הרחבה 5 – המושגים "חומר" ו"צורה" במחשבת היהדות

קטע ממאמר שנכתב בתקופה שהייתי חרדי באתר "תלמוד מוסבר ומאמרים":

א) אם רואים למשל מישהו שמח. כיצד אנחנו יודעים שהוא שמח? הרי לא רואים את הרגש עצמו. הוא לא גוף פיזי שמחזיר גלי אור. העיניים לכאורה רואות רק גושי בשר (בעצם רק כתמי צבע, אבל שאלה זו היא נושא בפני עצמו).

אולי נאמר שקצות שפתיים מורמות, קמטים מסויימים, תנוחת גוף מסויימת, הם סימנים המלמדים שהאיש שמח. אבל באמת זה לא עובד כך. תמיד נבחין בין דוגמן שמדגמן "פוזה" של שמחה וכולו קר, לבין שמח אמיתי (שחקן טוב באמת מפעיל את רגש השמחה, למרות שזה רק במסגרת ההצגה, ולכן לפעמים אי אפשר להבחין). גם החוויה שלנו היא שאנחנו חווים באופן בלתי אמצעי את העובדה שהאיש מולנו שמח. כאילו ראינו ופגשנו את השמחה עצמה. זה לא רק פיענוח או היקש האומר שניתן ללמוד ולהקיש מסימנים מסויימים שהאיש שמח.

הסתכלות בעלי הגמרא על זה, היא במסגרת הראייה שמוכרת יותר לחלק מהאנשים מאפלטון ואריסטו שאנחנו קיימים בכמה מצבי צבירה במקביל. שכולם העתקים של אותו דבר בדיוק. למצב צבירה אחד רגילים לקרוא "גוף". לאחר רגילים לקרוא "נפש" (נפש הוא שם כללי לכמה מצבים שונים. תחושת רעב, היא לא "גוף", אלא חוויה רגשית, אבל זה לא "נפש" במובן של התאהבות רגשית. ושניהם אינם "נפש" באותו מובן של חווית השמחה על פתרון בעייה פילוסופית מורכבת. בתוך המושג "נפש" יש הבחנות יותר פרטיות, ולא כאן המקום להכנס אליהן).

פירוש המושג "יש" ו"קיים" לגבי נפש, זהה לחלוטין למושגים האלה לגבי מסה פיזית. זה ממש כמו שאוויר קיים לגמרי כמו שאבן קיימת, רק הוא פחות מורגש לחושים, כך נפש עוד פחות מורגשת לחושים מאוויר, אבל זה לא משפיע על המובן של להיות "יש" ולהיות קיימת לגביה.

העיניים הפיזיות קולטות מציאות פיזית. יש עיניים שהן העיניים הפיזיות עצמן, שקיימות במקביל במצב צבירה שונה, שנקרא לו "נפש". העיניים הנפשיות קולטות מציאות נפשית, ולכן אנחנו יכולים "לראות" באופן ישיר וברור את השמחה השרויה על האיש.

המושגים נפש וגוף בהקשר הזה, יכולים להתחלף במושגים צורה וחומר.

ב) אנשים מציירים תפוח.  למה אם מי שצייר הוא צייר גדול יש יותר חיים בהסתכלות על התפוח המצוייר מאשר על התפוח עצמו?

ילד שמח שהוא צייר עץ. או בית או תפוח. מה השמחה, מה יפה בזה יותר מלראות אותם בטבע?

אנשים סובלים מלגור בבית שכולו רק טיח בלי שום צבע. הנפש זקוקה לצבעים וצורות על כל דבר סביב, למה?

יש איפור כדי להסתיר פגמים. אבל יש איפור כמו קו שחור סביב העיניים למשל,שהוא כדי להדגיש. במקרה זה את העיניים. מה יותר יפה בעיניים עם קו שחור מסביב, או בשפתיים עם שפתון, וכו`.

זרע מפרה ביצית. התא המופרה משכפל את עצמו למליוני עותקים. נוצר כדור של תאים. לפי הידוע היום המידע היחיד שקיים בתא הוא בד.נ.א.

