שלך למה אתה בוחר להחשף ומה טוב ונכון לך, אני בכל זאת מרגיש עם זה לא טוב וחושש מזה.

גם מהצד שלי זה מסובך, אני לא רואה איך אוכל להיות לגמרי גלוי וכן איתך, ולשתף אותך בגילוי לב בכל מה שעובר בתוכי לגבי השאלות של להיות חרדי או לא. כשאני מאוד מאוד רוצה שתישאר חרדי ותמשיך במלחמה שלך, ומאוד רוצה לעזור בה. אני אדבר רק בעדה, גם אם בתוכי בעצם יש מחשבות שאומרות לי שאני לא רואה בכלל איך אפשר להיות חרדי ולהישאר אמיתי וחופשי וחי.

המחשבות האלה חשובות לי מבחינת הבריאות הנפשית שלי, כי יש בתוכי מלחמה לא קלה, חרדות, רגשי אשמה, כאב מאוד חריף, תחושה של בגידה באנשים וגם פחד מהקב"ה. קשה לי להתפלל ככה. אני זקוק כצורך של בריאות נפשית להרגשה שמותר לי לומר שלא נכון בכלל להיות חרדי ושאני עושה את הישר בעיני הקב"ה בבחירה שלי. איתך באופן אוטומטי זה ייחסם, לא יעזור כמה שאומר לעצמי שאתה אחראי על עצמך, ואתה היחיד שיודע מה טוב בשבילך, ולא צריך ולא נכון שאנסה להגן עליך משום דבר. אני מרגיש שהכבוד ותחושת הקשר שלי אליך, הדאגה והתקווה המפרפרת בי בעוצמה להצלחה שלך בדרכך האישית והציבורית, כל זה יחזיר אותי אוטומטית למקום של כן תחושת שייכות ואחריות כלפי הציבור החרדי. כי ככה אני ארגיש אוטומטית מולך. וזה מסוכן לי, אני מרגיש את זה גם כשאני עם עצמי, ומרגיש שחיוני לי ברמה של חיים ומוות להשתחרר.

אולי בעתיד אוכל לבחור לחזור להיות חרדי, אולי אז אוכל גם לראות שיש דרך אחרת להיות חרדי. אבל אני לא יכול כעת להסתכל על הכיוונים האלה. להיות תקוע כל כך הרבה שנים בין התחושה הנפשית המוחלטת שאני כן רוצה להיות חרדי, מוכרח להיות, לא רק בגלל פחד ורגשי אשמה, אלא כי אני מרגיש שזה מה שנשאר מהברית של הר סיני, לטוב ולרע, מוצא חן בעיני או לא, ואני לא יכול לחיים ולמוות בשום אופן לבגוד בברית הר סיני.

זה הכח העיקרי שגורם שכל כך קשה לי לא להיות חרדי. השתרש לי בנפש מאוד עמוק וחזק שהחרדים הם היחידים שנושאים את הברית שנכרתה בהר סיני, ברית שאין לי שום ספקות בה, ואם נכנסתי לברית והתחייבתי בהר סיני לאותה ברית, וזה בוער בעצמותי שאני הייתי שם והתחייבתי לברית, אז אין לי שום רשות לא להיות חלק מהציבור שנושא את המשכיות אותה הברית, בלי קשר כמה ביקורת תהיה לי עליו וכמה קשה יהיה לי לחיות בתוכו.

ומצד שני הנפש שלי אמרה שהיא לא יכולה לחיות ככה. הסתירה הזו פגעה קשות בבריאות הנפשית והגופנית שלי, עקרה אותי מהחיים. פשוט מטעמים של לשרוד כחי אני מוכרח להגיע למצב שהשלמתי נפשית עם העובדה שאני חילוני, באופן עמוק, עם כל המשמעות של זה. להפנים את הגירושין מהציבור החרדי. כעת מצידי לפגוש חרדי שאני מעריך וקרוב אליו זה כמו לפגוש את גרושתי לפני שהגעתי לשלווה בקשר לגירושין.

כרגע אני רואה מבפנים ברור שאין לי דרך אחרת להגיע לבריאות נפשית. אולי בעתיד כשאזכה לשלום נפשי פנימי אוכל לשקול את הדברים בצורה שלווה ולבוא בדברים עם חרדים וחילונים ולשוחח עם על אחד על מה שיש לשוחח איתו בלי שזה יהיה הרסני.

