קריאה בפסוקים שבתחילת ספר בראשית

בראשית פרק א'

 

א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

 

העולם המוכר שלי מאז ומתמיד מדבר אלי. השמיים תכולים אלי מלמעלה ושחורים בלילה, רומזים. השמש אומרת לי שהיא מחממת ומאירה, האדמה שהיא אמא מחזיקה ומולידה ומאכילה, הירח לוחש סודות עמוקים, המדבר שותק וחושף את עירום האדמה, הים הומה. זה העולם שלי, שתמיד היה.

הפסוק הזה מנפץ את כל עולמי. חודר אל עולמי ואל בדידותי והופך אותם על פיהם. זה לא תמיד היה, זה חדש. זה של מישהו. כמו ילד שנכנס לבית ריק ופתאום הופיע בעל הבית ומתברר שהוא ידע שאכנס והכין הכל במכוון אלי. כל הדיבורים השונים שאני שומע הכל מפיו, האחד, ממנו אלי. העולם אינו קדמון אלא נברא.

 

כשהכל מפה אחד נעשה חיבור בין הדברים, לא רק האוזן המקשיבה שלי מחברת את הדברים. מי שמדבר דרך העולם אומר שכל העולם כולו וכל מה שיש בו נכלל במילים שמים וארץ. זכר ונקבה. ויש ביניהם אהבה, השמיים בועלים את האדמה בגשם ושמש והיא מצמיחה אליהם את הכל.

 

ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

 

הארץ, הנקבה, הנפש, הגוף, האדמה, היתה בודדה וחשוכה לפני בריאת האור. הרוח האוהבת ריחפה מעליה בלי יכולת להתאחד איתה, כמו יונה שמרחפת על הקן ואינה יכולה לרדת אליו.

ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

 

עדיין לא היתה שמש, האור הזה אינו אור של שמש או אש, אלא אור האהבה שמאיר ישר מבפנים, כמו חיוך ראשון של תינוק.

לכן האור נברא באמירה (היה הרי אפשר לומר ויעש אלוהים את האור או ויברא את האור או כיוצא בזה), מהותו העצמית של האור היא אמירה, התייחסות, אהבה.

ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

 

ביחד עם האור נברא גם החושך והרע. החיבור בין האוהב והנאהב מחייב שתהיה אפשרות לבחור להפנות גב, לברוח אל הבדידות. בלי שהוא נובע מבחירה אין לחיבור משמעות וחיים.

ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

 

בלי שיש מקודם תפישה של קיים לבדו בפני עצמו אי אפשר שיהיה חיבור, שאם לא כן מי הוא זה שמתחבר. הלילה מקדים את היום, הוא זה שמאפשר ומחולל אותו, מתפישת הבדידות באה הבחירה בחיבור. לכן היום והלילה הם אחד, והבריאה היא אחת לגמרי. הפסוק רמז לזה בכתבו "יום אחד" במקום יום ראשון.

ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

 

עדיין לא נזכר שנבראו מים, אבל מכיוון שאמר שנבראו שמים וארץ מובן מאליו שנבראו מים. המים הם כמו טיפת הזרע שבמעשה האהבה שבין השמים לארץ, השמים מתגשמים במים ובהם שופכים את כל עצמם לארץ ומפרים אותה.

 

רש"י: "יהי רקיע – יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע.

בתוך המים – באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך."

האור של היום הראשון הוא אהבה עד ביטול גמור, המים לחים ונשפכים בלי שיור. ביום השני גער בהם הבורא כדי שיקרשו ולא יוכלו לאבד לחלוטין את צורתם העצמית הנפרדת, ונעשתה מחיצה בפני שלמות האיחוד.

ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

 

באור אלוהים אמר: "ויהי אור" ומיד היה אור, ואילו ברקיע אלוהים אמר "יהי רקיע" ולא היה די בזה כדי שמיד יהיה רקיע אלא היה צורך לעשות את הרקיע ורק אחרי העשיה היה רקיע. האור של היום האחד הוא האחדות, כולו גילוי, ואין בו מציאות עצמית מלבד היותו אמירה והתיחסות. הרקיע של היום השני הוא שורש יסוד השניות, ההסתר, הפירוד, יש בו מציאות חומרית משל עצמו המצריכה עשייה.

ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

 

שמים הם היסוד הזכרי בבריאה. פירוש המילה הוא שם מים. "שם" הוא יסוד הריחוק, שם ולא כאן. "מים" הם הרצון להתאחד, לבוא לכאן, למוסס את עצמיותו למים ולשפוך אותה אל הארץ.

"רקיע" סותר את עניין השמים, הוא יסוד של מחיצה מפרדת, של עצירת המים, ואילו השמים הם התגשמות הזכר למים היורדים על הארץ בלי מעצור. אבל בלא הרקיע יהיה מבול, מחייה גמורה של המהות העצמית של הארץ ושל השמים. הרקיע הוא יסוד של פירוד, אבל הוא גם זה שמאפשר את עמידת יחס האהבה לנצח בלי שהאיחוד הגמור אליו שואפים האוהבים יהפוך לביטול גמור. הוא זה שמחזיק אותם לנצח שואפים ומתדפקים זה אל זה בתנועה מתמדת משני עברי המחיצה. לכן הרקיע נקרא שמים כי הוא המחזיק את השמים לבל יפלו והוא אחד איתם.

ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

 

כמו שעל ידי הרקיע מתקיימים השמים על ידי שמירת בחינה של מציאות וצורה עצמית נפרדת להם שלא יהפכו כולם למים של אהבה ואיחוד, כך גם בארץ מתקיימת בחינה של מציאות עצמית של הארץ באופן נפרד מהמים, והיא היבשה.

י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

 

מציאותם של השמים היא בחיבור עם הארץ, ואף על פי כן קרא שמים דווקא לרקיע שהוא הצורה העצמית הנפרדת של השמים, ולא למים העליונים שהם בחינת האיחוד הגמור. וכמו כן למרות שקיומה של הארץ היא דווקא בחיבור עם השמים, דווקא ליבשה שהיא הצורה העצמית הנפרדת של הארץ קרא ארץ, ולא לימים שהם צד האיחוד הגמור.

כי חיבור של חיים ואהבה הוא דווקא בכך שהזכר והנקבה שומרים כל אחד על צורתו העצמית הנפרדת, שנעה לקראת האיחוד הגמור אבל לא מגיעה אליו.

רש"י: "ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו".

צד הפירוד אינו צד גמור לעצמו אלא הוא רק לצורך קיום אפשרות האיחוד, שאם לא יהיה צד פירוד האיחוד יסתיים בהתמזגות גמורה שיש בה מחייה של הצורה העצמית, הפירוד נברא רק לצורך האיחוד והוא עניין אחד איתו. לכן לא נשלמה מלאכת הפרדת המים ביום השני שהוא היום שעניינו צד השניות, אלא הגמר והטוב שבה הוא כבר בתוך היום השלישי שעניינו האיחוד החי לנצח שנכללים בו בחינת היום הראשון ובחינת היום השני.

יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

 

האור של היום הראשון אינו יכול להתקיים כיוון שהוא חיבור גמור עד כלות. הדשאים והעצים הם אותו אור של היום הראשון אחרי שיסוד הפירוד של היום השני נכלל בו וגרם לו להתגשם, להימדד במידה ידועה, ולהתלבש בכלים.

האור בוהק בעשבים וגורם להם לנצוץ ולכן הם נקראים ציץ, והוא הגורם לפירות להבשיל ולהתמתק. העשבים והעצים הם הכלים לאור וכיון שהוא בתוכם יש בהם נצחיות חיים וקיומם ממשיך בזרע, ומהם נמשכים כל החיים על פני האדמה, שבעלי החיים ניזונים מהם או מבעלי חיים אחרים שניזונים מהם.

יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

 

איחוד האהבה של היום השלישי כולל את היום הראשון שהוא אור גלוי של אחדות גמורה עד ביטול, ביחד עם היום השני שהוא גבולות וכלים ושמירה על הקיום הפרטי. הצירוף הזה יוצר תנועה מתמדת לקראת איחוד, תנועה הנובעת מההרגשה הפנימית שהשניים הם אחד בשרשם, ואינה מסתיימת לעולם כי הקיום העצמי הנפרד נשמר ולכן תמיד יש מקום להתקרב ולהתחבר יותר.