הד.נ.א. של כל התאים זהה. מהיכן הכדור הזה "יודע" ליצור איברים? יותר מזה, תא בתוך עין למשל, כדי ליצור את מבנה העין, הוא צריך למקם את עצמו לפי צורת העין. העין מורכבת ממליוני תאים שכל אחד חייב להיות במקום מסויים ביחס לכל האחרים כדי שמכולם תיווצר צורת עין.

התא חייב לדעת אם הוא באמצע העין או בצד שלה. נניח שהוא יחליט להיות בצד ויפנה מקום לנכבדים ממנו שיהיו באמצע. יבוא תא אחר, מהיכן הוא יידע שהראשון כבר בצד והוא לא יכול גם ללהיות ענוותן ולהחליט שהוא יהיה בצד. זה כמו תרגילי סדר של חיילים. מוכרח שיהיה מפקד מבחוץ שייתן לכל חייל מיקום ביחס לאחרים. אם כל חייל יצטרך להחליט לבד לעולם לא ייווצר סדר. אבל בכדור התאים אין מפקד מה"חוץ", יש רק תאים שצופנים את המידע בתוך עצמם, והמידע שבכולם זהה. כשתא משכפל את עצמו ויוצר תא חדש. אין לכאורה לתא החדש מקור לקבל ממנו מידע חוץ מאשר מהתא שיצר אותו. התא שיצר אותו אין לו איך לדעת על תאים אחרים שנולדו באותו רגע מתאים אחרים. מהיכן יכול להיות מידע מסונכרן בין כל התאים, מי לכאן ומי לכאן?

כתמי הצבע חסרי הסדר שהעין קולטת, מתארגנים במוח לעצמים מסויימים. נניח תפוח עומד על שולחן. התפוח בהיר וחלקו התחתון מוצל וכהה. היה אפשר שהשכל יפרש שחלק התפוח המואר הוא חפץ בפני עצמו, וחלקו הכהה הוא חלק מלוכלך של השולחן. וכן אפשרויות לאינספור.

אריסטו דיבר על אותה שאלה בצורה קצת שונה. נניח שיש כלב קטן, כלב א', שמאוד דומה לארנבת. ויש כלב גדול, כלב ב', שדומה לחמור יותר ממה שהוא דומה לכלב א'. וכלב א' דומה לארנבת הרבה יותר ממה שהוא דומה לכלב ב'. גם בגודל, גם בצבע, גם בתואר, גם במקרם. ושום ילד בן שנתיים לא יעלה בדעתו להתבלבל, ותמיד יידע שכלב א' וכלב ב' שניהם כלבים, והם לא ארנבת ולא חמור. בלי שידע כלום במדע בעלי החיים.

עוד דוגמה לזה, בספרי תינוקות, יש ציורים גרפיים של סירה. חלקם מאוד סכמתיים, או ב"כתב יד" מרושל. יש גם ספרים עם צילום של סירה. ויש צילומים של סוגי סירות שונים, מזוויות שונות. ילד בן שנתיים, שלא ראה סירה וים מימיו, יראה ציורים וצילומים כאלה, שאם מנתחים רגע, הם שונים זה מזה באופן מוחלט, ויהיה ברור לו שהכל זה סירה. ובפעם הבאה שיראה לוגו או צילום של סירה שלא דומה משום בחינה לכל מה שהוא עד עכשיו, הוא יזהה שזו סירה.

יש יצורים חד תאיים, שמקרום התא שלהם יוצאים זיפים, שהם רק שרשראות של מולקולות בעובי שתי מולקולות. בעזרת הזיפים הם שוחים לכיוון המזון. בזיפים האלה אין עצבים ואין שרירים ולא שום דבר שיכול לקלוט ולשדר אינפורמציה או להניע את המולקולות. רק שרשרת פשוטה של מולקולות חלבון זהות זו לזו. כדי שהתנועה של הזיפים תקרב את התא אל המזון, אסור שהמולקולות ינועו אותו דבר. כל מולקולה חייבת לנוע אחרת, אבל בתיאום מושלם עם כל המולקולות האחרות, גם אלה שבזיפים אחרים. שוב, חייב להיות כאן מפקד חיצוני. היכן הוא, ואיך הוא מעביר את המידע ממנו אל המולקולות?