מבחינת ברית הר סיני, כעת אני מתחיל לראות דברים אחרת. אדם רואה בתורה לפי מה שבליבו. אם זכה נעשית לו סם חיים ואם לא סם המוות. הנקיות שבלב היא הראי שדרכו העיניים רואות מה כתוב בתורה. אני לא יודע אם כעת אני נקי יותר או להיפך, אבל הראיה שלי את מה שכתוב בתורה משתנה גם היא ביחד עם התהליך הנפשי שלי.

מה שהנפש שלי לא יכלה להיות חיה כחרדית, גורם לי לנסות כעת לחשוב על אפשרות שברית הר סיני היא לא נחלתם של החרדים בדווקא, אלא של כל אדם בעולם שהוא כמו רבקה אמנו עם לב טהור שאומר וגם לגמליך אשקה, כל מי שהוא כאברהם אבינו מסתכל על האמונה ומבקש אמת מלב טוב באמת. ואין לשום ציבור מונופול על זה ושום ייחוס ביולוגי או לאומי או תרבותי לא קשור לזה, כמו שאצל אברהם אבינו לא היה לזה קשר לשום ייחוס משפחתי או לאומי או תרבותי או חברתי וכו'. מה שנאמר בתורה "עם ישראל" כבר הארכתי בתלמוד מוסבר שלא מדובר שם על לאומיות במובן המודרני, שאז עוד לא היה קיים, אלא זה מדבר על אנשים ששותפים לאידיאה רוחנית.

ומה שלמדתי מרבותי דברים שנראים לי כל כך מוחלטים ומובהקים באמיתותם, באמת זה לא בלעדי רק להם, ויש עוד אנשים ומקומות שגם אצלם יש דברים אמיתיים לא פחות.

הרי הברית לא נכרתה בדווקא עם לאום מסויים או תרבות מסויימת, אלא עם כל מי שבחר להיות כמו אברהם אבינו, הוא לא היה חרדי או יהודי אלא אדם אמיתי וישר לב וטוב לגמרי. הוא ראה שיש אל אחד כי רק אז האהבה בין האדם לאל היא שלמה וקרובה ומבפנים לגמרי בלי זרות. ליבו הטהור חיפש קשר כזה וזה פקח את עיניו לראות את זה בעולם. הרי ארבע חמישיות מיוצאי מצרים לא נכנסו לברית הר סיני למרות שהיו מעם ישראל, ומצד שני הקב"ה קרא לכל העמים להכנס לברית והשאיר אותה פתוחה לתמיד וגם היום כל אחד מכל עם שייך אליה ויכול להכנס בה, וגם אם הוא לא יודע לחבר בין אמונתו האישית הפרטית למעשה הגיור ההלכתי של היכנסות לברית הר סיני במילה וטבילה, זה רק מחוסר ידיעה, והוא כן שייך בעצם לאותה ברית. נשמות הגרים. אני יכול לראות כעת שאפשר ללמוד את התורה גם בלי למדנות ליטאית מעמיקה, יש בה דברים שיכולים לדבר לכל אחד בכל מצב בכל שפה ורמת למדנות.

זו כבר הסתכלות שהיא באמת לא חרדית, שחשבת ככפירה מבחינה חרדית. זה משאיר את החרדיות כקליפה מיושנת וריקה שאין בה צורך. ישו בסך הכל היה תלמיד חכם יהודי מבית מדרשם של התנאים, למדן בגמרא עם פיאות וציצית ופראק ומגבעת, הוא אמר דברים שאינם רחוקים מזה, שהתורה לא שייכת דווקא לפרושים עם המסגרת החברתית הסגורה שלהם והדרך הסלולה שהם יצרו, אלא היא מדברת ושייכת לכל אדם בכל מקום ובכל מצב. הוא ראה את הצד האנושי-כללי שבתורה. גם לפני שעובדי האלילים הרומאיים עשו ממנו אליל ופסל ועטפו את הסיפורים עליו באגדות אליליות מגוחכות, כשהוא עוד היה יהודי ורק התחיל לדבר, כבר ראו בו כופר נורא, מסית ומדיח. וכעת אני לא רואה כל כך הבדל בין מה שאני אומר למה שהוא אמר. זו הכוונה שלי שאני כעת בתהליך של להעשות חילוני באמת עם כל המשמעות של זה. והקול החרדי שבתוכי צועק עלי שגם אני כופר ומסית ומדיח ולא פשוט לי להתמודד.