תנועה זו היא הקיום הנצחי של האהבה והחיים, ומסגולתה לחדש ולהוליד עוד קיום של אהבה וחיים בלי סוף, ומכוחה האל האציל מכוחו לברוא ולחדש חיים לארץ, שתוכל גם היא להוליד חיים. בפסוק הקודם נאמר שאלוהים מוסר את כח ההולדה לארץ, ונאמר בו "ויהי כן" שהכח אכן ניתן לארץ. כאן נאמר שהארץ השתמשה בכח ההולדה שקיבלה כדי להוציא דשא עשב ועצים.

יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

 

הספירה של הימים באה לקשר אותם זה לזה, כל יום הוא בחינה הקשורה לבחינת הימים האחרים ונובעת ממנה. מעשה הבריאה הוא מעשה אחד, החלוקה לימים היא להבחין בתוכן הפנימי של מעשה הבריאה.

 

יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

 

הימים הרביעי החמישי והשישי חוזרים על הסדר של הראשון השני והשלישי, בדרך פחות מופשטת, יותר מלובשת ומוסתרת בחומר.

כמו ביום הראשון, גם ביום הרביעי מדובר על האור. כעת האור כבר אינו אור שנובע ישר מהבורא אלא הוא קורן דרך כלים, המאורות.

המאורות הם ברקיע, שהוא המחיצה המפרידה, והם מעברים של האור מבעד למחיצה.

לא כתוב שהמאורות נבראו להאיר, אלא רק להבדיל בין היום ובין הלילה. מה שמאיר הוא האור שנובע ישר מהבורא עצמו, האור של היום הראשון. המאורות רק מחזיקים אותו מוגבל לפי מידה, כדי שיתפוס מקום מסויים ולא יאחד את הכל לגמרי, שיותיר ללילה את מקומו ושמידת ההארה ואיכותה תימדד לפי הזמנים.

.

* * *

.

בראשית פרק ד':

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.  וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת. וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ. וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת. וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן. וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.  וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל. וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.  וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת. וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ. וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

 

בתחילת מדרש בראשית רבה נאמר:

"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין [ארמון] אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין [פתחים]. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם."

 

התורה היא השרטוט האדריכלי של העולם, צילום הרנטגן של השלד שלו. ציור נקי ומופשט של העיקר בלבד, העצם, כשהוא מושלם וטהור וישר, בלי כל הפרטים הרבים הנולדים ומתים ללא הרף מסביב. תורה לבד אינה מספיקה ולכן יש גם מצוות מעשיות שנפרטות לאינספור פרטים משתנים ללא הרף, בגוף, ברגע של ההווה. החיים הם דווקא בכל הפרטים הקטנים שסובבים את השלד והם הבשר והדם. שלד בלבד הוא מת (זהו שאמרו בירושלמי: "כל הלומד תורה שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם"). אבל בלא ראיית השלד לא תהיה ראיה נכונה שלהם. התורה נועדה ללמד אותנו לראות את העולם.

 

כאן יש פשוט אמירה מה הוא העצם של מציאות העולם. השורש, עיקר ההוויה שכל השאר הוא רק נביעה ממנו וטפל אליו וזרימת פרטים משתנים שלו. עצם מציאות העולם הוא היות האדם מוליד. השתלשלות חיי האדם והמשכם אל זרעו. אדם, שהוא האיחוד של אדם וחווה שהם אחד. דמות האלוהים שבהם. הברכה שבהם. שם אדם שבהם. וימי חייהם. ומי שנולד מהם. שת שנולד מהם. וימי חייו. ומותו. ואנוש. וכן הלאה.

זה לא סיפור שאמור להיות מעניין, זה לא היסטוריה. זה צילום רנטגן של עצמות הווית העולם שאני חי בו. ומה שמצטייר בצילום הוא  חייו של אדם, של שת, של אנוש.

בעשרה מאמרות נברא העולם. עשרה דורות מאדם עד נח. עשרה דורות מנח עד אברהם. עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום.

אלה רבדים של השלד שעליו בנוי העולם. שכבות של אותו שלד, בחיתוכים של צילום רנטגן לעומקים שונים. עשרת המאמרות. עשרת הדורות הראשונים. עשרת הדורות שאחריהם. עשרת הנסיונות שבנו את אברהם, קומת האדם השלמה שיש בה את כל העשרה.