לדברי חז"ל ובעלי המחשבה האפלטוניתאריסטוטלית, העולם קיים במקביל בכמה מצבי צבירה שונים. כולם זהים, מלבד שהם במצב צבירה שונה (לדייק יותר, נניח שנוכל לקחת ליטר מים, ולהביא אותו למצב שאותו ליטר עצמו יהיה בעת ובעונה אחת גם בבחינה של להיות מים, וגם בבחינה של להיות קרח. כלומר אין כאן שני ליטר, ליטר מים וליטר קרח. אלא ליטר אחד,שהוא ליטר מים, ובה בעת הוא גם ליטר קרח).

זה דומה קצת לנפש וגוף. מצב הצבירה ה"נפשי" של דברים, בלשון האפלטונית קוראים לו ה"צורה" של הדברים. כלומר כל תואר, כגון צבע, כמות, צורה גיאומטרית, וכו`, קיים בנפרד מהגוף שהוא מקביל אליו. הוא צורת צבירה עצמאית של אותו גוף, שלא תלויה בקיום צורת הצבירה החומרית. כמו שהצורה הפרטית של כלב אחד מסויים חיה בחופף, ובעצם כבחינה של אותו דבר, לחומר הפיזי שממנו עשוי הכלב, כך יש צורה גבוהה וכללית יותר של סתם "כלב", ומעליה של "חי", ומעליה עוד.

החיים נמצאים קודם בצורות, ומשם אל החומר שהן מתלבשות בו. וכמה שהן יותר גבוהות יש בהם חיים יותר חריפים ועזים. כמו ההבדל בין נר לפצצת אטום. הצורה באה לפני החומר, כשהוא נגזרת שלה. אנחנו חושבים הפוך. טבעי לנו לחשוב שמכך שקיימים עצמים אדומים, האדם עושה הכללה והפשטה ויוצר מושג שכלי, בדוי בעצם, שיש צבע אדום. חז"ל וכן גם אפלטון ואריסטו אומרים הפוך. מכיוון שבעולם הצורות יש צורה שהיא "צבע אדום" בלי חומר גשמי אדום, והיא קיימת לגמרי בזכות עצמה, ויש לה חיים משלה, בלי צורך שיהיו חפצים חומריים אדומים,  מזה נאצלת האיכות של צבע אדום אל העולם החומרי.

אל הזרע קשורה צורת העץ. הצורה בה החיים. החיים האלה אוספים מים ודשן ואור ומעצבים מהם את צורת העץ, אט אט. החיים האלה הם המפקד החיצוני שמעצב את האיברים, שמניע את הזיפים.בכלב א' או ב' משתקפת צורת הכלב, ולכן אף ילד לא יחליף אותם בחמור או ארנבת.

החיים עזים יותר בצורה. אריסטו היה פילוסוף, אוהב חכמה, אדם שנהנה להתבונן בצורות כשהן מופשטות. מעבר לאפלת החומר.

כשצייר גדול מצייר תפוח, הוא נותן צוהר לקלוט את החיים הפנימיים של התפוח, את הצורה המופשטת שבו. את הסוד שבו, הכישוף שבו. השירה, המוזיקה שפועמת בתוככי ה"תפוחיות" שבו. הלב הרוטט שלו. הטעם הריח הצבע, במובן השירי שלהם. היופי בטהרתו. אחד מגדולי הציירים אמר שלפני שהוא מצייר נוף, הוא מסתכל עליו עד שהוא רואה את ה"גיאולוגיה" של הנוף.

האיפור השחור סביב העין נותן לצורת העין המלובשת בחומר, רמז סכמטי הסודק את ההסתתרות הצמודה של הצורה בחומר, ומוביל את הקליטה אל הצורה המופשטת יותר, ושם יש את החיים, הקסם, המשיכה. במובן הזה יש גם את החדווה של ילד כשהוא מצייר משהו.

בעיני בעלי הגמרא, הקדוש ברוך הוא מגלה את עצמו בבריאה. הגילוי האלוהי כשלעצמו שנמצא בבריאה נקרא בגמרא "חיים", "אהבה", "אור", "טוב", "יופי", "טעם", "יש", "אושר", "חן", "לב", "אדם" (לא רשימה מלאה).