כשהייתי חרדי לא הייתי מסכים לדבר עם מישהו שאני מעריך ושיש לו דעות כאלה, והייתי מוחה עם מישהו אחר היה נפגש, ומהמקום של אז זה היה בצדק. אני גם חושש שכשאפגש איתך האני הישן החרדי שלי שעדיין קיים בתוכי ומסב לי ייסורים קשים ועושה בי קרעים קרעים, יתעורר ויקום וישמח מולך כמוצא ידיד ישן ויחבק אותך ויתחזק בי שוב.

אני רק משתף אותך גלוי בתחושות שלי, תחשוב אתה מה נראה לך.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, יהדות, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על מתוך מכתב אל ידיד חרדי

  1. hendel הגיב:

    כמה טוב שלא חזרת לאני החרדי הישן שלך והשתחררת מהעול הזה, אני מקווה שזה יקרה גם לאחרים.

  2. Eli Abramzon הגיב:

    מעניין!
    אני מבין שאתה עכשיו חילוני. מדוע? הרי יש ספקטרום רחב של אופנים שונים של שמירת תורה ומצוות.
    לדעתי חילונית וחרדיות זהות בהנחות היסוד שלהן שהתורה ודרך ארץ מנוגדות אחת לשנייה. החרדים בחרו בתורה בלבד, החילוניים בוחרים בדרך ארץ. יוצא שדווקא הדתיים "הרגילים" הם ההפך האמתי לחרדים.
    (אני בעל תשובה – ולא חרדי).

    • nirstern הגיב:

      שלום לך,
      אני לחלוטין לא מתכוון לצדד בדרך מסויימת בדווקא. כל אחד יכול למצוא בכל דרך וקהילה מקום טוב ובריא בשבילו אישית או לא למצוא.
      בשבילי אישית אולי היה חשוב כרגע לאזן לכיוון הצד של לחפש איך לבנות את הדרך ארץ בצורה יותר בריאה, ולחפש יותר את המקום של אותנטיות אישית. לפעמים כדי לאזן הולכים לקיצוניות מסויימת, אני לא מקובע על שום דבר, בעתיד כל דבר יכול מבחינתי לקרות.
      אני לא רואה בחילוניות בחירת דרך מסויימת אלא רק שלילה של התחייבות לדרך מוגדרת כלשהי, בשבילי אישית להגדיר את עצמי כחילוני אין זה אומר שאני לא עוסק בתורה ולא מקיים מצוות. אני עושה זאת במידה שאינה פחותה מקודם, רק שאני לא נעזר במסגרת קהילתית או בהתחייבות מראש להדרכה של דרך סלולה כלשהי. בעזרה כזו יש תועלת רבה לאנשים רבים, קשה לעסוק בתורה ומצוות כשאין לך חברים לדרך, קהילה ורב, אבל מצד שני העזרה מבחוץ גם גובה מחיר מסויים שכעת, נכון להרגע, ונכון רק לי אישית, נראה לי שהוא לא מתאים לי.
      כל טוב

  3. nataliemessika הגיב:

    מעורר מחשבה.
    ואותי מעניינת מאד המילה "חרד", כמאפיין של קבוצת אנשים. למה להיות חרד כל כך וממה?
    דווקא במילה "פחד", יש משום מאפיין רציונאלי כי הוא בא לרוב, כתגובה לסכנה חיצונית ממשית (לפחות כזו שנתפסת גם בעיני אנשים אחרים). אבל חרדה, היא רגש אי-רציונאלי בעליל שכולו פרי מחשבות ומועקות פנימיות שאין להם קשר למציאות (ויש שיגידו מהי "המציאות" – גם שאלה).
    מעניין מה היינו חושבים על קבוצה אנושית שהייתה בוחרת לכנות את עצמה "פחדנים"…

    • nirstern הגיב:

      אינני יודע מהיכן מקור הכינוי חרדים. זה התחיל מן הסתם באשכנז במאה התשע עשרה. מקובל לחשוב שזה מיוסד על הפסוק "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ" (ישעיה ס"ו ה').

      בחוויה האישית שלי כשהייתי חרדי, למדתי על מצוות בעמקות רבה, הן נראו בעיני כישויות רוחניות אבל מציאותיות לגמרי, חיות ונפלאות ומאירות ואלוהיות ואהובות מאוד. הקיום שלהן על כל דקדוקיו והידוריו חיבר את הנשמה שלי אליהן והאיר אותה. ובכך גם גרם להן שמחה, להתקרב ולהתחבר אל העולם ולהאיר ולהשפיע טוב על כולו.