"תולדות אדם" זה אומר שהעצם של מציאות העולם אינו אדם הפרטי כשלעצמו, אלא החיים הנצחיים העוברים מאב ואם לבנים ולבנות. מה שהחיים עוברים מאדם וחוה לשת, והם מתים והוא ממשיך ומוליד את אנוש ומת וכן הלאה. החיים עצמם מופרדים בזה מהקיום הפרטי של אדם או שת או אנוש. האדם הפרטי מת אבל חייו שחי אותם ממשיכים במי שנולד ממנו. כמו לשפוך מים מכד אל כד, הכד נשבר והמים נשארים בכד החדש. המים הם מה שמסופר עליו כאן ולא הכד. אבל גם הכד. המים נולדים מכח הכד. "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". הוא חי מאה ושלושים שנה, יצר את החיים, יצר את המים שמילאו את הכד, ואז יצק אותם אל הכד החדש. המים והכד הם אחד. החיים הפרטיים המסתיימים במוות הם אחד עם החיים הנצחיים המשתלשלים מאב לבנו עד סוף כל הדורות.

.

* * *

.

בציורים האלה של סזאן (אפשר להקליק כדי להגדיל) אני מרגיש איך האדם מסתכל על העולם, ומרגיש שמתחת למה שרואים על פני השטח יש שלד, יש צורה שהכל מסודר סביבה כמו בשר מסודר על העצם. הוא ראה משולש גדול. פירמידה. זו חידת העולם. הסוד, הדיבור הפנימי שבתוכו. המשולש הוא העין האלוהית. התורה (מסכת שבת פ"ח א' [מתורגם]: ברוך הרחמן שנתן תורה משולשת לעם משולש על ידי משולש ביום שלישי בחודש שלישי. בספר אדם חי כתבתי על זה יותר (בקטע האחרון מהקטעים שהבאתי כאן)).

הוא חי את המתח בין הצורה והכיסוי שלה שמסתיר אותה, והיא רוטטת מתחתיו מנסה לצאת מהפרטים ולהתגלות בגילוי שלם, אבל אינה יכולה כי אין לה קיום בפני עצמה שלא דרך הפרטים שמסתירים ומטשטשים. כמה עמל ורטט וחיים וסוד יש במתח הזה. המתח הזה הוא  מסע חיים שלם.

גם בסולם הצבעים, הוא ראה שבשלל הגוונים יש שלד, סולם גוונים מסודר ומסויים שהוא הצורה הפנימית, השלד, וכל שאר הגוונים הם פרטים שלו, סובבים אותו כמו הבשר את העצמות.

הוא נתן הרבה בשר מעוגל, נשים רוחצות, כדי לסכך על כאב השלד החד הזויתי המתלבט להיקרע מסתרו ולקרוע את פני השטח.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, ציור, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על קריאה בפסוקים שבתחילת ספר בראשית

  1. nirstern הגיב:

    אחר כך ראיתי בפירוש הרמב"ן כאן שכתב:
    זה ספר תולדות אדם –
    הבנים אשר יזכיר בפרשה.
    ולפי דעתי ירמוז לכל התורה, כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם, על כן אמר בכאן "ספר" ולא אמר "ואלה תולדות אדם", כאשר יאמר בשאר מקומות (להלן כה יב): ואלה תולדות ישמעאל, ואלה תולדות יצחק (שם יט), וכן כולן:

    וטעם ביום ברוא אלוהים אדם –
    נמשך לפניו, כי יתחיל באדם עצמו, יזכיר בו שנברא מאין, ולכך אמר ביום ברוא אלוהים מאין האדם הזה הנזכר, בדמות אלוהים עשאו. יפרש שהוא מעשה אלוהים ובדמות אלוהים. והזכיר כי כאשר ברא אותו מאין, כן ברא את אשתו:

    ואמר ויברך אותם –
    שנתן בהם כוח תולדה להתברך לעד בבנים ובנות רבים מאד. והכוונה לומר כי התולדות מברכת אלוהים, כי הם לא נולדו אבל נבראו מאין, ונתברכו לעשות כן:

    וטעם ויקרא את שמם אדם –
    מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי האלוהים קרא הזוג הראשון בשם זה, מפני שכולם בהם בכוח, ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם":

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s