ככל שאנו גבוהים יותר בסולם הצורות, כך הגילוי מלא ועז ומאיר יותר. הפילוסופים במובן האפלטוניאריסטוטלי הם אנשים שמלמדים את עצמם להגיע ליכולת לראות את העולם ברמה של צורה, וכמה שאפשר גבוה בהיררכיית הצורות. בדרך זו הם חווים חיים, אהבה, אור, טוב, יופי, וכן הלאה, בחוויה חריפה ומלאה יותר.

זו דרך תפישה דומה למה שבעולם המודרני קוראים אמנות, אם כי לא זהה כמובן.

בנקודה הזו יש מחלוקת בין בעלי הגמרא לבין אפלטון ואריסטו. לדעתם החשוב הוא לא לחוות ולהנות מכל מה שיש לחוות ולהנות בעולם הצורות, או עולם האידאות במינוח היווני, אלא לעצב את החומר בהתאמה לעולם הצורות הגבוה. עיצוב זה נעשה על ידי לימוד תורה לשם קיום המצוות המעשיות. לימוד התורה מגלה את הצורות העליונות בטהרתן וקיום המצוות מעצב אותן בחומר הממשי, בהתאמה לאופן הטהור בו נגלו בשלב הלימוד. כך במקום להתעלות מעולם החומר אל עולם האידאות, הופכים את עולם החומר עצמו לעולם שמתגלות בו הצורות הטהורות באופן נקי ומדוייק. ואז הוא נקרא העולם הבא.

כתב בתחילת ספר שערי קדושה מרבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל:

"נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן.

וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים.

ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו, נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה".

וכמו שכתב על האדם כך הוא גם העולם. עולם הצורות הוא עצם גופו של העולם, והחומר הוא לבוש עליו. וכל מה שקיים בחומר קיים גם בצורות באותו עניין עצמו. וזה כעין גוף העשוי מזכוכית שקופה, שאם צובעים אותו ניתן לראותו, החומר הוא כמו הצבע והזכוכית שהיא עצם הדבר היא הצורה, והיא באותו עניין עצמו כמו מה שנראה מהחומר.

אמרו במסכת אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם", ונאמר בתהילים: "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים". מציאות העולם היא דיבור מתמיד ומתחדש של הבורא אל הנבראים. הדיבור עצמו, המילים והתוכן, הוא בעולם הצורות, החומר הוא רק כמו הקול של הדיבור שגורם לו להישמע באוזן. אבל החומר לחוד הוא רק כצלילים חסרי מובן. לכן כל המבקש לשמוע דבר ה' עליו ללמוד לראות מעבר לחומר.

במדרש רבה בתחילת בראשית נאמר שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם, והקב"ה הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם. בבניין של בשר ודם יש צורך להסתכל בתכנית רק לפני שהבניין בנוי, אבל לאחר שנבנה מסתכלים בבניין עצמו לראות את הדרו וגונזים את התכנית. אמנם התכנית יש בה את הצורות שהבניין הוא התלבשותן בחומר, ועל ידי התבוננות בתכנית אפשר ללמוד להסתכל בבניין מתוך ראייה של הצורות שהוא ההתגשמות החיצונית שלהן, ושהן לא תמיד ברורות כראוי אם מסתכלים בחומר עצמו. על ידי ההעזרות בהתבוננות בתכנית המופשטת המשורטטת  זוכים לעמוד על כוונת מי שבנה את הבניין וחוכמתו והצורות שהשקיע וגנז בחומרו של הבניין וכך מבינים יותר מה שהיה ברצונו לומר לנו באמצעות בניין זה.

ולשם כך אין לבוא אל לימוד התורה עם אותה דרך התבוננות שקיבלנו מהחיים והנסיון בעולם החומרי, אלא ללמוד להסתכל לעומק הדברים לראות את הצורות דרכה ועל ידי זה ללמוד לראותן בעולם, ולראותן דווקא בעולם בסופו של הלימוד, לחיות ולקיים, זו כמובן התכלית, שהרי גדול תלמוד רק משום שהוא מביא לידי מעשה. לכן כשבאים אל הקודש ללמוד תורה יש לקבל דרך לימוד, כיצד הדרך להתבונן ולעיין בדבריה.

ועיין עוד בזה כאן.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 5, הרחבות לספר "אדם חי", יהדות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s