      פגימה כלשהי בקיום שלהן גרם לנתק את נשמתי מהן, החשיך והרחיק אותי, וגרם להן להתרחק מלשכון בעולם, להיפצע ולהחשיך. (מעתי פעם מאדם חרדי שצעק על מכוניות שנוסעות בשבת "שאבעס", שהוא לא יכול אחרת כי הוא מרגיש כאילו שוחטים ואונסים את אמא שלו כשמחללים שבת. אני לא הייתי מהצועקים, אבל החוויה שלו היתה מובנת לי לגמרי.

      יש כל הזמן מצוות לקיים, תפילות וברכות, לימוד תורה, שבת על כל דקדוקיה ועוד ועוד. זה גורם שכל רגע מהחיים כמעט הוא כמו לחיות בתוך בית מקדש של אור, כשאני אחראי לטפח ולמרק ולהבריק ולהקטיר קטורת. כל תנועה שלי או בונה ומוסיפה אור, או חלילה הורסת ומחללת ומטמאה ומשקצת. אם יצא לי בלי משים לנער מלח שנפל בטעות על אבטיח בשבת (שזה מלאכת בורר והיא חילול שבת כמו להדליק אש), הרגשתי כמו כהן בבית המקדש ששוכן בו אל חי שמתגלה בענן ומדבר, והכהן פתאום מקיא ומטמא ומלכלך ופוגם, או שובר את ארון הקודש או משהו כזה. ברור שמתאימה לזה המילה חרדה, והיא יכולה להיות מילה נשגבה בהקשר הזה.

      עדיין אני רואה ככה את המצוות. זה משתקף כשלומדים את סוגיות התלמוד באופן מאוד משכנע. רק שאני מרגיש שכדי לחיות בצורה כזו מוכרחים תשתית נפשית מושלמת לגמרי. משהו אידיאלי. אותי זה מחק מבחינה נפשית. לא הרגשתי שיש מקום לרצון האישי האינדיבידואלי, לתנועות הנפשיות הטבעיות של להיות חי במובן הכי פשוט. כל החרדות והפצעים והחסכים מימי הילדות חגגו על המצב הזה, שבו אין לגיטימציה שאהיה מי שאני, שאביע את רצונותי הטבעיים האישיים, שאחיה לפי הקצב והזרימה האישיים שלי. מבחינה פסיכולוגית זה ישב על המקום של לחיות מבפנים בהתאם לציפיות של מישהו מבחוץ לי ולבנות "אני כוזב" במובן של ויניקוט, תוך החנקת האני האמיתי שהוא תנועות החיים הבסיסיות הטבעיות של האורגניזם. זה רמס אותי, אני עדיין מרגיש את המצב של להפעיל את עצמי באינטנסיביות רבה שנים על שנים כמו מתוך פקודה שבאה מבחוץ, בלי שום תשומת לב למה באמת קורה בתוכי מבפנים, מה באמת אני רוצה באופן אותנטי, זה גורם לרצון עמוק של הנפש פשוט לא לצאת מהמיטה בבוקר. באמת מפנים רציתי באופן עקרוני וכללי לשמור ככה את כל המצוות, אבל כשזה נפרט למעשים יומיומיים שוטפים הרצון לשמור את המצוות לא היה יכול להכיל בתוכו כל רצון ורצון קטן של אותו הרגע, וכל אלה הקטנים פשוט נרמסו על הדרך.
      חיפשתי במשך שנים כחרדי בכל מיני דרכים ונסיונות פתרונות איך להיות מאוזן, למצוא דרך אמצע, לתת מקום וחופש לצרכים הטבעיים של הנפש. אבל זה לא היה מספיק ולא עבד. פשוט אין לי את הכלים לקחת אחריות על להיות כהן בבית המקדש בצורה כזו. אני מאמין שאם האל ברא אותי כמו שאני הוא מבין שאני לא יכול לחיות ככה וכנראה אותו בית מקדש של מעלה יכול להסתדר בטוב גם בלי שאעבוד בצורה כזו. גם מה שאני עובד על הבריאות הנפשית שלי זו בסך הכל מצווה, והיא אמורה להיות המצווה הראשונה והיסודית והחשובה מכולן. כמו שכתוב בהלכה שמחללים שבת כדי להציל חיי אדם כי כתוב "וחי בהם" – ולא שימות בהם. עדיין אני בעבודה נפשית על כל זה, זה מאוד לא פשוט.

      • nataliemessika הגיב:

        תודה ניר על הסבר המעניין. אני דווקא חושבת שיש בחיפוש העצמי שלך יותר כוח ואומץ ומאשר מילוי אבסולוטי ומדוקדק של כל חוקי ההלכה המחמירים. אבל זו רק מחשבה שלי.

  4. נתנאל הגיב:

    אחרי התרשמות קצרה, אולי לא מספיק מעמיקה, אני רוצה לחוות דעה.
    אני רואה בדבריך מצד אחד גילוי של אור התורה הפנימי, האמיתי, שאורה מותח קו מפולש בכל הבריאה. אבל עדיין יכוון פניו כנגד א"י ו"ירושלים" נאמר על התפילה. אתה הפכת כביכול חזרה לבשר- הפיכה לבשר היא בלתי אפשרית היום בלי להפנות עורף לירושלים. אחרי שהיא קיימת. אתה כביכול חזרת לדור אנוש, אבל אתה מרדת באברהם.
    לגבי עם ישראל- מה לעשות שאי אפשר לקבל גירות בלי שלושה יהודונים שיקבלו אותך, קרי צריך קבלה לעם הממשי הזה. אמנם זה תוכן ולא בשר כמו שברור. ולכן יש מושג גרים.
    אני חושב שלחיות כחילוני זה לרדת לעבירה לשמה, והרי הלכלוך נדבק. ויש שם לכלוך בכמויות אחרות.
    חבל שאדם כמוך לא המשיך לפעול מתוך תורה. כי במקום שאתה נמצא אתה לא מגרה בכלום את ה"בשרים" שכמותך, שמלבד קוריוז חרדי שהודה להם במקצת, אתה לא מהווה תוכן שמגרה אותם. אתה פשוט תנא דמסייע.
    מאידך הציבור שלנו זקוק לכל הזרמת אוויר, לכל בן תורה שמבין מהי תורה. אבל כנראה המניעים שלך מהולים במניעים אחרים ולא רק הגברת אורה של תורה האמיתי.

  5. Eli Maislish הגיב:

    מעולם לא קראתי 'מניפסט' הזוי ומהול בבורת של איש מאמין בכל מיני אמונות טפלות לגבי 'קיום מצוות' [מהתורה], כאשר אורח החיים של החרדי או 'בחור ישיבה' כפוף לאוסף מגובב של צויים הזויים שהמציאו 'רבנים' לחיי היוםיום של היהודי [החרדי]. 99% מהזמן מבזבז הרדי על הבלים של: א' הלבוש. האם ילבש 4' כנפ'ס [ציצית] מעל או מתחת לכותנת כאשר רק הציציות בחוץ ['וראיתם אותם'], האם תהיה זו 'יביצה' חסידית מבד סטן שחור עם 'גרטעל' או 'סתם' מעיל שחר – ארוך או 3/4 כמו חב"ד או 'חצי' כמו ליטאים ושסניקים, האם המגבעת תהיה מלבד שחר, עגול או שטוח, מקטיפה [סמט] מוגבה או 'פלאח' שטוח וככה 26 סוגים שונים רק של המגבעת ועלזה מבזבזים כסף רב, זמן, 'יראת שמיים' כביכול וכך הלאה עד הנעליים עם או בלי שרוכים עם מכנסיים בגרביים או לא ['גור וליצמן] עם קפטיין עם פסים או רעב אהראלך ומתי ללכת למקווה ומתי ללכת ל"שחרית' בוותיקין או ב-11 לפני הצהריים, ועד שהוא פותח גף גמרא בכלל חצי מהיום עובר על השטויות האלה. לו היו כל אלה יודעים כי התורה מסיני למהש היא דבר אמורפי וכולה אוסף של סיפורי עם שלוקטו במשך מאות שנים בשלהי בית א' ועד שלהי בית שני ואחריו בעיקר[עזרא ונחמיה] ומעולם לא היה איש 'משה רבינו' וזו רק דמות ערטילאית כמו אליהו הנביא ['שעלה השמיימה'] הכול כדי "להאדיר" את הסיפורים כמעשי ניסים שלא היו ולא נבאו ['אבנים מהשמיים בעמק האלה ו… וירח בעמק איילון'] . כיתברר מתי שהוא כי כל הסיפור על "הקדוש ברוך הוא" הוא סיפור ואין דבר כזה 'גן עדן' או 'גהינום' כמו שאין 72 בתולות למתאבד ערבי,ויתברר לכל חרדי ובן ישיבה כי בסך הכול אנו 'עם ואומה ולשון' לחיות בארצנו ושכל אחד ואחד באופן פרטי יעשה מה שליבו חפץ ושיסע למזר בהודו או ללוד בישיבת פונייבז וזה היינו הך שיהיה לו לבריאות ולשא יפחיד את עצמו מגהינום בגלל אי הנחת תפילין או שתיית כוס נס קפה עם חלב אחרי שניצל או קבב, ושיתברר לו כי הפחד מכלום הוא מחלה כמו כל מחלות הנפש שזקוק לוואבן או ציפרלקס ושאחרי שמתים אין "עליית נשמה" לשמיים אלא סתם'מעפר באת ולעפר תשוב כרימה ותולעה' אולי אז מתלך ללשכת הגיוס ותתייצב לשמור על המולדת שלך עם רובה אוטמטי ושק שינה במארב, ולא לחיות כפרזיט המזבז חצי יום לשטריימילים בשבת או 'ספודיק' לחסידי גור ועוד חצי יום לנטילת ידיים וברכות 'המוציא' וכמה פרקי תהילים שאינךמבין את השפה הלירית היפהפיה עם בשפה העברית שמעולם לא למדת כאניט שומע בתור לאוטובוס אנשים כמוך "יש לך אולי שתי שקל חסר לי לכרטיס…" אזשילמדו תחילה עברית ואז יגלו את העולם האמיתי שעם ישראל הוא עם ולא ערב רב שמצטופף בשטיבלאך ב'שחרית' בשעה 11 וחצי.

    • nirstern הגיב:

      שלום,
      התיאור החד שלך יש בו הרבה אמת לדעתי. אבל הוא מתאר אמונה ברובד מאוד מסויים וצר, שמבוסס על פחד פרימיטיבי ועל אמונה בקבוצה החברתית יותר מאשר בתורה עצמה, ולכן סוג הכובע הוא עיקר אמונה יותר חשוב מפסוקי שמע ישראל ועשרת הדברות. כשמסתכלים על הקהל הרחב שברחוב, באמת זה בעיקר מה שרואים, וזה גם אותי מרגיז ודוחה ומקומם, ובמיוחד כשרואים כמה נזקים נוראים זה גורם.
      אבל לדעתי אם אתן לרגשי הדחייה שזה גורם להביא אותי לעמדה ששוללת מראש ובאופן אוטומטי כל מה ש"הם" אומרים שהם דוגלים בו, ואת כל מקורות היהדות לדורותיהם בגלל שהם תולים בהם את הבליהם, רק כדי לוודא שאני לא אחד מהם ומהמונם, אני יכול להפסיד הרבה.
      יש יהדות ברובד אחר, למשל כמו אצל הרמב"ם, רמב"ן, רמח"ל ואחרים, שאין לה ולא מאומה עם פחד פרימיטיבי, בורות, דוגמטיות, או השתייכות קבוצתית חברתית לאומית וכו'. לשלול מראש את זה רק בגלל שהם טוענים שלדעתם הם מאמינים בזה (מה שלא באמת נכון, רוב החרדים אין להם שום התחלת הבנה בספרים היסודיים ביותר של היהדות), זה חבל ולא נכון. למרות שאני שותף לדברים שכתבת זה לא גורם לי לשלול את האפשרות לחפש ולמצוא ביהדות גם תכנים עמוקים וחכמים שנותנים לי הרבה מאוד,
      הרבה אנשים משתמשים באמונה הדתית כדי לייצר אפשרות בריחה אוילית ונוחה ושטחית מול השאלות הקשות של הקיום האנושי, אבל לדעתי אין זה נכון לתת להם להשתלט על כל העניין של אמונה ולנכס אותו להם, ולהכריח את כל מי שלא רוצה להיות כמותם להגדיר את עצמו בהכרח כלא מאמין. אני מוצא באמונה עצמה, לא רק בכתבים היהודיים הקלאסיים, גם דברים אחרים, שלדעתי אין בהם טפשות, ולא התחמקות מהתמודדות מול האמיתות הקשות והמציאות כמו שהיא.

  6. יהודי הגיב:

    הקב"ה בוכה על נשמתו היקרה של הגאון יצחק שטרן. חזור בך!!!

  7. רועי הגיב:

    שלום ניר,שמי רועי.התרגשתי מאוד מהכתיבה שלך. יש לך נפש מיוחדת במינה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s